"מסה קריטית" – העיתוי קריטי לא פחות

פליטים סוריים ביוון, 2015. צילום: רויטרס

הקדמה מאת אלי אשד

בשנת 1979 פרסם יחיעם פדן – עורך ומתרגם ואחד מהמומחים הגדולים לספרות הילדים והנוער בישראל – את סיפור המדע הבדיוני היחיד שפרסם בחייו,"מסה קריטית", במגזין המדע הבדיוני "פנטסיה 2000".

בנובלה הזאת הוא תיאר תופעה שנראתה דמיונית לקוראים של 1979 – חילופי אוכלוסין ותרבויות בארצות הוותיקות של אירופה כבר בתוך כמה עשורים.

היום, בשנת 2015, נראה שהתהליך הזה אכן בעיצומו, כאשר גל פליטים חסר תקדים מאפריקה, מאסיה ומהמזרח התיכון מציף את אירופה הזקנה, הסובלת מחוסר בילודה – משל היו אלה הימים האחרונים של הקיסרות הרומאית הגוועת.

בצירוף מקרים מוזר פרסם מגזין "פנטסיה 2000" בגיליון מספר 10  הגיליון שקדם לגיליון בו פורסם "מסה קריטית"  סיפור מדע בדיוני בריטי מאת בריאן אולדיס "שלוש דרכים"  סיפור  שתיאר  סיטואציה דומה, ובה ספינה שחוזרת לכדור הארץ לאחר מאה שנים ויותר בחלל. כמו כאן בסיפור זה אנשי הספינה צופים בשינויים הגדולים שחלו בכדור הארץ ובתרבויותיו. סיפורו של אולדיס נכתב מן הסתם במקביל לסיפור זה, אף כי הוא שונה ממנו. כדאי לקרוא את שני הסיפורים ולהשוות ביניהם, כי שני הסופרים חושבים על העתיד לבוא באופן מקביל למדי.

ראו סיפורו של  בריאן אולדיס ב"יקום תרבות" כאן:

"שלוש דרכים "

שלושים ושש שנה לאחר הפרסום המקורי, בזמן ש"מסה קריטית" נראה עכשווי יותר מאי פעם, אנו מפרסמים אותו שוב בגרסה חדשה, המועדפת על המחבר.

הקדמה ל"מסה קריטית"

מאת יחיעם פדן

יחיעם פדן

מסה קריטית – מעין הקדמה

לראשונה הגעתי ללונדון בקיץ 1967, חודשיים אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים. ממש עם הירידה מהרכבת פגשתי את המהגר הראשון מהמזרח התיכון. הוא אחז מטאטא והיה גאה מאוד בעיר שלו – This is London, אמר לי בנזיפה כשהבעתי חשש. היו עוד לא מעטים כמוהו, מהודו ומפקיסטן וגם ערבים מוסלמים מהמדינות המקיפות את ישראל.

שש שנים אחר כך נקלע העולם למצוקת דלק בגלל האמברגו שהטילו יצרניות הדלק הערביות על המערב (מלחמת יום הכיפורים). עוד לפני כן התגבר הטרור, אלא שאז היה נדמה שהוא צץ בכל מקום, מיפן ועד גרמניה. הטרוריסטים התאמנו בלוב, ומי שהבין כמה רבים היו, לא חשב שישראל היא היעד היחיד שלהם.

התחברה בתודעתי ההגירה של ערבים מוסלמים למדינות המערב – אירופה ואמריקה – עם כוחו של הנפט (קראו לו "נשק") ועם התפשטות הטרור ומטרותיו. מה אם היעד הסופי של האסלאם נוסח קדאפי, שליט לוב, הוא הכנעת העולם?

בסוף אותו עשור החל אלי טנא להפיק את החוברות החודשיות של פנטסיה 2000. חומר קריאה נפלא. הצעתי לו סיפור שרציתי לקרוא לו "הביצה האחרונה של קולומבוס" – והוא שמח על הסיפור, אבל לא על השם; סיכמנו לקרוא לו "מסה קריטית". הסיפור נדפס בגיליון 11 של כתב העת, בדצמבר 1979, עם הערת המו"ל: "'מאורעות, לכאורה ללא קשר ביניהם, מתאחדים בשלב מסוים לתופעה בעלת היקף עצום ומאיים.' כך כותב יחיעם פדן בהקדמה לסיפור 'מסה קריטית'. הסיפור עצמו מוכיח רעיון זה של התלכדות אקראית של כוחות לשם יצירת מסה קריטית – הגורמת לתחילתה של תגובת שרשרת."

הוא מתחיל בימים ההם, ימי משבר הדלק, ומכאן ההסבר לצורך בדלק גרעיני למטרות שלום, הפקת חשמל. אילו הסתיים כמו שתכננו פה, בכדור הארץ, היינו יכולים להחזיק במלאי דניסיום שיספיק לאלפי שנים. אבל זה לא מה שקרה, והכול בגלל איינשטיין.

היה לי ברור כבר בביקורי השני בלונדון, ב-1987, שהמצב מחמיר והולך; אבל מכרי בארץ ובבריטניה ראו בדאגה מהסוג שביטאתי דעות קסנופוביות ואף גזעניות. לפעמים הצבעה על עובדות אכן נראית כך. שינוי מסוים הולך ומתחולל רק עכשיו, כשמחלחלת ההכרה כי "מסע הסהר" האסלאמיסטי (הקיצוני) תופס תאוצה, וכי לפחות אצל אחדים מהפליטים-מהגרים אין רצון אמיתי להשתלב – יצר הכיבוש והרצון להתאים את אירופה לתפיסתם הדתית-תרבותית הוא שמניע אותם.

אמריקה, את הבאה בתור.

יחיעם פדן, סמר, 2015

יחיעם פדן

מסה קריטית (1987)

א.

ככל שקרב מועד ההמראה כן גברו קולות הביקורת. "משחק בחיי אדם", הכתיר עיתון אחד את התקפתו. עיתון אחר בחר לשבח את יחסי הציבור של המבצע: "יש להניח שהמידע שהופץ לציבור על טיסה זו, בצד ביטויים שנתלוו להגדרתה כ'אתגר', 'מבצע המאה' וכן הלאה – השפיעו לא רק על האיש-ברחוב אלא אפילו על הקהילה המובחרת של טייסי החלל. עובדה היא כי מארגני המבצע משתי היבשות היו יכולים לבחור לאיוש החללית אחד מכל חמישים מועמדים.

"נשאלת השאלה," הוסיף בעל אותו מאמר לטעון בנימה של רוגז, "אם נתנו כל המתנדבים, ובמיוחד אלה שנבחרו, את דעתם על העובדות הנכונות הקשורות בטיסה זו. איש יחסי הציבור של המבצע בחר לדבר על 'המערכת הקרובה ביותר לשמש' הן במרחק והן במאפייני הקיום, ואנו כמעט שכחנו ש-4.3 שנות אור פירושן 40,681,440,000,000 ק"מ. כן, רבותי: 40 טריליון, 681 ביליון ו-440 מיליון ק"מ במינוח האמריקני; 40 ביליון, 681 מיליארד ו-440 מיליון ק"מ במינוח האירופי.

"לחישובים תאורטיים נוח מאוד השימוש ב'שנות אור' וב'פארסקים'. אבל כשמדובר במסע מאויש, יש לזכור את תרגום כל אלה לקילומטרים – ויותר מכך, לשנות מסע ושנות חיים. גם כאן העדיפו חֶבֶר יחסי הציבור של המבצע לדבר על 'מהירות שטרם הושגה', על 'תאוצה דמיונית', על 'הנעה אטומית מתקדמת' – ונזהרו שלא להזכיר את השורה התחתונה: המסע לאלפא קנטאורי יארך כ-20 שנה, ואולי שנה יותר או שנה פחות מכך, בכיוון אחד!

"משמעות הדבר היא שגם לולא הוטלה עליהם משימה לביצוע במערכת קנטאורי – היו ד"ר רוג'רס וד"ר דניס (אם להזכיר שני שמות מפורסמים) מגיעים לגיל 70 ויותר לפני שובם למערכת השמש, ואילו ברנרד סירינו, חואן רמירז וחבריהם היו מתקרבים לגיל זה. במילים אחרות, על המתנדבים לטיסה לדעת שלאפשרות כי לא יחזרו לכדור הארץ בחיים נודעת הסבירות הרבה ביותר – מה גם שיש לקחת בחשבון את הזמן שתארך המשימה שהוטלה על אנשי 'משלחת המאה'. וזהו, ללא ספק, החלק המטורף ביותר של הסיפור כולו.

"איננו רוצים להיכנס לוויכוח על הכמות המדויקת של הדלק הגרעיני שתיקח עמה החללית פרוקסימה מכדור הארץ כדי להגיע למערכת קנטאורי לשם… גילוי דלק גרעיני והובלתו ארצה. ייתכן שהמדענים צודקים, ויש למערכת זו פוטנציאל גרעיני עצום; אבל אין ספק שגם הם לא נתנו את התשובה על כל השאלות – בראש ובראשונה: אם קיימים בכלל כוכבי לכת במערכת זו, שמהם אפשר ליטול דלק חיוני זה – ולכן מפוקפקת הצדקת שיגורה של המשלחת.

"יש לקרוא – ולו ברגע האחרון – לביטול התכנית חסרת השחר, שתביא לאבדנם המיותר של עשרים בני אדם, מיליונים או מיליארדים של קילומטרים מכדור הארץ, ולבזבוז משווע של משאבי הדלק הגרעיני, מתוך הזיה מטורפת שיהיה אפשר להגדילם באמצעות מסע זה לחלל."

ב.

ד"ר הנרי רוג'רס ציחצח את זגוגיות משקפיו ונאנח. חואן רמירז הרים את עיניו מלוח האיכון והביט בו.

"מה שלום דוקטור דניס?" שאל בדאגה.

"רע. אני חושש שהוא גמור," השיב ד"ר רוג'רס.

קתרין שיץ נכנסה מדלת חדר הבקרה. "הדבר הנורא ביותר לגבי פול המסכן הוא המעבר לעליצות חסרת הרסן – והשקיעה בבת אחת למצבו הנוכחי," אמרה.

"כן, אין ספק שהיה הרציני והמיושב בדעתו בינינו כשיצאנו לדרך, והצליח לשמור על המעמד הזה עשרים שנה ויותר. בעצם, עד שזיהה את מרבץ הדניסיום."

"זה היה שינוי פתאומי מאוד," חייך חואן. "אתם זוכרים שבדק את הדוגמאות ברצינות ובהתמדה – גם כשהיה ברור שהגילוי הזה כבר בידו – עד שהשלים את כל המבחנים? אחר כך ניסה להעלות שמות… הוא ממש לא רצה שהיסוד ייקרא על שמו.

"השמות המתבקשים מאליהם פשוט לא באו בחשבון: אלפא, ביתא, פרוקסימוס, קנטאורוס… גם צירופי האותיות שלהם לא אפשרי – בגלל שהצירופים האלה כבר נמצאים בטבלת היסודות. כך הצלחנו לשכנע אותו שיסכים ל'דניסיום', גולת הכותרת של כל המסע הזה."

"אני לא מבין איך הוא יכול היה להיות כל כך לא זהיר," אמר ד"ר רוג'רס. "הרי הסכנה של זיהום רדיואקטיבי הייתה ברורה. ועוד בפליטה כזו, ובהתפרקות כזאת…

"אגב, איפה לואיז? פול אמר לי משהו שאני לא מבין, ואני צריך לספר לה על זה. הוא אמר שהנוסחאות ייבחנו עכשיו. מה זאת אומרת ייבחנו? חשבתי שהכול כבר ברור."

קתרין אמרה, "ד"ר קופ נמצאת בחדרה. אני אלך איתך, אם לא אכפת לך."

ד"ר רוג'רס החליק על קרחתו וחייך. "להפך," אמר. "זה רצוי לי מאוד." הוא פתח את דלת חדר ההיגוי המובילה לאגף המגורים והניח למפקדת ספינת החלל לצאת לפניו.

כשהלכו במסדרון, אמרה קתרין מעבר לכתפה, "לואיז הייתה בחירה מצוינת בזמנה. סטודנטית מבריקה שהשלימה תואר ראשון בפיזיקה לפני שמלאו לה 18… גם אין ספק שעזרתה לברנרד ולפול הייתה עצומה. אבל אף אחד לא חשב (ואולי גם לא הייתה דרך לבדוק את זה) שתתפתח בה גישה כזאת לגברים."

"כן. מצד שני צמחה בה גם אותה תאווה לתיעוד…"

"סובלימציה?"

"אני לא יודע. לא, אני לא חושב שיש קשר." ד"ר רוג'רס חייך. קתרין עשתה תמיד שימוש חופשי מדי במונחים הפסיכולוגיים, אבל הוא לא הקפיד עמה.

בחדרה ישבה לואיז על הרצפה, גבה שעון אל דופן מיטתה, ומחברת מונחת על ברכיה. שערה היה קצר אף מזה של קתרין, גופה היא מלא והיא הייתה צעירה ממפקדת הספינה בעשר שנים ויותר. היא הרימה את עיניה מן המחברת. "יבוא," אמרה.

קתרין שיץ והנרי רוג'רס נכנסו. הם לא אמרו דבר, מכיוון שעיניהם נצמדו מיד למחברת.

"לא, זה משהו אחר," אמרה ד"ר קופ. "הנה, עדיף שתקראו בעצמכם." היא הושיטה את המחברת לד"ר רוג'רס. הרופא נטל ממנה את המחברת בהבעה של אי-נוחות והחל לקרוא: "…מאפשרת לנו הפליטה המואצת של החלקיקים…"

"לא," אמרה לואיז. "תתחיל בעמוד הקודם."

"כאן מחוק משהו," אמר ד"ר רוג'רס. "'פול המסכן'… אה, מכאן.

הפרוקסימה, 18 בנובמבר 2006.

עצם גילוי הדניסיום לא היה הפתעה, שהרי מן האנליזה הספקטראלית הדרמטית של 1981 ידענו על ראקציות גרעיניות יוצאות דופן בקנטאורוס. ההפתעה נגרמה בשל תכונותיו יוצאות הדופן: מספרו האטומי (263), משקלו האטומי (איזוטופים בין 675 ל-732, הנפוצים ביותר 682, 704, 706, 718), והתפרקותו לרובריום (104), פלוטוניום (94) ואורניום (92) תוך כדי פליטת גרעיני הליום וניאון, קרן ני וזרם אדיר של נויטרונים. מובן שהאטומים תוצרי הפירוק מתפרקים שוב בתהליך גרעיני רגיל.

גאונותו של ד"ר דניס לא באה לידי ביטוי רק בזיהוי החומר או בעמידה על תכונותיו. גאונות זו הייתה קשורה, כתמיד במקרים כאלה, ב'ביצת קולומבוס': כשכולנו רקדנו משמחה ודיברנו על כך שנוביל את החומר הביתה, לכדור הארץ, העסיק עצמו ד"ר דניס במשהו אחר – הוא גילה דרך להחליף את הדלק של החללית ולהשתמש בדניסיום למסענו ארצה.

להיות מסוגל למצות מתגליתו את היישום המידי שלה, ולבצעו ללא שנות ניסוי וללא מעבדה מתאימה – לזה אין שם אחר מלבד גאונות.

מכל מקום, כתוצאה מכך אנו מנצלים פחות חומר כדי להשיג האצה רבה יותר. את זאת מאפשרת לנו הפליטה המוגברת של החלקיקים והתנע העצום של קרן ני. על פי חישובַי, נשיג מהירות הקרובה למהירות האור בעוד כשבועיים. הדבר הראשון שיש לזכור בהקשר זה הוא שההאטה צריכה להיעשות בדיוק לאותו פרק זמן

"כאן אתה נכנס לחלק העיקרי," מיהרה ד"ר קופ להגיד. "אני כותבת כאן את העקרונות, ונוסף על כך את החישובים הפיזיקליים וההנחיות הטכניות, בעיקר לגבי הפעלת הכור, לכל מקרה שגם אני…" לואיז כיסתה את עיניה בידיה. "כשהתנדבתי למסע לא ידעתי כמה חשוב יהיה לי לעשות משהו כל עוד אני צעירה, וכמה אפחד מהמוות… חשבתי אז, לפני שהמראנו, שגם אם נמות בחלל – לא יהיה לי אכפת. אבל עוד איך אכפת לי~"

"רגע, את הרי אומרת שמהירותנו גדלה פי ארבעה ויותר," אמרה קתרין ונשכה את שפתה התחתונה. "סליחה… המשך, ד"ר רוג'רס."

"עזבנו את כוכב הלכת טאונק כשאנו נושאים משקל מקסימלי של דניסיום, באמונה –  המילה 'לוהטת' מחוקה – שנציל את כדור הארץ מכיליון. להערכתנו הדניסיום מצוי בכל כוכבי הלכת של מערכת קנטאורוס, ובכללה באלפא-אינסוף, כוכב הלכת המוזר המקיף את שתי השמשות של אלפא קנטאורי."

שלושתם ידעו היטב שלא זו בלבד שאלפא קנטאורי הוא כוכב כפול, וזוג השמשות מקיף כל שמונים שנה מרכז משותף הנמצא כמעט 3.5 מיליארדי ק"מ מהן, אלא שאלפא-אינסוף מצייר מעין ספרת 8 ענקית בהקיפו הן את אלפא קנטאורי ב-A והן את אלפא קנטאורי ב-B. מה שמוזר בתופעה הוא שמרחקו הרב משתי השמשות ומהירותו העצומה מקשים להבין איך נותר אלפא-אינסוף בתחום כוח המשיכה של שתי השמשות שלו.

"דוקטור טאונק המנוח חשב," הרהר רוג'רס בקול, "שגורמת לכך השפעת כוח המשיכה של פרוקסימה קנטאורי, המקיף עם הצמד של אלפא מרכז המשותף להן ולו. ייתכן."

שתי חברותיו הינהנו. "בחרנו בכוכב הלכת טאונק, המרוחק 160 מיליון ק"מ מאלפא קנטאורי ב-A, בגלל הדמיון המדהים לתנאים שעל כדור הארץ," אמרה ד"ר קופ, "ובהם המרחק בין הלוויין לשמש שלו – כדור הארץ מרוחק מהשמש 149 מיליון ק"מ; הטמפרטורה: בשמש – 5,740 מעלות לעומת 5,700 של אלפא קנטאורי ב-A; פליטת החום של השמש ועוד. ובכל זאת לא נמצאו שם תנאים ליצירת חיים."

"יכולנו לנחות על כוכב לכת אחר, אולי פרט לאלפא-אינסוף," העיר ד"ר רוג'רס; "מי יודע, אולי יש חיים לפחות על אחד מהם; אבל זו לא הייתה מטרתנו…"

"לפי חישובי נשוב לכדור הארץ בינואר 2010," קטעה אותו ד"ר קופ, "אבל יש להניח שעל הארץ יעברו כמה וכמה שנים מעבר לזה. את החלק הזה בחישובים עשיתי אחרי שדוקטור דניס חלה, ובגלל שהשתמשתי בספר מיושן – קשה לדעת, אולי הנוסחה המובאת בו היא רק קירוב גס בלבד…"

"זה בדיוק העניין שבגללו באתי אליך," אמר ד"ר רוג'רס בהתרגשות. "דוקטור דניס היה בהכרה מוקדם יותר היום, וכשסיפרתי לו על ההשערות שלנו – כלומר, מתי נחזור לארץ – הוא צחק. מזמן לא ראיתי את פול צוחק. טוב, זה לא היה צחוק של אושר כמו אז, כשבישר לנו שגדלו סיכויינו לחזור בחיים לכדור הארץ… צחוק הגורל: סיכויינו גדלו.

"מכל מקום, הוא אמר ששתי הנוסחאות ייבחנו עכשיו. אני חשבתי שהניסוי של תורן ומלכידס מ-1982 הוכיח את תורת היחסות הפרטית הוכחה שאי אפשר לערער עליה. אבל פול אמר שלא, וגם הכתיב לי את הנוסחה לזמן. הנה, רשמתי."

הנרי רוג'רס הושיט ביד רועדת פתק לד"ר קופ. לואיז נטלה אותו:

"טוב, אבל מהו X?" שאלה.

קתרין הציצה בשעונה, "היית רוצה לנסות לברר את זה, לואיז?"

"כן, בלאו הכי יש עוד זמן. לפני שאדע את המהירות הסופית, כל החישובים יהיו רק השערות הרחוקות מאוד מהאמת. אני מבינה שדוקטור דניס לא נשאר בהכרה הרבה זמן, נכון?"

"כן, נכון," אמר ד"ר רוג'רס. "פול המסכן." ואז העווה את פניו משנוכח כי הוא חוזר על המשפט שנמחק ממחברתה של לואיז קופ.

"עדיף שנלך עכשיו, הנרי," אמרה קתרין. הם יצאו מן החדר והניחו את לואיז לחישוביה.

"יש לי שיעור ספורט עם פיליפה," אמר הנרי ופנה במסדרון צדדי.

קתרין הישירה אל המטבח המשותף. את רוברט מצאה במזווה, שקוע במלאכתו. על שערו האפור היו אגלי זיעה.

"מתי תגמור, רובי?"

רוברט חייך. "תעזרי לי ואסיים מוקדם יותר," השיב.

עשר דקות אחר כך הלכו קתרין ורוברט במסדרון המוליך אל חדרם. "תתרחץ אתה ראשון," אמרה קתרין. הדלת נסגרה אחריהם.

ג.

ברנרד סירינו, מהנדס הטיס הראשי, עמד מאחורי כתפו של חואן והביט בידיו הרועדות. 'מפתיע, למרות שצפוי היה שנזקין…' חשב. 'מה היה קורה אילו חזרנו כמתוכנן, בטיסה של כמעט עשרים שנה? היינו מחברים את הפרוקסימה כבר עכשיו למערכת הכול-אוטומטית?' ובקול אמר: "קשה לי להאמין שזה כל כך קרוב… המחשבה שהמסע לשם נמשך עשרים שנה מקשה עלי להאמין שכבר חזרנו."

"לי לא מובן משהו אחר," אמר חואן. "למה לא משיבים לשידורים שלנו? מכל מקום," הוסיף, "ההאטה הושלמה; כשנשלים הקפה נוספת סביב הארץ נוכל לגשת לנחיתה."

"מוסכם לנחות במקום שנקבע מראש, באוקיינוס האטלנטי?" שאל סירינו.

"כן," אמר חואן. "לדעתי, הכי נוח יהיה לעשות את זה."

לואיז נכנסה לחדר ההיגוי. "שיניתי את דעתי," אמרה. "זה לא לכבודו של דוקטור דניס שננחת בים."

"איך פול קשור לכך?" שאל חואן, חיוכו נמוג.

"הדניסיום. אין סיבה שלא נפעיל כור כזה וננחת נחיתה רכה. היה צריך לחשוב על זה מזמן, אבל עוד לא איחרנו."

"בלי בדיקה, בלי ניסוי…"

"גם דוקטור דניס לא ניסה, ואנחנו הצלחנו. בזכותו."

"אבל הוא מת. לא, אני לא מתכוון שגם אנחנו נמות," הוסיף סירינו כשראה זיק של רוגז עולה בעיני לואיז. "התכוונתי רק לשאול מי יערוך את החישובים."

"אני. למעשה כבר השלמתי אותם."

"איפה ננחת, לפי חישובייך?"

"בדרום אנגליה."

ד.

"אתה בטוח שזוהי דרום אנגליה?"

"אין ספק."

"קשה לי להאמין. אנחנו הולכים כבר יומיים בדרך ללונדון – אם זאת הדרך ללונדון – ולא חצינו אפילו כביש אחד. רק שבילים כבושים – ואף סנטימטר של אספלט! חצינו כפר אחד אתמול, ובאיזו שפה דיברו בו? ברטונית? קלטית?"

חואן צחק. 'פיליפה תמיד הייתה חמת מזג,' חשב. "השפה שלהם הפליאה גם אותי," אמר. "לדעתי היא קרובה להודית, לא לקלטית. ובקשר לכבישים, אין לך מה להתפלא. דוקטור קופ חוזרת ומזכירה לנו שכאן עברו 206 שנים, וצריך להיות מוכנים לשינויים. וברנרד אמר שלדעתו הפסיקו להשתמש בפרקציות הכבדות של הנפט לתעשיית האספלט – אולי בגלל שגילו דרך להשתמש גם בהן ככוח מניע."

פיליפה נאנחה. שערה היה לבן כשלג, וכשצחקה העמיקו הקמטים בפניה. "בטח יש לנו מראה מצחיק – שני זקנים המתנהלים לעבר לונדון בקצב של צב."

"תראי, משאלתך מתגשמת: משלחת קבלת פנים באה לקחת אותנו ללונדון."

ענן אבק התקרב לעומתם. מבעד לאבק הסתמנו דמויותיהן של עֲגָלָה ושתי פרדות שהיו רתומות אליה.

"אולי תושבי הכפר שינו את דעתם והחליטו לעזור לנו," אמר חואן.

"שטויות, העגלה מגיעה מהכיוון ההפוך."

"אם כך, הודיעו למי-שלא-יהיה שיושב היום ברחוב דאונינג עשר, והוא שלח לאסוף אותנו."

"איך הודיעו? בדואר יונים?"

"אני לא יודע, אבל אין ספק שהם מתכוונים אלינו: רואה? הם הבחינו בנו, ועכשיו פנו אלינו."

מן העגלה המוזרה למראה ירדו כמה גברים כהי פנים, אוחזים מוטות מוזרים. אחד מהם פנה והציג שאלה בשפה גרונית, ספק דיאלקט פרסי ספק דיאלקט הודי. חואן ניסה להשיב באנגלית ובספרדית, ופיליפה אמרה משפט בצרפתית. לבסוף איבד האיש את סבלנותו והחווה בידו באורח שאינו משתמע לשתי פנים. השניים עלו על העגלה, והרכָּב סובב אותה במאה ושמונים מעלות.

עד מהרה נפלה תרדמה על פיליפה. חואן נותר ער. הוא לא עוד זכר את לונדון בבירור. סוף-סוף עברה רבע מאה… אבל בדבר אחד היה בטוח: לא כך נראתה עיר זו ברבע האחרון של המאה העשרים. הוא היה מוכן לראות עיר מודרנית מזו; או עיר ששוקמה אחרי הפצצה אטומית, אבל הניוול, סגנון הבנייה… שום דבר לא התאים.

העגלה נסעה ברחובות מרוצפים – 'חצץ?' חשב – פנתה פעמים אחדות, ועצרה סמוך לגשר שעל הנהר. 'זה התמזה? והגשר המשונה הזה, בחיי…'

מלוויהם הקיפום והוליכום לבניין ישן למראה, 'ממה הם בונים היום? הבניין הזה בטח נבנה במאה שעברה,' גיחך חואן לנפשו בלי לומר דבר, 'כלומר, מאה שנה אחרי שעזבנו את כדור הארץ…'

פיליפה עוד הייתה רדומה. לאט-לאט חשה כיצד חושיה מתחדדים. הם הוכנסו לחדר שחלון מסורג אחד קבוע בקיר שמול הדלת הכבדה. זו נסגרה וננעלה מאחורי גבם. "חואן, אין כאן נורה – בשום מקום!"

חואן ניסה שלא להיתפס להתרגשותה. "אז מה? בנו חדר מעצר ללא תאורה; אל תעשי מזה עניין."

"חואן, לא שמת לב. הלכנו במסדרון חצי חשוך שלא היה בו שום סימן לתאורה חשמלית. וגם ברחוב…"

"אני אאמין לזה רק אם תוכיחי לי שאין להם מכשירי טלוויזיה…"

הדלת נפתחה. גבר משופם במדים מוזרים סימן להם לצאת. שוב הלכו במסדרונות חשוכים. הם הוכנסו לחדר גדול. מאחורי שולחן ישב גבר בעל זקן שחור, ולשמאלו אדם מבוהל למראה, בהיר, שחתך עמוק ברקתו.

בעל הזקן פנה לאיש שלשמאלו באותה שפה גרונית. האיש פנה אליהם בשפה לא מוכרת. 'הולנדית?' חשבה פיליפה. היא ניסתה לומר משהו בגרמנית מגומגמת, אך המתורגמן לא נענה. נראה שלא הבין מילה.

חואן ופיליפה הוחזרו לתאם. "בשנת 75' או 76'…" החלה פיליפה.

"של איזו מאה?" צחק חואן. "אנחנו עכשיו בשנת 2189, אם להאמין ללואיז…"

"חואן! יש עוד אדם אחד בעולם – כלומר, על הפרוקסימה – שאתה קוטע את הדברים שלו? תקשיב: זכור לי שבשנת 75' או 76' אמר לנו המורה לשפות שאם לא נְתַרגל מה שלמדנו – נשכח כל מילה וכל כלל דקדוקי. אני צריכה להודות שבעיקרון הוא צדק. אבל משהו כנראה נשאר – גם אם 'משהו' מועט בלבד."

הדלת נפתחה שוב. אדם שלא ראו לפני כן נכנס והוליכם במסדרון אחר – ושמא הסתעפות של אותו מסדרון? – נפתחה דלת והם הוכנסו לחדר, עברו דרך דלת אחרת ומצאו את עצמם ברחוב. כאן הוכנסו לעגלה, ועיניהם נקשרו.

'מוזר,' חשב חואן, 'הם פוחדים… הגענו. ריח מוזר… מה יכול להיות הרשרוש הקצוב הזה… ים? כן, ספינה מיטלטלת על הגלים…'

לבסוף נרדם.

ה.

חואן ניעור וראה כי פיליפה מתבוננת בו. "יכולת להעיר אותי," אמר כמצטדק.

הדלת נפתחה. חואן הבחין כי הלבוש של האיש שבא לקחתם אחר מזה שלבשו האנשים שפגשו עד כה. הם הלכו אחריו.

"שבו בבקשה," אמר להם אדם גבוה ששערו בהיר. שמץ של מבטא זר עיוות את האנגלית שבפיו.

"סוף-סוף!" קרא חואן. "חשבנו שהשפות הידועות נשכחו. סליחה," הוסיף, "לא התכוונתי…"

"אין דבר," אמר האיש הגבוה. "תוכלו לקרוא לי סטן. בתפקידי עדיף שלא להיכנס לפרטים. נקצר בהקדמות: מי אתם, מאיפה באתם?"

"מאלפא קנטאורי ב-A," דייק חואן. "אנחנו המשלחת שיצאה ב-1983 לאלפא. הפרוקסימה הייתה אמורה לחזור בערך ב-2028 – איתנו או בלעדינו. ואז מצאנו דרך לקצר את זמן המסע, ולא עמדנו בפיתוי. לכן הגענו רק עכשיו – מבחינתכם. איזו שנה עכשיו, באמת 2189?" הוא צחק.

האיש שקרא לעצמו סטן הרים את ידו. "אתה מתקדם מהר מדי," אמר. "אני לא מבין אפילו את חלקה הראשון של תשובתך."

"סליחה, אני פשוט נרגש מדי שסוף-סוף ניתנה לי ההזדמנות לדבר אל מישהו מכאן."

"חואן ואני עזבנו את הפרוקסימה ואת חברינו שלשום… לא, לפני שלושה ימים וחצי," הוסיפה פיליפה. "פגשנו בני כפר שדיברו מלזית ואולי פרסית, וחוקר שניסה את מזלו באמצעות מתורגמן שדיבר שפה שנשמעה כמו הולנדית, ועכשיו…"

"אמרתם פרוקסימה? היכן זה?" שאל האיש הגבוה.

"בדרום. בדרום אנגליה," תיקן חואן את עצמו, נזכר בריח המים ובקול המיית גליהם. "פרוקסימה היא ספינת החלל שלנו."

"כן, אנחנו יודעים, אבל איפה היא בדיוק?"

חואן מסר נתונים, אך אלה עזרו רק מעט. פיליפה הסבירה. האיש קרא בקול, מסר הוראות בלחישה לאדם אחר ואחר שב ופנה אליהם.

"זה ייקח יומיים או שלושה," אמר. "נביא גם את חבריכם. אני מקווה שהם ייענו למי שידבר אליהם באנגלית.

"לכם היה מזל, הרשו לי לומר לכם," הוסיף. "האיש שלנו במרכז החקירות שלהם נקט יוזמה – למעשה, עבר על ההוראות – כדי לחלץ אתכם משם. אבל אם לא היה פועל כל כך מהר, אין להניח שהעניין היה מסתיים בטוב."

"כל המצב ממש לא מובן לי," אמרה פיליפה, מחפשת אחר מילים לבטא את תחושתה. "האם אין לכם חשמל?"

"חשמל?" האיש כמעט צחק. "להם אין בכלל. לנו יש קצת."

"מה זאת אומרת, 'לנו' ו'להם'?"

"אני מציע שתגלו סבלנות. כשהחברים שלכם יגיעו, אני אסביר לכם מה שמותר לכם לדעת. בינתיים נתחיל בדרך הגיונית יותר: ספרו לי אתם הכול על מה שקרה לכם. התחלת בכך," אמר, מניד בסנטרו לעבר חואן. "אבל לא הבנתי דבר."

חואן הסביר. "הבעיה הקשה ביותר של העולם הייתה מחסור גובר בדלק." סיים את תיאור הרקע למסע. "כולם שכחו את זה?"

"לא אצלנו. אבל חלק מהדברים אינו מתואר בדיוק כך. יש לנו זווית ראייה שונה במקצת. המשך."

"כשהגיעו לבנייתה של חללית המונעת באמצעות כור גרעיני, היססו אם לשגר אותה – בגלל שהייתה יקרה מדי. ואז עלה הרעיון להשתמש בה למסע שיביא לכדור הארץ כמות גדולה מאוד של דלק גרעיני – ממערכת קנטאורוס. לא הייתה שום אפשרות לשלוח חללית לא מאוישת שתחפור ותחפש דווקא חומרים רדיואקטיביים, ולכן החליטו – אחרי ויכוחים ארוכים – לשלוח חללית מאוישת. אותנו."

חואן המשיך והסביר, האיש שכינה עצמו סטן הציג לו שאלות.

"היה ברור שנחזור בין 2025 ל-2030," המשיך חואן. "אמנם לא היה ברור אם נהיה כשירים להטיס חללית בגיל שאליו נגיע; הצעירה שבינינו הייתה בת 20 כשיצאנו למסע, וב-2028 היא הייתה צריכה לחגוג יום הולדת 65, ורוב האחרים היו מבוגרים ממנה ב-20-10 שנה. לכן הכינו מערכת כול-אוטומטית, שאליה היינו אמורים להתחבר כשנחליט שהגיעה השעה – כדי שגם אם נמות כולנו קרוב לקץ המסע, הדלק הגרעיני יגיע לאוקיינוס האטלנטי; והמין האנושי – בני הדור של נכדינו שלא נולדו – ימצא אותו וינצל אותו לצרכים שלו.

"הבעיה הייתה שגילינו חומר שאפילו אי אפשר לדמיין. קראנו לו 'דניסיום', על שמו של דוקטור דניס… הוא מת במסע חזרה… לא חשוב. ובכן, דוקטור דניס גילה שנוכל להשתמש בדניסיום בכור של הפרוקסימה. כתוצאה מכך הגענו למהירות עצומה, קרובה למהירות האור. כאן פעלה תורת היחסות הפרטית, וככל שקיצרנו את המסע שלנו – כך התארך הזמן על כדור הארץ…"

שאלותיו של סטן התרבו, והסבריו של חואן לא הועילו הרבה.

"מה שחשוב הוא שתבין," אמר חואן, "שלגבינו המסע הלוך ושוב נמשך עשרים ושש שנים ומשהו, כשעל הארץ חלפו 206 שנים – אם דוקטור קופ צודקת. עכשיו 2189, אדוני?"

"אני לא יודע בדיוק," אמר סטן. "אני אגיד לך בגלוי רק את הדבר הבא: זהו אחד הדברים שלא השתמרו – המניין הזה. יש כתות שעוסקות בזה ומייחסות לכך חשיבות רבה. אבל השנה צריכה להיות קרובה למדי לזו שנקבת – לפי המניין הישן."

"מובן שידענו כמה מזיק השינוי הזה שהכנסנו בתכניות הפרוקסימה," המשיך חואן בנעימה מתנצלת. "היה צורך חיוני בדלק גרעיני, ואנחנו דחינו את בואנו ב-150 שנה ומשהו… אבל לא יכולנו לעמוד בפיתוי לחזור לארץ כשעודנו יכולים לראות, לשמוע ולהריח…"

ו.

השעות נמשכו. לבסוף גברה העייפות על הצורך שחשו חואן ופיליפה לספר על מסעם. הוליכו אותם לחדר נוח, והם אכלו וישנו. מנוחתם נמשכה עד שהגיעה המשלחת עם חבריהם, ורק אז, כשהוצאו מחדרם, והוליכו אותם דרך עיר שטופת שמש קיץ, כיכרות וגנים, הכול נראה מוזר כל כך – הבנייה, המתקנים…

ז.

האיש שקידם את פניהם בחדר רב-מידות, מרוהט באורח מוכר למחצה – שלא כמו החדרים שראו עד אז – היה נמוך ורחב, מצחו גבוה ושיער חום מעטר את שולי קרחתו. שפתו הייתה בלתי מובנת, וכמתורגמן שימש לו אדם בעל אף נשרי שהציע להם לכנותו 'פרופסור'. את שמו, כך אמר, יקשה עליהם לבטא, ומעמדו – איש המדע הראשי של ממלכתו, לדבריו – מקביל פחות או יותר למעמדו של מנהל אוניברסיטה.

בקצהו הרחוק של החדר ראתה פיליפה לפתע את רוברט, ג'יין, הנרי…

מארחיהם – או שוביהם, הדבר טרם התברר – הניחו להם לגשת אל חבריהם. ניכר שאלה לא נחו כמותם, אף שגם להם התירו, כנראה, להתרחץ ולישון שעות אחדות.

"אני לא מבינה איפה אנחנו," אמרה קתרין. "הם אמרו שאתם מסרתם להם את המקום שלנו – אבל לא לקחו אותנו ללונדון. הפלגנו בים. זה לא ברור."

"זו באמת ארץ אחרת. חוץ מזה, קתרין, עברו יותר ממאתיים שנה מאז שיצאנו לדרך. משהו קרה בעולם. חקרו אתכם?"

"כן. שאלו את כולנו מיליון שאלות… אתה יודע שהם הרגו, למעשה, את האנשים על החוף?" התפרצה פתאום.

"מי הרג את מי?" התערבה פיליפה.

"אלה שלקחו אותנו – ואולי חטפו? – פרצו דרך לספינתם והרגו אנשים שדיברו בלשון גרונית, אולי ערבית."

"אנחנו הנחנו שזו הודית או מלזית," אמרה פיליפה.

האיש שביקש שיכנוהו 'פרופסור' ניגש אליהם. "הוד מעלתו מודה לכם מאוד. נוכל לשוחח עכשיו. הכירו את עוזרי – שמו הפרטי נוקו. אך קודם כול נצטרך להיפרד מהוד מעלתו. אנא, עקבו אחרי מחווֹתי הטקסיות." לגלוג מה נשמע בקולו.

הוד מעלתו – יהא תוארו אשר יהא – יצא לאחר הטקס.

הפרופסור ונוקו התיישבו עם אורחיהם ליד שולחן שעליו פרושה מפת הכוכבים. השיחה קלחה בנעימות הפעם.

הפרופסור ונוקו גילו הבנה רבה למדי, פרט לשאלת האנרגיה הגרעינית ותורת היחסות, שגם בהן תפסו לפחות את העקרונות.

"שמעתי דיווחים מעוזרי, ושמחתי להיווכח שסיפוריכם תואמים – ושהם הבינו בדרך כלל כהלכה," אמר הפרופסור בשמץ יהירות. "אני עצמי אינני איש מדעי הטבע אלא היסטוריון, כמובן."

"איפה סטן?" שאל חואן.

"הוד מעלתו כעס על הדרך שבה ניהל את מבצע חילוצכם," אמר נוקו.

"מה בדיוק קורה כאן?" שאל סירינו.

"המועצה והוד מעלתו עצמו אישרו שאסביר לכם בקווים כלליים 'מה קורה'… איזה ביטוי מקסים… לא משום שרצונם לספק את סקרנותכם, אלא מתוך אמונה שתוכלו לסייע להם. אני עצמי קצת מסופק, ובכל זאת…

"ובכן, ייתכן שכמה מהתהליכים שאתאר מוכרים לכם עוד מהימים שקדמו למסע שלכם. בעיקרו של דבר אפשר לפשט ולתאר אותם כתהליך של הגירה בעיקר מאסיה – קודם לאירופה, ואחר כך בזרם גובר גם לאמריקה. לתהליך זה התלוותה התעשרותם של פרטים ומדינות שאירופה ואמריקה נעשו תלויות בהן יותר ויותר. היו ויכוחים נוקבים על השפעות התופעה הזאת והתהליך הזה – אבל התוצאות, לפחות, אינן מוטלות בספק.

"אירופה ואמריקה נשחקו, למעשה, ושינו את מהותן לגמרי. החברה המערבית, הלבנה, פינתה את מקומה ליצור כלאיים שאימץ חלק מהישגי התרבות הזאת – כצירוף לערכי תרבות של המזרח. העובדה היא כי שילוב זה לא הוכיח את עצמו: התרבות החומרית והרוחנית הלכה והשתכחה וכמובן הידרדרה."

"אני זוכרת שבזמננו דרום אפריקה התמוטטה," אמרה לואיז, "השחורים קיבלו את השלטון ולא הכול היה טוב… אבל אנגליה, ארצות הברית, צרפת ושוודיה… על כולן השתלטו עמי המזרח?"

"זה היה תהליך אטי," הסביר הפרופסור. "יש עדיין שרידי מידע מתקופות קדומות מאוד, ולפיהן אולי אוכל להסביר לכם. נפילתה של רומי, למשל; שמעתם על זה? היא התרחשה לפני קצת פחות מאלפיים שנה, אבל החלה כמה מאות שנים קודם. הרומים הניחו לבני עמים שונים להגר לעיר הבירה שלהם. היו שם בני תרבות גבוהה, אמנם זרה לרומי – והיו בני תרבות פשוטה יותר… ברגע שלא היה מחסום להגירה, היא הפכה לפלישה. היו זרים רבים שלא נטמעו ולא קלטו את התרבות של המארחים שלהם, הפרופורציות לא היו נכונות. בסופו של דבר היה די במכה קטנה, ככה, והאימפריה הגדולה הפכה לעיי חרבות.

"אתם יודעים מה קרה אחר כך? התרבות בת אלף השנים התמוססה. נספגה בין החורבות. הכול החל לצמוח מחדש כמעט מההתחלה: השפה הכתובה, הכלים, המדע… למעשה התרבות הגיעה להישגי הרומים רק אלף שנה ומעלה אחרי שהפראים – אז קראו להם ואנדלים, ברברים ולפעמים סתם 'השבטים הגרמאנים' – השתלטו על הממלכה ההיא.

"אנחנו משוכנעים בהסבר הזה. אתם יודעים למה? בגלל שאנחנו היחידה המדינית המאורגנת האחרונה בעולם. כן, גם אנחנו ויתרנו. גם אנחנו מצויים בנסיגה. אי אפשר לקיים ולקדם תרבות ללא דו-שיח, ולנו אין עם מי להחליף הישגי תרבות. אבל הצלחנו לשמֵר משהו. המזל שלנו התחיל כחוסר מזל: פעלה בתחומנו קבוצה הרסנית זרה. 'טרור' קראו לזה בזמנכם. הם באו מאסיה, מתוך קשרים קדומים עם היחידה המדינית שלנו, ויצרו פה קבוצה טרוריסטית. קבוצות כמוה פעלו במרבית מדינות התרבות גם בזמנכם.

"המצב הגיע לשיא בלתי נסבל, והפתרון התבקש: אסרנו כניסת זרים. זרים כלשהם. נשארו מיעוטים קטנים, כולל המיעוט שממנו יצאו מחוללי ההרס. השתקנו אותם. בדרך כלל בעדינות, ונגד אחרים פעלנו בכוח. אחר כך ניתקנו כל קשר עם מדינות שקראנו להן 'פראיות' וגם עם מדינות שנעשו 'פראיות'.

"קחו למשל את בֶּטֶן, אנגליה בלשונכם, שהייתה הראשונה שנפלה באירופה. הילודה בה, כמו אצלנו, כמו בכל מדינות התרבות – הייתה קטנה. למעשה היה מאזן אוכלוסין שלילי. למרות התפתחות הרפואה בזמנכם ומעבר לו האוכלוסייה הלכה וקטנה. זרם המהגרים  ממדינות זרות – איך קראו להן? פַּקסטם, אַפגנטם, אַגפי, מָלזי, פיליפֶּן… זרם זה לא חדל, והמיעוטים התרבו. אצלם הייתה ילודה. התהליך היה אטי: חבר פרלמנט ממוצא אסיאתי, אחר כך כמה. תמיד היו אלה בני הדור השני, אבל ככל שההגירה המשיכה הם היו זרים יותר לרוח המערב…

"המיעוט נעשה רוב, והרוב החדש שינה את החוקים, את ההרגלים התרבותיים, את האופנה… אחר כך החלה השפה להשתנות. כבר קודם חדרו מרכיבים זרים לשפה המקומית. זה הרי ברור: כשמיעוט מפסיק להיות מיעוט – הוא מרבה להשתמש בשפתו המקורית וגם חוזר אליה, מכניס בה כמה מילים מקומיות והופך אותה לשפת המדינה.

"אתם בטח תבינו אם אני אגיד שהבֶּטֶנים השכיחו או שכחו את שיקספיר פחות ממאה שנה אחרי שיצאתם למסע שלכם. היום לא יודעים אפילו את שמו. אבל הם בעצם כבר אינם בֶּטֶנים, כלומר – אנגלים…

"לא אגיד שאנחנו לא נפגענו. קשה להקים חומה ולשמור עליה. אבל ניסינו. שקיעת התרבות סייעה: החדירה מהעבר השני של החומה נחלשה.

"כל הזמן התאמצנו בכל כוחנו לשמר את התרבות. לא כולם – אבל אנשים כמוני. יש כאלה שרק התרבות הלאומית חשובה בעיניהם, ויש שאפילו היא לא… בעיני חשובה כל תרבות מתקדמת, ולכן ניסיתי לסייע בשמירתה. למשל, השפות שקדמו להשתלטות הבליל האחיד של השפות האסיאתיות. המדעים שקדמו להתפוררות… תארו לכם שאין היום מכון לניסויים ולמחקר שנקרא בימיכם יישומי! בעיני הכי חשוב שימור תולדות המין האנושי, וגם תחום זה בנסיגה איומה.

"עלי להודות שבכל העולם יש איים קטנים מאוד של התרבות הישנה. האידים, למשל, הם קבוצות קטנות, מסתגרות, שהמכנה המשותף שלהן מיסטי. המגוחך הוא שלדבריהם מוצאם דווקא מאסיה, אבל המוסר שלהם הוא בהחלט אירופי. יש להם מנהגים משונים, לבוש משונה, הם מתנזרים ממיני מאכלים ובכלל נמנעים מכל מגע עם החוץ – כמונו.

"יש גם מיעוטים אחרים. לאף אחד מהם אין בסיס מדיני. יש מיעוטים השומרים בקנאות על שפה קדומה, ואחרים – על מנהגים מסוימים. אבל כמעט כולם נשטפו בזרם האסיאתי האדיר – כולל במאפייניו המוסריים והמחשבתיים. הזרם הזה מניח לעתים למיעוטים ולפעמים הוא רודף אותם, ובאמת ללא טעם – כי הם בטלים בשישים. ממש כך.

"כאן אנחנו מגיעים לעיקר. העיקר הוא שאת רוב המשאבים מפנים – למרבה הצער – להגדלת העוצמה הצבאית. עוצמה זו קשורה בתרבות הטכנולוגית, וזה ברור, אבל מתברר שהתרבות הטכנולוגית – זו המכונה ציוויליזציה – קשורה בקשר מסתורי עם התרבות האינטלקטואלית; עובדה היא שעם שקיעת התרבות הרוחנית גם הציוויליזציה שקעה – והיום נלחמים באמצעים פרימיטיביים, יחסית למה שהכרתם לפני מאתיים שנה ויותר.

"לנו יש יתרון קטן. כל הזמן. אבל אנחנו יחידה אחת – אפשר לקרוא לה ממלכה, בלשון העבר – ומולנו ים של איבה. הוד מעלתו סבור שאולי תוכלו לסייע לנו. בידע שרכשתם אז. ואולי במה שהבאתם איתכם.

"תחשבו על זה. מחר תיפגשו עם אנשי הצבא, נוקו יתרגם."

ח.

"אני פשוט לא תופס מה השתבש," אמר סירינו. "אני יכול להבין שבמקום מסוים התרבות שקעה, הידלדלה… אבל בכל העולם?"

"כלומר, פרט למנורסוליה," אמרה פיליפה.

"לא! בזה כל העניין, כולל מנורסוליה. היינו עם מפקד הצבא, אנטוחרן, במתקנים המשוכללים ביותר שלהם. לא כלום, בחיי. נוקו סיפר לי שהם גילו נשק עתיק שיכול להשמיד באמצעות מחלות – אבל פחדו להפעיל אותו: לדבריו, מטעמים מוסריים; אבל קרוב לוודאי שפשוט לא ידעו איך לעשות את זה.

"ראינו גם מה שהם קוראים לו תאטרון, למדנו על רמת החיים שלהם, כולל על הרמה המושגית… הם מדברים על תרבות, אבל להבנתי הם לא בני תרבות. מה הם יודעים על הרוח האנושית? מה מכל מה שראינו מצביע על קדמה תרבותית, על התפתחות רוחנית?"

"האמת היא," אמרה קתרין, "שפגשנו רק את מי שרצו שנפגוש. אמנם לא רק אנשי צבא, מדינאים או אנשי מחקר; פגשנו גם אחרים. ולכן אני מסכימה איתך: יש למנורסולים יתרון טכני על הבטנים והאחרים, אבל הרמה המוסרית והתרבותית שלהם היא לא גבוהה יותר.

"ממה שאנחנו יודעים, יכולות להיות לכך שתי סיבות – ואולי שתיהן פעלו יחד. סיבה אחת היא שה'חומה' לא בולמת לחלוטין את ההשפעה. יש אוסמוזה, וזרימה של תפיסות והלכי רוח גוברת על החיץ המלאכותי – ולו באיזושהי מידה. וישנה גם הסיבה ההפוכה: ה'חומה' המונעת חדירה של הוואנדלים החדשים למנורסוליה יוצרת גם מחנק תרבותי. קחו, למשל, את הסינים עד שנת אלף לספירה…"

"למעשה את אומרת," אמר רוברט, "שאין להם סיכוי. רק אם פלישת הברברים הייתה נמנעת מראש, ואם לא היו הופכים לרוב במדינות אירופה ואמריקה."

"או – אם בני התרבות הישנה היו מצליחים להטמיע את החדשים, לחנך ולהשכיל אותם…" אמר הנרי. "הצרה היא שבהיסטוריה לא משחקים ב'אם'. לדעתי, מה שקרה לבני התרבות הישנה הוא אבדן הרצון לחיות. אני מדבר על תהליך אורגני: כשאין לאנשים צאצאים…"

"בעצם," אמרה פיליפה, "כשם שרוב חסר-עניין-בתרבות שינה את ארצות המערב והתאים אותן לרמה שלו – כך רוב היחידות המדיניות החדשות הולכות והופכות את מנורסוליה לבלתי תרבותית. ואם כך, הכול אבוד – נכון?"

"המסקנה שלך לא יותר פזיזה מהתאוריות ששמענו," אמרה לואיז בשקט ובקול קר. "ואני לא בטוחה שיש מספיק מידע להכריע בשאלת הסיבות. אבל אני מצטרפת לדעה שיש כאן, במנורסוליה, רק ציפוי דק של מעין-תרבות. ציפוי שמתגלם בדמותו של הפרופסור. המצב שמסתתר מתחת לציפוי הזה לא שונה במהותו מזה ששורר בבטן ובשאר מדינות העולם."

"אתם זוכרים איך הם הרגו את הבטנים על החוף?" שאלה קתרין.

"ניסיתי אז לחשוב שהם פעלו מחוסר ברירה. כמעט השתכנעתי שבמלחמה הזאת – מנורסוליה רק מתגוננת. אבל יותר ויותר סימנים מעידים על כך שהמארחים שלנו מבקשים להרוג לשם הרג לא פחות מהאויבים שלהם."

"כן," אמר סירינו, "זה נכון, העובדה היא שכל מה שהם רוצים מאיתנו זה נשק. ודווקא נשק התקפה – הרסני, משמיד כול…"

נוקו נכנס בלי לדפוק בדלת. "אנטוחרן מחכה," אמר.

ט.

מפקד הצבא היה נרגז בעליל. הוא פלט כמה משפטים שהידהדו בדממה המעיקה ששררה בחדר.

"הוא מבקש תשובה מיידית," תרגם נוקו. "במה אתם יכולים לסייע. האם צוידתם בנשק שאינו ידוע לנו?"

קתרין הניעה את ראשה לשלילה.

אנטוחרן פלט משפט נוסף, ונעימה של זעם השתרבבה לקולו.

נוקו נראה נבוך: "הוא אומר שהבטנים ישמחו אם נסגיר אתכם. הוא ביקש שאומר לכם שהם מקיימים טקסים ושורפים אנשים… כלומר…"

לואיז אמרה, "חשבתי שהדניסיום לא יועיל להם – ולא לאלף הדורות הבאים; אני עדיין חושבת כך, אבל אולי בכל זאת תצמח ממנו איזו תועלת. הגד למפקד הצבא," אמרה לנוקו, "שיש בידינו רק דבר אחד לתת: החללית. הפרוקסימה. טמון בה סוד חשוב. אני יכולה להסביר לו בדיוק איך להפעיל את המכונות ואת החומרים – יש בהם עוצמה אדירה שתוכלו להעביר אותה לשירותכם. עוצמה זו תעשה בדיוק מה שצריך לעשות."

נוקו תירגם.

"מה את עושה?" שאל ד"ר הנרי רוג'רס באי-הבנה.

"סדר," אמרה לואיז קופ. "הגענו לדרך ללא מוצא. אין טעם."

מפקד הצבא ירה שאלה נוספת. לואיז מיהרה להמשיך בהסברים. "כל החומר מרוכז כאן," הסבירה אחרי ששירטטה בקווים כלליים את ספינת החלל. "השתמשנו במוטות שכאן ובנוזלים האלה שכאן כדי למנוע ביקוע מואץ."

נוקו הסביר בלשונו. אנטוחרן הינהן. הוא נועץ במפקד הצי, חורט בידו על המפה.

"כל מה שעליכם לעשות כדי להפעיל את החומר זה ללחוץ על כל הכפתורים כאן," המשיכה לואיז. "הנוזלים ייקוו, המוטות יסולקו – ותשיגו מסה קריטית. כמובן, לא סתם  מסה קריטית, אלא מסה קריטית אדירה. אם לא תעשו מה שהסברתי, החומר יהיה מונח ללא תועלת עוד אלף או אלפיים שנה כי לא יהיה מי שיוכל לנצל אותו."

"את משתמשת במילים בצורה מזהירה," אמרה קתרין.

"אז את חושבת כמוני?"

"כן, אנחנו הרי מיעוט בתוך מיעוט…" אמרה קתרין בעצב.

כמה מן האחרים הינהנו בהסכמה. אחדים היו נדהמים.

מפקד הצבא פלט כמה משפטים. "אתם תלכו עכשיו בחדרים שלכם," היה התרגום. "לטובתכם, מוטב שהכול יהיה בסדר, והחומר יפעל." נעימת קולו העבירה רעד בגוום.

"אל תדאג," אמרה לואיז, עיניה נוצצות, "החומר יפעל."

החיילים ליוו אותה ואת חבריה אל מחוץ לחדרו של מפקד הצבא. אפילו זיק של אור לא הקל על אפלת המסדרון.

סוף

אודות יחיעם פדן

יחיעם פדן (נולד ב-1947 בחיפה), חוקר, סופר, עורך ומתרגם. מומחה לספרות ילדים ונוער, העוסק בתרגום ובעריכה מאז 1970. אב לארבעה וסב לשניים (וחצי). ב-2007 ראה אור בהוצאת כתר רומן פרי עטו, אודיסאוס, ביוגרפיה נטולת אלים ומפלצות של גדול הנוסעים שהיו אי פעם. בשנת 2016 יראה אור ספר נוסף פרי עטו. מינואר 2009 שולח חינם, למנויים, את העלון המקוון "ריח של ספר חדש", שעניינו ספרים חדשים לילדים ולנוער – וזאת כדי להקל על בחירה בין הספרים הרבים לילדים ולנוער הרואים אור בישראל.
הפוסט הזה פורסם בתאריך מדע בדיוני, עתידנות, פרוזה עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*