ברכה ואיציק ישבו על מרפסת ביתם והתבוננו בנוף הנהדר של מפרץ חיפה, ובשקיעה האיטית של השמש האדומה.
”איציק מתי אנחנו נוסעים לתל אביב?“ שאלה ברכה.
”מה פתאום לנסוע לתל-אביב, בחום הזה?“
“קצת לראות משהו יותר מענין ממה שיש לנו כאן“.
”לנו יש ים יותר יפה משלהם“, אמר.
”אבל להם יש טילת“, השיבה.
”חלק גדול מהטילת עובר דרך האחוריים המסריחים של בתי המלון שלהם“, השיב לה בתחושת נצחון.
”אבל תודה, החלק הדרומי שמתחבר עם אלנבי יותר יפה“,
לא ויתרה.
”עוד פעם אלנבי. תמיד זה נגמר אצלך ברחוב אלנבי“.
”לא תמיד אלנבי. לפעמים זה גם דיזנגוף…“,
”וגם מגדלי עזריאלי“, נכנס איציק לדבריה.
”כאילו שזה פשע“, הגיבה בכעס מעושה.
”תודי שאת רוצה לעשות קצת שופינג בת“א“.
”אתה תמיד עושה קודם כל את החשבון של הארנק, כאילו שנגמר לנו הכסף“, נתנה לו בחגורה, וקצת מתחת לחגורה.
”מישהו צריך לשמור על הקופה, לא?“
”אבל עכשו מדובר על קבלת מתנה, לא על קניה“, הסבירה.
איציק נראה נרגש:
”עוד פעם מתנה? הרי בפעם הקודמת כשקיבלת מתנה זה עלה לנו בהרבה ת‘אלפים שזרקנו לזבל“, הגיב כמי שהיה לו מגע קרוב ולא נעים עם עקרב.
”אל תגזים איציק!“
”מדוע אני מגזים. הם אמרו שלושה אלפים, ובסוף זה נגמר בשנים עשר אלף שקלים חדשים“, השיב בשכנוע עצמי שאינו ניתן לערעור.
”חכה, בוא נעשה חשבון“, התחילה המערכה.
”נעשה חשבון“, הסכים.
”פריז‘ידר חשמלי קבלת?“
“כן. פריז‘ידר שהפסיק לעבוד אחרי חצי שנה“.
”מה פתאום?“
”אגיד לך מה פתאום. יצחק ירקוני נסע לסין ומצא שם מחסן מלא פריז‘ידרים שהסינים רצו לזרוק לים. אלה היו הפריז‘דרים שחברת ’שונג-שונג‘ יצרה על פי מודל ישראלי עבור ’ישראל-מקררים‘ לפני שפשטה את הרגל. עכשו, אם ’שונג-שונג‘ עושה פריג‘ידרים, אז גם היא צריכה להרויח משהו, לא? אז חוסכים. במקום 0.5 מ“מ פלדה שמים 0.2 מ“מ פלדה, ובמקום מדחס חדש שמים מדחס ”מחודש“, ואחר כך, גם חברת ’שונג-שונג‘ פורחת באויר. עד שמגיע יצחק ירקוני וקונה את הפריג‘דרים בגרוש וחצי ועוזר לקדם את התעשיה הסינית“.
”מה הקשר של הספור הזה אלינו?“ שאלה ברכה בחוסר סבלנות.
”את אחד הפריז‘ידרים שהביא יצחק ירקוני מסין מכרה לנו
“מתנות מפנקות“ בתור מתנה“, הסביר איציק.
”אבל הפריזידר שלנו עובד לא?“, התעקשה ברכה.
“כן, אחרי שוולדימיר שידלובסקי עבור סכום כסף נאה, החליף בו שלושה חלקים. וולדימיר לא הבטיח אחרי התקון שהפריז‘ידר ימשיך לעבוד עד סוף השנה. הוא גם הוסיף, שלא רצוי לסגור חזק מדי את דלת המקרר, כדי שהקירות לא יתקמטו לנו“, תאר איציק את המצב לאשורו.
”אתה רוצה גלידה עם קפה קר?“, שאלה ברכה בנחמדות, ”זה ישפר לך את המצב“, אמרה.
”שום דבר לא מסוגל לשפר את המצב, אחרי שאני נזכר בטיול שעשה יצחק ירקוני בסין. אבל בכל זאת, אם את כל כך נחמדה, אז בכל זאת, ?why not“, השיב איציק, שהתקלה ההיא לא גרעה מאהבתו לברכה.
הם חזרו ונהנו מנוף הכרמל הנהדר ומהגלידה וניל בקפה הקר.
”את רוצה שנמשיך לעשות את החשבון? בינתיים זה רק המקרר“.
היתה שתיקה ממושכת, ואיציק הבין שנושא ”מתנות מפנקות“ הגיע לקיצו במשפחה.
אבל הוא טעה.
”הפעם זאת באמת מתנה שלא עולה לנו שום דבר“, הסבירה ברכה בעדינות. ”לכן אני מבקשת אותך לבוא איתי לתל אביב, כדי שאתה בעצמך תראה את כל האופציות ולא נצטרך להזמין דרך הדואר כמו שעשית בפעם הקודמת“.
”מה את אומרת ’עשית‘, הרי את הזמנת“, השיב לה.
”זה לא נכון הרי אתה כתבת את הצ‘ק, זוכר? אבל בוא לא נריב על זה, בסדר. זה ממילא כבר הכל מאחורינו“, סיימה ברכה את הויכוח בלטיפה חמה של זרועו.
”זה המקום המאוס ההוא באלנבי?“, שאל.
”למה מאוס? יש שם המון מוצרים על המדפים, ועל יד המדפים“.
”כל כך המון מוצרים שכל מי שמסתובב שם דורך לשני על הבהונות“, הגיב בשאט נפש.
”בוא, על תהיה כזה נרפה. את הצנחנים גמרת בכבוד, אחרי שהשתתפת בכל המלחמות, עכשו אתה מתחיל לפחד מצפיפות של אנשים?“
”איזה ’מתנות‘ הם מציעים הפעם?“
”מזגן אויר אישי שמופעל על ידי סוללות, כזה שמחובר למצלמה דיגיטלית חדישה“, היתה התשובה
”הרי מצלמה דיגיטלית פחות טובה ממה שהיתה לי קודם לכן כבר קבלנו עם יתר המתנות בפעם הקודמת, ביחד עם המקרר של יצחק ירקוני, זוכרת? היא עדיין נמצאת בקופסא, בארון“, עדכן איציק את ברכה.
”יכולתה אז לתת אותה לאחת הבנות שלך, או אפילו לאחד מבני הדודים שלך“, הציעה לו משהו שכלל לא עלה על דעתו.
”לא יכולתי“, הגיב בקצרה.
”מדוע לא?“
”כי גם להם היתה אותה מצלמה, שהם קבלו מ‘מתנות מפנקות‘“, השיב באירוניה.
”לא ידעתי, למה לא אמרת לי?“
”אמרתי לך, אבל הספקת לשכוח“, ענה.
”אז לא מוכרחים לקבל את המתנה המשולבת של מצלמה דיגיטלית חדישה עם מזגן אויר אישי שמופעל על ידי סוללות. יכולים להסתפק רק במזגן האישי“, טענה ברכה בהגיון.
”מה שאני מנסה לומר לך הוא, שלאור הנסיון הרע שיש לנו, לא צריך מתנות כאלה בכלל. מה זה בכלל מזגן אויר אישי שמפעל על ידי סוללות. בשביל מה דרוש לך דבר כזה?“
”זה בהחלט יכול להועיל. כאשר חם מאד בחוץ, ואתה מסתובב בחום הנוראי, זה בלי ספק יכול להקל עליך. או כשיש הפסקת חשמל, מה שקורה בערך כל שבוע, והמזגנים בקירות מפסיקים לעבוד, גם אז התועלת של מזגן אויר אישי שמופעל על ידי סוללות יכולה להגיע לידי בטוי“, אמרה ברכה.
”אם חיינו עד עכשו בלי זה, כלל לא ברור לי מדוע לא נוכל להמשיך לחיות הלאה בלעדיהם. מה שכן בטוח, נוכל להמשיך לחיות בלי לנסוע לרחוב אלנבי ולמות שם מחום ומ-75% לחות באמצע הקיץ“, הגיב איציק ולא הראה סימנים של כניעה.
”אתה אומר את זה על כל דבר חדש. אם לא היית מקבל ממני טלפון אלחוטי במתנה ליום ההולדת, היית ממשיך עד היום להשתמש בטלפון צבורי, כמו לפני שלושים שנה“, השיבה לו באגרוף ימני, בלי כפפה, מכה ישרה אל תוך הלסת, כזו, שהוא מקבל בכל פעם כאשר מצלצל הטלפון בזמן לא מתאים ומבשר לו שהוא זכה במתנה של פריז‘ידר חשמלי או מצלמה דיגיטלית חדישה.
היה עוד פעם שקט.
היא החליטה לבסס את נצחונה:
”לך בכלל שום דבר אינו נחוץ, לא חדש ולא ישן, תמיד אתה שמח בחלקך“, אמרה, ספק בתוכחה, ספק בהערצה.
”את לא צודקת“, השיב לה, ”ישנו דבר ישן שאני בהחלט זקוק לו מאד, וזה את. ממי אם לא ממך הייתי מקבל גלידה וניל עם קפה קר“, אמר וחיבק אותה, עם נשיקה בשפתיה.
”זו הדרך שלך לסטות מהנושא“, השיבה, ודחפה אותו ממנה ברכות, מבלי לחייך.
אחר כך השתררה דומיה ממושכת שאיציק, כרגיל, פרש אותה כברוגז-טקטי. הוא המתין מעט ואחר כך אמר:
”אני רואה שאת מתה להגיע ל‘מקום‘ ההוא באלנבי“.
היא לא הגיבה.
הוא תאר לעצמו שאם הוא יקטע את השתיקה בהצעה שהיא יכולה לנסוע לבד, כי הרי ממילא מפעם לפעם היא עושה זאת, הוא יגרום להרס הערב, דבר שהוא כלל לא ייחל לעצמו, כי היו לו תכניות אחרות לאותו ערב, לאחר כבוי אורות.
”אם תבטיחי לי שהפעם לא ניקנה מתנות ביותר מאלף שקל אני מוכן לנסוע“, אמר לבסוף.
הוא הבחין שהאור חזר לעיניה. אחרי שהייה קצרה היא הגיבה: ”רק מזגן אויר אישי שמפעל על ידי סוללות, כזה שאינו מחובר למצלמה דיגיטלית“.
איציק קם, אסף את הניירות, עיין בהם, לקח את העט מהשולחן, חישב מעט, רשם את המספר 2000, והראה לברכה.
הוא קבל בתגובה חיוך חמוד מאוזן לאוזן:
”אתה רוצה לומר לי שאנחנו נלך לרב על אלף שקל?“
”תבדקי קודם מתי ’מתנות מפנקות‘ פתוחים, כדי שלא נסע לחינם“, הצליח לבצע נסיגה טקטית מוצלחת.
”הם תמיד פתוחים“, היא ענתה לו.
אבל התרחש משהו בלתי צפוי. למחרת הגיעה בדואר מעטפה צבעונית גדולה, מקושטת באביזרי חשמל מרהיבי עין. המכשירים השונים היו ישובים על כסאות נפרדים בחצאי-מעגלים זה בתוך זה, בדומה לנגנים בתזמורת הפילהרמונית ועליהם ניצח הרב-אומן ’מציאות חלומית‘. זה היה שמה של החברה המתחרה ב‘מתנות מפנקות‘, שפתחה סניף על הכרמל, בחיפה. מראשו של כל פרט בתזמורת התפתל כלפי מעלה חוט חשמל קצר, ברמז דק שהחוטים מחוברים להם יחדיו לשמים. זה היה מרשים מאד.
הזוג ברכה ואיציק אולמן התכנס לסיעור מוחות מחודש.
”אני בטוח שב‘מציאות חלומית‘ נוכל למצוא את כל אותן המציאות שיש לך באלנבי“, אמר איציק בשמחה-לאיד כבושה, אבל לא לגמרי נשלטת, כששפת-הגוף שלו מקרינה תחושת אושר של מי שניצל מטביעה.
”אל תהיה כל כך בטוח“,השיבה ברכה, בעת שניסתה לסגל לעצמה ישיבה יותר נוחה על הכורסא.
”מדוע לא?“, שאל בתמהון.
”כי החיפאים זה לא כמו התל-אביבים“, השיבה.
”במה הם שונים?“, שאל איציק, ונזכר שרעיתו נולדה באיכילוב, ושהיא חיה את מרבית חייה שתי אצבעות משם, בטרם שהכירו זה את זה, בניגוד לו, שהוא חיפאי מלידה.
”נו מה, אתה לא יודע?“, היא שאלה.
הוא ידע למה שהיא מתכוונת, כי הנושא הזה עלה ביניהם לא מעט פעמים בעבר, ומדי פעם עייף אותו מחדש. בכל זאת, הוא החליט להקשות עליה וענה:
”לא. כל פעם את ממציאה הבדלים אחרים“, השיב, וגרם לה להתרגז:
”ההבדל הוא שהחיפאים הם מרובעים וגם קצת קמצנים!“, ענתה, ושחררה את מרבית הקיטור שהצטבר אצלה במשך הערב.
הוא כבר שמע את ההבחנה הזו בעבר מפיה של רעיתו, שנתמכה על ידי תמר חברתה, גם כן תל אביבית גזעית. לכן גם הבין למה היא רומזת, והחליט לטמון לה מלכודת קטנה:
”את מתכוונת לומר שכאן בחיפה תהיינה מתנות יותר זולות, מאשר בתל אביב?“
גם ברכה כבר הספיקה להכיר את מה שיש לה בבית, ולמה איציק חותר, והציעה:
”בוא נחליט שאם ב‘מציאות חלומית‘ אנחנו נמצא מקרר אחד מאותם המקררים של יצחק ירקוני, שכל כך ’שיבחת‘, אנחנו חוזרים לאלנבי“, אמרה והושיטה אליו יד כהזמנה להתערבות.
”רק אם לא יהיה שם מזגן אויר אישי שמפעל על ידי סוללות“, הציב איציק את התנאי שלו.
”מסכימה“, ענתה בשפה רכה, כאילו שנגמר לה האויר.
זה היה מצב מביך עבור איציק. הוא הבין שעוד פעם הגיע למצב של פיפתי-פיפתי. כבר שנים שהוא מנסה לשפר את סכוייו, ואינו מצליח.
העסוק המעייף במתנות הממתינות באלנבי דלדלו את כוחותיו של איציק. באותה מידה, התחרות הבלתי צפויה של ’מציאות חלומית‘ ב‘מתנות מפנקות‘, והחשש שידה של ’מציאות חלומית‘ תהיה על העליונה גרמה לרפיון בכוחותיה.
לא פלא איפוא, ששני בני הזוג חשו בתשישות כללית בעקבות אותו דיון מותח עצבים. היא הציעה לסיים את סעור המוחות ולהכנס למטה, ”אבל בלי לחשוב על עשיית שטויות“, כך אמרה בהחלטיות. הוא קרא את המצב לאשורו וחש שחל פיחות בתשוקותיו, והשאיפה לשינה טובה גברה על רצונו להפיק את התכנית שזמם לבצע מיד לאחר כבוי האורות. הוא קבל את הצעתה בהשמעת אנחת אכזבה מהולה בגניחת רווחה.
אבל, למרות רצונו העז, לא הצליח איציק להרדם. נפשו התפתלה בין רגשות הגיחוך שייחס לברכה על היותה לכודה בצבת הצרכנות המכניעה, לבין הרצון למחול לה ולהבינה. הרי אינני יכול לטעון כנגדה שהוליכה אותי שולל. עוד בטרם שנישאנו זה לזו, היא הזהירה אותי ביושר שהיא אוהבת לקנות דברים יפים, הודה לעצמו.
”איציק, מה קרה לך, אינך יכול להרדם?“ שמע אותה אומרת. היא לא חכתה לתשובה והוסיפה: ”אתה יודע, אני לא תמיד כועסת עליך שאתה מתווכח אתי על הדברים האלה, אלא מודה לך. לפעמים אני באמת קצת מגזימה“.
“את יודעת ברכה, זה לא את, זה הרדיו והטלוויזיה שלפעמים מתחשק לי לזרוק אותם דרך החלון“.
