אתר “יקום תרבות”  פירסם בשני חלקים את מאמרו של פרופסור ישראל ברטל הסוקר את הדעות המחקריות השונות על נושא עליית תלמידי הגאון מוילנה בראשית המאה ה-19 לארץ ישראל.

ברטל הראה במאמר זה שישנן שתי אסכולות מרכזיות בנושא זה. אסכולה אחת טוענת שעליית תלמיד הגאון מוילנה התבססה על תוכנית עתיד סודית ומפורטת  שאותה יצר הגר”א ,תוכנית שאמורה להימשך למשך מאות שנים  ולעבור  שורת  מכשולים או משברים שנצפו מראש     “השעות ”  ולהביא  לסיומה  לעידן משיחי .

האסכולה השנייה שאליה משתייך ברטל עצמו מכחישה את כל האפשרות של קיום תוכנית עתידנית כזאת וטוענת שעליית תלמידי הגר”א הייתה שגרתית באופייה וכל מטרתם הייתה להיקבר בארץ ישראל ותו לא.

ראו את המאמר כאן

 המאמר של ברטל חלק א’

המאמר של ברטל חלק ב’

ברשומה זאת אנו מביאים את בר הפלוגתא של פרופסור ישראל ברטל, הצלע השניה במחלוקת ברטל-מורגנשטרן. מאמר התגובה של ד”ר אריה מורגנשטרן מציג דעה המנוגדת הסותרת את דעתו של ברטל. לדעת מורגנשטרן לעליית תלמידי הגר”א היו מטרות עתידניות מרחיקות לכת והוא טוען שהוא יכול להוכיח זאת .  

ד”ר אריה מורגנשטרן הוא עמית בכיר במרכז שלם בירושלים. הוא קיבל את תואר הדוקטור לפילוסופיה שלו בתולדות עם ישראל בעת החדשה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ד”ר מורגנשטרן הוא מחברם של שבעה ספרים ומאמרים מחקריים רבים, ביניהם סיפרו האנגלי:

Hastening Redemption, Oxford, N. Y., 2006.

 אין שתי שיטות בחקר עליית תלמידי הגר”א: יש אמת היסטורית אחת המבוססת על מקורות ומחקר אמין

 תגובה למאמרו של פרופ’ ישראל ברטל :   “‘תורתם אומנותם’ או ‘חלוצי הציונות’- שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר”א ”                                                                                

 מאת

 ד”ר אריה מורגנשטרן

                                                                                

 

תקציר באנגלית

 

There is only one way to explain the immigration of the group of Lithuanian Talmudic scholars to the Land of Israel at the beginning of the 19 century. While based on the Gra’s authority,it stems, according to his disciples from a Divine mission placed upon it, to discover the secrets of the Torah,  and the ways to Redemption  that would begin in 1840 . The disciples  of the Gra also believed that in order to begin the process of Redemption they must live in the Land of Israel , they must try to renew Rabbinic Ordination, and must build the Ruins of Jerusalem.

Drawing on a wealth of thousands previously untapped documents , which Dr. Morgenstern found in many archives all over the world in the last 30 years, he wrote many articles and books on the millenarian world of Lithuanian Jewry and their messianic visions for the Land of Israel .   There is no doubt of course, that this group of olim to Israel were deeply occupied with learning and teaching Torah, but this was not their purpose in coming to Israel on such  critical and hard days.

פתיחה

 מקובל עלינו שעל ההיסטוריון מוטלת החובה למצוא מקורות ראשוניים, לשקול את הממצאים המצויים בהם, לנתחם ולקבוע על-פיהם את מסקנותיו. לעומתו, על ההיסטוריוגרף, לקרוא את מחקרו של ההיסטוריון, לשפוט את השימוש שעשה בממצאי המקורות, ואת אופן שיבוצם לכדי תפיסה כוללת. אבל פרופ’ ישראל ברטל, שמציג את עצמו כהיסטוריוגרף, אינו נוהג כך. הוא מתייחס למקורות על-פי מערכת ערכים אישית שלו; מקורות שתואמים את התפיסה ההיסטורית המוקדמת שלו, הוא מוכן לקבל, אבל ממקורות שמערערים את תפיסתו הוא מתעלם לחלוטין כאילו לא היו קיימים. בגלל הגישה הסלקטיבית הזאת, בעיקר בגלל ההתכחשות לקיומם של  מקורות ראשוניים רבים שסותרים את תפיסתו המוקדמת, מן הראוי שלא נסמוך על שיקול דעתו המלומדת, כפי שבאה לביטוי מאמרו הנזכר לעיל, אלא נבדוק בעצמנו את ממצאי המחקר ההיסטורי בפרשת עליית תלמידי הגר”א לארץ-ישראל הנסמכים על מקורות ראשוניים שפרופ’ ישראל ברטל מעדיף להתעלם מהם.

 פרק ראשון: כמה עובדות על תלמידי הגר”א שברטל ניסה להסתיר

 ובכן, בסמוך לפטירת הגר”א בשנת 1798, ותחת הרושם של המהפיכה הצרפתית ומסע נפוליון לארץ-ישראל בשנת 1799 – מאורעות שנתפסו בקרב הוגי דעות ומיסטיקנים כהוכחות היסטוריות לשינוי שמתחולל במצב העולם ולשידוד מערכות עולמי לטובת עם ישראל, החלה התארגנות תלמידי הגר”א לעלייה לארץ-ישראל. 511 [!] עולים מקרב משפחות תלמידי הגר”א הבכירים וחבריהם, הגיעו לארץ-ישראל בשלושה גלי עלייה בין השנים 1811-1808. תחילה קבעו את מושבם בגליל ואחר-כך גם בירושלים. לא היתה זו עליית מצוקה. בין הבאים היו מעשיריה, נכבדיה ולמדניה של יהדות ליטא. עליה זו היתה חלק מהתעוררות משיחית שפקדה את עם ישראל בראשית המאה ה-19, על בסיס הנאמר ב”זוהר” שהיה מקובל עליהם כספר נבואי שנכתב ברוח הקודש: “כאשר יבא אלף השישי ובשש מאות שנה לאלף השישי [ת”ר=1840] יפתחו שערי החכמה למעלה ומעינות החכמה למטה … וכנסת ישראל הקב”ה יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה”.[1]

אולם בהבדל מעלייתם של אלפים אחרים – שעלו אותה עת לארץ-ישראל על מנת לצפות בה לביאת המשיח בשנת ת”ר (1840) שתארע בדרך נס ובבת אחת –  דבקו תלמידי הגר”א, בכח הכריזמה של רבם, בתפיסה שהגאולה הינה תהליך היסטורי וכי על-כן יש לקדם אותה על-ידי עשייה אנושית.

 

ישראל ברטל , במאמר שפירסם בגליון מרס-אפריל 1981 של כתב העת “סקירה חודשית “, – לפני שלושים שנה-  תחת הכותרת “היישוב הישן בארץ-ישראל ( 1914-1777) ” –  קבע נחרצות כי עלייה זו של תלמידי הגר”א, היתה במגמה מובהקת של לימוד תורה בארץ ישראל ולא היו לה כל מטרות או מניעים אחרים. וכך כתב: “עלייתם של תלמידי הגר”א  הייתה בעלת אופי אליטיסטי מובהק. היתה זו חבורה של תלמידי חכמים, ששמה לעצמה כמטרה בלעדית לימוד תורה  על פי שיטת הגר”א בארץ ישראל: ישיבה ליטאית מן הטיפוס שהלך והתגבש באותן שנים  סביב ר’ חיים מוולוז’ין”.[2]   דעה זו שלטה במחקר באותה עת  וזו הסתמכה על שתי הנחות. האחת, כי לא יעלה על הדעת שתלמידי הגר”א , שכל עולמו התמקד סביב לימוד התורה יחרגו מתפיסה זו של מרכזיות התורה בחיי עם ישראל. והשניה, כי באגרתם החשובה מארץ ישראל מזכירים תלמידי הגר”א עצמם את עיסוקם ב”הרמת קרנה של תורה” ובחבור ” ד’ אמות של הלכה ברורה בארבע אמות של ארץ הקדושה”,[3]  ההנחות הציגו למעשה תפיסה אנכרוניסטית שטענה כי עלייתם של תלמידי הגר”א בשנת 1808 היתה בצלמה ודמותה של העליה מליטא חמישים עד שבעים שנה [!] מאוחר יותר , בלי להתייחס כלל  להבדלים התהומיים בין התקופות, ולאפשרות כי בכל אחת מן התקופות היה מניע מרכזי שונה לחלוטין.

במשך שלושים השנים האחרונות, מאז שנדפס בשנת 1982 מאמרי  “תפיסות משיחיות ויישוב ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי”ט”,[4] כשנה לאחר שנדפס מאמרו הנזכר לעיל של ישראל ברטל, פירסמתי מחקרים רבים על בסיס אלפי תעודות היסטוריות מן המאה התשע-עשרה, תעודות שחשפתי בארכיונים שונים בעולם , תעודות שלא נעשה בהם שימוש עד אז. כמו הארכיון בן אלפי התעודות של “הפקידים והאמרכלים באמסטרדם”, ארכיון “החברה הלונדונית” להפצת הנצרות בלונדון ואוקספורד, ארכיונים ואוספים שלמים שניצלו מהשמדה בתקופת השואה באיטליה, בהולנד ובגרמניה, וכן  ארכיונים שנפתחו לראשונה במזרח אירופה ובברית המועצות לשעבר, ובאין ספור של אוספים פרטיים נוספים בכל העולם.[5]

אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר שחשפתי בארכיון “הפקידים והאמרכלים באמסטרדם” היה הנסיון של תלמידי הגר”א בצפת, לחדש בשנת 1830 את הסמיכה והסנהדרין  במטרה לקרב את הגאולה.

המדובר בפעילות אקטיביסטית ומעשה משיחי מובהק, יוצא דופן בתעוזתו, שנמשך מספר שנים והיה כרוך בהכנות ממושכות, בהקצאת תקציבים רבים, ובשגור אנשים לאזורי סכנה בעולם בחיפוש אחר “עשרת השבטים”, שעל פי המסורת התקיימה בידם “הסמיכה”. למעשה זה, הרואה בהשבת המשפט , בבחינת  “ואשיבה שופטיך כבראשונה”, את אחד השלבים הראשונים בתהליך הגאולה, קדם רק נסיון אחד  –  נסיונו המשיחי של ר’ יעקב בירב בשנת  1538 לחדש את הסמיכה בצפת.  וכך כותב תלמיד הגר”א, ר’ ישראל משקלוב, מנהיג כולל הפרושים בצפת, באגרתו ל”עשרת השבטים”:  “נבקשה את שאהבה נפשנו, הלא זה הדבר כנודע בשער בת רבים, כי טרם יבא משיח צדקנו צריך שיהיה בא”י ב”ד [ בית דין] הגדול סמוכים … וכאשר שמענו בבירור שיש אצלם סנהדרין סמוכים מפי נסמכין, שהרי דנים דיני נפשות …יבחרו נא כמה מחכמיהם הסמוכים, בחמלתם על כלל עם ה’, ויבואו נא לא”י נחלת אבותינו ויסמכו לת”ח כדי שימצא ב”ד סמוכים בא”י, אשר תחילת הגאולה תלויה בזה” .[6]

משך כל אותן שלושים השנים האחרונות נמנע ההיסטוריוגרף ישראל ברטל, שתפקידו הוא בסך הכל לקרוא את המחקרים שכתבו אחרים,  מלהתייחס אפילו פעם אחת במאמריו לפרשה משיחית  דרמטית זו משנת  1830 שמאפיינת את הפעילות המשיחית של תלמידי הגר”א בארץ-ישראל. במקום להודות בטעותו משנת 1981,  ולהסכים לדעתי כי מדובר בעלייה בעלת רקע משיחי ברור, שקע ישראל ברטל בקיבעון-מחשבתי- מחקרי עמוק והמשיך לטעון במשך שלושים השנים האחרונות, כולל במאמר שלפנינו , כי מגמתם העיקרית של תלמידי הגר”א בארץ-ישראל, היתה אך ורק לימוד תורה.

פרק שני : מהיכן למד ברטל שתלמידי הגר”א ביקשו אך ורק ללמוד תורה בארץ ישראל

 

 בחיפושיו אחר תמיכה כל שהיא ב”תיזה” המוטעית שלו, נתלה ברטל בדבריו התמוהים של פרופ’ עמנואל אטקס ביחס לעולה ליטאי, ר’ שמואל מקלם שעלה ארצה חמישים שנה [!] לאחר עליית תלמידי הגר”א . על עלייתו של ר’ שמואל מקלם בשנת 1858 כותב אטקס:

” האם החלטתו  של ר’ שמואל לעלות לארץ ישראל היתה נעוצה בהשקפה או בציפיה משיחית? דומה שיש טעם  לעורר שאלה זו , משום שמחברים אחדים שעסקו בעליית “הפרושים” ביקשו לתלות עלייה זו במניעים אלה. והנה בכתביו של ר’ שמואל בכלל, ובאגרותיו מארץ ישראל בפרט אין זכר להשקפה, שהעלייה לארץ ישראל מקרבת את הגאולה. כמו כן אין בכתבים אלה כל רמז למשיחיות אקטואלית במשמעות של ציפייה לגאולה במועד מסויים או תכנית להחשת הקץ.[7]

למרות הפער של כמעט שני דורות בין עליית תלמידי הגר”א ובין עליית ר’ שמואל מקלם, וחוסר היכולת ללמוד משהו ממה שלא נכתב  על-ידי ר’ שמואל מקלם ( ” לא ראיתי אינה ראיה “) , מגיע עמנואל אטקס למסקנה הבאה : ” ניתן לקבוע כי בעלותם לארץ ישראל בשנים 1809-1808 ביקשו[גם] תלמידי הגר”א וההולכים לאורו להגשים בצוותא את האידיאל של לימוד תורה מתוך פרישות מעסקי העולם הזה …עלייה זו היתה חוליה בשלשלת של עליות מסורתיות”.[8]

על אנלוגיה מופרכת זו של עמנואל אטקס , מתבסס ברטל וכותב כי : ” עדה זו ( הפרושים) היתה מעין סניף של חברת לומדים מליטא בירושלים, ולא חיל חלוץ של גאולה משיחית”,[9] אנלוגיה זו משובשת מבחינה מתודולוגית ומנוגדת גם לשכל הישר . מי שעסק בחקר העליות לארץ ישראל יודע שהיו הבדלים מהותיים בין העליה השלישית (1921) לרביעית (1924)  למרות מוצאן המשותף של העולים מפולין וקרבתן זו לזו מבחינה כרונולוגית .

 נראה שקיבעון זה בתיזה בלתי נכונה בעליל, היא תופעה פסיכולוגית ידועה, כאשר אנשים דבקים בעקשנות בתיזות הישנות המוכרות ו”הטובות” שלהם ונעולים עליהם לנצח ללא שום יכולת נפשית לשנותם, אף אם נתברר במשך הזמן כי הן מוטעות. תופעה כזאת מצויה בדרך כלל אצל חוקרים שכבר כבשו לעצמם מעמד בעולם האקדמי, אך עם זאת הם נעדרי אומץ לב אינטלקטואלי להודות בטעות בה החזיקו שנים רבות.

פרק שלישי: ממתי ברטל הוא בעל “שיטה בחקר תלמידי הגר”א” ?

 

פרופסור ישראל ברטל

 

 במאמר שלפנינו, מצא ישראל ברטל דרך אלגנטית להתחמק מעימות עם מאות המקורות שהבאתי בעשרות ממחקרי, כי עליית תלמידי הגר”א לארץ ישראל היתה ממניעים משיחיים, כמו, למשל, בפרשת שיגור השליח לחפש את “עשרת השבטים”, החליט לשנות טקטיקה ולטעון, כי בעצם קיימות שתי “שיטות” בחקר עליית תלמידי הגר”א, אחת נכונה, שלו, המבוססת על ה”הוכחות” של עמנואל אטקס כפי שראינו לעיל, והשניה מוטעית, שלי, שהיא לדבריו : ” עדיין מצפה להוכחה של ממש מן המקורות בני הזמן” [!!!]

ברטל מבקש, אפוא, לקבל עוד פרס על התעלמותו מן המקורות ההיסטוריים החדשים, ולהציג את עצמו כבעל  “שיטה בחקר תלמידי הגר”א”. בכך הוא גם מבקש לקבוע כי אין בפרשת עליית תלמידי הגר”א אמת היסטורית אחת. דברים אלה, הנאמרים  ברוח השקפת הפוסט-מודרניסטיים,  המטילים ספק בקיומו של נרטיב  היסטורי אחד, מטרתם להעניק  לגיטימציה לגירסה שאימץ לו ברטל מן ההפקר, והמקובלת על כל העולם ממילא, שתלמידי הגר”א אכן עסקו גם בלימוד תורה בארץ-ישראל ולא במשחקי קלפים.

 פרק רביעי :  הגר”א כמחולל  את ראשית “שיבת ציון השלישית “

 בדבר אחד צודק ישראל ברטל במאמרו. בטענה כי ההיסטוריונים הציוניים (שהוא חושב עצמו כמובן לאחד מהם) לא התייחסו אל הגר”א כאל אחד ממבשרי התנועה הציונית. למען הגילוי הנאות עלי להבהיר ולהעמיד דברים על אמיתותם: גם אני מעולם לא הזכרתי בשום מקום כי הגאון מווילנא הקים את התנועה הציונית. הפיכתו של הגר”א ל”מחולל” התנועה הציונית – בהתבסס על כתבות בעתון “הצופה”, או על מכתבים של פקיד במחלקה לתרבות תורנית, ואפילו דברים של אנתרופולוג חסר הבנה – משרתים היטב את מגמתו של ברטל להעמיד את עצמו כאלטרנטיבה שפויה לדעות אלו. גם התייחסותו הנרחבת והמלגלגת לסיפורי “הגבורה” של כמה מהמשפחות המייסדות; סיפורים שאין להם שום כיסוי בתעודות ההיסטוריות, הם נסיון שקוף ליחס למחקר עליית תלמידי הגר”א האמיתי, שימוש במקורות מפוקפקים דוגמתם. ראוי לציין  כי גם אם הובאו סיפורים אלה לדפוס, הם הופרכו על-ידי יותר מאשר על-ידי כל חוקר אחר.[10] מאידך, לעומת שאלת המסורות המשפחתיות המפוקפקות, שאלת האוטנטיות של ספר “קול התור” היא רצינית יותר. מה שברור הוא שלישראל ברטל אין בה כל אמירה, וכבר אחרים גילו לפניו כי יש בספר “מילים מסוימות בלשון העברית החדשה”. בסך הכל, למרות השאלה המציקה מי חיבר את ספר “קול התור”, והתשובות השונות שניתנו לה, מדובר בספר עם יסודות קבליים אוטנטיים.[11]

טענתו של ברטל, בהמשך,  כי ההיסטוריונים הציוניים לא מצאו “תורת גאולה” אצל הגר”א ולא התייחסו אליה, עומדת על כרעי תרנגולת; הם לא מצאו מפני שהם פשוט לא חיפשו. לאור התפתחות עולם הישיבות בליטא במאה התשע-עשרה, עסקו ההיסטוריונים בחיפוש השורשים של הלמדנות והפרישות ומצאו אותם אצל הגר”א.  חשוב להם היה העיסוק במחלוקת הגר”א עם החסידים, והשפעת תנועת “ההשכלה” על יהודי מזרח אירופה. את רעיונות “הגאולה” הם לא חיפשו אצל הגר”א כי מצאו אותם באידיאולוגיה הציונית.  עם כל הכבוד לפרופ’ חיים הלל בן-ששון , הוא לא עסק בתורת הקבלה של הגר”א והוא גם לא כתב עליה, ועל כן, אין להביא, ממנו או מעמיתיו, ראיות אם קיימת או לא קיימת “תורת גאולה” אצל הגר”א. 

רק בשלושים השנים האחרונות , במקביל לגילויים ההיסטוריים החדשים על הגר”א ותלמידיו, נפרצה הדרך גם אל הבנת קבלת הגר”א, תחום שהיה בעבר איזוטרי ובלתי מובן. יוסף אביב”י מחבר הספר המונומנטלי  “קבלת האר”י”,[12]  כותב במבוא לספרו האחר “קבלת הגר”א” כי:  “קבלת הגר”א קובעת לה ברכה לעצמה… הגר”א סלל לו דרך חדשה בהרצאת סדר האצילות ובביאור משמעותו. פרטים בודדים מדבריו נזכרו על-ידי תלמידיו, אבל שיטתו המיוחדת לא נתבארה עד עתה“.[13]  במקביל ובעקבות ספרו של אביב”י הולכים בשנים האחרונות גם חוקרים אחרים מן האקדמיה בישראל ובעולם. החוקרים העיקריים שעוסקים היום בחקר קבלת הגר”א הינם פרופ’ יהודה ליבס, פרופ’ משה אידל, פרופ’ מרדכי פכטר, פרופ’ יוסף ריבלין, פרופ’ אלן בריל, פרופ’  אלי שטרן, ד”ר רפאל שוח”ט, ד”ר אליעזר באומגרטן ועוד. מלבדם עוסקים בנושא גם כמה תלמידי-חכמים, שחשפו כתבי יד חדשים בקבלת הגר”א ותלמידיו, כמו הרב נחמיה פפר, הרב דוד קמינצקי ואחרים.  כך, למשל, כתב בסוגיה שאנו דנים בה פרופ’ יהודה ליבס, מי שנחשב לאחד מפורצי הדרך במחקר קבלת הגר”א, על בסיס כתבי היד החדשים בקבלה שנתגלו בעזבונו של ר’ מנחם מנדל משקלוב:

 “אריה מורגנשטרן טען בספריו באופן משכנע שלעלייה זו [של תלמידי הגר”א] היה רקע משיחי  ודבריו מתחזקים עוד יותר בעזרת הכתבים הקבליים של רמ”מ [רבי מנחם מנדל משקלוב- תלמיד הגר”א]  כפי שאפשר להיווכח בעיוננו הנוכחי”.[14]

 דברי פרופ’ יעקב כ”ץ המנוח, בפיו של ישראל ברטל, סולפו לחלוטין.  פרופ’ כ”ץ שאל שאלה ריטורית  מדוע אין הרב צבי קלישר מזכיר בכתביו את תלמידי הגר”א , אבל בנגוד למה שברטל שם בפיו, כי הדבר מוכיח שדרכם לא היתה כדרכו של הרב קלישר ,דרך “הגאולה בדרך הטבע”, מסביר זאת פרופ’ כ”ץ באופן הפוך. פרופ’ כ”ץ טוען כי אי הזכרת תלמידי הגר”א על-ידי הרב קלישר נובעת כנראה מחוסר רצון מצידו להתבסס על תנועה משיחית עם אידיאולוגיה דומה שקדמה לו, שנתפסה בסופו של דבר כ”כישלון”. [ כך התייחסו רבים לאי ביאת המשיח בשנת ת”ר-1840] תנועה  משיחית שנכשלה כותב פרופ’ כ”ץ : ” סותמת את הגולל על עצם התנועה. כנראה זה מה שקרה כאן וכך נעלמה התנועה מעיני ממשיכיה בכוח“.[15]  אם בפרופ’ כ”ץ עסקינן, כדאי לזכור שדווקא הוא, מגדולי ההיסטוריונים בדורנו, הסכים עמי לא רק לגבי שנת הת”ר(1840) כ”שנה משיחית” אצל תלמידי הגר”א, אלא הדגיש בדבריו שוב ושוב כי “יש חשיבות לעניין האגרת ששלח ר’ ישראל משקלוב לעשרת השבטים”  והתפעל מכך שגם תלמידי הגר”א היו כפופים להלך המחשבה המיסטי שאפיין את הפעילות הזו.[16] לבסוף, לא נקפח את חלקו של פרופ’ ישעיה תשבי המנוח, מגדולי חוקרי הקבלה בדורנו, שהצטרף אף הוא לדברי ההערכה של פרופ’ כ”ץ והוסיף :” ברור מכאן לגמרי שאכן העלייה לארץ ישראל [של תלמידי הגר”א] היתה בעלת מגמה משיחית . תופעות אלו מצביעות, ממש זועקות, על קיומה של מגמה משיחית מובהקת”.[17]

 “תורת הגאולה” של הגר”א, שהולכת ונחשפת במקביל למחקר ההיסטורי ובעקבותיו, מהווה בסיס למהפיכה ההיסטורית שחוללה עליית תלמידי הגר”א.  “תורת  הגאולה” של  הגר”א  מבקשת לקבוע את עיקרי המהלכים של “שיבת ציון השלישית” שראשיתם – עלייה יזומה לארץ ישראל. לא “ישיבת ארץ-ישראל” גרידא, רק כדי ללמוד תורה ולקיים את המצוות, אלא “יישוב ארץ-ישראל”, בניין ירושלים ופריחתה הכלכלית של הארץ, כולל אפשרות של חידוש הסנהדרין , באמצעות השתלבות טבעית בתהליך ההיסטורי שובר הגולה, כפי שהם כותבים באיגרתם המפורסמת בשנת 1810 מצפת: ” הארץ מתעוררת , הארץ מבשרת … שכחת הארץ  הקדושה גורם חס ושלום אריכות הגולה”.[18] האקטיביזם המשיחי הזה עומד בניגוד גמור לתפיסה המסורתית היהודית שהאמינה ב”גאולה בדרך נס” ושגרסה פאסיביות אנושית בתהליך הגאולה.  תפיסה זו נמסרה כנראה בעל-פה על ידי הגר”א לתלמידיו הקרובים, שרובם עלו  לארץ ישראל . עם זאת , למרות שאין למצוא אותה כתובה כתכנית מגובשת , ניתן לחשוף אותה בכתביו של הגר”א בכמה וכמה מקורות . נתייחס לחמש נקודות לפחות:

 1.  ביטול תקפותן של “שלוש השבועות” האוסרות על פעילות אנושית אקטיבית לקירוב הגאולה.[19]  איסור זה היה החסם העיקרי של היהדות המסורתית לעלייה מאורגנת של יהודים לארץ ישראל . הגר”א טען שפג תוקפן של השבועות ונותר רק איסור על בניין בית המקדש: ” שמושבעים שלא יצאו מאליהם לבנות בית המקדש שושנה דלעילא עד שיבא”. [20]

 

2. חזרה בתשובה איננה תנאי לגאולה, כפי שכתב  הגר”א :אבל קץ אחרון לא תליא בתשובה אלא בחסד [של הקב”ה] כמו שכתוב “ואעש למען שמי  וכו’  [“למעני למעני אעשה” (ישעי’ מח, יא )] וכמ”ש בתפילה “ומביא גואל לבני בניהם למען שמו” והוא ג”כ  בזכות אבות [שנאמר “וזוכר חסדי אבות“]”.[21]

 3. הגאולה תהא “בדרך הטבע” ולא “בדרך נס“, כגירסת התלמוד הירושלמי. ועל כך הוסיף הגר”א  כי תהליך הגאולה יהיה במתכונת של הצהרת כורש, שגררה פעילות אנושית, ולא במתכנת של יציאת מצרים שהיתה ניסית חד-צדדית:  “והוא יהיה פקידה כמו שהיה בבית שני בימי כורש“.[22]   

 4. קירוב הגאולה יעשה מתוך פעילות אנושית על-פי הכלל הקבלי הידוע “בהתערותא דלתתא תליא מלתא לעורר התערותא דלעילא” ובתרגומו העברי של תלמידו ר’ ישראל משקלוב: “שכל הדברים צריכים התעוררות תחילה מלמטה“.[23]

 5. השיבה לירושלים ובניינה היא תנאי בקירוב הגאולה: וכך כתב הגר”א: כתיב “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה” (ישעיה ,א כז ) כלומר שתחילה תפדה ציון ואחר כך ושביה. לכן אמר בתחילה [בהגדה של פסח] “לשנה הבאה בירושלים”, היא גאולה לירושלים, ואח”כ “לשנה הבאה בני חורין”, היא גאולה לישראל”.[24]

 

                   פרק חמישי : התפיסה המשיחית של “אתחלתא דגאולה” אצל תלמידי הגר”א

 

תחום הפעילות הראשון, שנקטו בו תלמידי הגר”א בארץ-ישראל, קשור ל’בניין ירושלים’. בשנת 1816 התיישבה בירושלים קבוצה בראשות ר’ מנחם מנדל משקלוב, גדול תלמידי הגר”א בתורת הקבלה. לאחר שביססו את התיישבותם במקום, הציבו לעצמם מטרה – לבנות מחדש את ‘חצר האשכנזים’, הלוא היא חצר חורבת ר’ יהודה חסיד, ולהקים בה מחדש את בית-כנסת החרב ולצדו שכונת מגורים. את הצלחתם להשיג הכרה בזכותם לכבוש את המקום הם מגדירים לראשונה, כבר בשנת 1820, כ”אתחלתא דגאולה“.

 וכך כותב ר’ מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגר”א: ” בנדון החורבה בפרט אשר היינו מוכרחים להכניס גופינו ומאודינו לפדותה מיד  זרים  … כי ב”ה כך עלתה בימינו אתחלתא דגאולה“.[25]

 במשך עשרים שנה ניסו להתגבר על התנגדות מוסדות ‘הווקף’ והשלטונות העות’מאניים לבנות מחדש את בית-הכנסת, מאחר ובניין בתי-כנסת היה אסור על-פי חוקי האיסלאם. בשנת תקצ”ו (1836), בתקופת שלטונו של מוחמד עלי בארץ-ישראל, הצליחו תלמידי הגר”א, להשיג את הרשיון לבניית ‘החצר’ ולחנוך בית-מדרש קטן שהקימו במקום. שוב, בהצלחה זו הם ראו לא פחות מ’אתחלתא דגאולה’ [!], וכך הם כותבים בכתב שד”רות בשנת 1837:  “כי לולא ה’ חפץ בנו לא הראנו את כל אלה, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, סימנא מילתא היא  אתחלתא דגאולה כי עת לחננה לרצות אבניה ואת עפרה יחונינו, ובהתערותא דלתתא תליא מלתא לעורר התערותא דלעילא לבנות הנהרסותבנה ה’ ציון נחם חורבותיה”.[26] על בסיס תפיסה זו ביטלו תלמידי הגר”א בארץ-ישראל מנהגים אחדים הקשורים באבל על חורבן בית-המקדש – מעשה שהיה מהלך משיחי חריג ונועז מאין כמוהו – מתוך הנחה שהתחילה הגאולה שביטוייה הריאליים הם ‘בניין ירושלים’ ויישוב ארץ-ישראל.

 פרק שישי : המשמעות ההיסטורית והשפעתה של עליית תלמידי הגר”א

 במקביל להתעוררות המשיחית לקראת שנת ת”ר (1840), שהקיפה חלקים ניכרים ביהדות המסורתית, התעוררו ציפיות משיחיות גם בקרב חוגים נוצריים פרוטסטנטיים מילינאריים לקראת אותו מועד.  הללו האמינו, כי הנבואות על ”שיבת-ציון” וגאולת ישראל חייבות להתממש בטרם תחל גאולת האנושות. אי לכך האמינו עוד, כי על אומות העולם מוטלת אחריות לקחת חלק בתהליך ‘שיבת-ציון’ ולסייע לעם ישראל לחזור למולדתו ההיסטורית ולחדש בה את מדינתו. והנה, כאשר החלה תנועת העלייה ההמונית של יהודים אל ארץ-ישראל בראשית המאה ה-19, ראו בכך גם תיאולוגים נוצריים מילינאריים אלו, את ראשית התגשמותו  של תהליך הגאולה.

נציגי החברה המילינריסטית הגיעו כבר בשנת תקפ”ב (1822) אל ארץ-ישראל – זירת ההתרחשות העתידית של הגאולה. המפתיע הוא, כי תלמידי הגר”א לא רק שלא הסתייגו מפני שליחיה המסיונריים של החברה הלונדונית, אלא דווקא השתדלו לטפח את הקשרים איתם, וזאת  על מנת להסתייע בהם למטרת בניין ירושלים ויישוב הארץ. הם אפילו הציעו לשליחי החברה הלונדונית לסייע להם בהגהה כהלכה של ספרי התנ”ך שהחברה נהגה להדפיס ולהפיץ בעולם.

 בדיעבד התברר, כי קשרים אלו היוו גורם רב חשיבות באשר לעתידו של הישוב היהודי בארץ-ישראל.  השפעתם של ראשי החברה הלונדונית על קובעי המדיניות הבריטית בשנות ה-40 של המאה ה-19 הכריעה את עתידה של ארץ-ישראל בוועידת המעצמות הנוצריות האירופאיות, שהתקיימה בלונדון   (1840). הצעתה של בריטניה להחזיר את הסולטן התורכי לארץ-ישראל, בעודו נתון תחת חסותה והשגחתה – הותירה את ארץ-ישראל כאופציה פתוחה להמשך שיבת היהודים לארצם. בו בזמן הכשילה בריטניה את התכניות של המעצמות האחרות להפוך את ארץ-ישראל לממלכה נוצרית או למדינה עצמאית בראשות מוחמד עלי. הצעות מפתות אלו, אילו היו מתקבלות, עלולות היו לשים קץ להמשך תהליך שיבת -ציון.

 האידאולוגיה של תלמידי הגר”א – שיש לקדם את הגאולה על-ידי בניין ירושלים – הביאה בין היתר למאמץ האדיר שהושקע בבנין השכונות הראשונות של ירושלים מחוץ לחומות. תוצאות  המאמץ היו מדהימות; תוך תקופה קצרה של כ-20 שנה הפכו היהודים בירושלים ממיעוט נרדף והיו לרוב ברור בין תושבי ירושלים, עד  כדי כך שעלו במספרם על מספר המוסלמים והנוצרים גם יחד ! מאז שנות ה-60 של המאה ה-19 ועד היום שומרים היהודים באופן רציף ובלתי פוסק על היותם רוב בין תושבי ירושלים.

 האידאולוגיה האקטיביסטית של תלמידי הגר”א שעיקרה – עידוד העליה לארץ-ישראל, רעיון ‘בניין ירושלים’ שסימלו היה ההקמה מחדש של חצר חורבת ר’ יהודה חסיד ובנין בית-הכנסת הגדול, והמשכו  היו בנין השכונות מחוץ לחומות, ההתיישבות החקלאית בפתח-תקוה, גיוס תמיכה כספית של יהודי העולם, גיוס תמיכה פוליטית של המסיון האנגליקני והמעצמות הנוצריות בתהליך ‘שיבת ציון’,- כל אלו הביאו למפנה העיקרי שחל בארץ-ישראל במאה ה-19. מפנה שבו הפכו היהודים ממיעוט נרדף והיו לרוב בירושלים. עצם הפיכת “ארץ-ישראל” ממושג ערטילאי, מושא של תפילות וחלומות, למציאות ממשית, לישוב ריאלי ליהודים  – זה המסד שעליו פעלו ‘חובבי ציון’ וממשיכיהם  בתנועה הציונית.

 לסיכום,  אין שתי אמיתות היסטוריות, אין שני נרטיבים ואין שתי שיטות ב”חקר עליית תלמידי הגר”א” . יש אמת היסטורית אחת המבוססת על מקורות ועל מחקר אמין; לא על השערות ולא על שיפוט ערכי.

אין כל ספק שתלמידי הגר”א למדו תורה בארץ ישראל וראו אותה כמטרה מרכזית בחייהם. אבל הם עלו לארץ מתוך מניע משיחי ועל מנת לקרב את הגאולה. עיסוקיהם בשיגור השליח ל”עשרת השבטים”, למשל, או בבניין ירושלים ושכונותיה, גרמו להם לעתים גם לביטול תורה, ולא נקפם לבם על כך. ועל זה סיפר לי  חוקר ירושלים ר’ יעקב גליס המנוח: “בשעה שעמדו לסיים את בניית כיפת בית כנסת “החורבה” , בקשו גבאי “החורבה” לגייס לסיום הבנייה את תלמידי ישיבת “עץ חיים”. בקרב רבני הישיבה היו שהתנגדו לכך וציטטו את מאמר חז”ל  “אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש” ( מסכת שבת קיט ע”ב) . הלכו ושאלו את פי ר’ שמואל מסלנט רבה של ירושלים. השיב להם ר’ שמואל : לבניין המקדש אין מבטלין כי בניית המקדש היא אחת ממצוות התורה ואין לה עדיפות על לימוד תורה ששקולה כנגד כל התורה כולה, אבל לבניין ירושלים מבטלין גם מבטלין בשעת הצורך, כי בבניינה תלויה הגאולה”.

 

                                                                                     


[1] זוהר, בראשית קי”ז.

[2] נדפס מחדש אצל י’ ברטל, גלות בארץ: יישוב ארץ-ישראל בטרם ציונות, ירושלים תשנ”ה, עמ’  52.

[3] שם, שם.

[4] קתדרה 24 ( תשמ”ב) , עמ’ 69-51, 78-76.

[5] א ‘ מורגנשטרן, השיבה לירושלים , ירושלים תשס”ז, [ להלן : מורגנשטרן, השיבה לירושלים ] עמ’ יג-לא.

[6] מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי”ט,ירושלים תשמ”ה,[להלן: מורגנשטרן,משיחיות ויישוב ארץ-ישראל ], עמ’ 132-114.

[7] . ע’ אטקס, ליטא בירושלים, ירושלים תשנ”ב, עמ’  89.

[8] שם, עמ’ 114-113. אטקס גם טוען שהשם ‘פרושים’ מציין את פרישתם של העולים מעסקי העולם הזה על מנת לעסוק בתורה. במציאות, מקורות התקופה מצביעים על כך שהשם ‘פרושים’ ניתן להם על כך שזמן קצר לאחר עלייתם  לטבריה ולצפת פרשו תלמידי הגר”א מחברת החסידים שבקרבם חיו קודם לכן. על מקור השם ראו : א’ מורגנשטרן, השיבה לירושלים , ירושלים תשס”ז, [ להלן: מורגנשטרן, השיבה לירושלים ] עמ’  39-36.

[9] ראו לאחרונה בספר, ישן מפני חדש: שי לעמנואל  אטקס ( העורכים: ד’ אסף וע’ רפפורט-אלברט ) , כרך א’ , ירושלים תשס”ט, עמ’ 16 .

[10] . א’ מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ”ז, עמ’ 55-28, 379-361.

[11] ראו בצירופים של אלי אשד : ” המסתורין של “קול התור”, בסוף חלק ב’ של מאמר ברטל.

[12] י’ אביב”י, קבלת האר”י, (שלושה כרכים), ירושלים תשס”ח.

[13] י’ אביב”י, קבלת הגר”א, ירושלים, תשנ”ג.

[14] י’ ליבס, “תלמידי הגר”א, השבתאות והנקודה היהודית”, דעת 52-50 , רמת-גן תשס”ה, עמ’  289.

[15] י’ כ”ץ,” על שנת ת”ר כשנה משיחית והשפעתה על פעילות הפרושים לקירוב הגאולה”, קתדרה 24 (תשמ”ב), עמ’  78.

[16] שם, עמ’ 77.

[17] שם, עמ’ 78.

[18] מורגנשטרן, השיבה לירושלים , עמ’  17.

[19]. מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, עמ’ 106-104

[20] . פירוש הגר”א בדרך הנסתר על ספר שיר השירים, בתוך סידור הגר”א, ירושלים תרנ”א, דף מח ע”א.

 

[21]. באור הגר”א לתקוני זוהר, ווילנא, תק”ע, דף עד.

 

[22] . ביאור הגר”א על תיקוני זוהר חדש,  דף כז.

 

[23] .  אגרת ר’ ישראל משקלוב לעשה”ש, חשון תקצ”א,  בתוך: א’ יערי, אגרות ארץ-ישראל, תל-אביב תש”ג, עמ’ 348.

 

[24] . הגדה של פסח עם פירוש הגר”א ,פראג, תקע”ה, דף נ”ב.

 

[25] . מורגנשטרן,השיבה לירושלים , עמ’29 .

 

[26] . שם, עמ’ 209.

 המאמר של ברטל חלק א’

המאמר של ברטל חלק ב’

אריה מורגנשטרן בוויקיפדיה

אריה מורגנשטרן על הניסיון המשיחי של הגאון מוילנה

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה

 

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 3 =