בנגקוק. כבר עשרים שנה אני בא והולך, שומע את התיאורים הסותרים: עזה; בית זונות ענקי; יפה אבל מה זה חם… הרי אנחנו בעידן של שבוע־ודעה־נחרצת. אבל בנגקוק היא כמובן הרבה יותר מזה. היא בנגקוק.
איך שעמדתי לשלוף את הדרכון הופיע תום. יש תאים ויש תאים. יש מהצפון, הבהירים יותר, יש מהדרום, הכהים יותר, ויש את תום, התאי הכי גדול והכי רעשני שיש. הוא גם הכי לא תאי שאני מכיר – הוא אומר את מה שהוא חושב. תום זה השם שהעניק לעצמו אחרי תקופת נישואים קצרה ומיותרת לאיזו גברת אמריקאית, כי השם שלו, כמו של תאים רבים, ארוך כמעט כמו השם התאי של העיר בנגקוק, שהולך כך: קרונג טפ מהאנאקהון אמון ראטאנקוסין מאהינתהארה יותאייה מאהאדילוק פופ נופהאראט ראטצ’אתהני בורירום אודומראטצ’אניוואט מאהאסאטאן אמון פימאן אוואטאן סאתהיט סאקאתאתיה ויטסאנוקאם פראזיט. שם שאף מערבי לא יכול לזכור. השם הפרטי ושם המשפחה של תום ביחד עושים כאב בחניכיים, אז נשאר תום. “חבר שלי,” הוא חיבק אותי, מעך אותי, צחק תוך כדי שהוא מעביר אותי את דלפק ההגירה והתחיל להשתעל מרוב המרלבורו שהוא טוחן בשרשרת. “הרבה זמן,” אמרתי. “לאן נעלמת?” הוא שאל. “העסקים שלנו מתרחבים.” “עסקים. החבר שלך עדיין חושב שהוא המנהל של המוסד?” תום הפליט נחרה מהאף הרחב החזירי שלו – נחרה שהעמידה מיד את מצב העסקים שלנו באור הנכון. “שמאטעס, זה מה שזה.” מאיפה לתאי יש ביטויים ביידיש – אין לי מושג. כששאלתי אותו על זה פעם הוא רמז לשיעורים פרטיים מפי רב ידוע בציבור שנתפס בפאטפונג עם ציציותיו למטה. “חב”דניק?” שאלתי אז. “לא,” ענה תום, “שחור וידוע במקומותיכם. הוא טען שבא לקנות שעון לולקס.” גיחכתי. גם תום צחק – לא מעט מהתאים מחליפים רי”ש בלמ”ד. “כשלחצנו אותו אמר שכיום נבצר ממנו לסמוך על בעלי סמכות ומשגיחי כשרות, ולכן בא לבחון את הערכים והסחורה בעצמו.” לתום יש ביטויים לכל דבר. ואם נחשיב עשר מילים כידיעת שפה, אני מניח שהוא האיש שיודע הכי הרבה שפות בעולם.
ככה זה כשאתה שייך למשטרת התיירות של בנגקוק. נקודת המוצא של תום, כמו של אנשי משטרה תאים אחרים, היא שאין מדינה שנציגיה לא עוברים בבנגקוק. ואם הם עוברים בבנגקוק, ברור שהם עוברים על החוק, כזה או אחר. כך שאם הוא ידע להגיד בכל שפה “לזיין”, “אכלת אותה” ו”תביא כסף”, סביר להניח שהרבה בעיות של בירוקרטיה ועוגמת נפש ייפתרו עוד לפני תא המעצר. בחוץ זירזף הגשם. לא היתה פעם שהגעתי לבנגקוק בלי שירד בה גשם. יש כאלה שיש להם מזל וגשם יורד כשהם עוזבים מקום, מה שמכניס אותם למצב רוח נוסטלגי. אבל אצלי זה בדיוק ההפך. הגשם אומר שרק הגעתי ושהחרא מתחיל. כשנהג הטויוטה המשטרתית הלבנה ראה אותנו יוצאים מבית הנתיבות הוא הגיע מיד עם מטרייה רחבת שוליים. הוא היה תאי קטן, רזה ומחוטט פנים, והזרועות שלו היו מלאות בכתובות קעקע. בקדמת התספורת שלו היה גילוח שצייר באנגלית את המילה GAI. הוא היה רזה, רזון מהסוג של מי שדחף הרבה מחטים בזרועות שלו. “זה גאי,” אמר תום. “הפירוש של השם שלו זה ביצה או אפרוח.” הוא השגיח במבט הבוחן שלי והוסיף, “אל תראה אותו ככה. למרות השם שלו, אפרוח הוא לא. ככה זה, איתו אתה יכול ללכת לכל מקום. כשהוא מתפרע – עשרה אנשים לא עומדים בדרך.” לתום היתה יכולת לאסוף סביבו את האנשים הכי פסיכים בסביבה. יש אנשים שהם מגנט לדפוקים, חשבתי, והמסקנה שהעליתי מזה הדאיגה אותי: אולי בגלל זה נותרנו חברים לאורך כל השנים. אחרי זה חשבתי על זה שוב ועלה בדעתי שאולי העובדה שלא התראינו הרבה היא שתרמה לאריכות היחסים בינינו.
זה היה כמו עם הנשים בחיי, רק שבניגוד להן, עם תום זה עבד טוב יותר. “הוא היה שוליית נזירים במקדש כפרי ליד איוטאיה,” התחיל תום לספר כשהתיישבנו והטויוטה הלבנה פצחה בנסיעה והשתלבה בדרך המהירה משדה התעופה אל העיר. “בגיל ארבע־עשרה הוא התאהב בבחורה ועזב את המנזר, אלא שתוך זמן קצר הוא גילה שאהובתו היא ליידי־בוי. כן, האהובה היתה גבר שחתך לעצמו את הביצים וקיפל את הזין פנימה. אז הוא, בגלל שהיה קטן ורזה, נהיה ג’וקי של סוסים.” תום הדליק סיגריה בבדל של הקודמת ואת הבדל מעך במאפרה שהשתפכה על גדותיה. עיוויתי את פני מול הגועל נפש של בדלים ואפר, ותום צחק והמשיך: “ושם הוא התחיל להזריק. כולם מזריקים כדי להישאר קטנים ובספיד. אז הוא נפל לתוך זה, כמו כולם, והסתבך, וגם ישב איזה תקופה, ואני הוצאתי אותו והוא חייב לי.” חייב לי. בתאילנד הכול עובד על חייב לי. אתה נותן עשרה באת לשומר בחניון – הוא חייב לך. אתה מזמין בחורה במועדון למשקה – היא חייבת לך. ככה זה עובד. “מה אתה יודע על הבחורה הישראלית שנעלמה?” שאלתי. תום הסתכל עלי, פִּיפְפֵּף סיגריה כדי למשוך זמן ואז אמר, “שמע, אנחנו חברים. אני בסוף הדרך במשטרה. באתי להיפרד ממך.” שתקנו. הבנתי. אתה נותן את העשרים־שלושים שנים הכי יפות שלך למערכת, ואז יום אחד משהו משתבש. זה לא אתה שהשתנית, זה העולם סביבך שכבר לא חושב ומתנהג כמוך. פתאום אתה מיושן, בסטנדרטים אחרים, והופ – אתה בחוץ באמתלה כזאת או אחרת. כנראה שלא רק אצלנו זה ככה. מה כנראה, בטוח. “מה אתה הולך לעשות?” שאלתי. “החלום הישן,” הוא צחק. “יש לי שטח אדמה בדרום, לא רחוק מפוקט. אני הולך לגדל בננות, פפאיה, אננס. כל מה שתאים גידלו בדרום מאז ומעולם. תהיה לי להקה ענקית של תרנגולי קרב, להשתעשע ולהמר קצת מהצד. סולידי. גם לך אני אשים שם בקתה, שתוכל לבוא עם בחורה תאית קטנה וצחקנית עם תחת מוצק ותעשה מה שכל פאלאנג לבן ומטומטם עושה בתאילנד: לאכול, לישון ולעשות פאקי־פאקי כל היום. לא משנה באיזה סדר.” לא רציתי להגיד לתום מה אני חושב על החלום הטיפשי הזה שלו של חזרה לטבע. ראשית, כי בתאילנד, אלא אם כן אתה תום, אתה לא אומר מה אתה חושב. מי שאומר מה שהוא חושב נחשב פטפטן. ואם נוסף לכול אתה גם מפגין רגש – בכלל מסתכלים עליך עקום. שנית, לא היה טעם. היה ברור שזה לא יעבוד יותר משנה, ושבזמן הזה הוא ישרוף חצי מכספי הפיצויים שיקבל עם הפרישה על שטח אדמה שלא ייתן כלום, ואת החצי השני יבזבז על ליידי־בויז, שזה הקטע הקינקי הפרטי שלו. וחוץ מזה, אני? האם אני יכול לשנות את מהלך העניינים או את הקארמה של מישהו? ועוד בתאילנד? די לי בכך שבאתי לפתור תעלומה אחת של בחורה ישראלית בת עשרים ושש שנעלמה. אם הייתי חכם יותר הייתי יודע שבבנגקוק זה לא עובד ככה. לא בשביל פאלאנג כמוני. הפגישה עם תום היתה צריכה להיות איתות שלפעמים מוטב פרישה מוקדמת וקארמה בינונית, גם אם פירוש הדבר חלומות מתנפצים ותקוות מתפוגגות. בבוץ הקרקעית של נהר הצ’או פאייה יש לא מעט מערביים שחשבו שהבינו משהו מחוכמת המזרח וטעו. טעו בגדול. “אז לא שמעת כלום על ההיעלמות של הבחורה הישראלית הזאת, סיגל ברדון?” ניסיתי שוב. “לא שמעתי ולא רוצה לשמוע,” אמר תום. “קפיטו? כמה אפשר לשמוע על עוד ישראלי שנעלם או הסתבך? כאילו אתם לבד כאן.” רציתי להאמין לתום, אבל לא הייתי לגמרי משוכנע. כל מי שמכיר את עבודת המשטרה בבנגקוק מבין שמפקד מרחב חייב לדעת כל מה שקורה בעיר, גם במרחב שלא שלו. ושאם לרגע הוא מסית את תשומת הלב ומפסיק להתעדכן – זה יכול לעלות לו ביוקר. בכסף או בכוח. וכוח שווה כסף, לפעמים אפילו יותר. העיר הזאת לא עוצרת לשנייה ואין מאסף למי שאיחר לעלות. “מול מי אני כאן?” שאלתי, “עם מי אני מדבר?” “לא יודע, אחי,” אמר תום. הוא אמר את המילה בעברית, כמו שהחבר’ה הצעירים מרחוב קאו־סאן מבטאים אותה. א־חי. “הלוואי ויכולתי לתת לך איזה שם. אתה לבד.” הרכב עצר ליד מלון פונטיין. תום אפילו לא שאל אותי, היה לו ברור שזה המלון. זה היה המלון הקבוע שלי בבנגקוק מאז ומתמיד. נכון, יש טובים יותר. יש את ההילטון למיניהם והשאנגרילה וההאייט. אין לי טענות כלפיהם. למה שיהיו? על הבר הארוך של ההאייט, למשל, העברתי לא מעט שעות נעימות. אבל אין אף – ואני מדגיש – אף מלון אחר בעיר הגדולה בנגקוק שאתה יכול לפתוח בו את חלון החדר שלך, אם הוא נפתח, כי לרוב הם לא נפתחים, ולהריח את ריחות שוק הבשר של פאטפונג. כן, ממש את ריח משחקי המין של הנערות הצעירות. כנראה שהיכולת להריח ריחות כאלה באה עם הגיל, ככל שאתה הולך ומתרחק מהמקור, כשאתה מעדיף לסיים לבד בחדר עם בקבוק בירה או כוסית ויסקי ומקסימום לעשות עבודת יד. אין ספק שזה יותר בטוח ויותר טוב לבריאות. מה שמתרחש שם, מחוץ לחלונות, הוא לא לבטן הרכה של תייר תמים שבא לראות אתרים ולעשות שופינג. שם הכול יכול לקרות, שם אתה והחושים שלך נשארים לבד, שם בנגקוק מפסיקה להיות חיוך פלסטי, שם אין תייר, רק קורבן, קטן ולא שווה הרבה, או דג שמן שיוצאים לדוג אותו בלילה. הלילה בבנגקוק הוא לא זמנם של התמימים. אתם לכו לישון בשעה סבירה, והפעילו חזק את המזגן, כדי שהחום והלחות וריחות הזיעה לא יחדרו פנימה. ואל תשכחו לנעול את הדלת על בריח ולשים שרשרת ביטחון.
ממש מעבר למלון פונטיין נמצא אחד המוסדות הוותיקים בתחום פיתוי הפאלאנג. זהו “התמנון הסגול”. שנים מנהל אותו יאיר שמש, ישראלי לשעבר, שבגלגול הנוכחי שלו כולם מכירים אותו בשם “בארבו” – המזוקן בצרפתית, איש שתמיד ידע איך להתנהל במצבים של תסבוכות. אני עוד קראתי לו יאיר, אבל כנראה נשארתי היחידי. היה לי קשה להסתגל לגלגול הנוכחי שלו. ידעתי שבשלב זה או אחר אצטרך לחצות את הרחוב, לעלות לקומה השנייה, ולבדוק את מצב החשבון בינינו, שנותר פתוח יותר מדי זמן, עוד מהתקופה שקראנו אחד לשני סחבק. קיוויתי שזה לא יגיע מהר מדי.
יצאנו מהרכב במגרש החניה שלפני פתח המלון. התחבקנו, תום ואני, כמו איזה שתי פוסיות בכייניות. נזכרתי בבקבוק הג’יימסון והסיגריות שבשקית. אבל תום לקח רק את הסיגריות. “יש לי הרגשה שתצטרך את הבקבוק יותר ממני,” הוא אמר, ואז הוציא עט ורשם מספר טלפון. “זה מספר הסלולרי של גאי,” הוא אמר והצביע על הנהג הרזה. “אם אתה בצרות, מהסוג שאנחנו מכירים, כשכולם מפסיקים להכיר אותך ומפנים לך את הגב, תחייג ותגיד איפה אתה נמצא. הוא יגיע. ליתר אל תדאג.” הטויוטה הלבנה החלה להתרחק, ואז נעצרה פתאום וחזרה לאחור. תום הוציא את הראש הגדול והמכוער שלו מהחלון. “יש הרבה בני זונות בסביבה,” הוא אמר. “הם צעירים ושאפתניים יותר. מה שהופך אותם לעוד יותר בני זונות. אל תסמוך על אף אחד. גם לא בצד שלך. במיוחד לא בצד שלך. תיזהר.” עמדתי שם כמו שמוק. זאת המילה. שמעתי את נהמת המנוע מתרחקת, ולבסוף הטויוטה נמוגה אל בין מאות הרכבים שנסעו במורד רחוב סילום. זה לא העניין של להיות לבד, לזה אני רגיל. בזה אני ממש טוב. זאת העובדה שאנשים שהכרת, שסמכת עליהם ושהבינו אותך, הולכים ונמוגים לתוך התוהו של השִכחה הקולקטיבית שאתה חלק ממנה. המשכתי לעמוד. בשביל מה? האם רציתי שיחזור, שידבר איתי, שיחלץ אותי? תחושה כבדה אפפה אותי, מין נבואה לעצמי שהסיפור של סיגל ברדון יהיה יותר מעוד סיפור של היעלמות בעיר גדולה וזרה. ניערתי את עצמי ונכנסתי למלון, אל בין הצללים שהמתינו לי.
*
התעוררתי אחרי שינה חטופה. היה נדמה לי שהטלפון שליד המיטה צילצל. בטח המרכזנית, שלא הבינה את הבקשה שלי להשכמה. בעיה כאובה בבתי מלון במזרח. אתה מזמין השכמה, המרכזנית לא מבינה את האנגלית שלך, שהיא בדרך כלל רק מעט יותר טובה משלה, ולא יודעת אם אתה מתכוון לחמש אחרי הצהריים או לחמש בבוקר. אז היא מעירה אותך בכל מקרה.
לא היתה לי ממש סיבה להזדרז, אבל מאחר שכבר פקחתי עיניים גירדתי את עצמי מהמיטה למקלחת. מקלחת בכל רגע אפשרי – זה הרגל שפיתחתי בתאילנד, שם מידת היותך לבן, פאלאנג, נמדדת לפי מידת הריח מבתי השחי שלך או מספר כתמי המלח על החולצה שלך. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי, סיבוב באזור פאטפונג תמיד מועיל. אולי לא לבריאות, אבל משובב עיניים. ושכל החסודים, אנשי המוסר הנלמד, יגידו מה שהם רוצים. מה לעשות, אנחנו אנשים של סתירות. השעה היתה שעת אחר צהריים מוקדמת, והחלטתי ללכת ברגל. סתם סיבוב לחילוץ עצמות אחרי הטיסה המעצבנת והשינה שלא הספיקה. זאת גם הדרך שלי לחשוב. יש אנשים שיכולים לחשוב ליד שולחן או על קפה וסיגריה. אצלי זה בא דרך פעילות פיזית מדיטטיבית כמו הליכה. אני הולך והולך, ופתאום המוח מתרוקן והתשובות באות מעצמן, נופלות לתוך תבנית. אפילו השאלות נהיות ברורות יותר. ועכשיו היו לי רק שאלות עם אפס תשובות, ועם עובדה אחת ברורה – סיגל ברדון נעלמה. שאלות: האם סיגל בחיים? אם לא, האם נפלה קורבן לרצח מקרי, או שמא מתוכנן, והאם היא צפה עכשיו בין צמחי מים לשפת אחת מהתעלות הרבות החוצות את בנגקוק וסביבותיה, או שמישהו דאג להעלים אותה? אם מישהו דאג להעלים אותה, מי הוא? ולמה? אם היא בחיים, היכן היא? האם היא מתחבאת? אם כן, איפה? ולמה? ובעיקר, ממי? שאלת השאלות. הרבה שאלות. אבל משהו אחר הטריד אותי, ולקח לי זמן לקלוט מהו. עצרתי בפתאומיות, וצעירה עם שקיות שיצאה מאחד ממרכזי הקניות כמעט התנגשה בי מרוב הפתעה. אמרתי לעצמי שאני חתיכת מטומטם. זה היה לי מול העיניים ולא ראיתי. למה בכלל המשפחה הסיקה שהיא נעדרת? איכשהו, בלהט ההתארגנות ליציאה, לא שאלתי את שי את זה, והוא מצדו לא יידע אותי. חוסר תשומת לב מצדו? לא הייתי בטוח. בינתיים היתה פה רק תחושת בטן. אבל לאיש שחי את חייו על פי סימנים ואינטואיציה, מה יש חוץ מזה? סימסתי לשי: “מי יצר את הקשר עם המשרד?” הסלולרי רטט בחזרה והודעת הטקסט אמרה: “המשפחה”. סימסתי: “ואיך נודע למשפחה?” הסלולרי רטט: “מקור לא ידוע”. תשובה לא מספקת, רשמתי לעצמי בזיכרון. סימסתי: “הוצאות?” “מאה ליום”, רטט הסלולרי. “לא צפוי לא מוגבל לסכום, אבל רק עם אישור מראש”. זה כבר מאפשר חופש פעולה מסוים, חשבתי. והרגליים הובילו אותי במעלה רחוב סילום.
הערב, כמו בדרך כלל במזרח, הגיע מהר. תחנות האוטובוסים היו מלאות בני אדם ממתינים. הפקק הרגיל של השעות האלה כבר היה בשיאו. מוניות־אופנוע זיגזגו כהרגלן המטורף בין הרכבים המתקדמים לאִטם. טוק־טוקים, אותם תלת־אופן מעשנים, ניסו לנווט בין כולם ולבסוף נותרו תקועים גם הם בפקק שצמח וגדל והוסיפו עוד ועוד פיח לאובך ההולך ומתעבה מעל העיר. רכבת החד־פס עברה בגשר עילי ויצרה שובל של ניאון על הטור שמתחת לגשר.
חלפתי על פני פארק לומביני, הריאה הירוקה של מרכז העיר, והתחלתי ללכת בחזרה בכיוון המלון, בתקווה שמשהו יפציע דרך התאים האפורים המתים של אחרי הטיסה, כשעצרה לידי מונית. אם היא לא היתה עוצרת סביר להניח שהייתי ממשיך ברגל עד המלון, אבל זרם האוויר הקר שבקע מהחלון המורד בעת שהנהג שאל “טקסי?” הכריע את הכף. נכנסתי למושב האחורי באנחת רווחה. בנגקוק היא עיר של נקודות שבירה שעליהן תמיד משלמים ביוקר. הרגע שאתה קונה דבר שטות, שבחיים לא תשתמש בו; שבריר השנייה שבו אתה מחייך לבחורה בבר – הפרה של הכלל הראשון, שלפיו בשוק הבשר של ארץ משחקי המין תישאר אדיש; הרגע שבו אתה מתיישב במונית, ואז זה מתחיל: “רוצה לראות פוסי שואו? “פוסי מעשן סיגריה? “פוסי פותח בקבוק? “פוסי יורה כדורי פינג־פונג?” התשובה הטובה ביותר שהתייר השפוי יכול לתת להצעות מסוג זה היא “מא־יו”. לא רוצה. כשפותחים שיחון תאי זה הביטוי הראשון שחובה ללמוד, ולא שום קשקוש נימוסים כמו “קאפ־קון”, תודה, או “מאי קאו־ג’אי”, אני לא מבין. מא־יו, חד וחלק. אבל איזה תייר נותר שפוי בבנגקוק? ומי בכלל פותח שיחון? ואני לא הייתי תייר. עשרים שנה אני בא והולך, חשבתי שכבר ראיתי בבנגקוק הכול: את הלמעלה שלה, אבל בעיקר את הלמטה, את בור הביוב האנושי שהיא יכולה להיות. אבל אף פעם אין לדעת. האוויר הקר שנפלט מהמזגן התחיל להאיץ משהו בפעילות המנטלית הרדודה שבה הייתי שרוי. נהג המונית שעצר לי היה השרימפ המצוי, הקטן והעצבני עם שערה ארוכה שפורצת מנקודת חן בסנטר, כמו שנראים רוב נהגי המוניות בבנגקוק. “למלון פונטיין,” אמרתי לו, “פאטפונג.” “כן, כן,” הוא אמר והביט בי במראה במבט שאמר, עוד פאלאנג מטומטם שחושב שגילה את פאטפונג. נסענו במורד רחוב סילום, על מראותיו הרגילים: צעירים שנוהרים מחנות לחנות עם אייפודים ואם־פיז באוזניים ועם שקיות של מותגים ביד, חלקם במדי בית הספר הכהים, עדיין בדרכם הביתה. פה ושם תייר מערבי שעומד בפינת רחוב עם מפה ביד, לא יודע שמפות בבנגקוק הן מיותרות. ברגל לא תגיע לשומקום, וברגע שתשב במונית – ממילא הנהג ייקח אותך לאן שהוא רוצה, כי לא משנה לאן רצית, לנהג יש בשבילך תוכניות משלו. תרמילאי בדרכו לרובע באנגלאמפו, אל רחוב קאו־סאן, שזכה לתהילת עולם על כלום – שניים כאלה, למעשה, בחור ובחורה – צעדו כרגע על המדרכה ממול. יכולתי להישבע שהם ישראלים. “פעם ראשונה בבנגקוק?” שאל נהג המונית. נו, באמת, חשבתי. “לא,” אמרתי, “הייתי כבר כמה פעמים.” לך תגיד לו שאני בא והולך כאן עשרים שנה. “ביזנס?” שאל. ביזנס. אין מילה אהובה מזו על נהגי מוניות תאים. יש במילה הזאת אמיתה אוניברסלית, שמשקפת מיד את התועלת שנהג המונית יכול להפיק מהתייר התמים שיושב לו עכשיו במושב האחורי. “לא בפעם הזאת,” אמרתי. היתה שתיקה קצרה. “בנגקוק היא כמו פרח הסחלב,” אמר נהג המונית, “אתה אוהב סחלבים?” נהג מונית שאומר שירה – התחלתי להתעצבן. זה היה סימן מבשר רעות. אם רק הייתי חכם ויודע כמה. אבל אתה לא יכול להיות חכם אחרי הליכה בבנגקוק, כשאתה לגמרי רטוב מזיעה והמוח שלך בדרך לרתיחה, מנסה עליך טריקים משלו ופועל אחרת מכפי שאתה רגיל. “לא במיוחד,” עניתי. התקרבנו לפאטפונג. מנקודת המבט של הרחובות המרכזיים, כמו רחוב סילום שבו שייטנו מפקק אחד למשנהו, זה נראה כמו עוד שוק גדול עמוס במה שידידי תום נוהג לכנות שמאטעס, אבל מקרוב רואים את הבנות שעומדות בפתחי הברים ומועדוני הגו־גו. היה מי שקרא להן “האחיות של פאטפונג”, ולא התכוון למובן הסיעודי. “יש לנו הרבה פרחים בבנגקוק,” צחק נהג המונית שצד את מבטי במראה, “לפרחים האלה יש ניחוח.” “הריח שלהם הוא הניחוח המתוק־רקוב של השחיתות,” אמרתי. אפילו המשפט הזה לא השתיק אותו. “נראה לי, אדוני, שאתה מכיר היטב את בנגקוק.” “כל מה שאני יודע,” אמרתי, “זה טאם די, דאי די. טאם צ’ואה, דאי צ’ואה.” הוא הסתכל בי מהורהר. “אתה לא מחפש בום־בום?” לא עניתי. מזמן לא שמעתי את הביטוי הזה. נראה שאנחנו מאותו דור, כי היום הן משתמשות בביטויים אחרים, ישירים יותר. זה היה כאילו הוא קרא את המחשבות שלי. “אתה לא אוהב נערות תאיות, אין בעיה,” אמר. “אתה רוצה פאקי־פאקי עם בחורה לבנה, אני מסדר לך. גם לא בעיה. תראה ” – הוא התכופף אל תא הכפפות בעודו ממשיך לדבר – “יש לי שני דרכונים. אחד מהם של נערה מאוד יפה. אני לא רוצה דרכונים, רק מה שחייבים לי. אתה לקחת דרכונים, אתה לתת לי שש מאות באת. היא לתת לך מה אתה רוצה. אני יודע.”
כשהתכופף הכה באפי ריח הטייגר־באלם, אותה משחה נוראית של קאמפור ורסק עצמות נמר, שנדף מגופו בשילוב קטלני עם ריח הוויסקי מקונג שעלה מפיו. כבר הייתי בדרך לפלוט משהו כסחני, אבל אז הוא הושיט לי שני דרכונים כחולים. שני דרכונים ישראליים, לא פחות. ראיתי דרכונים בחיי. עברו תחת ידי לא מעט. אלה היו דרכונים טובים וכשרים. שום החלפה של שום תמונה מעל אדים של קומקום חשמלי. גם לא שום זיוף מתוחכם יותר, ובבנגקוק יש כאלה בלי סוף. בקאו־סאן, בכל חנות רביעית או חמישית שהשלט שלה מצהיר על תעודות סטודנט מקוריות, מאחור, במחסן, יש גם דרכונים. גם ישראליים. כמו זבל. הדרכון הכחול הראשון נשא את השם מיכה וקסמן. ואת מי אני רואה בדרכון השני שאני פותח? לא פחות ולא יותר: סיגל ברדון. הבחורה שנשלחתי לחפש. הבחורה שנעלמה. התמונה קצת פוטו רצח, הרבה פחות ברורה מזאת שהיתה בתיק פרופיל־נעדר ששי נתן לי טרום יציאה, אבל לא היתה אפשרות לטעות. וידוא מאה אחוז. שרקתי קלות. הליצן חשב שזאת שריקת הערכה ליופיה של בעלת הדרכון. “בחורה יפה,” אמר נהג המונית, “לקחת אותך?” זאת היתה הטעות השנייה שלי באותו היום. הפרתי את הכלל השני ואמרתי לנהג המונית: כן.
“צרות בגן עדן”, מאת יגאל צור. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 206 עמ’.
יגאל צור סופר וטייל מושבע. כותב פרוזה, מאחוריו מדריכי טיולים להודו וסין, תסריט “מנליק – נסיך יהודי שחור” שבויים ע”י דניאל וקסמן. ספרו הראשון, קובץ הסיפורים עם תום המונסון (1989), מכיל סיפורים העוסקים במלחמת יום הכיפורים בה השתתף כלוחם, וסיפורים המתרחשים בארצות מרוחקות כגון הודו בהם נחשף חוסר הסיכוי של הצעיר הישראלי לברוח מזהותו כישראלי. הרומן מעיין פרחי השקד (1993), מעלה את טראומות השואה ומתאר את הידרדרותו הבלתי נמנעת של בן הדור השני. שזיף שחור (1998), רומן שהיה פורץ דרך בעיסוקו בעדה האתיופית בישראלממחיש את הפער בין גודל הציפיות והכמיהה לעלות ארצה במהלך המסע הקשה דרך סודן לישראל, לבין האכזריות והגזענות במציאות הישראלית. צרות בגן עדן (2011) הוא רומן מתח אפל שנוגע בשאלות של מידות מוסר שלוקח לעצמו ישראלי בחו”ל.
קראתי את הספר בעקבות 2 הפרקים. שנון, מותח, משעשע. שווה קריאה. ואיזו שפה. לוקחים ליד לא עוזבים!
אחילה קריאה. סוף סוף משהו אחרי ספרות הנשים שעטפה אותנו בשנים האחרונות. בלי פוזה. פשוט מהנה וסוחף.
יופי של דמויות נשים. יגאל צור משחק בוירטואוזיות עם דמות ה”פאם פאטאל”. למרות הכתיבה הגברית חיפשתי לתלות בו את עוון המאצ’ו. לא הצלחתי. נסחפתי ונהנתי. עשה לי לילה לבן.
מצויין. ספר מתח ברמה של לי צ’יילד ומשעשע לא פחות מספרי המתח של ז’נט איוואנוביץ. חבל שאין פה שיח ושיג על ספרי מתח. ז’אנר שלא מספיק “נחשב” בפלצנות העברית. ממליץ בחום. תודה ליקום
גם נשים חובבות מתח. בניגוד לראייה האופיינית יש בינינו רבות שאוהבות ואפילו סוגדות למתח. אהבתי. פשוט אהבתי.
[…] 2 פרקים מתוך הספר …לחצו כאן […]