קוו ואדיס, לאן פניך? שואלת לוסי, השכנה המשוגעת, את מאיר הולצמן הארכיאולוג בצאתו מביתו. ואכן זוהי שאלה ראויה המעידה על כך שדעתם המשובשת של משוגעים אינה משובשת כלל ועיקר. ראייתה המפוכחת מצביעה על שינויים העומדים להתחולל בחייו המבטיחים של הארכיאולוג החוקר את עברו הצלבני של "המצד הנעלם". ואכן נדמה שפניו של מאיר מועדות אל התהילה והקריירה המובטחת בצאתו את ביתו בבוקרו של יום בדרכו לפגישה עם העורכת "הכל-יכולה" של בית ההוצאה האוניברסיטאי, וכתב-היד הגמור בידו. אלא שמאיר נכנס לרכבת התחתית של תל-אביב, ועד מהרה הופכת הנסיעה למסע עוועים מבעית. אף שמאיר מצליח להיחלץ מרכבת השדים הדוהרת (ומאבד תוך כדי היחלצות את כתב-היד המבטיח את עתידו), מתחוור לו ולקורא, שמסעו אינו אלא תחילתה של דרך שאת סופה אין לשער. הסיוט שב ופוקד אותו, שב ורודף אותו בגרסאות שונות ומשונות, כשבכל אחת מהן מבליחה דמותה של אישה במעילון אדום, דמות מתגרה ומוכרת משהו, המדירה שינה מעפעפיו לילה אחר לילה ומאיימת לפורר את העולם הבטוח שהקים ולדרדרו אל תחתית מפוקפקת.
הרכבת התחתית אינה היחידה ב"התחתית של תל-אביב", ספרו השלישי של רון ברקאי. על מנת לפתור את התעלומה ולסיים את נתיב הייסורים וההרס שסיוטים חוזרים אלה זורעים בחייו, מוביל ברקאי, עושה הלהטים, את מאיר ואת הקורא בדרך חתחתים מרתקת אך בטוחה בין הווה ועבר ובין מעמקיו של עולם אחד למשנהו. בניגוד לעולמם של מאיר הולצמן הארכיאולוג ובת-זוגו ההרה, עולמו של מאיר הילד אפור כתחתוניו וגופייתו הנצחיים של שלמה האב, עולם בודד, חשוך אהבה ומפעפע ארס. כרבים מאנשי פלורנטין , חיים בלה ושלמה (הוריו של מאיר) בדוחק רב, קפוצי יד וקפוצי לב. בשל החסך הרגשי, גדל מאיר בבדידות תהומית ובפחד משתק המונע ממנו לנקוט עמדה ולפעול כל אימת שהוא נדרש לכך. כך בילדותו כשהוא נדרש לעמוד לצדו של התלמיד קאפון כשמתאנה לו מנהל בית-הספר, כך בנעוריו כשאנשי פלורנטין מעלים באש את דירתו של עלי-יאיר(שטרן) האהוב עליו וכך בבגרותו בחפירת המצד הנעלם. אלא שברקאי לא מניח לדמויות האלה להיוותר שבויות בדפוס מצומצם של התנהגות ומחשבה. הוא רואה בעין רחומה את מצוקתן בבית-הכלא בו הן נתונות ומאפשר להן להשתחרר מדי פעם. לא זאת בלבד שהוא מספק להן מקומות מפלט ומקלט, אלא הוא מתיר להן שהות קלה להיות נדיבות לב ובעלות יכולת בלתי צפויה לאהוב. למאיר הוא ממציא, בין השאר, את חיקה המזדמן של רוחמה הזונה ואת שדיה השופעים של חוה-אלגרה הסטנבולית בהם מציץ מאיר דרך קבע מבין ענפיו של עץ התאנה.
דווקא מן התחתית של תל-אביב ובעיקר משכונת פלורנטין שם צמח לו מאיר משולל אהבה אפשר היה לצפות שתהיה צבועה בצבעים קודרים ומשמימים. אלא שדווקא שם, במקום בו רווחות דעות קדומות ושנאת חינם בוערת ומבעירה את שמי הלילה (כמו באלה העולים כיום באש שנאת הערבי והזר ותובעים את גירושם), מזדהר לו באור יקרות עולם שופע דמויות ססגוניות. ברקאי הממציא המרהיב, אשף הפרטים הקטנים, בורא בהבל פיו ובלשונו הרהוטה והמדויקת מחד ובשפת רחוב שופעת ומתובלת באמרות כנף עוקצניות ומצחיקות להפליא מאידך קהילה של דמויות שוקקות חיים כגון אלברטו מאחוות המזיעים, מלך הספסרים המלמד את מאיר את הלכות המקצוע, הספר אשמדאי המתחכך בלקוחותיו הצעירים, רוזה המכשפה ובעלת השם שמחה רוחצת המתים. בין כל אלה צצה לה, מפקידה לפקידה, לוסי "עבת-הגוף וחסרת השיניים", וכנביאה הקוראת את מסתרי העבר, והעתיד אף הוא נהיר לה, מכריזה שוב ושוב לחלל העולם ולמאיר: "ברוכים הבאים, ייסורים!", כמו נתמקדו באמירה זו הצחוק והעצב, מלוויהן הנסתרים למחצה של הנפשות הפועלות.
עולמו של מאיר שוקק נשים, שכן מאיר אחוז תשוקה. על אף שהנשים באות משכבות שונות, מרובן מתפרצת נשיות חוגגת ולעיתים אף מיניות תובענית או נכלמת מעט. נדמה שאותן נשים משמשות מעין בבואה של מאיר יצרי והולל. אלא שבעוד אותה "שמחת בית השואבה", אותה חגיגת חושים ארוטית ומשולחת רסן מתרחשת קבל עם הקוראים, בקרן זווית אפלה מסתתר מאיר הנפחד הזקוק לאותן נשים אם להסחת הדעת או אם כעוגן בטחון בים בדידותו. דווקא הנשים משולי החברה, גם אם תפקידן משני, מרתקות ואולי אף אמינות יותר מנשות ההווה,כמו צמחו מלב הוויתו של המחבר. עולה על כולן בחשיבותה וברב-גוניותה האם הנושאת את השם הפרדוכסלי אך הבלתי תמוה–בלה. יפה.
באחד הציורים שצייר אהוב נעוריה של בלה הקרוי בוכנוולד, נראות "שתי דמויות נשים במבט מן הצד. הן היו רתומות יחדיו בכתפיהן, לעגלת עץ עמוסה באבנים גדולות, וגופן נטה קדימה מחמת המאמץ… הנשים היו נעולות בנעלי בד…הן פסעו בנוף סלעי ובגדיהן היו מסומנים באיקס לבן, גדול למדי. ענן בהיר וארוך ריחף מעל לראשיהן, ניגוד גמור לקושי ולכובד שררו על פני הקרקע…" לא די בחפירות שמאיר הארכיאולוג חופר מעמקי עברו ובמעמקי אדמתה של ארץ-הקודש. אך הוא גם חי בה, בארץ, ומתהלך בה, וכמי שעושה זאת, עליו להבחין בתושביה הרתומים יחדיו לעגלת עץ עמוסת אבנים וגופם נוטה קדימה מחמת המאמץ. עוד בעודנו נער היה עד לשנאה המעוורת את עיני תושביה של הארץ וגוזרת עליהם סבל ואובדן. עתה כמבוגר, אין הוא יכול עוד לשבת על הגדר כהמפטי דמפטי, בין שמיים וארץ. עליו לנקוט עמדה. עתה, כמי שאחראי על אתר החפירות, מאיר נושא באחריות לסכסוך העומד לפרוץ בין תושבי הכפר הפלסטיני המצטיין ב"פשטות בראשיתית" ובין אנשי ההתנחלות מעלה הנביאים המתגוררים על "צוק מתנשא בעברה האחר של הבקעה" (עמדתו של המחבר ברורה). כמו זקנת הכפר, כמוה כמלך אדיפוס והמלך ליר, הרואה בעיוורונה מה שאינו רואה הפיכח, כך גם מאיר חייב לפקוח את עיניו ולראות ולהחליט אם שרידי האבן של המבצר הצלבני והתהילה המקווה חשובים לו יותר מחייהם ומפרנסתם של בני הכפר תל א-רחמה. הוא חייב לנקוט עמדה. אולי נקיטת עמדה עשויה בסופו של יום להיות זאת שתביא לפתרון הסיוט.
"התחתית של תל-אביב" מאת רון ברקאי. בהוצאת חרגול, עורך: אלי הירש. 251 עמ'.
יש לי חיבה לספרים העוסקים בעולמם הקטן של אנשים קטנים. מאז שקראתי את "עיר מקלט" של קנז, אני נמשך גם לספרים על פינות תלאביביות של האנשים האלה, גם כאשר תלאביב היא משל.
יש לי הרגשה אני אהנה מהספר הזה. הוספתי אותו לרשימת ההמתנה.
לקנז אין שום ספר או סיפור ששמו "עיר מקלט".