משה דור הוא משורר מתרגם עורך ומבקר ידוע המחלק היום את עיתותיו בין ישראל וארה”ב אבל כל חייו היה בן ויוצר נאמן של הספרות והתרבות העברית.
מבין ספריו נזכיר את ספר שירי הילדים המקסים “מי רוצה להיות קוסם ( 1975) שזכה באיזכור כבוד מטעם שופטי פרס אנדרסן הבין לאומי לספרות ילדים. את “עלילות רמה ” עיבוד לילדים של האפוס ההודי הקדום הרמיאנה.
מבין תרגומיו המרובים נזכיר את התרגום הראשון של “גיזת הזהב ” של רוברט גרייבס לעברית ( עם עובד ,1960) ואת ” דז’ה טוריס נסיכת המאדים” תרגום עיבוד לספר הראשון בסדרת המדע הבדיוני של מחבר ספרי טרזן אדגר רייס בוראוז על כוכב הלכת מאדים שהופיע במעריב לנוער ב-1958 עם איורים של הקריקטוריסט זאב. תרגום מקוצר שלמרבית הצער מעולם לא יצא לאור כספר.
• ב-2004 יצא לאור בהוצאת “קשב ” ספר של מבחר שיריו שטח הפקר : שירים, 1954־2004. זהן מעין ספר סיכום של יצירתו של דור אך משה דור בהחלט ממשיך ליצור.
והנה רשימה על הקשרים המסובכים בינו ובין אחד ממקומות מגוריו, ארה”ב.
שלוש פגישות עם אמריקה
מאת משה דור
א.
הפגישה הראשונה עם אמריקה היתה חטופה. בדצמבר 1957 הוזמנה משלחת עתונאים ישראליים על-ידי חברת התעופה הלאומית לחנוך את מטוסי טורבו-פרופ “בריטניה” החדשים שלה ולהשתתף, בהזדמנות זאת, בחנוכת נמל התעופה “איידלוויילד”—לימים ג’.פ. קנדי—בניו יורק.
צורפתי למשלחת מטעם עתוני דאז, “למרחב”. זאת היתה גיחתי הראשונה מהארץ, לבשתי את חליפתי הראשונה וענבתי—בקושי—את עניבתי הראשונה. הייתי בן עשרים וחמש, מחברם של שני ספרי שירה. כל העולם היה פרוש לרגליי, או נכון יותר, מתחתיי. אינני זוכר באיזה גובה שייטנו עד לנחיתתנו בפאריס, שם עשינו את הלילה. בבוקר שבנו ונסקנו השמימה.
לא רחוק מניו יורק הודיעו לנו שמתחוללת באיזור סופת שלגים כבדה. אי אפשר היה לנחות באיידלוויילד. הקברניט קיבל הוראה להמשיך לנמל התעופה של מונטריאול שבקוויבק, קנדה. גם מונטריאול היא אמריקה, ניחמתי את עצמי. בלילה, בבית המלון המפואר, פרצה שריפה באחת הקומות וכל האורחים נצטוו לרדת למבואה, ברגל, כי המעליות חדלות לפעול בעת שכזאת. חדרי, כפי הזכור לי במעומעם, נמצא בקומה גבוהה למדי. באותה קומה עצמה התגורר, כפי שנודע לי אחר כך, עשיר גדול, מיליונר, ואולי יותר מזה, מארה”ב. הוא היה זקן וכבד רגליים. יצא שאני הצעיר והבריא תמכתי בו ברדתנו אל הלובי. על מה דיברנו במרוצת הירידה אינני זוכר, אבל מה שכן זכור לי הוא שבאוויר ריחף עשן שגירה את הגרון. כשהגענו למבואה התגודדו שם המוני אדם נרגשים וקולניים ומישהו מפקידי הקבלה לקח ממני את המיליונר שלי. אולי הודה לי ואולי לא. יותר לא ראיתיו.
את השריפה כיבו. בבוקר המראנו ממונטריאול. אדם נבון, ששמע את הסיפור, אמר לי: מדוע לא ביררת את הפרטים הנחוצים? הלא ייתכן שהצלת את חייו והוא היה גומל לך ביד רחבה.
הוא צדק, אך תמיד הייתי טיפש בענייני החומר. גם עניבה לא למדתי לענוב כדרוש ובחלוף השנים התחלתי גם אני לגרור את רגליי. שירים דווקא הוספתי לכתוב, אבל זה כבר סיפור אחר.
ב.
בשלהי הקיץ של 1970 באתי לאיובה סיטי, עיר קטנה עם אוניברסיטה גדולה, אשר במדינת איובה במערב התיכון של ארה”ב כדי להשתתף ב”תוכנית הספרותית הבינלאומית”. לתוכנית הזאת של אוניברסיטת איובה הגיעו משוררים ומספרים—”שמעמדם הספרותי מבוסס”, על-פי ההגדרה הרשמית—כדי לכתוב באין מפריע, משוחררים מלחצים כלכליים. הם גם היו אמורים “להתוודע לאמריקה”, ולאו דווקא של החוף המזרחי או המערבי, אמריקה של מישורים נרחבים שבהם מגדלים חיטה ותירס והתושבים רובם איכרים מתוני-הליכות ומסבירי פנים לזרים.
המישורים היו נרחבים באמת. בהגיעי לאיובה, מיד כשיצאתי מהמטוס שהביאני לשדה התעופה של סידאר רפידס, לכד את עיניי מראה שדות החיטה והתירס שהשתרעו כביכול לאין קץ, מנוקדי טרקטורים ומקצרות ירוקים, תוצרת חברת “ג’ון דיר” הענקית. ואכן, האמריקנים של המערב התיכון האירו את פניהם לנוכרים, דיברו לאט והתפארו במיעוט הפשיעה במחוזותיהם בהשוואה לכרכים שעל חופי האוקינוס האטלנטי והאוקינוס השקט. הסופרים האורחים נפגשו אלה עם אלה פעמיים בשבוע כדי לשוחח על יצירותיהם ועל ספרות ארצם—הלשון הַמְּמַצַּעַת היתה, כמובן, אנגלית—או לקרוא מִכִּתְבֵיהֶם באוזני אחיהם-לעט. כל שאר הזמן עמד לרשותם לעשות בו ככל העולה על רוחם, או לעבוד עם סופרים-לעתיד, רובם סטודנטים לספרות, על תרגום שיריהם או סיפוריהם לשפת המדינה.
בראש “התוכנית” עמד הפרופסור והמשורר פול אנגל, שבימי בחרותו ניבאו לו גדולות אך הוא לא עמד בדיוק בתחזיות. הוא גם נמנה עם מייסדי “סדנת הכתיבה” המפורסמת של אוניברסיטת איובה, שהוציאה מבין כתליה לא מעט בוגרים שהיו לגדולי השירה והסיפורת המודרנית של ארה”ב. פול אנגל ניצח על “הסדנה” עד שנפלו דברים רעים בינו ובין עמיתיו. אז פרש מ”הסדנה” ויסד את “התוכנית”, שגם לה יצאו מוניטין, משרד החוץ האמריקני תמך בה ביד רחבה והוא הדין בחברות גדולות, לרבות “ג’ון דיר”, ובאילי-הון שפול השכיל להתחבב עליהם. בימים ההם נמשכה השהות ב”תוכנית” קרוב לשנה תמימה. שנים חלפו, המשאבים הצטמקו, השהות הצטמצמה לשלושה חודשים בלבד ופול אנגל הלך לעולמו.
פול ובקבוק המשקה החריף היו חברים בלב ובנפש. אבל גם חלק נכבד ממשתתפי “התוכנית” לא מאסו בו. וכשהגיע החורף, נראה היה שכמעט אין איש או אשה המסוגלים לעמוד בפיתוי של “הרמת המוראל”.
זה היה חורף שכמותו לא חוויתי עד אז מעודי. לא רק החשיכה המקדימה לרדת ומאחרת להיסוג. הררי השלג המתנשאים למעלה מקומת אדם, הקרח המחייב צמיגי חורף במכוניות, והקור, הקור שלעתים דומה שהוא חודר מבעד לכל שכבות המלבושים. ליליד הארץ כמוני, שגדל במישור החוף הים- תיכוני, זו היתה התנסות כמעט טראומאטית. וכי אפשר היה שלא לינוק חום וניחומים מן הבקבוק?
“התוכנית” נועדה גם לטפח סולידאריות בינלאומית בין יוצאי האומות השונות והמשונות. ואמנם, במסגרתה צמחו ידידויות שלפעמים האריכו מעבר לשהות הרשמית על אדמת ארה”ב. ואף על פי כן, מתחת לפני השטח פעפעו איבות ישנות, שלא איחרו להתפרץ החוצה. למשל, גם רומניה וגם הונגריה השתייכו לגוש הסובייטי והיו שותפות לאותה אידיאולוגיה, אך עובדה זאת לא טייחה את חילוקי הדעות בדבר טראנסילוואניה. אחד משני הסופרים הרומנים, משורר אלכוהוליסטי, אלים וגבה קומה, שהיה מתפאר בקשריו ההדוקים עם ניקולא צ’אושסקו, הרודן הכל-יכול, איים מעת לעת לכתוש עד דק את הסופר ההונגרי הקשיש, בעל גינוני הנימוס האריסטוקראטיים, שבארצו נחשב לקלאסיקן בחייו והיה נשוי לבריטית יפהפיה, צעירה ממנו בהרבה, ששקדה על תרגום ספריו לאנגלית. אני חושד בגוליית מבוקארשט שנתאווה לרוצץ את ראשו של המאגיאר לא רק בגלל הוויכוח ההיסטורי למי צריכה טראנסילוואניה להשתייך, אבל יהיו מניעיו האמיתיים אשר יהיו, לא פעם מצאתי את עצמי נחפז, עם סופרים אחרים, למנוע חילופי מהלומות בין השניים שלפחות אחד מהם היה שתוי עד דלא ידע. הסולידאריות הבינלאומית כמעט התרסקה גם כאשר המשורר הדני המפורסם, שלא נמנע גם מצריכת סמים, לקה בהתקף טירוף בגלל אהבה נכזבה לצעיר אמריקני שנקרה על דרכו—היתה לו היסטוריה ממושכת של משברי נפש—וצריך היה להחזירו לארצו. וושינגטון וקופנהאגן התמקחו בחריפות מי צריך לשלם את שכר הפסיכיאטר שחברת התעופה דרשה שיתלווה אל החולה. אינני זוכר מה היתה תוצאת הוויכוח שכולנו עקבנו אחריו בנשימה עצורה, אבל בסופו של דבר הועלה המשורר האומלל על המטוס עם בן-הלווייה המדופלם ויצא לדרכו הביתה.
כשנסתיימה כמעט-שנת-“התוכנית” עודדה אותנו מחלקת המדינה לצאת למסע ברחבי אמריקה, בסיועה ובברכתה. המכונית המשומשת שרכשתי באיובה סיטי עמדה יפה בנסיון, עברתי בה אלפי קילומטרים, מגבול מכסיקו בדרום ועד גבול קנדה בצפון, ראיתי נופים עוצרי נשימה והחלפתי דברים עם אמריקנים מכל הסוגים והמוצאים. סיפורים לרוב הצטברו בתודעתי ומהם סיפרתי רק מעט ויותר שכחתי משזכרתי.
אבל ידעתי, היטב ידעתי, שלא ראיתי ולא שמעתי אלא את אפס קצה הארץ והאומה האדירות האלו.
מכל מקום, הרי לכם שיר קטן מהימים הרחוקים ההם:
באיובה סיטי
בְּאָיוֹבָה סִיטִי, עַל פְּנֵי
שְׁמֵי הַפְּנִינָה הַמַּאֲפִירִים וְגַנֵּי
הָאֵשׁ וְהַזָּהָב, יֶלֶד אוֹ
מְשׁוֹרֵר כָּתַב:
סוֹפְרֵי כָּל הָעוֹלָם הִתְאַחֲדוּ!
אֶל-נָכוֹן הָיָה זֶה מְסֻכָּן
מִדַּי שֶׁכֵּן מִיָּד הֻזְעֲקוּ כָּל
כּבָּאֵי הָעִיר וְטָרְחוּ שָׁעָה אֲרֻכָּה
עַד שֶׁמָּחֲקוּ לְגַמְרֵי אֶת
הַמִּלִּים הַלָּלוּ, הַעֲנֻגּוֹת-לְהַפְלִיא.
ג.
משה דור .צילם אשר שמש
לוושינגטון הבירה כבר נזדמנתי קודם לכן, ומילאתי את חובות התיוּר המקובלות, אך עתה, בקיץ 1987, קיץ וושינגטוני טיפוסי, חם ולח להחריד—הדומה כל כך לקיץ תל-אביבי הָבִיל, להוציא את סופות הגשם המרעננות לשעה קלה את האוויר הדחוס—היה זה ביקור רשמי. האוניברסיטה האמריקנית—זה שמה—הזמינה אותי להיות הסופר הזר הראשון שיעשה בה כ”סופר דגוּל אורח”. מארחיי רצו שאקדים לבוא כדי שיהיה לי סיפק להתוודע לאוניברסיטה, למחלקה לספרות—שעד כה היו “סופריה הדגולים” אמריקנים בלבד—ולשיגרת החיים האקדמיים.
בתקופת שהותי שם היה עלי לנהל סדנת שירה לסטודנטים של תואר שני במסגרת תת-המחלקה לכתיבה יוצרת ולהעביר קורס לעיתונאות ספרותית (כיצד, למשל, לראיין סופר, לכתוב רפורטאז’ה ספרותית וכיו”ב). הדברים לא נראו מסובכים מדי, ביחוד לאחר ששיננתי את שיטת הציונים הנהוגים שם. לא ידעתי שוושינגטון תעניק לפגישותי עם אמריקה אופי לא-צפוי,שבעטיו, או בזכותו, תיהפך קערת חיי על פיה.
כל ימי האמנתי בגורל. הייתי עד לאירועים שההגיון מתקשה למצוא להם הסבר אלא אם כן יש איזה כוח שמחוץ להשגתנו המשתעשע בנו ובמה שקורה לנו על-פי גחמותיו. אם רצונכם להגדיר זאת כאמונה תפלה, ניחא. אתיאיסטים רבים שטופים באמונות תפלות, ואין כל סיבה שלא יהיה חלקי עמם. ואמנם, הפגישה שהתקיימה במשרד שהוקצה ל”פרופסור משה דור” (בשיתוף עם משוררת נוּחָהּ עֵדֶן—מי שהטיסה מטוסי תובלה ותצפית בחיל האוויר האמריקני במלחמת העולם השנייה ורק בתחומי ארה”ב: יותר מזה לא התירו לה כאשה—ופרוזאיקן שהיה מלא קנאה באחיו הסופר המצליח הרבה יותר ממנו), היתה כולה פועל יוצא של גחמת-גורל כזאת. אילמלא צלצול טלפון שהגיע, באקראי, הרחק מחוץ לוושינגטון כדי להזכיר לפלונית המשוררת שפייטן זר אמור להגיע לאוניברסיטה המסויימת שבבירת ארה”ב והעולם החופשי, וכדאי לה לטפח אתו שיג ושיח ספרותיים להעשרת עולמה היוצר, לא היתה זו לוקחת את מכוניתה ונוסעת מביתה שבפרבר שבמדינת מרילנד, קרוב לגבול המחוז הפדראלי של קולומביה, הלא היא וושינגטון הבירה, לפגישה במשרד ההוא. היא הגיעה לאחר שכבר התחיל סמסטר הסתיו, דקות אחדות לאחר שנגמרו שעות הקבלה שבהן פרופסור מקבל את תלמידיו לדיון בבעיותיהם, טענותיהם, תלונותיהם ובקשותיהם. גם שני שותפיי לחדר לא נמצאו שם אותה שעה, כי היו מטופלים במטלותיהם האקדמיות. ראינו, אם כן, זה את זו לראשונה בלי נוכחות לא-רצוייה, אבל הרי לא יכולנו לדעת שישוּת זרה איננה רצוייה לנו.
המדענים, כידוע, מייחסים את האהבה לפעולתם החימית של פֶרֶמוֹנִים, תאי-מוח שיש להם זיקות בלתי-רומנטיות בעליל. הפרמונים שלי פעלו לאלתר. שלה—כך היא מתעקשת—לא כל כך מהר. לוּ יהי כן. אבל התוצאה היתה מערכת-יחסים ישראלית-אמריקנית, שגישרה על-פני ימים ויבשות ובה-בעת חייבת היתה להתמודד, אפילו הדבר כרוך בשבירה, עם משפחות ומימסדים, מנהגים והרגלים, לחצים חברתיים וכלכליים, הבדלי-תרבות והתנגשויות בלתי-נמנעות בין טיפוסי-אנוש מורכבים ופרטיים מאוד, המסוגלים להתעקש על זוטות, אך גם להעביר גמלים מבעד לקוף המחט. אינני יכול להבין, ובוודאי לא להסביר, כיצד החזיקה המערכת הזאת מעמד כל השנים הללו, ולפעמים קרסה כביכול בין עיי-החורבות, אך שבה וצמחה, כעוף החול, מתוך הָאֵפֶר.
אחת הסּוגוֹת המאוסות עלי ביותר בספרות היא מה שנהוג לכנות “הרומן הרומנטי”, או באמריקנית “הַרְלֵקִין”. אבל נבצר ממני להכחיש שהעלילה הדו-לאומית שלנו מזכירה פה ושם, מנקודת-ראות פופוליסטית, את הז’אנר המסליד הזה. ואף על פי כן אני מצהיר באוזני המפקפקים, שמוטב לא להרתע
בחשדנות מפני המונח “אהבת חיים”. בכל זאת יש בה משהו.
במרוצת עשרים ויותר שנות נדודיי בקו תל אביב-וושינגטון נתעשר אוצר היכרויותיי עם אמריקה באינספור חוויות, דמויות ומעשיות לשוטים ולחכמים. למדתי, למשל, ש”החלום האמריקני” אין לו ולא כלום עם חזונם של תומאס ג’פרסון ואברהם לינקולן. נקודת-המוקד שלו היא חומרנית לחלוטין: דירה נאה וכלים נאים עומדים ביסוד תרבות-ההמונים האמריקנית, המטביעה את חותמה ברחבי תבל, לא דמוקרטיה ושוויון אזרחי וקידמה חברתית. למדנו, אנחנו הישראלים, את הרע, הדורסני, האנוכי והָאָץ-להעשיר שבערכי-הקיום האמריקניים, ולאו דווקא את הטוב שבהם. צר מאוד שכך קורה.
מי שרוצה לעקוב אחר תולדות חיי, על אהבותיהם ואכזבותיהם, יילך אצל שיריי. הם הָעֵדִים הנאמנים ביותר. אני מבקש לחתום באחד מהם, הנדרש למקבילה “אמריקה ואני”. קבלו נא את עדותו:
אמריקה גדולה עלי
אֲמֵרִיקָה גְּדוֹלָה עָלַי כְּמוֹ
כּוֹבָע לֹא-מֻתְאָם הַגּוֹלֵשׁ
עַל-פְּנֵי הַמֵּצַח, הָעֵינַיִם.
אֲנִי מְטַלְטֵל אֶת רֹאשִׁי אֲחוֹרָה, מוֹשֵׁךְ
הַשּוּלַיִם בְּחָזְקָה, וַעֲדַיִן
הַגֹּדֶל אֵינֶנּוּ מִסְתַּדֵּר אִתִּי,
וּכְמוֹ בָּרְחוֹב הָהוּא בְּקֶנְזֶס סִיטִי
אֲנִי הוֹלֵךְ וְרֶגֶל יָמִין בִּמְדִינָה
אַחַת וְרֶגֶל שְׂמֹאל בִּמְדִינָה שְׁנִיָּה,
וְאִלּוּ הַלֵּב, גּוּר-הַכְּלָבִים הַטִּפְּשׁי הַזֶּה, רָץ
בְּכָל כֹּחוֹ לְמַעְלָה, אֶל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, כְּדֵי
לְהַשְָקִיף מִתְנַשֵּׁף לְמַטָּה, אוּלַי יִרְאֶה שָׁם
אֶת הַיַּרְקוֹן, עִם הָאֵיקָלִיפְּטִים וְהַסִּירוֹת
לְהַשְׂכָּרָה וְסַפְסַלֵּי-הָעֵץ הַשּׂרוּטִים, הַמִּתְקַלְּפִים.
ראו עוד על משה דור
משה דור בלקסיקון הסופרים בהווה
“מות המשורר ” שיר מאת משה דור לזכר גיורא לשם
משה דור בלקסיקון הספרות העברית החדשה
משה דור . צילם אשר שמש
