"להשתגע באמצע היום" – ההיגיון שבשיגעון

על ספר שיריו של יאיר בן־חיים, "להשתגע באמצע היום" ("חדרים", 2015)

מאת ד"ר ארנה גולן

כשאתה מעלעל בספר השירים השני של יאיר בן־חיים, שראה אור לא מכבר, השאלה הראשונה שעולה היא: וכי למה ועל שום מה להשתגע, ועוד באמצע היום, כפי שמציעה הכותרת? האם השיגעון הוא בעצם כתיבת השירה, ואולי סיבה אחרת לו?

ואכן, כבר בקריאה ראשונה מתגלה כמיהה לשחרור מן המודעות המכבידה והמגבילה, "לצאת" מן הדעת החותרת להגדיר את העולם הפנימי, הרגשי והרוחני, או בוחנת את יחסיו עם העולם החיצוני ואת גבולותיו. אלא שלכמיהה הזאת, יתברר, יש מחיר. והוא לא קל. ואמנם, בשיר "ההבדל" (עמ' 35), למשל, שבו גם מופיעה כותרת הספר כטור שירי, סוף התהליך המובע בשיר הוא בזניחת הדעת לאנחות ו"בשיגעון". אבל כאן גם מתברר המחיר הנגזר ממנה – השאיפה "להיות מישהו אחר", לאמץ זהות אחרת.

להעניש  / יאיר בן חיים

לוּ יָכֹלְתִּי            לְהַעֲנִישׁ   אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי

הָיִיתִי מַעֲלֶה אוֹתָם עַל  בָּמָה בְּכִכַּר דִּיזֶנְגּו‍ֹף

שֶׁיַּצִּיגוּ אֶת עַצְמָם   בְּפַרְהֶסְיָה             שֶׁיִּתְמוֹדְדוּ עִם נְעִיצוֹ‍ת הַמַּבָּטִים

שֶׁיִּתְמוֹדְדוּ עִם   הָאוֹר הֶחָשׁוּךְ    הַפּוֹלֵשׁ בֵּין זִרְמֵי הַמַּיִם בְּמִזְרֶקֶת אֲגַם

הָיִיתִי מַכְרִיחַ אוֹתָם לְהַקְשִׁיב

הָיִיתִי מְלַמֵּד        אוֹתָם לְדַבֵּר

הָיִיתִי מַמְלִיץ לָהֶם לִרְקֹד לִרְקֹד בְּמִקְצָב אָחִיד שֶׁיִּשְׁמֹר לָהֶם עַל הַדֹּפֶק.

לוּ יָכֹלְתִּי לְהַעֲנִישׁ אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי

הָיִיתִי מְשַׁלְּחָם לְחֻפְשָׁה בְּלָאס וֵגָאס

שֶׁיִּמְצְאוּ לָהֶם שָׁם אֶת מַטְבְּעוֹת הַלָּשׁוֹן    הַמְּשַׁוְּעו‍ֹת     לַאֲמִירָה נוֹקֶבֶת.

שֶׁיִּפְתְּחוּ לְעַצְמָם  דַּף  בַּפֵיסְבּוּק                             וְיַכִּירוּ חַיִּים נוֹסָפִים.

הכמיהה "להשתגע" כרוכה אפוא ברצון להשתחרר מן הזהות האישית. ולמה? לרוב, משום שקיומו כרוך, כפי שחש המשורר, בקיום הגיוני, שקול, מודע. חמור מזה, אפילו הבריחה ממנו אינה מספקת ומובילה לתסכול אחר (כמו מעצם היות משורר בחברה מתנכרת). שאלת הזהות האישית ובחינתה האירונית מצויה אפוא בבסיסם של שירים לא מעטים.

בשיר "כל-כך הרבה אניאים", למשל, נבחנת שאלת הזהות מבחינת מחיר הוויתור עליה לשם התהילה וההתקבלות כמשורר – נושא שמעסיק אותו בלא מעט שירים (למשל, באופן שונה ב"הבל שח"). ההתרוצצות הפנימית נמסרת בשיר עד שלבסוף הדובר מחליט כנראה להישאר בזהותו שלו, מתוך הכרה ספק אירונית ספק רצינית, כביכול אז יהיה "מושלם".

להתרוצצות הפנימית בשירים מאפיין חשוב נוסף: מרביתם כוללים סתירות פנימיות או אמירות פרדוקסליות, והן נבנות מתחושות וממשמעויות אמביוולנטיות של המשורר עצמו הנקלע לטלטלת התחבטות רגשית. כך, הקורא מתקשה לקבוע באיזה "צד" מצויה המשמעות. הדברים בהחלט לא חד-משמעיים, ומה שאולי אמור להיות אירוני נראה רציני, ולהפך. האם עמדתו של הדובר שמחה או כואבת, מגנה או משבחת, מוסרית או חוטאת?

על הבנת משמעותם של השירים מקשה דבר נוסף: אין בהם עוגנים קונקרטיים, התרחשויות קונקרטיות, אירועים בהווה או בעבר – מציאותיים או מדומיינים – שיוכלו לספק הנמקה סיבתית למובע בשיר. הכיוון הוא  יותר של הכללה, מסקנה, הבנה שלאחר, או מתן תהליך טעון רגש שמתרחש תוך סיכום של מצב קיומי או נפשי, והוא מובע בלשון מטפורית ייחודית. לשון זו אף מפתיעה בצירוף תחומים מקורי ובהאנשה של מצבים, אביזרים או איכויות מופשטות. על כן, התנגשות התחומים, המביעה את התהליך  הפנימי,  יוצרת היענות רגשית של הקורא.

יאיר בן חיים קורא מספרו "להשתגע באמצע היום"

למשל, בשיר שהזכרתי תחילה מבקש הדובר את "ההבדל", ותוך כך נוצרת  טלטלה בין רצונות מנוגדים ואופני קיום שונים. הוסף לכך את ההבניה הטיפוגרפית המפתיעה של רוב השירים, על פיה כמעט כל טור נקטע באמצעו על ידי ריווח, ולעתים אפילו לשלושה חלקים, או גם מפורק למילים, ודומה שבבסיס השירה אכן קיים הרצון לפרוץ את הסדר הקיומי המודע. עם זאת, יש לציין כי בשירים פועם ריתמוס פנימי, ולעתים משחק ריתמי בחריזות לא צפויות.

ייחודם של השירים הוא במודעות רוויית הקונפליקטים שבבסיסם. אין כאן השתפכויות ליריות במונחי רגש. לכן, אולי,  גם אין כלל שירי אהבה או שירים שבינו לבינה, וזו תופעה לא צפויה בשירה לירית. אבל כן יש כאן יותר הגדרות של מצבים וכיוונים בקיומו שלו. ולכן, שעה שהמודעות מתנסחת במטפורות מפתיעות, היוצרות ומביעות בעקיפין סבך של עמדות ורגשות, או-אז נוצרים שירים יפים ובעלי עומק של מבע.

אבל למה בעצם הוא רוצה להיות מישהו אחר? ניקח, למשל, את "חושך מלווה", שיר בן שש שורות ממנו משתמע שחושך מלווה את הכותב בתוך הקיים וכובש את כל מרחביו, ובכל זאת נרמז כי יש תקווה, איזה אור וזוך מרמזים כי "בחודש תשרי יתאפסו כל חטאיי". וכי במה חטא ולמה החושך בחייו? ובשיר הסמוך הנוסף, "אלליי" המלא סתירות פנימיות, הוא נקלע בין שביעות רצון מחייו ומן המודעות ומכוחה של המילה, לבין ייאוש מיכולתו לעלות שלב, ו"אלליי" שאינו יכול להירגע, עד שלבסוף דווקא נפלא ומותר לא להירגע.

אך מדוע? ומדוע טוב לו להיות "אני חדש"? לחיות את האני שהיה חבוי בו? ("טבעי", 40) ובשיר המצוין, הכלול בפרק המרכזי והטוב של הספר, "להעניש" (27), הוא אומר: "לו יכולתי להעניש את החיים שלי", היה מעלה אותם על במה בדיזנגוף, מול מזרקת אגם, ומלמד אותם להקשיב ולדבר, ממליץ להם לרקוד, לאלף אותם כאילו היו בעל-חיים או ילד קטן. מה זה? ועל מה ולמה להענישם, ועוד בציבור? ובסוף, כאילו בסתירה פנימית, מתברר שלו היה יכול היה שולח אותם בכלל ללאס וגאס למצוא שם את "מטבעות הלשון" (לא של הכסף!) ואפילו לפתוח דף פייסבוק. נראה כי עד עתה לא היה מודע למהותו האמיתית וליופיו החיצוני, אך כאשר  "שלפתי מגרדום התדמית את האמת החבויה בתוכי", הוא חושף ומגלה לפתע בתוכו "יופי טבעי" וזה דווקא מוחש לו "טבעי" ומשמח (40).

כך גם מתברר, שהחשיפה, הגילוי, קטנים מן הכיסוי, מן ההעלמה שבשירים, ולכן הסיבות הקונקרטיות שבחיים הממשיים אינן נחשפות. ובכלל, בשירים לא מעטים מוצהרת הכמיהה לזכות את עצמו ואת האחרים בסליחה, ובכך  להיות מישהו אחר "אחר כך אהיה אדון סליחות באוהל מועד", למשל (43).

כמו כן נמצא חרטה על התנהגות חברתית, הפעם כנראה בממלכת השירה שבה המליך והשליך וגם רצה לפצות (44). גם כשהוא רוצה למרוד בדעת הכלל, "יכולתי, ובכל זאת שתקתי" (49). ומאחר שקשה למקם ולהבין את הגורמים לתחושת האשם, עולה השאלה, ריבונו של עולם, למה? אכן, ריבונו של עולם ממלא מקום משמעותי בכמה משירי הספר, במיוחד בחלק "מנפלאות היקום". אך לא ייאמן: לא ניתן להכריע אם אמונה מלאה כאן או אירוניה, העמדת פנים או שאיפה לתיקון מידות והודיה וזיקה לקודש, כי כפי שנאמר, "וכל שנוצר בי וממני / זו ברכה שבורכתי ובזכותך יש אור בעיניי" ("התקיימות", 60). כי הרי מאחר ש"כל יום גונבים לי את אלוהים", גוברים הגעגועים אליו, "כי אלוהים מדבר עברית חדשה" ("כל יום", 59). ויותר מזה, גם כאן מופיעה תחושת החטא. וכך נאמר בשיר "סליחות", שבו לאחר "סליחות אין ספור" שכשלו, "אשא עיניי אל הר הרחמים / ואתמלא בחמלתך".

ומהי השירה בעיניו, זו שלמענה, אולי, הוא רוצה להשתגע? לכך מוקדש הפרק שבפתח הספר (המקשר לספר שיריו הראשון "דורשירה", 2013, שעסק בשאלות ארס-פואטיות). במדור זה הוא מאמץ לעצמו כמעט עמדה של "נביא", בחלקו מרומם את השירה ובחלקו מלעיג באירוניה או מביע ייאוש ממעמדה כיום. כל זאת ברצף מהיר, בשפע ובצפיפות של מטפורות מפתיעות, רבות מהן מאנישות או לקוחות מתחומי משמעות רחוקים זה מזה, כשבלהט הוא חותר  להגדיר ולתאר את השירה בעצם מהותה או בזמננו, ואת משמעותה לגביו הוא, וזאת בשעה שיחסו אליה מורכב וכולל ניגודים.

אין תימה, שלעתים המשמעות שאליה חותר השיר אינה ניתנת לניסוח ברור, אף ש"מלאכת" השיר יפה ומפתיעה. למשל בשיר, "השירה שלי לא מחכה" (16), נעשית השירה כאישה שלא מצפה שידפקו בדלתה, אבל לאחר מכן נזכרים ברצף הברון רוטשילד, מבצעי הספרים של ארבעה במאה, תיאורי לבוש, עירום, חיזור, נביא.

בשיריו הארס-פואטיים, הוא אף מגחיך את הרודפים אחרי ההכרה וההתקבלות,  ומקדישים לכך את מיטב אונם ומרצם. עם זאת הוא מודע לכאב שקיים לעתים ביחס המתהווה בין ה"אני" היוצר לבין ה"אתם", אותן "עיניים זרות וכוזבות" הקובעות את ההכרה ביוצר. יותר מזה, הוא מודע לכך שעליו לפעול כדי שיידעו על קיומו, לשם כך עליו להסתופף בהיכלות השירה השונים. הדבר מחליא אותו, כי "נמאס לי לגרד את הבוהן של התהילה" (19).

עם זאת, בולטת הכמיהה לקשר, ועמה החשש מחשיפה ("כל עוד לא תבקשו ממני להתפשט", 16), וזאת על רקע התחושה כי "השירה אינה מצרך מבוקש", "המילים לא יזכו לחיים מחוץ לדף", "האוזניים ערלות". לעתים קשה לדעת אם אירוניה בדברים אם לאו. למשל, השירה "נשכבת מול הנצח", נאמר, אבל היא גם "נשכבת עירומה / מול האור מתמסרת". האם ההיבט המיני 'הזול' משמיע כאן חיוב או שלילה? התשובה אינה חד משמעית, ובכך ייחודם של השירים.

עטיפת הספר "להשתגע באמצע היום"

בשורה התחתונה: להשתגע באמצע היום הוא ספר שירה רב-עניין ומקורי, הראוי לתשומת לב בשל כפל המשמעויות המאפיין אותו.

ראו עוד:

יאיר בן חיים קורא את שירו "להעניש", מתוך "להשתגע באמצע היום"

אודות ארנה גולן

ארנה גולן (בן דרור), ילידת 1935, חוקרת, מרצה לספרות עברית וסופרת. גולן פרסמה מאמרים ומחקרים בנושאי ספרות עברית מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. מחקריה, ראשיתם בחישוף מאמרי ביקורת ספרותית לסוגיהם בכתבי העת של המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובתיאור הדינמיקה ההיסטורית של התמורות בפואטיקה הביקורתית שבהם. בייחוד תואר מפעלם של מבקרים ועורכי כתבי עת מרכזיים. במקביל, הציגה אפשרויות קריאה חדשות בסיפורי ש"י עגנון. מאוחר יותר התמקדו מחקריה של גולן בתיאור מאפייניהם של סוגים סיפוריים בסיפור הישראלי, ובהתפתחותם הפנימית ברצף היסטורי ממלחמת השחרור ועד שנות ה-80 של המאה ה-20. ארנה גולן נשואה לסופר שמאי גולן ואם לארבעה. מתגוררת בתל אביב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

תגובה אחת על "להשתגע באמצע היום" – ההיגיון שבשיגעון

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*