כבר ימים רבים שנח לו על שולחני התרגום החדש של ספרו של ג’.מ. “תור הברזל”, ולא הצלחתי מפאת עיסוקיי הרבים להתחיל לקרוא בו, למרות שגמרתי אומר בנפשי לעשות כן כמה שיותר מהר. ביום שישי האחרון, בשעת לילה מאוחרת, רגע לפני שאני עולה על יצועי, נטלתי את הספר והתחלתי קורא בו מילה אחר מילה. לדאבוני, למרות תשישותי הרבה, לא יכולתי להניח אותו מידי, בדיוק כמו האנשים שהיו בחדשות הטלוויזיה ואשר נסחפו בסופת הצונאמי המבחילה אשר קרתה ביפן הרחוקה. נסחפתי בעוצמה הרבה של הספר לברוא עולם הומניסטי מתוך המציאות ההרסנית של האפרטהייד, העולה בכל שורה ושורה בו. בעל כורחי, כמו גיבורת הספר שמצאה את עצמה בחוויה מטלטלת ומרגשת, מצאתי את עצמי בעיצומה של קריאה מרגשת ומהנה שאין אתה רוצה שתגמר לעולם ומנסה לעצור את סופה בכל רגע ורגע.
הספר מספר את סיפורה של פרופסור קארן, מרצה ללימודים קלאסיים, אשר ביום מן הימים מפציע בפתח ביתה אלכוהוליסט חסר בית בשם פריקל, שהופך לאיטו לאיש אמונה, חברה, ולמעשה לקשר היחיד שלה עם העתיד. למרות שהתנגדה לאפרטהייד, לא חוותה מעולם על בשרה את תוצאותיו, משום שהייתה חייה חיים בורגניים סתמיים עד אירוע זה, אשר מביא את הזוועה אל סף ביתה: היא עדה לשרפתה עד היסוד של עיירת שחורים, היא מגלה את גופתו הנקובה כדורים של בנה של עוזרת הבית –פלירנס. לאחר מכן אף נרצח על ידי שירותי הביטחון בביתה, שהיה עד עתה מוגן מפני זוועות האפרטהייד, חברו שמצא מקלט בביתה. אירועים מזעזעים אלו משנים את הגיבורה והופכים אותו מ”פאסיבית” ל”אקטיבית” בהקשר המוסרי, כאשר לאורך הסיפור היא מתעמתת עם עצמה ועם הסובבים אותה ביחס לגילוי ההומאניות והאמפתיה המתגלים באישיותה מול האדישות והניכור של הסביבה שלה.
כיסופים למשמעות וליד מחבקת
הסיפור מתחיל עם גילוי הסרטן שלה הגיבורה שלמעשה מסמן את תהליך המוות הנמצא באופק ועם גילוי השתיין חסר הבית מחוץ לביתה. הן המוות והן האיש הישן בתיבה שלו ש”רגליו פשוטות כמו מריונטה ולסתו פעורה המריח ריח דוחה” (עמ’ 7) מסמנים את הקטליזאטור לשינוי התודעה של הגיבורה. היא מתוודה בפני פריקל “אתה יודע שאני חולה. אתה יודע מה יש לי? יש לי סרטן. יש לי סרטן מההצטברות שנשאתי כל חיי. רק כך מקבלים סרטן – מתיעוב עצמי הגוף נעשה ממאיר ומתחיל לכרסם את עצמו” (עמ’ 161). שינוי התודעה עבור הגיבורה מביא להתגלות של הגיבורה את הסביבה הפנימית שלה- געגועיה לביתה החיה שנים רבות באמריקה, ושל הסביבה החיצונית שלה- האדמה והמרחב שיוצרים את הסבל של האפרטהייד. ההתגלות בסביבה החיצונית והפנימית קורים במקביל ויוצרים יחס של אהבה-שנאה; געגועים וסלידה; זיכרון מול ניסיון העומדים תמיד זה מול זה. נדמה כי הקשר בין ההתגלות הפנימית והחיצונית מגלה פן נוסף שמטרתו שהאדם לא יכול להבין את הסביבה הפנימית שלו באם לא יפקח את עיניו ויבין את הסביבה החיצונית שלו.
הספר אם כן הוא סמל לכיסופים למשמעות וליד מחבקת. וכך היא כותבת לביתה “איני יכולה למות חשוכת ילדים. מה שאני נושאת בהעדרך זה כאב, את הכאב שלי” (עמ’ 155). תודעת מוות מביא גם להרהורים של משמעות החיים כי “כמה קל להעניק משמעות לחיים” (עמ’ 157). אבל לגיבורה אין כוח להרהורים כי אחרי הכול אין זמן למחשבה רק לכאב, משום שלכל דבר יש מחיר. מחיר ההתפכחות המוסרית קשה, מאתגרת, דוחפת לפעולה אבל, בסופו של דבר, מעייפת: “אני עייפה מידי. עייפה מעבר לכל סיבה, עייפה כשריון נגד הזמן הזה, לעצום עיניים, לישון. מהו המוות ככלות הכול אם לא עלייה אל גבולה העליון של העייפות” (עמ’ 143). וכך בסוף קריאת הספר, אני והגיבורה צללנו לתוך העייפות ונרדמנו שקטים לאור הזוועות האנושיות הבוקעות מהעולם הפנימי והחיצוני של עולמנו החברתי.
“תור הברזל” מאת ג’מ. קוטזי. בהוצאת עם עובד 2010, עורך: יוסף כהן. 219 עמ’.
