בוקר ארור ומקולל, מבליע אותות מבשרי רעות. צלחת מחליקה לי מהידיים ומתרסקת ואני על הברכיים, אוסף את השברים. בדרך לבית החולים אני מוצא את עצמי כלוא במעלית שנעצרת בהפסקת חשמל לא מתוכננת. דוח חנייה מתנופף על השמשה ומפתח האוטו נשבר בתוך המנעול. בצהריים, רוח גדולה באה מעבר המדבר ואיה שלי מתה.

לא באופן מטפורי איה מתה, אלא באופן ממשי מאוד. קו ישר שנמתח במוניטור וצפצוף צורמני, חד וארוך המנסר את הדממה שנכפתה עלינו בחדר הלבן מדי. עיניים שנעצמו, נשימה אחרונה, רופא שמכריז על שעת המוות באדישות "13:27", סדין לבן מכסה את הפנים. כרוניקה בלתי צפויה של מוות וחושך על פני תהום.

ואחר כך, הפרוצדורה: "מי אתה בשבילה?" [אבא שלה]. "יש עוד איזשהם קרובי משפחה שצריך להודיע להם?" [כן… בעצם לא… תודה, אני כבר אעשה את זה, תודה.] "האם אתה מוכן לתרום איזשהם איברים?" [לא יודע… מה כבר תעשו עם כליה של ילדה שבקושי מלאו לה 5?] "הנה, רשמתי לך בכרטיס הזה את מספרי הטלפון של חברה קדישא בתל-אביב – הם כבר יסבירו לך הכול." [תודה, מה כבר יש להם להסביר?] "ביקשתי שיביאו לכם את התעודת פטירה אבל המחשב נפל. חכו כאן לבינתיים."

גבריאלה מציתה סיגריה נוספת מתחת לשלט המורה שאסור לעשן. אנחנו יושבים על הרצפה בפינה נטושה, בסוף המסדרון של בית חולים קודר ושותקים. גבריאלה בוהה בקיר המתקלף, אני בוהה בתלתליה הדוממים. חציו התחתון של הקיר צבוע בצבע קרם מלוכלך וחציו האחר, תכלת של שמיים שמחכים עכשיו לצ'ק-אין של איה שלנו.

"את רוצה לשתות?" אני מנסה לחבק את כתפה. היא נרתעת ומסננת "לא." אני מנסה להגיד עוד משהו, למצוא איזו מילת ניחום, לעשות מאמץ אבוד כדי לווסת את מעיין השכול שלנו שרק מתחיל לנבוע אבל היא רחוקה, מכווצת ומקומטת בתוך חומותיה, אוחזת ברישול את הסיגריה הדולקת ומפזרת את אפרה על מכנסיה. כל מערכותיה כבויות.

"צריך להודיע להורים שלך… את רוצה שאני אצלצל?" היא מנענעת קלות את תלתליה בשלילה. שותקים. מרחב השתיקה לא מנחם – לא אותנו ולא את המקום והמקום מצידו, לא מנחם אותנו וגם לא את המרחב. אין מילים היכולות למלא אותו בתוכן והריקנות הזו מהפכת את המעיים, נוברת בנפש ומתלתלת את העשן שעולה לכיוונה של התקרה המצהיבה, מהסיגריה הדלוקה.

אני חוזר לגברת "איזשהם" איברים. היא מנסה לומר משהו.

"אנחנו מחכים לתשובה בעניין של הקרנית, והלבלב והכליות, אם אפשר…" היא מבצעת את תפקידה כפוי הטובה בנאמנות ומרכיבה רשימת מכולת שאין לי בה צורך.

"אתם צריכים לבלב? קחו את שלי – הנה!" אני פותח שני כפתורים בחולצתי מולה. היא יוצאת אל מאחורי הדלפק ואומרת "זה בסדר… זה בסדר… תירגע, אתה רוצה איזשהו כדור הרגעה?" [לא רוצה כדור, רוצה את איה!]

חזרה לגבריאלה, מלטף אותה ברפרוף, מנסה לגעת ועוצר.

"נגמרו לי הסיגריות." היא לוחשת בכבדות ואני יורד במדרגות לעבר המזנון המרוחק ממנה שלוש קומות, אלפי מדרגות ומליון שנות אור כדי להביא לה עוד חפיסת מרלבורו לייט. תריס המזנון מוגף ופתק בכתב יד מהוסס מוצמד אליו ברישול: "עם סגור אני אצל פינטו במרתף"

בדרך חזרה, הלבלבית מרימה מבט ומעטרת אותו בסימני שאלה.

"אנחנו חייבים לקבל החלטה. הזמן אוזל." [מתי זה נהפך ל"אנחנו?", ממתי אנחנו שותפים? אני חייב למצוא לגבריאלה סיגריות.]

ידיה של גבריאלה רועדות. הוא נאחזת בבדל האחרון ועיניה תרות אחרי המרלבורו לייט שלה.

"המזנון סגור. יש פתק. הוא יצא להפסקת צהריים או משהו." אני קורס לצידה. הזמן באמת אוזל וגם אנחנו. שאריות קיומנו מטפטפות ונוזלות מאיתנו והלאה לתוך החריצים בקיר הסדוק שמולנו ונותר לנו רק בדל נשמה שסועה ומבותרת שאין ממנה תקומה ולא ישועה.

"סיגריות." היא לוחשת שוב ואני קם, הולך לחפש את פינטו במרתף.

אחת-עשרה שנים וחצי אנחנו נשואים. בדיוק אחת-עשרה וחצי. אהבתי אותה כל כך כבר בפגישה הראשונה, המקרית (לכאורה), כשהחלפנו פרטים אחרי תאונת פגוש-פוגש-פגוש בצומת חיינו. אהבתי אותה יותר בחמש שנות טיפולי ההפריה המתישים. אהבתי אותה גם לפני שבוע, כשהרופאים אמרו ש"אין יותר מה לעשות" וגם "זה עניין של כמה ימים". אני אוהב אותה כל כך עכשיו ואוהב אותה לנצח. כן… לנצח – לתמיד – לעולם ועד, עד קץ הזמן האוזל לנו במהירות. גם כשאני עטוף בשתיקתה האינסופית, בקצה המחשבה שמעוררת מילים עזובות שמעולם לא נאמרו, על סף התהום שלנו, אני אוהב אותה, היא יודעת.

המרתף השומם מקדם את פני בעגמומיות ובריח ליזול כבד המנסה, בלא הצלחה, להסוות אך במעט את מחנק הטחב. לפניי מסדרון ארוך שבסופו נורת פלואורסצנט מיותמת, מטרטרת ומטרידה. אני צועד לעבר הבהובי האור וקורא "פינטו?! פינטו כאן?" בדרך, אני מנסה לפתוח דלתות אך כולן נעולות וכשאני מגיע כמעט לסוף הדרך איש כפוף במקצת ועטור זקן מדובלל מוציא את ראשו מסדק הדלת ואומר "פה… אבאל'ה, פינטו זה כאן."

אני ניגש אליו. "צריך סיגריות, מרלבורו לייט. היה פתק במזנון אז באתי."

"אין סיגריות במזנון, יש מכונה מאחורי. היום הכול אוטומט." הוא אומר ואני שומע גיחוך צלול מתוך החדר.

"בשביל זה באת? בשביל סיגריות?" אותו קול ממשיך. "בוא תיכנס רגע."

אני מכניס כתף לחריץ הדלת, רגל ימין בעקבותיה, ונעמד על המפתן. נערה, ספק-ילדה יושבת ליד השולחן. שיערה זהוב ואסוף לקוקו מבהיק ורך העוטף את כתפה הצנומה. היא מחייכת אלי. "אז מה, אבאל'ה? סיגריות? לא בריא."

מאחוריה, חלון פעור לרווחה ואחו ירוק, מנוקד בפרחים לבנים וסגולים, נשקף מכל רוחבו. ריח טרי של חיים חדשים ורעננים מערסל את החדר בנינוחות, ולרגע חולפת בי ההכרה שאני נמצא במרתף של בית חולים, אך אני מסלק אותה מעלי במהירות.

"כן… זה לא בשבילי, זה בשביל אשתי – גבריאלה." [אני כבר לא אבאל'ה] "נגמרו לה הסיגריות."

"ג-ב-ר-י-א-ל-ה. זה כמו שם של מלאך. אתה בטח יודע. גם איה זה מהתנ"ך, אתה מכיר תנ"ך? 'נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה'. ככה כתוב. אני פינטו, נעים מאוד" היא מושיטה יד בוטחת לעברי ומחייכת שוב.

[מה? מאיפה היא יודעת? מה קורה כאן?]

"את פינטו? אני חשבתי שזה מישהו אחר… טוב… סליחה… אני צריך לעלות למכונה בשביל הסיגריות."אני פונה לפינטו "יש לכם אולי לפרוט 50 שקל?"

"מכונה לוקחת שטר, נותנת סיגריות. אתה נותן משהו – מקבל משהו. ככה זה בחיים. תחזור אחר כך, נראה מה אפשר לעשות עם איה שלכם."

"איה מתה."

"תחזור אחר כך." פינטו אומרת והזקן המדובלל מהנהן וסוגר את הדלת.

אני מחליט לוותר על המעלית שבמילא לא תגיע, או שתיתקע בהפסקת חשמל ועולה חזרה למזנון במדרגות, בדילוגי שתיים. מגיע למכונה, מוציא שטר מקומט מהכיס, מנסה ליישר אותו ולהחליק את קמטיו. מגיש את קצה השטר לחריץ. מנורה נדלקת, אני לוחץ על הסמל של מרלבורו לייט ואחרי סדרת רעשים וחריקות, המכונה מתעוררת לחיים, פולטת קופסת סיגריות ומלווה את המאורע בצלילי מטבעות הנוקשים על הפח הבוהק, כמו בטיול לווגאס עם גבריאלה.

עולה עוד שתי קומות לגבריאלה. כשאני עובר ליד עמדת האחיות, אני משפיל מבט ומאיץ צעדי.

קורע את הצלופן מהחפיסה, מוציא את ניר הכסף, מקפל ותוחב לכיס, שולף סיגריה ומושיט לגבריאלה. היא מציתה אותה ברעד.

הלבלבית פוסעת אלינו, חמושה במבט מבין וברופא צעיר בעל דובי קטן שצמוד לסטטוסקופ המקפץ על חזהו. אני מתרומם לעברם בכבדות. מסמן להם עם יד שמאל תנועות של "עוד מעט" והרופא מלכסן עיניו, מטה את ראשו מעט שמאלה ומורה עם האצבע על השעון – אין זמן.

אני מתיישב לצד גבריאלה. משהו רוטט בכיס החולצה שלי, אולי הטלפון. אני מתעלם.

זה היה בוקר נעים. אז, לפני אחת עשרה שנים וחצי. שום צלחת לא החליקה, המעלית פעלה כרגיל, לא קיבלתי דו"ח ואף מפתח לא נשבר. עמדתי מאחוריה ברמזור ולמרות האדום, איבדתי ריכוז ונדחקתי לתוך הפגוש של האוטו-של-אבא-שלה. היא יצאה מהאוטו עוד לפני שהספקתי להשתחרר מהחגורה, עיניה רושפות, עצרה לשנייה קלה ליד הפגוש, ליטפה אותו, כאילו בלטיפתה יתיישר הפח המקומט ויתאחה מעצמו. אבל אז, עוד לא היו ניסים. המשפט היחיד שהצלחתי לחלץ מעצמי להגנתי היה: "אפשר לקבל את הטלפון שלך?" היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים "למה? מה תעשה איתו?"

"אני אצלצל אלייך יותר מאוחר ואבקש סליחה." הרגשתי שהיא נמנעת מלהגיב "נו? אז תבקש עכשיו – לא צריך בטלפון." אלא רק פלטה "אני אתן לך את הטלפון של סוכנת הביטוח שלי." מלמלתי לעצמי "אבל את יותר יפה ממנה."

"גם איה זה מהתנ"ך… גם איה זה מהתנ"ך… גם איה זה מהתנ"ך…" לולאת מילים בלתי אפשרית זו אינה מרפה ממוחי ומחשבתי כבר שועטת קדימה, דוהרת בדילוגי שתיים חזרה למרתף המעופש.

"אני כבר חוזר. את צריכה משהו? להביא לך משהו? אולי סנדוויץ' עם חביתה ועגבנייה בלי חסה? את לא רעבה?" אישוניה פעורים לרווחה, מבטה מקובע על פינת הקיר. אני מניח יד רכה על כתפה וקם. "כבר חוזר."

במרתף, אני נוקש על הדלת הנכונה ונכנס בלי להמתין לתשובה. פינטו מרימה מבט ידעני, הזקן המדובלל חזר כנראה למזנון.

"חזרת. הבאת לה סיגריות. אמרה תודה?"

"למה התכוונת קודם 'אתה נותן משהו – מקבל משהו'?"

פינטו מזיזה כוס, שבתוכה שאריות בוץ מבוקע של קפה שחור, לקצה השולחן. "מה לא הבנת?" היא אומרת ופוערת את עיניה הסגולות. "תן לי משהו, תקבל משהו חזרה. מה לא ברור? ככה עושים איזון בעולם. תחשוב."

"איזון? איזון של מה? אני לא מבין."

"תחשוב. מה אתה הכי רוצה עכשיו? את איה, כן? תחשוב טוב."

"כן."

"אז תחשוב. מה היית נותן בשביל זה? כמו במכונה של הסיגריות."

"כסף?"

"לא כסף. מה אני אעשה עם כסף? תחשוב."

"אהה… הבנתי… איברים. את רוצה איזשהם איברים. אולי כליה? קחי כליה. שמעתי שאפשר להסתדר רק עם אחת. זה העניין? את לוקחת ממני כליה ומחזירה את איה?"

"חחח… אנחנו בבית חולים. יש לי כבר מלאן ת'אלפים מזה. לא צריך כליות ולא לב. תחשוב. אולי בעצם… לב כן."

"לא יודע… אין לי כלום לתת לך מלבד אהבתי." אני מנסה לשבור את הקרח בציטוט מאולתר שלא לקוח משום מקום ולא מקנה מאום.

"קניתי."

"מה קנית? לא הבנתי."

"תחשוב." משב רוח קרירה ונעימה פורץ מבעד לחלון הפתוח וממלא את החדר באוויר זך. "אתה נותן לי את האהבה שלך – אני לוקחת, מחזירה לכם את איה ונותנת את האהבה למישהו אחר שצריך, לוקחת ממנו משהו וחוזר חלילה. ככה אני עושה איזון של נשמות. סוציאליסטית של נפשות… זה מה שאני עושה. היה שלט על הדלת אבל גנבו."

ילדה, נערה, עלמת חן, אישה, תווי פניה מעלים לי זיכרון מאובק ורחוק… אולי תמונה שראיתי פעם.

אני מתיישב בכיסא הריק. קם חזרה, שוב יושב. סערה נובטת בי. "אני לא מאמין למה שקורה פה… את מנהלת איתי משא ומתן על הנשמה של איה? אולי בכל זאת תיקחי כליה? זה לא חוקי מה שאת עושה, את יודעת?"

"לא חוקי, שמלא חוקי." היא צוחקת. "תתבע אותי בשם האלוהים, הממשלה וצבאות ישראל. אלוהים נגד פינטו. רוצה סיגריה?" היא מוציאה מרלבורו לייט מהמגירה, קורעת את הצלופן מהחפיסה, מוציאה את ניר הכסף, מקפלת ביסודיות ובדקדקנות ומניחה בתוך ספל הקפה הריק. מציתה לעצמה ומושיטה לי את הקופסה.

"לא, תודה… אני לא מעשן."

"לא צריך. תחשוב מה אתה עושה עכשיו. תחשוב טוב, כי אולי לא תהיה עוד הזדמנות. תחשוב."

"אני לא יודע מה אני יכול להציע לך. את רוצה את האהבה שלי? את היכולת לאהוב? מה כל-כך מיוחד בזה? זה מה שאת רוצה?"

"בדיוק. אתה מוותר על היכולת שלך לאהוב… לא תוכל לאהוב יותר… אף אחד. אף פעם. לא תרגיש כלום. לעולם. שיהיה ברור: א-ף פ-ע-ם. ואז, איה חוזרת לחיים לאלתר. פשוט, לא? פשוט פשוט." והיא מקבצת ומשרטטת באופן פלסטי את מה שדמיוני כבר מפזר עם משב הרוח הירוק שעוטף אותי.

"אל תדאג לפרוצדורה. הרופאים יגידו שזה נס רפואי ושהם לא ראו דבר כזה ושההכרזה על שעת המוות הייתה טעות ושאי אפשר לסמוך על המכשירים הסיניים האלה ושהיא מתאוששת ושזה לא יאומן ומחר… מחר אתם הולכים איתה הביתה – מצחקקת ובריאה לגמרי. כמו פעם."

"האמת… כל העסקה הזו נשמעת לי מטורפת וגם את קצת נראית לי… אבל מה יש לי להפסיד?" אני אומר ולפני שאני מספיק להתחרט על מילותיי שנמוגות באוויר ומתעופפות חזרה לאחו המוריק, פינטו חורצת ופוסקת: "לא עסקה – איזון. תחשוב, אין מה לחשוב. אתה רוצה לעשות את זה?" היא מנסחת סמנטיקה מדויקת שלא משאירה מקום לפרשנות, לא משאירה מקום לכלום ותוך כדי כך, מועכת את בדל הסיגריה לתוך שאריות הבוץ שבכוס שבקצה השולחן וממצמצת בעיניה.

יש לצפות, כי בנקודות זמן כאלו, כשאתה נושא על גבך את גורלם השברירי של אהוביך שמצידו, נתמך בגורלך שלך, יש לצפות שבאותם רגעים תהסס, תשקול, תחסיר פעימה, אך כל זה לא קרה. אני מרגיש שזה מה שנכון לעשות אבל מוחי אינו קולט זאת עדיין ואולי לעולם לא יקלוט. דיסוננס קוגניטיבי במהופך, כמו עולמי שלי.

"כן." אני אומר וסוגר את הדלת מאחורי, מתחיל לעלות במדרגות, אחת אחת, לעבר גבריאלה ואיה שלי.

ככה. בלי שיקול דעת, בלי התחשבנות, בלי טבלאות מתוחכמות של "בעד ונגד" ודיונים מתישים אם כדאי או שלא ומה נרוויח ומה נפסיד ומבלי להתייעץ עם אהובתי שיושבת לבדה, ארבע קומות וחצי מעלי ומציתה עוד סיגריה, מול הקיר המתקלף, מתחת לשלט המורה שאסור לעשן.

זמזום חד ומקוטע נשמע מעמדת השליטה המיותמת. הלבלבית מגיעה בריצה, מכריזה בלהט לד"ר דובי ולכל מי שנמצא במחלקה "נא להגיע בדחיפות! מהר!" המולה ותנועה בכיוון החדר שבו איה שוכבת, מכוסה בסדין לבן. מהומה. בלוני חמצן נדחפים ביעילות, מכשירים סיניים מעוררי חיים חורקים על עגלות, רופאים נכנסים ויוצאים מהחדר ואחד מהם צועק בקול המהדהד לכל אורכו של המסדרון "זה נס, זה פשוט נס! לא ראיתי דבר כזה בחיים! פשוט לא יאומן! מי הכריז על שעת המוות? תביאו אותו מהר לכאן!"

אני מביט על גבריאלה אפופת העשן, יושבת על הרצפה המטונפת ומוגנת בחומת שתיקתה. אשתי מתרוממת באיטיות, מנערת מעליה את אפר הסיגריות ומפזרת אותו על הרצפה. היא מתחילה ללכת לכיוון החדר של איה, מסובבת מבט של חוסר אמון או שמא, של חוסר הבנה לעברי.

"תלכי… תלכי… אני אבוא אחר כך. לכי לראות מה קורה שם." אני אומר לה "אני צריך לעשות כמה טלפונים כאן." אני נפנה ממנה ועובר לצד השני של המסדרון, שם פחות מסריח מהעשן של הסיגריות שלה החונקות את גרוני ומדמיעות את עיני. באמת לא בסדר שהיא מעשנת בבית חולים, ועוד מתחת לשלט שמורה שאסור לעשן – צריך להעיר לה על זה.

אני אוסף את קופסת המרלבורו לייט שהשאירה אחריה ואת המצית החד-פעמי הכחול ומשליך אותם לפח. מתיישב על ספסל פלסטיק ומוציא את הטלפון מכיס החולצה. עשרים ושמונה הודעות ועכשיו צריך לענות לכולם, ואחרי זה עוד צריך להספיק לעבור בעבודה לכמה שעות, גבריאלה כבר תטפל בכל הפרוצדורה ותחזיר את איה הביתה.

סיפור זה הוא מתוך הספר "רגש ושכל- אנתולוגיה של ספרות צעירה חדשה" של "הוצאת כתב". ספר זה מאגד בתוכו את עשרים הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנבחרו בתחרות השנתית של "הוצאת כתב" . באנתולוגיה נבחנו, מזוויות שונות, מערכות יחסים משפחתיות טעונות, אהבות אבודות, נכויות נפשיות ופיזיות, התפרצויות סוערות וניסיונו של המוח לסדר הכול.

השקת הספר תתקיים בתאריך ה- 10.4 יום ראשון, בשעה 19:30, בסניף הספרייה של "צומת ספרים" בדיזינגוף סנטר, בהשתתפות יורם קניוק וכותבי הסיפורים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − 13 =