סיכום שנת 2015: אריק גלסנר וניסים כ"ץ מסכמים את הספרים הטובים של השנה

הרשימה של אריק גלסנר

פרוזה מתורגמת

"לא תוכל לחזור הביתה" מאת תומס וולף (הוצאת "כרמל") – רומן מלהיב לא למרות היעדר חוש המידה שבו, אלא בגללו. היעדר חוש המידה מעיד על איזו פנטיות וטוטליות של הסופר שרוצה לומר הכול, ובכל האופנים והכלים הספרותיים, ולומר הכול ללא מורא ובכנות מקסימלית.

"טובת הילד" מאת איאן מקיואן (הוצאת "עם עובד") – רומן מעורר יראת כבוד שמציג את העמדה הליברלית-החילונית במלוא כוחה ולא מעלים עין מחולשותיה.

"החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה (הוצאת "הספרייה החדשה") – רומן שבו אתה סומך על הסופרת מבחינה רגשית. יש איזושהי תחושה חמקמקה, שנבנית בראשו של הקורא, שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, את הכאב ואת העונג שלהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים של מישהו אחראי שלא יוליך אותך שולל באשר לטיבם של החיים.

"כניעה" מאת מישל וולבק (הוצאת "בבל") – וולבק ממשיך בביקורת העידן שאנו חיים בו תוך כדי שימוש אינסטרומנטלי בנושא החם של יחסי האיסלאם והמערב.

פרוזה מקור

"עמקפלסט" מאת דורית קלנר (הוצאת "ידיעות ספרים") – רומן הכתוב במקצוענות ספרותית, שמעניק תמונה מלאה למדי של עולם העבודה במפעל בעמק על החיכוכים שבו, על יחסי האהבה שבו, על השאפתנות שבו ועל אהבת העבודה עצמה.

"ארוחת בוקר ישראלית" מאת ניצן וייסמן (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") – קובץ סיפורים רגיש ומשובח.

"העלמה מקזאן" מאת מאיה ערד (הוצאת "חרגול") – יצירה שהמסות הרבות שעוברת הגיבורה שלה יוצרות אינטנסיביות רגשית עזה.

"שיר של יום" מאת יובל יבנה (הוצאת "כוהל") – ניסיון מעניין ומוצלח לכתוב רומן של זרם תודעה ג'ויסיאני על דמות של ישראלי בן זמננו שעובד בפרויקטים הקשורים לתנועת ההתחדשות היהודית.

"אישוליים" מאת אלי שמואלי (הוצאת "פרדס") – רומן שהנו חוליה בת זמננו במסורת המפוארת של הגבריות השרוטה של הספרות העברית.

עיון

כתבי הגות | לב נ. טולסטוי

"טולסטוי – כתבי הגות" מאת לב טוסטוי (הוצאת "כרמל") – בזכות הווידוי והמאמר המפורסם והקטלני על שייקספיר שתורגמו לעברית לראשונה.

קלאסיקה

"כתבים נבחרים" מאת פרנסואה דה לה רושפוקו (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") – הבחנות פסיכולוגיות נוקבות ונעדרות סנטימנטליות מנוסחות בתמציתיות מלוטשת בקובץ הקלאסי הזה מהמאה ה-17 שתורגם לראשונה במלואו לעברית.

"אמה" מאת ג'יין אוסטן (הוצאת "סנדיק") – לא נס ליחה של הקומדיה הרומנטית המתוחכמת הזו שחוגגת 200 שנה לפרסומה.

הרשימה של ניסים כ"ץ

פרוזה מתורגמת

עם עובד - ילדותו של ישו / ג'. מ. קוטזי

"ילדותו של ישו" מאת ג'.מ. קוטזי (הוצאת "עם עובד") – בתור אוהד מושבע של קוטזי חיכיתי לספר הזה המון זמן. אמנם הספר ראה אור בעולם ב-2008, אבל רק עכשיו הוא תורגם לעברית, והוא אקטואלי מתמיד לאור תופעת הפליטות של רבים מסוריה ועיראק, ושאר ארצות האסלאם, לאירופה. במרכז הספר עומדים היחסים בין המבוגר סימון לילד דויד. סימון רואה בעצמו מעין שליח שתפקידו להחזיר את דויד לאמו האבודה, ודרכו הספר עוסק לא מעט בשאלות של הורות. זהו ספר עדין אך מהורהר, שמצליח לחדור אל הלב.

"ללכת בשדות הכחולים" מאת קלייר קיגן (הוצאת "זיקית") – קלייר קיגן, הסופרת האירית הנפלאה, מגישה ארבעה סיפורים מעולים ומצמררים בדמות אירועי עבר הקשורים בסודות ילדות, סודות של מבוגרים ואמיתות קרירות ונוראיות של החיים.

"הקרקס הנסתר" מאת  ג'ניפר איגן (הוצאת "עם עובד") – בעקבות ההצלחה העצומה של הספר "מפגש עם חולית הבריונים" תורגם ספר הביכורים של הסופרת המוכשרת, והוא פנינה ספרותית המראה כמה כישרון טמון בה. זהו רומן התבגרות נפלא הבא חשבון עם שנות השישים ההרסניות דרך משפחה אחת בסן פרניסיקו.

פרוזה מקור

עם עובד - השלישי / ישי שריד

"השלישי" מאת ישי שריד (הוצאת "עם עובד") – לאור האירועים האחרונים במדינה והמשיחיות הימנית הקיצונית הספר המעולה הזה הוא ספר חובה לקריאה. הספר מתאר דיסטופיה פוליטית בדמות הרס וחורבן של ממלכת יהודה אשר קמה אחרי התקפה מאסיבית על ערי ישראל. בראש הממלכה עומד מנהיג כריזמטי, יהועז, שמקים את בית המקדש השלישי, וסוחף אחריו את שארית הפליטה לאורגיה דתית חסרת מעצורים עד לסוף המר. הסיפור מסופר על ידי בנו הצעיר, הנסיך יהונתן, כרטרוספקטיבה על מה שעבר בשבועות האחרונים של הבית השלישי, בין חודש אב ליום הכיפורים.

"פני עצמי – חלק ב'" מאת יחזקאל נפשי (הוצאת "עמדה") – זהו הספר השני בטרילוגיה המופלאה של נפשי. בפתיחות יוצאת דופן וברגישות היוצאת מגדר הרגיל מספר נפשי בכנות על הטרגדיות והכאבים של חייו. זהו ספר מרגש המספר את סיפורם של הבודדים והכואבים, ומציע גאולה דרך הכתיבה האוטוביוגרפית.

"הארכברית" מאת ענת לוין (הוצאת "אפיק") – ענת לוין המשוררת הולכת בדרכם של משוררים אחרים כגון אלמוג בהר, מתי שמואלוף, יחזקאל נפשי ונורית זרחי, ועושה את המעבר משירה לפרוזה (שאגב אני מטיף לו המון שנים ובכל הזדמנות במקרה של משוררים מוכשרים, טובים וראויים). המעבר כאן נעשה בצורה וירטואוזית, יפה ונקייה כמעט מטעויות של רומן ביכורים. אז מי שעדיין לא קרא – אל תחמיצו את הספר הזה.

"אהבתה של גברת רוטשילד" מאת שרה אהרוני (הוצאת "ידיעות ספרים") –הספר השלישי של המחברת הוא ספר סוחף ומרגש. ברומן היסטורי הזה החוזר בזמן לשנת 1770 לרחוב יהודי בפרנקפורט בגרמניה אנו נכנסים לנבכי נפשה של גוטל, נערה בת שבע-עשרה ונחשפים למאוויים ולסודות של נפשה ותןך כך מתוודעים להיווצרות ההיסטורית של שושלת רוטישלד המפורסמת שהפכה למיתוס פיננסי בעולם כולו.

עיון

"בן גוריון – דמותו של מנהיג" של אניטה שפירא (הוצאת "עם עובד")  - זוהי ביוגרפיה מרשימה ונהדרת על אודות המנהיגות הייחודית של בן גוריון. הספר שובר מוסכמות בנאליות ומיתוסים שחוקים ביחס לאיש שעיצב יותר מכולם את דמותה של המדינה היהודית. הספר עוסק לא רק במאפייני האיש ולא רק במנהיגותו, אלא גם בחסרונותיו ובשגיאותיו. נקרא בשקיקה רבה. לא להחמיץ.

"אוריינטליזם טרום-ישראלי: דיוקן מצולם" מאת דור גז (הוצאת "רסלינג") – ספר מחכים ומופלא על המורכבות של התפיסה האוריינטליסטית בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים בקרב בני העליות הראשונות. הספר גדוש בתצלומי התקופה, המציגים את היהודים בפרטי לבוש ואביזרים אוריינטליים בתקופה שבה הייתה כמיהה ניכרת של היהודים להיטמע במזרח, ולהשתייך למקור הילידי, בבחינת להיות אותנטי. הספר מלמד המון על התקופה, תוך דיון השוואתי בין תצלומים אוריינטליסטיים של צלמים יהודים (בעיקר אברהם סוסקין), וחושף את היחס האמביוולנטי כלפי הילידים הפלשתינים – מחד גיסא, היטמעות ורומנטיציזם, ומאידך גיסא תחושת עליונות החושפת פרקטיקות קולוניאליסטיות אירופוצנטריות.

"העולם עד אתמול – מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות" מאת ג'ארד דיימונד (הוצאת "עם עובד") – ספר שברגע שראיתי את הכותרת שלו הוא עניין אותי ואכן הוא לא אכזב. הספר מציע התבוננות מחכימה (וחייבים לציין לא רומנטית ולא מתנשאת) של המנהגים ואורחות חייהם של חברות מסורתיות, ומציע מגוון רחב של תחומים שניתן ללמוד מחברות אלו גם בעידן הבתר מודרני ופוסט תעשייתי.

קלאסיקה

"אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי ("עם עובד" ו"ידיעות ספרים") – תרגום חדש ומצוין של מיכל אלפון לספר הקלאסי והמופתי שיצא ב-1960, והוא אחד מעמודי התווך של הספרות האמריקאית. הקריאה המחודשת והחוזרת בו רלוונטית גם לימינו אנו, שבהם מתגלים גילויי גזענות קשים בארה"ב, אירופה וישראל כלפי מיעוטים, מהגרים וקבוצות שונות באוכלוסייה. תענוג צרוף.

"היה זה הוא" מאת שטפן צוויג (הוצאת "זיקית") – הסופר האהוב עליי בקלאסיקה בתרגומו המצוין של הראל קין מגרמנית. זהו מותחן שנון המסופר כסיפור מתח המשלב מצבים קומיים ומראה את גדולתו של צוויג. מי שאוהב את צוויג כמוני – אסור לו להחמיץ ספר זה.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

7 תגובות על סיכום שנת 2015: אריק גלסנר וניסים כ"ץ מסכמים את הספרים הטובים של השנה

  1. מאת איה הלוי נפתלי:‏

    מאתגר לקריאה.

  2. מאת מצטערת:‏

    התפתח נוהג שלא פורשים את כול התמונה, ואז הקורא מופתע כשהספר לא כול כך מוצלח, האם רק הוא רואה את זה? אני מאוד אוהבת את הנושאים של וולבק ואת דעותיו, אבל התברר לי שספרו 'החלקיקים האלמנטריים' כתוב כמו טלנובלה שנקטעת ברעיונות איכותיים. אז אולי סופר צריך לכתוב מה שהוא יודע ויכול, ולא מה שלא.
    'העלמה מקזאן' כתוב בריאליזם קפדני וזה טוב, אבל הדמות הראשית לא אמינה ואולי גברים לא בנויים להבחין בזה.
    'ארוחת בוקר ישראלית'- קראתי סיפור אחד שבו הסב הנערץ כנראה מגלה שהאידיאולוגיה לה הקדיש עשרות שנים מחייו הייתה מוטעית. הבעיה שהסופר לא סגור על זה, לא סגור על מה רצה לומר, נשאר סטריוטיפ של סבתא טובה (רעייתו שנפטרה). נושא הביקורת על הצבא לא מיטיב עם הסיפור, כי הביקורת מתייחסת למה שהתרחש (לפי הסיפור) עשרות שנים אחורנית.
    'אישוליים' יפה ונוגע ללב אבל בסופו של דבר אי אפשר לא לתהות אם אי ההצלחה התמידית של הגיבור משכנעת. כידוע מוצע לכתוב כשאין ברירה אלא לכתוב, ומה אם נוצר רושם שאולי חלק מאי ההצלחה הסיזיפית מקומו בעצם חוץ ספרותי? הגברים השרוטים של ברנר ועוד שכתבו ב'ז'נר השרוטים', בשום אופן לא שרוטים בעניינם הפרטי בלבד, אלא גם בגורל של עם ישראל. תוריד את זה והשריטה הסיזיפית מתחילה להיראות מעט… מוגזמת.
    'השלישי' – יש ספרים לא מעטים שהמופלא בהם, הוא למה הם בכלל מקבלים בקורת. ספרים טובים הם לא.

  3. פינגבאק: סיכומי שנת 2015 בבלוגים ואתרים עצמאיים | אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי

  4. מאת יעל בן ברוך:‏

    אהבתי את "העלמה מקזאן" והגיבורה הראשית הצטיירה בעיני אמינה מאוד גם בתחילת הספר וגם בהמשך בשינוי שעוברת.
    "השלישי" של ישי שריד, נכון, יש בו פשטנות לפעמים ותיאורי דמויות החוזרים על עצמם באותם משפטים שבלוניים. אבל הוא חשוב מאוד כסוג של מראה מעוותת לנוכח האירועים והגילויים האחרונים במקומנו. דמותו של המספר הנכה הזכירה לי את דמותו של קלאודיוס הרומאי שהיה נכה ומגמגם ועסק רוב חייו בכתיבת ההיסטוריה של הקיסרות הרומאית. כמו יהונתן שבספר,גם קלאודיוס היה ממשפחת הקיסרות ובגלל נכותו נשאר בשוליים אך דווקא במעמד זה נחשף להרבה סודות ושחיתויות. (בדיוק כמו יהונתן)

  5. מאת מצטערת:‏

    כול אחד והטעם שלו כמובן. אבל אם מדברים על דמות אמינה ('העלמה מקזאן'), קצת לא מובן איך רווקה בודדה שכבר שנים לא פיתחה מיומנות לתפוס בחור, לפתע באבחת מקלדת הופכת לציידת בקיאה. הייאוש הכבד הפך אותה לנמרה in no time? אפשר לכתוב הכול, אבל המחברת כותבת ריאליזם מוקפד מאוד, וזה טוב, אבל גם מחייב את העלילה. אם בחרת ריאליזם אז יש לו מגבלות משלו. לצורך אמינות הניצוד, שהוא בחור שעוסק במחקר ביולוגי או רפואי, אז הבחור מספר לגיבורה על המחקר בו נטל חלק. נזכרתי בלעג של סארטר בספרו 'המילים' (ספר בינוני בעצמו לפי חוקר הספרות הידוע אברהם שאנן), לסופרים 'שפותחים אנציקלופדיה ומעתיקים משם קטע על הלווייתנים' ואז ממשיכים הלאה בתחושה שהעשירו את יצירתם. זו מחלה ידועה אצל כותבים ריאליסטים. זה מפתה, זה קל, בצ'יק הדמות 'קיבלה אופי'. קראתי באמת בדאגה את הקטע שהבחור מספר על אותו מחקר, בנושא פעוטות גבוהים העלולים להפוך דווקא למבוגרים נמוכים במיוחד, ופחדתי על הילד שלי חס וחלילה, עד שקלטתי: המחברת לקחה מידע על משהו שבו מטבע הדברים היא לא בדיוק מבינה. הריאליזם הקפדני בעצם מרגיז כשאת מגלה שהוא 'מוכר' לך משהו חוץ ספרותי כעובדה. היא רק רצתה להוסיף אמינות לדמות וזה יצא מכלל שליטה, כמו שקורה לרוב בכתיבה ריאליסטית שמתפתה לעשות שימוש בחומרים.
    על 'השלישי' – אולי המחבר ראה את הסדרה 'אני קלאודיוס' הידועה, כנראה ראה ואולי קרא את הספר. אולי ההעמדה שלו הסתמכה או לא על 'אני קלאודיוס'. רוצה לומר, הוא יצר צורה מוכחת כנכונה מבחינה אמנותית. כנראה זה לעצמו לא מספיק כדי לעבור רף מינימלי, בעיניי. כנראה זה לא מספיק גם בעיניי אחרים כמו אחד המבקרים שקראתי, שמגייס את 'הצבת המראה' בפניי ישראל הדווייה, שתכיר בחטאיה ובעונשם. כשמדברים על 'מראה ונבואה' במקום על ערך ספרותי, זה סימן שבאמת רצו למצוא כזה, לפחות רצו.

  6. מאת מצטערת:‏

    שאלה של טעם. אני אוהבת את ספריה הראשונים של קסטל בלום. אבל ככלל, המבקר הגדול קורצווייל אמר על הספרים של המחצית השנייה של המאה 20 ועד שנות השבעים של המאה ה20 , כי אז נפטר, אילו היה חי היה ממשיך לקבוע את זה לדעתי: הספרים בתקופה הזו בבירור פחות טובים מאלה שנכתבו במחצית הראשונה של המאה ה 20. יש מאמר של א.ב. יהושע שאומר אותו דבר על הספרים של עד שנות ה 90 של המאה שעברה בערך, כי אז הוא כתב את המאמר, אבל זה נכון לדעתי גם עד עתה, וכמובן שזה כולל את ספריו של א.ב. יהושע עצמו. זה לא מצב סטטי אלא תהליך של ירידה, אולי כי מבנה הרומן לא מתאים לזמננו, לא מצליח להכיל אותו, ואני יודעת שקביעה כזו פוגעת באנשים שבטוחים שדבר בעולם אינו באמת משתנה.. אבל יצא לי לקרוא את הנובלות המפורסמות של טולסטוי (לא קראתי רומנים שלו) והחומר לא עמד במבחן הזמן. ניכר שהסופר כותב עבור הקוראת של המאה ה19, בלי בושה..

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*