"האני" כנקודת ארכימדס – עוזי שביט על "איזון שביר" מאת יערה בן דוד

מאת עוזי שביט *

על שירי איזון שביר מאת יערה בן־דוד, "הקיבוץ המאוחד", 2015

ספרה של יערה בן־דוד, איזון שביר, דוגמת ספרים רבים אחרים, נפתח בהקדשה: "לַחיים אתי ולַחיים בתוכי לאחר לכתם". המעיין בספר יכול להבחין שכולו מלא נמענים. רובו הגדול, למעלה ממחציתו, מורכב ממחזורים המוקדשים לדמויות בחיי המשוררת. המרכזי והבולט בהם מוקדש לאם הישישה, וכותרתו: "לאמי בחייה". בצמוד אליו – מחזור קצר המוקדש למות האב. וישנו מחזור גדול המוקדש לאח וכותרתו: "לאחי שהיה". מחרוזת שירים מעניינת מאוד מוקדשת ל"בּוֹבִּי בַּאם, הנפאלית שטיפלה באמי". בצד אלה ישנם שירים המוקדשים לדודה מרסל, לדודה רנה, לשלי דודתי, לדודי ז"ל, לציפי ז"ל ו"לחנה שנלקחה ממני".

בכל השירים האלה שעניינם הזולת, האחר, קיים תמיד ובעוצמה רבה גם האני של הדוברת, שהוא בסופו של דבר מקורם של כל השירים האלה. הנה סיומו של השיר "קיימת": "ומנקודת המדרך של כף הרגל בממשות ובבדיה / אט-אט להרים את העולם". נקודת המשען החזקה היא באני, שבאמצעות ההישענות הכפולה על הממשות והבדיה הוא מסוגל לְמַנֵּף אט-אט קיום אנושי ושירי, עולם ומלואו.

מרכזיותו של האני נרמזת כבר בשיר המוטו בפתח השער הראשון, ובו נאמר: "אני עוקפת את כאב המכה, / חוצה את הדומם, לובשת / בגד הפוך עם כל סימני התפרים וריחות הגוף. / כמו מכורה לכשפים הולכת ומוסכת / מן הגיהינום שלי אל / הגיהינום של אחרים." עבור סארטר הזולת הוא הגיהינום, אך כאן הגיהינום שבקיומו של האני מושלך על זולתו ומשתקף בו. אין זו נקודת החיבור היחידה לזולת בשיריה של יערה בן־דוד, וישנן התייחסויות נוספות אליו, כפי שנראה בהמשך.

יכולתה של המשוררת לתאר חיי אחרים נובעת מתוך חייה. אין מדובר כאן בתיאור ציורי חיצוני, אלא בקשר פנימי עמוק, ולא אחת מורכב, בין האני לאחר. היסוד הזה חוזר ומופיע אצלה: "תהום מָלְאָה קול כחיה / ואני החיה מלקקת ונרגעת / כאילו בא טרפי בִּקְרָבַי. // בערב קרוב לקצה הצֶבַע העז / אני צוֹפָה בָּרַעַד שכבר עבר / אל מישהו אחר". בקט אמר פעם שכמות הדמעות בעולם קבועה, רק מיקומן משתנה כמו כספית. ישנה בספר הזה תפיסה מעניינת של זרימה מתמדת ושינוי, המצויה לא רק בין האני לזולתו, אלא אף ביחס בין המחשבה לבין ביטויה המילולי: "המרחק הקטן הולך אז לאיבוד / בין הנחשב לנכתב". ולכן "המלה כבר אינה אותה מלה".

רטט של תחושה, הרהור וחוויה מחלחלים מן האני אל האַחֵר – ולהפך. אנחנו עדים לשינויים ההדדיים בקשרי אני-זולת וגם לגווני השינוי בעת התרחשותו. אמנם בחיים ובאמנות האני הוא תלוי-זולת ברמות שונות, אבל בשירי יערה בן־דוד אין שוויון כוחות בין השניים.  כאמור, המקור הוא פנימי, באני של הדוברת, ממנו נובעים כוחות שעוברים אל האחר ויוצרים מעין קשר סימביוטי בין שני העולמות. "לנוכחות הזו פולשת נוכחות אחרת / מקצה השמים עד קצה הלשון", היא כותבת. האני הדומיננטי בשיריה הוא המנווט את קיום זולתו, ובאמצעותו אף מתאפשרת הכרת העצמי וצורתו המקורית: "יש שקיר מתרכך מן הגוף הנשען עליו", או תגובת האַחֵר בשיר המתאר את ריבוי פניו של האני: "אני פיל. / מה פלא שמביטים בי משתאים. / פלאות אני בחלומם, / עוברת בקוף של מחט".

אף שלאַחֵר בהתגלמויותיו השונות בספר יש קיום עצמאי, אין הוא אלא אמצעי לגילוי, או לביטוי עצמי עקיף של הדוברת, דוגמת הקונפליקט וההשלמה שלה בעמידתה מול אמה בסיטואציה רגשית טעונה: "הנה אספר לה, אני מהרהרת / אבל איני אומרת דבר. // ומה שלא נאמר עד עכשיו / הוא כבגד השומר על חום גופה". האֵם בשיר "התמעטות" "מיישנת את בנה המת". אף היא כְּבִתָּהּ מתמודדת עם האסון, אך הדברים כתובים מנקודת מבטה של בת החשה לעומק את הטלטלה שעברה אמה ומזדהה עם כאבה. החלל שהותיר האובדן ניכר היטב במצלול: "בשעה זו היא עוד ערה ולבה / שומע רעשים מן העבר האחר של הקיר המשותף. / הקולות שייכים לעצמם, / מטיחים לכל עבר רמזי ריק ואשם, / או נלחשים כדרכים נטושות שורקות רוח".

מן הראוי לציין תופעה יוצאת דופן בשירים המתייחסים לדמות האם. בכל שירי השער "ואני שומעת אותה צוחקת בקרבה" אין שום טון של זרוּת, הנמכה או גרוטסקה. זה אולי השוני הקיים אצל יערה בן־דוד בהשוואה למרבית השירה ההורית הנכתבת היום. הייחוד הזה ניכר גם בכך שבשירה העכשווית שכיחים יותר שירים בעקבות אובדן הורה מאשר כאלה הנכתבים עליו בעודו בחיים.

התגלמויותיו השונות של הזולת עולות מתוך ההישענות הכפולה על הממשות  (קיימת וחולפת) ועל הבדיה. הזולת בשירים הוא שאר בשר, או דמות של אהוב ואפילו אדם זר (המטפלת הנפאלית) ההופך לקרוב ויקר ללב. מהשירים מתבהרת היכולת האנושית האמפתית של הדוברת לחוות את האחר לעומק עד כדי הזדהות חלקית אתו, עם כאביו וחסכיו.

אבל קיים כאן גם סוג אחר של זולת שאינו ממשי, אלא דמות בדויה שבאמצעותה נוצר עיבוי קונוטטיבי: אליס בארץ הפלאות המוזרה, אזמרלדה הצוענייה היפהפייה והחושנית, רובינזון קרוזו הבודד והשורד – כל אלה מְמַנְּפִים את עולמה של המשוררת לבדיון, לחלום ולפנטזיה, מחוזות שמתוכם עולה אמירה אותנטית וייחודית.

התבנית הזאת של האני כנקודת ארכימדס ביחס לסובב, העוברת לכל אורך הספר, היא, כאמור, תבנית אפקטיבית מאוד המאפשרת למשוררת לתת ביטוי עקיף לעצמה, אבל גם להצפין או להצניע את המתח הקיים בתוך האני עצמו, הנוכח תמיד, אך רק לעתים הוא נחשף במלוא עוצמתו. לכן לא פעם יש לקורא תחושה של גילוי וכיסוי. המשוררת מגלה טפח ומכסה טפחיים, מתגלה באמצעות האחרים, בהבהוב שבין האני לאחרים. המתח הזה הוא, לדעתי, המרכיב הדומיננטי המאפיין את הספר. רק לעתים רחוקות מרשה לעצמה הדוברת לחרוג מן התבנית של דרך הדיבור העקיף ולהיחשף בשיר שהוא בעל אלמנט וידויי אישי, אם כי גם כאן לא בלשון האני בלבד, אלא באמצעות לשון פיגורטיבית.

למרות הקשר הפנימי החזק בין האני לאחר, לפעמים נשאר באוויר איזה הד של סימן שאלה, תהייה פעורת פה וחוסר פשר ביחסים בין השניים, דוגמת אחד משירי המחרוזת היפים על המטפלת הנפאלית: "רחש כלוא בערפל מוחה / ואני דימיתי הערת שוליים מחוקה. / אבל רחש היה כלוא בערפל מוחה. / דבר לא זחל ממנו החוצה /זולת כתם אור, חֶלקת פנים". וב"שיר אושר" ישנו משחק בין הגלוי לסמוי ולמשוער, כאילו מדובר במשהו המעכב ומשבית את שמחת היחד: "אחר נרכן אל פעימות רקתי, / האזין לשכבות הדיבור הפנימי".

שירי השער החותם "דלת מסתובבת", שהם שיאו של הספר, מלווים את האהבה ואת העדרה בניסוחים מטפוריים ומטונימיים עשירים של פיוס והשלמה, ליריקה מהורהרת, ערגה וחיוניות שופעת. אסיים בשיר מתוך השער הזה, "שיר צונאמי". בחציו הראשון מתוארת סערת הצונאמי כתופעה מאוד פוזיטיבית. זוהי סערה שכולה התפרצות רגשית, יצרית, ארוטית, צונאמי של כל היצרים, גם הנפשיים וגם הגופניים. "בסערה כזאת / מים מבינים בחוקי הטבע ובסיכויים / והם חודרים לחרירים הזעירים ביותר, / ממלאים ערוצי נפש עד לבלי הכיל, / מחלחלים למי התהום". ועכשיו באות מילים מופלאות: "מעין פלאים, מים גנובים, מתוקים, רכים, / מלחלחים שפתי יובש / מי נהר, מים קדושים, / אדוות מתגלגלות בנחשול, נד מים, אשד שוצף / מי בראשית".

ופתאום בא השבר. פתאום מואר הצד השני האפל, הצד של האישה הסוטה שצריך לרפא אותה ולענוש אותה במים המרים המאוררים, כמו ב"במדבר" פרק ה', שם מופיע שש פעמים ברצף הצירוף של המים המאררים המרים. והנה פה: "הו, המים המאוררים! / מכזבים / קשים / מלוחים / מים עד נפש". הנה ההתנגשות הפנימית בהתייחסות לסערת היצרים.

ואז בא הבית המסיים, היוצר את מה שהמשוררת קוראת לו בשם הספר "איזון שביר": "עכשיו שנעצרנו על אררט, / גם הלילה אור הירח, לא צדו האפל, / מרעיד את מימי הבריכה הקטנה בתוכי". כבר לא צונאמי ולא מבול. אבל עדיין יש בתוכה בריכה קטנה של מים, של חיוניות ושל ארוטיות, המודעת לצד האפל של הירח, אבל מורעדת על ידי אורו.

* עוזי שביט הוא פרופסור לספרות עברית ומנכ"ל הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

2 תגובות על "האני" כנקודת ארכימדס – עוזי שביט על "איזון שביר" מאת יערה בן דוד

  1. מאת חביב בורגיבה:‏

    יערה משוררת מדוייקת, רגישה, אומנית בזכות עצמה. יש טעם להעיר הערה מרגיזה: היא ממוצא מזרחי, עירקי. ההערה הזו מרגיזה כי מופרך להעניק חשיבות לארץ בואם של הוריה. לעומת זאת הנטייה הישראלית לקטלג מוצאת לה שבילים אצל אנשי אקדמיה מזרחיים שניצלו ומנצלים את האינתיפדה המזרחית הספרותית הקרויה "ערספואטיקה", לעשות הון של קריירה – השיח התקשורתי הסולל דרך לרעשני והפשטני מאפשר לסוכנים השונים של השיח העדתי הזה לפרנס זה את זה. יערה בן דוד היא משוררת האדם והדקויות הקיומיות שמובאות בשיריה אינן "מזרחיות" צרות אופק, אינן מייללות. לכן היא אינה זוכה לאלומת האור החזקה החייבת להאיר עליה מצד פרופסור… ודוקטור… המעלים בכתיבתם את הפופולארי והסנסציוני המזרחי ולא מעניקים שורה מכובדת למי שהיא משוררת בה' הידיעה.
    החוקרת מאוניברסיטת תל אביב ורעותה מבן גוריון – אנה התפכחנה.

  2. מאת אוריה באר:‏

    שירים יפים ומעוררי מחשבה. ותפסיק בשם האל, באזכור העדתי. זה מעצבן. כל ילדי נשוששאים שעם בני עדות המזרח. אז מה?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*