לחכות או לא לחכות – זאת השאלה

קריאה בספר "הסכין של אמי" \ ניצה פלד (הוצאת "פרדס", עריכה: יקיר בן משה, 2015)

מאת ורד זינגר


את "הסכין של אמי" קיבלתי לפני כחודשיים-שלושה. בדרך כלל אני מתחברת (או לא מתחברת) לספר בבת אחת והרשימה נכתבת (או לא נכתבת) מעצמה. את הספר הזה הנחתי בצד − זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי מסוגלת לכתוב על ספר מפני שהיה יפה מדי, עז מדי, גדוש מדי בעצב צבעוני ובבדידות גועשת. בספר הזה העצב מצייץ. יש לו נוצות, לעצב, ומקור פעלתן, לעתים של עורב, לעתים של דוכיפת. זהו ספר שקשה מאוד לקרוא ברציפות לא כי איננו טוב אלא, כפי הנראה, כי הוא טוב מדי, כל כך טוב עד שמתחשק לך לסגור אותו באמצע, ממש כפי שקורה למשוררת עצמה בשיר "באמצע":


הספר שבשיר "אמצע" הוא החיים (מן הסתם, אמצע החיים) שברגע של ייאוש מתחשק לפרוש מהם, להשאיר אותם לא גמורים, פתוחים. באמצע. המאוורר − כוח החיים, משיב הרוח, דימוי לאלוהים − פועל במנותק מתחושות החידלון האנושיות. המאוורר ממשיך לעבוד, לעלעל בספר – בחיים, ב"אצבעותיו המאובקות". מעבר לכך שהאבק מתעד את העובדה כי משיב הרוח המאובק מצוי כאן לא מאתמול אלא מזה זמן רב, עוד מימי בראשית, מסמל האבק לכשלעצמו את החידלון. זה לא דבר מחמיא במיוחד, אצבעות מאובקות. הוא לא ממש ראוי לציון לשבח, האלוהים הזה. שנים על גבי שנים הוא מעלעל בנו כבספר פתוח, עובד נון-סטופ גם בזמן שבן אנוש שואל אם "לחכות או לא לחכות" – שאלה המתכתבת עם השאלה השייקספירית: "להיות או לא להיות". וכשם שהמלט לא נושא את המונולוג שלו כשהוא לבד − איתו על הבמה נמצא המלך קלאודיוס − כך גם הדוברת בשיר איננה לבד. המאוורר − המלך − נוכח, ממשיך בשלו.

כך תרגם ט.כרמי את המונולוג של המלט:

להיות או לא להיות, זו השאלה:
כלום נעלה יותר להתענות
בפגיעותיו ומטחי-חיציו
של הגורל המתעמר,
או להניף את חרבך על ים
הייסורים, לבוא במשבריו,
וכך לשים קץ גם לייסוריך.

נדמה שהשאלה "לחכות או לא לחכות" הולכת צעד אחד קדימה מ"להיות או לא להיות". יש משהו הרבה יותר מקפיא דם בהמתנה, הרבה יותר מורכב. כשאתה רק נמצא, אתה יכול להרפות. פשוט להיות (או לא להיות). כשאתה ממתין, אתה טעון בציפייה, אתה דרוך, נתון לאכזבה. השעון מתקתק כשאתה ממתין, אינך מתמסר להוויה. עצימת העיניים איננה מביאה עמה הקלה. השאלה הנשאלת כבדה מנשוא; השאלה הזאת, אם לחכות או לא, הרבה יותר מעקצצת מהשאלה אם להיות או לא.

ובכן, כלום נעלה יותר לחכות או שמא לא לחכות הוא הפתרון?

ניצה פלד היא עורכת לשון, מתרגמת ומנוקדת, והתשובות שהיא מנפקת לשאלה הזאת מוגשות בשליטה לשונית-פואטית שכמוה לא ראיתי כאן מזה זמן. הדימויים שלה פשוטים וברורים − ירח, ציפור, אגרטל, מאוורר, פקעת של פרח − וכולם מדויקים, פשוטים ומורכבים בעת ובעונה אחת. ומכולם עולה עצב עמוק מכפי שאפשר להכיל:

"כֶּסֶה" הוא כינוי למולד הירח, בתחילת החודש העברי שבו הירח "מכוסה" ואינו נראה. לפי המסורת, בימים אלו, הנוראים, נקבע גורלו של האדם בשנה הקרובה. הדוברת איננה צריכה להמתין לרוע הגזרה − היא-היא הירח הנגוס מצער והנמלא שוב מחדש בצער.

זהו ספרה הרביעי של פלד. קדמו לו "מילות יחס" (איזה שם נהדר!) שראה אור ב"ספריית פועלים" ב-1989 וזכה בפרס אקו"ם (בעילום שם), "מילים כמו סידן" שראה אור ב"קיבוץ המאוחד" ב-1993 ו"נ נ נח" שראה אור ב-1995 בהוצאת "תמוז" של אגודת הסופרים וזכה בפרס ע"ש שאול טשרניחובסקי.

ניצה פלד. מקור: לקסיקון הסופרים העברים

ניצה פלד. מקור: לקסיקון הסופרים העברים

כאמור, פלד היא עורכת לשון ותיקה וככזאת היא יודעת היטב ששמות אחדים בעברית  − מינם זכר או נקבה, כפי שעולה מן התיעוד בספרות העברית לדורותיה. כך המילה "סכין" שגם בספרות חז"ל וגם בימינו היא מילה דו-מינית. הביטו נא כיצד רותמת פלד את העובדה הזאת כדי ליצור כפל משמעות מצית קשרי נוירונים בשיר הנושא של הספר:


אז מי איבדה את החדות? האמא או הסכין? או אולי שתיהן? פלד שואלת את השאלה בתחכום פשוט: בתחילת השיר הקצר כאבחה הסכין "התגלגל" בלשון זכר ובסופו "איבדה" בלשון נקבה, דבר היוצר כפל משמעות מטלטל. ומה זה הסכין הזה\הזאת? לשונה המושחזת של האם? השפעתה השלילית? מה שברור הוא שהבחירה בסכין איננה דבר של מה בכך.

בתחילת הספר מובא מקבץ מכמיר לב של שירי פרֵדה מאם ההולכת ונמוגה, ש"הלב שלה נהיה חשוף כמו אגרטל", שירים שכותרותיהם ילדיות במכוון ("אמא, יש לי הרגשה רעה") המתארים אם ש"מאבדת שורה" (תרצו – שורה של מסרגה, תרצו – שורה בספר החיים) בזמן שבתה "מריחה את המוות משחרר לך לולאה או שתיים" וגם "אני למטה מלקטת אופטלגין ואבן משחזת". כה ציורי ומלא הוד והדר, כה קר ואפל וקטיפתי.

גם השירים הארס פואטיים בספר, וכאלה יש לא מעט, מביאים עמם חידוש לשוני:


כשהדוברת כתבה כל הלילה (בנעיצת המילים "קיפולי נייר משוכללים", מקבל השיר נפח ממשי, בר-קיימא, כשל יצירת אוריגמי. המילה "משוכללים" לא נתפסת כמתרברבת, שהרי היא מתייחסת לקיפולי הנייר, בה בשעה שכוונתה המוצנעת מצביעה, מבלי משים, גם על השכלול הפואטי – אפילו של השיר הזה ממש) היא ניסתה, מן הסתם, ללכוד אהבה. והנה, לפנות בוקר הפכה היא עצמה לאהבה. מלאכתה הצליחה. כשהדוכיפת המְתה – כפות רגליה שלה צימחו פרווה (זה הזמן להזכיר את צילום הכריכה המהפנט, צמר גפן על רגליים, עבודה ללא כותרת של גל וינשטיין). היישות המשוררית עלתה על זאת האישית, היא כבר איננה משוררת שכותבת על אהבה − היא-היא האהבה.

פעולת הקיפול הקשורה לעבודה עם מילים חוזרת גם בשיר המלאכה היפה הזה, כביסה ועריכה, כביסה וכתיבה, וחוזר חלילה:


"שפיות מכובסת על חבל" – כמו לסכין, גם לתלייה על חבל קונוטציה סופנית. כאן הקיפולים הם הדחקות, הרי השפיות "מכובסת". יש להפעיל כוח חיצוני (אותה רוח מאווררת כמו ברגע ההוא שבה הדוברת מתלבטת אם להמתין או לא להמתין) וחומרי ניקוי כדי שיהיה אפשר ללבוש אותה, לצאת איתה החוצה, לחיות. מצד אחר, בלילה הדוברת יושבת וכותבת ושם, במעשה הכתיבה, היא מכבסת את שפיותה ועושה שימוש חוזר באותן אותיות, אך בצירופים ובמבנים שונים.

יש איזה פלא שחור בשירי הספר. מצד אחד הם מכירים ביופיו של העולם, מצד אחר הם מקוננים על היופי שנמצא "שם" ("משהו יפרח מעבר לגדר"). המילה, למרות שהיא "נרתמת למלא בקשה חדשה" היא רק דלעת, "גרעינים לפיצוח קליפה קשה". האפשרויות − מוחמצות ("נערמו כמו אוכמניות סגולות \ על מצע גבינה \ והכמיהה נותרה על הלשון"). הגוף − הולך ונחלש, מוטב שלא יזכירו קיומו, הזמן − גם הוא (במיוחד) מאכזב, "מגרגר קלחי אהבות גדולות, אחר כך מצהיבים". וגם: "שעת חסד רחקה \ כמו ספינות של חול \ שמוליכה הרוח". והילדים − סופם לפרוח כמו סביונים ברוח, "לא נותר אלא לחרוז פחדים עם ילדים", עד ש"הדיכאון נשפך \ כמו שמנת על מחית \ תפוחי אדמה" ("תירס", וראו כיצד הדיכאון הוא הדבר הנדיר, היקר, הצח – השמנת, בעוד תפוחי האדמה הסתמיים, המשעממים הם השפיות). ובקיצור:

המילים והשורות מואנשות תדירות. הן "קמות בלילה ורוכבות על אופניים אל הלב". הקינה על הזמן ההולך ואוזל מנקבת חדרים. ונראה שהמודעות לקינה הזאת, העיסוק במילים, מבהירה את השחור והופכת אותו לשחור יותר, ממתיקה את המר והופכת אותו למר יותר ("אני קצרת ראייה \ כשאני נועצת מבט חודר למרחוק \ שום דבר לא מתבהר"). כזו היא אותה המְתנה נבחרת, קשה ומרה וצלולה, כה צלולה:

הצלילות היא היצירתיות.  לראות עורב שחור ויונה שחורה – זוהי מתת האל. כל זה קרה פעם – לפני שהשפיות כובסה. פעם, לפני שהיה כל כך קשה לדפדף בספר, לצעוד קדימה, פעם – לפני שהמאוורר צימח אצבעות מאובקות. ואני רוצה לומר לדוברת: עכשיו זה קורה לך, ממש עכשיו, והרי קראת לזעקה הזאת "שיר", והרי לידתו צלחה כה יפה, והרי הצלילות – היא המולידה שירי אמת. השירים הם ההוכחות, שחור על גבי לבן, שהצלילות קיימת. הרי דווקא כשהחלונות עכורים את רואה את עצמך צלול. אל נא תרססי אותם בנוזל הכחול, אל נא תנגבי.

ראו עוד על ניצה פלד:

ניצה פלד בלקסיקון הסופרים

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון "בראש גדול" בכמה הוצאות ספרים, עורכת תוכן - אבל לא רק, עורכת שירה - ומבקרת בה, ולא רק אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

10 תגובות על לחכות או לא לחכות – זאת השאלה

  1. מאת גיורא פישר:‏

    בוקר טוב
    תודה שהבאת וקראת בשיריה של ניצה פלד. באמת שירים מצוינים. תופסים את הלב והעין.
    יש לי רק הסתייגות בקשר לכריכה, עניין אישי לגמרי: אולי היא מהפנטת ,אולי היא משרתת את מהות ואוירת הספר, יתכן וזו עבודת אמנות נפלאה. אך תמונה זו מרתיעה אותי.
    גיורא

  2. מאת ורד זינגר:‏

    זאת כוונת היצירה, לדעתי. להרתיע. זאת עבודה שאמורה לדחות את המתבונן. להגעיל אותו. לעמת אותו עם הצדדים הדוחים שלו עצמו. מתוארת בה הכלאה בין אדם לעוף. זה לא דבר נעים להישיר מבט אל הדבר הזה, אל הכיעור, אל המלאכותיות, אל האילוץ – שהרי הנוצות מכסות את הרגליים כמו גרביים. הכול ב"כאילו". יש כאן התחזות מעקצצת. זה לא דבר נעים להישיר מבט אל התחזות מעקצצת.

    לזה אני קוראת אמנות במיטבה. היא אינה משאירה אותך שווה נפש. מה גם שהיא משרתת תכנית וסמנטית את אחד משירי הספר ואת רוחו.

  3. "הַי – ורד – ותוֹדה ! – / אבל – מצוֹת-צמוּקוֹת- של-עצב – לא-מפריחוֹת-לחמניוֹת – אל-הלב … //"
    24.7.15. (C). אלגל.

  4. מאת חנה טואג:‏

    קריאה רגישה ומעמיקה בשיריה של המשוררת הכה ייחודית ומוכשרת -ניצה פלד. תודה לך ורד את כותבת מאהבת השיר והשירה.

  5. מאת ראובן מירן:‏

    תודה על הרשימה המקיפה והמעמיקה הזאת, ורד זינגר, ששיריה הנהדרים של ניצה פלד כה ראויים לה.

  6. מאת ארנון גורני:‏

    איך לחיות בלי לתהות

  7. מאת לא חשוב:‏

    מה זה "אווחה"?

  8. מאת לא חשוב:‏

    שירים נפלאים! שירה נקייה-נקייה.

    מה פירוש "אווחה"? (" בתחילת השיר הקצר כאווחה ")

  9. מאת ורד זינגר:‏

    מדוע לא חשוב? זה חשוב בהחלט!

    פירוש המילה "אבחה":

    https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%97%D7%94

  10. מאת דרורה וייצמן:‏

    השירים כה יפים והכתיבה עליהם כה מכבדת.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*