לכבוד יום הולדתה של קטרינה קליטקו – מבחר משיריה

שירה

לקטרינה קליטקו

צלולה מלראות ותמה היא

תברח מעצמה אל עצמה,

כאילו אוויר או מים –

מסתירה כל מילה פרומה

הנישאת ככנפיים קורנות

של דגים ועופות שמים,

פצועה בצמיחת אילנות.

אנה וובצ'נקו

לאחרונה ראה אור בהוצאת מקף ספר שיריה של המשוררת האוקראינית קטרינה קליטקו, "הזהב, המור והדבש". לכבוד יום הולדתה, החל היום, אנו מפרסמים מבחר משיריה שתרגם אנטון פפרני.

ספר שרים חדש “הזהב, המור והדבש"

קָטֶרִינה קָלִיטְקוֹ

Катерина Калитко

תרגום מאוקראינית: אנטון פפרני

* * *

חתוך למזכרת כמה שיותר בד צחור.

שבות חזרה מגילות הפנים הקרות, וצופה

אתה בהן וחייך מקדיש כדי ששמות תזכור,

בבוא העת – תשננם לילדיהם בעל פה.

כל כך חד-משמעי ובלתי-נמנע נעשָׂה הכול

כשאבדו מוֹתְרות הצער הפרטי, האישי.

ברשימת הדיוור הארוכה עלה המכתב ייבול.

כאזכרה, דמדומים בחדרנו, אורחים מחַרישים.

יהיו לך חיים טובים, ארוכים, וחריפים מאוד,

כמו הרגלינו, ספוגי טבק, מושרשים ועמידים.

בשמיים גדולים מישהו לא נרדם, כל עוד

הוא פורש אחד-אחד אנשים עשויי חוטים

באצבעות דקות ורכות ובלתי-מתפשרות.

אנו רוחצים פנינו, על הבד נושפים זיכרון.

כמו יונים, הרקטות עפות אל החלון

אנו לא נחזור. רק הן חוזרות.

Побільше відріж на прощання…

* * *

מהשפה שלי נשקף הים

ורליגיוֹ פרֶירה

אנא, שיר לי בשקֶט, וסוף-סוף אלך עכשיו,

אפַסק שיחי פטל שחור, אסֵב לאחור מבטי.

אשׂא את עצמי, כמו דנובה בנפת סבתי אשאב.

אנא שיר, שיר עַד הסוף. מהנפילה הצל-נא אותי.

אנא שיר לי, פיךָ אֶל חזי, ולבי בשפתיךָ קח

נחשי השפות ייקלעו כדרקון דו-ראשי, גשרים

כולם שישרוף לו וישמור על מערת הבלתי-נשכח,

יהיה מה, שתישאר בה רק נחושת וגם ציפורים

מעץ, התראה יש פה שתיים, שָׁם על טפחה,

לכל אחת שני לבבות, לאהבה וליגון,

גרון מצויר מלא קולות חורקים לכל אחת.

אך לאיזו מהן תרשה בגרונךָ לשכון?

אולי השפות שלנו יכלו להישפך לאוקיינוס,

אך רוח האובך שדרותיהם ואפיקיהם דורכת.

ועכשיו – מלֵחה ובִיצות, מחצבות ומילים. אנא,

שיר לי עוד. ראה: אני בוססת, בדרכי משתרכת.

אנא, שיר, שְׁמור על המדורה, בתנומה אַל תשקע,

רציתי לשבור צימאון, ולנתי, מכוסה באותיות

ישָׁנות, מושלכות על קרקעית הבאר העמוקה

שממנה לא נראה אור הבוקר מעבֶר דופנות.

אנא, אפיק אל מעבֶר לאופק הושט לי בקולךָ.

אתפשט על החוף, אעטר פטמות בחנה.

שיר, זמֵר לי, למען הרגיש איך הגולם בָּקע,

ולים – ירך אֶל ירך אתה יחַד

איתי נכנס.

(Заспівай мені тихо)

מיסיונרים

טובלים קולמוסים בקסת שאותה על הבטן הצבנו,

כתבנו הביתה, אהובי, כי הארץ הזאת לא סולחת

וכי מכאן יש דרך אחת, וסוסי היאור לפנות שַׁחר

חרֶש רוחשים. ושכחנו מכתבים שכתבנו

בשעה שלוש מדי יום. לפעמים מאוחר יותר.

רגישה וקשובה לקצבךָ, שכובה פרקדן, אט-אט

התנדנדתי כספל שחושש, פֶּן יישפך ממנו מֵעט

ואז על הסדין כתם גדול ושמן יישאר.

ואחר כך, כשהתעוררנו, על תקרת חדר השינה

צללי הערביים האילמים סרטים מוזרים הקרינו.

היינו צמאים, אך גרועים היו המים ששם שתינו,

במחנק החוף קולוניאלית החניקה אותנו הצחנה.

קילפתי פיסה-פיסה את העור ממךָ וגם מעצמי –

התזכור איך יצאתי לראשונה לבד אל הרחוב.

דייגים עם שפמנונים חשמליים, עוד חיים, על החוף.

מובילי המים עם סוסיהם העגומים, הגרומים.

כולם נהרו לכיכר, גם אני הלכתי, למרות

שריאותיי סירבו לנשום וגופי לא שׂמח לחיים.

הרחק מהקמטים על המצפון והסדינים והלחים,

הרחק מרטיבותם החלקה של העור והאצבעות.

אך גם הגוף הקפיצי ביותר בבוא הזמן

ייאנח וירצה לנער כוכבים שאליו נדבקו.

הה,  אֶת בשרו משוקו של עצמו גוזר השמאן,

העיר זקוקה למטָר, בה הכול בחולות שקוע.

לא דיברתָּ אליי, לא אספתָּ אותי,

אלא כמו וירוס חדרתָּ והתפשטתָּ פתאום

והם האכילו בבשר חי אֶת סבך הגומֶא,

הדגים והאוחים הצדים דגים בארץ ההיא.

כתבנו הביתה, הצמדנו שפתינו לשעווה אדומה

בתקווה לשלוח את המלאך יחַד עִם האיגרת.

שהדוור הזקֵן, שעוד מאמצע הקַיץ משתכּר,

יתקע בקרן – ותיפול החותמת האחרונה.

רצינו רק לבשׂר, כי שוהים אנו כעת במקום

בו חסרי ערך הלילות, הבאוש והמים וכל דָבר

מלבד המזבח.

כבכל העולם.

וייתכן שיבוא היום,

כשיבהיקו העצמות. וייעלם,

ייעלם הבשר.

(місіонери)

* * *

מי אתה – עוד רֵעי? הוליד אותךָ יום חולני

כנף בשרו של החי ידיך בצעו כמו הפריכו

השמות כיינות – כה מרים וקולחים בגרוני

מה ידעתי על זה העולם בו כל כך אהבתיךָ

מטבעות הפנים התפזרו ברחובות כִּבְבּורוֹת

אבּוקת המילים מרטיטה בסמטה ודועכת

ציפורים – עוללי חיוכינו (כה חמים האורות)

זו העיר – לא קיימת למי כל דרכֵּנו שייכת?

פוררו הרוחות את פסיפס עליזות המבט

בקטפן את פרגי הפצעים דווי הגוף הוא כאחו

קור ניכּור החלום – האומנם לא אמנעהו לעד?

האומנם לא אחזיר עוד את מי שממני שוּלח הוא?

נבואות פיותינו נדָמו – אִלמן כה קָדַר

עת ידי בידך, קרן-אור את פניך צורבת

בשכבר הימים כך אחז את חרבו הלודר

כך ברוח פוסעים ויודעים: הַמעידה לא אורבת

כמו ספרים בידי העיוורת – אקרא את דמותךָ

אם אתה לא רֵעי, אז בכל החיים אין עוד טעם

כזרימת הנהר הקדוש – הזמרה שניתכה

גאתה בגרונךָ – מתחדש העולם גם הפעם.

(Чи ти досі мій ближній?)

* * *

בחדרינו קבועים – הגותם הנסתרת

משַתקת, בכל תנועתנו שולטת

כה אטוּם הווילון – קרן ארו לא חודרת

ינְקפו עוד יובלות עד אשר נתגלה פה

במנוחה בה הייתה לעמָל שלוותֵנו

כה כבְדה הנשימה מבטינו קפאו – עוד

אנו שנֵי אוהבים בתשישות תנומתנו

ואילן הנשיקות – אחרים ינַקפוהו

הנשמה כאן בעד הנשימה משלמת

וזמננו – לעל-זמניוּת כמחיר הוא

בחוחי העיניים – השִוועה האילמת

התנומות אֶת נר שיחתנו הסתירו

מיקומךָ כאן בטבע דומם כבר קבעתָּ

כּמו פֵּרות על הטס

מול הראי הזדקפתָּ

בדעה כי אני ישֵנה בגאווה אתה

בפישוק אצבעות את כנפיך הנפתָּ

(Ми вмонтовані намертво…)

* * *

כה רציתי אותו. אך דבר-מה עוד לבי הוזה

המידות הטובות לפז גחמני נופלות

איפה האופָן שיכרוך על עצמו את הגוף הזה

ויגאל אותו מאוזלת היד ומהמשאלות

איזה בית אסורים יקבור אותי במאסר עולם

או לעריפה או לביתור בכיכר חיי נידונים

הכול חולף ואובד. בבוקר חרֵד ונכלם

מאדן החלון נוסקות להקות היונים

ציפורים רבים האכלנו. חופן זרעים נזרָה

גילינו טוּב לב אנושי לנושא כְפוי טובה

אך בה בעת שלומית בנשמתי התעוררה –

כה רציתי אותו מה אעשה? צפויה הַשיבה.

ואולי אשאר שולמית גם הלאה. האִם

אהיה איתו ובתוכו, אוהב בדמותו את עצמי?

אפילו לא שמנו לב איך חווינו אינספור עינויים,

נשארה שלוותם הכנה של אותם  היָמים.

חיה בי יהודית, ובחרטה היא לא מתענה,

שום ציפור לא נחתה, לא אספה זרעים מידיי.

לא ישרוד הולופרנס, ועוד אני ממתינה,

כי על המוקד אעלה. על לא כלום, בוודאי.

הכול חולף ואובד. נפער כל פצע ישן-נושן.

ליחכה את רגליי האש, אך חומהּ – ביישני הוא ורך.

ניצב נוכחנו מאחורי מסך עשן

זה הגורל.

זה – הגורל.

אותו רציתי כל כך.

(Я хотіла його…)

* * *

ואז התזמורת הריעה והוא הופיע,

ורציתי לגעת, לבכות: "אחי" בקול רועד,

אף כי פרת וחידקל זרמו כרגיל מגן העדן

והשתחלו לאפיקים באמצע גווֹ וגווי.

הוא הלך כעלעול וכגעש החרדות סָער

ונשבר על הסף שָׁם גבעולים נצחיים נעים.

כי היֹה הייתה אחות והיו לה שנים עשר

אחים כאיש אחד.

ואנו רק שניים היינו.

ביניהם הוא הקטן, תפורה מסרפד החולצה,

ועל כן – ישָר מהכתף נמתחת כנף חזקה.

הוציא כנגדו הזמן את פנימיותו הירוקה,

הוא הלַך  וקלַח והאיר וכל ישותו התנצנצה.

הכינורות הנעימו, הטריטונים[1] בקונכיות תקעו יחד.

מעל שערי האגם של אצטלן[2] נסקו אנפות לבנות

עת נחה על כתפו כף יד קלה ופורחת –

רצוצים וצרודים, נדמו לפתע צלילי הנגינות,

בשדרה ישנה העורבים מעל קניהם הרקיעו.

איפה שנקצר הסרפד – צלליוֹת מעוכות צומחות.

על הכרית הריקה נרדם לו נחש צהוב.

ומסתבר שליפול לתוכו – כמו לתוך השלגים.

וכמו קליע בחלב עמוק, אֶת הקרקעית אחפשׂ

ישָר לפיו הלוהט אכניס מילים: הִפַּרֵשׂ,

היפתח לרווחה, אַל תפְחד, הס, אַל תפרכס,

אקח בשיניי אֶת כנפךָ הפצועה ברסס

ואשאך מההר אֶל השׂדות בהם צָד אֵל עליון

ואֶת פני האנשים הנבובים בציפורנו מקלף,

אז אֹמַר לו: הִנֵה, בין השנים עשר הוא האחרון.

קח אותי.

אך הוא יענה – שילך.

(І тоді заграли музики)

* * *

על כוס קפה הם דיברו על דא ועל הא

קח אותי

אהובתי עתה השעה לא כשרה

לא דווקא עכשיו רציתי לומר את זה

קח אותי איתך

נו באמת מה קשה לך

אהובתי חִשבי בעצמךְ

עכשיו זה בלתי-אפשרי

האחריות האדירה הזאת

לא תיכנס בשום אופן

למזוודה הקומפקטית שלי

עדיף שהכול יישאר בעינו

לא אכפת לי היא אמרה

וחיבקה את צווארו שראשו

התנשא התנוסס עליו בגאון

והביט לכיוון אחר לגמרי

אנא בעדינות הוא ביקש

אני חושש פֶּן יישמט מכיסי

הדרכון היקר שלי

עם האשרות הטריות

היא נסוגה

כוס קפה התהפכה

אך לא היה אכפת לה

היא רצתה שהוא ייקח אותה

איתו או כפשוטו

רצתה להישאר איתו

להיות לצדו

אפילו ממש במקום הזה

בבית הקפה הקר של נמל התעופה

הכפתורים ניתזו מהחולצה

אלה היו כפתורי אמְרת השרוול

שהייתה צרה מלהכיל

את היד הגברית

שהרימה את המזוודה.

(За кавою)

* * *

מה קרה אהובי?

אהובי

מטר סוחף כבר פורץ

בקצה החלום – הדממה על משמרהּ ניצבת

כהתה כבירה שחורה תוגתךָ הגדולה לאין-קֵץ

בדירת עליית הגג שלךָ הצהיבו ריחות הצבע

מאילן היוחסין הענֵף תפוח בָּשל נושר

גופינו – קללה הם,

אך תפקדם הישועה הגואלת

אהובי, לא כדאי לקרוא אֶת פרויד מדֵי הערב

אל לנו לחשוש מעצמנו

וגם אהבה עצמית לא מקובלת

אך דהו הטפטים – כה שקופים נמשי הצבע

וכמו בקלידוסקופּ נביט ונראה דרכם אנו:

חיֵינו מפרים הבטחות – אולי נבלותם מעצבת

אֶת נוהג ההתנגדות ומשרישה אותו בנו?

אך מה זה בכלל התנגדות? בימינו כמו מחלה היא

עם תסמיני צורתה האופנתית של השפעת

על כן אספלנית השכל מורידה את החום כפליים

אהובי, הטֶה-נא לי אוזן

בשתייה הפרזת הפעם

לחתונה או להלוויה נוזמן בעתיד – מה נדמה לךָ

מה נעשה בגבב-הנייר המתגבע כסלע?

בלי מלח לא טובה הארץ –

לכן נהייה לה מלח

בעידן הצרכנות גם בנו צורך יהיה לה

(Що трапилось, любий?)

* * *

אהֲבה מבוגרת כל כך, שפחדתי לחשוב עליה.

הכבידו התכשיטים, ואסונות יומיום – מקלים הם.

וכעת אני מרגישה בעצֶב שבשקיפותו מתגלה הוא,

כי אוּכל לחיות עִם כל זה עַד איזה סיום שיגיע.

העדנה ללבי משתחלת,

כאילו ילדתיו ובני הוא

על עיניו החומות וציפורניו הוורודות הוא כילד,

אך הוא הגבר שבדרכי גופו מופיע.

חורף. שפתיים סדוקות. עצֶב מריר נאלם

בכוס השתיקה. הצרידות – סממן העונה היא.

רוח ודלף בחוץ. פער את לועו העולם.

נמל התעופה. הטיסה. השעון כחושף שיניים.

רק אות הצלב באוויר אֶת דרכו מברֵך,

אֶת מבטי לשמיים ריתקתי, כמו כבלתי

נדחפֶת אני בעוברי בהמון הנחפז, הצורח.

חשבתי: אהובי, אני כמעט מבוגרת.

ראֶה, במהרה גדלתי!

אולי לא תזהני בבואך אליי שוב, האורח!

(Така доросла любов)

* * *

בַּעל הכרֶם. ידיו, האדומות מהמיץ הפשוּט,

אוחזות במיומנות אשכולות בבשלות חמימה

ושׁדי הנשים הקטנים. חולפות ימות החמה.

השׂריגים הנמיכו לשׁוח. העננים הגביהו לשׁוט.

אֶת ריאת המפרץ הסירה חוצצת במלוכסן

עת אָבדוּ לטפֵי אדמות העידית ומי הים,

הוא עושֵׂה צַעד ונפרם: כל חלוּל ונקֶב תירוש נשׂא.

צהרי היום. השמֶש מסירה צללים מהקיים.

כמחט חדה ודקה הייתה כל הזיה חמה:

בטרם ההתיישבות בראש השולחן – איך

לנשֵׁק תריסר ראשים, החמימים מהתנומה,

אך מהו, אם לא הרוח, לאורך הספסל הריק,

מהו, אִם לא הכד, שבּו תוסס היין,

משום-מה כמוהו כשומן לווייתן – כבֵד וצמיגי.

הבקעה, כמו עריסה, חושך מחוספס מנענעת,

בגני האי-הדדיוּת בלילות משׂיחים הצמחים.

הוא מרים עלה מכורסם עַד עורק – נדמה לו

שֶׁכך, לכאורה, נראית האמֵת או אורהּ הקופח

של השמש, וגם פילוקסרה[3] ומשקעי המלח

בידיו הוא לוקח אשכול, כמו שאישה היה לוקח,

אבני נופך בידיים כהוֹת, ורותח, צורב לו המיץ,

עתה מה לךָ עוד – אמוֹר, מר שְׁליט הגפנים.

הכרם ובית העלמין ההר על כתפו מעמיס

ונושא לשמיים קברים – דקירות החיסונים.

(Господар виноградника)

* * *

לאחר שנות אהבה בבית השקט הזה גרים

מתקהלים ומתלהקים לבבות שונים: סיכות,

מַסכיות טבעות וגבישים – מגורי האורות המשתברים.

ההרגל: להתחבק, ליפול בידיים מפושׂקות.

ובאים הדברים שיחזקו אֶת שְׁנינו, אם כי

טוב היה אילו הרגונו ישָׁר במקום, מיד,

ואנו בורחים, כמו עכברים שׂבים וקטנים,

למחילה בה זמן רב הלכנו זה עם זו לבדָד.

אכלו לבבותיי במהלך השנים העוברות

את סכין הכסף. נכנס המרחב לעומק ללא סיסמה.

בחדר לילי מתהלכים: שקר קצר רגליים ואורות

חיוורים – סם שֵׁינה מבקשים, לא שוקעים בתנומה.

יש עצים גדולים, אך שום טעם בהם לא היה,

כי זריזות, לחות ורעננות יותר שפתי ורד הבר.

יש עלה עץ אגוז בין דפי הספר סימנייה.

מנורה צהובה עד אור הזריחה על אדֶן

החלון. יש בית סוהַר,

גָרוֹטָה[4] הכלי האכזר.

ישנם שדות בהם שוט פטרוס[5] לִבלב

ויש פטרוס שעִם השוט ניצב בשער העדן.

התקלקל במקרר תא השבת הנעורים

מה כאן, בין העשן למים, אפשר להתאים למגורים?

בישול ללא מלח, מצעים בניקיון מעומלן מרענן.

יש גשרון שֶבו נלך ולא נצא ממים עוברים.

מי ייתן ועוד פַּעם אנזל, אסתנן

רק

עוד פַּעם

אסתנן.

(По роках любові…)

לעוף ולהישאר

ההופך למלאכים את אלה שהשתייכתי להם.

נסטיה רומנקובה,  Сaravaggio

האהבה – אהבה, אהבה – חזור  עליה –

כמוה כאבן ההיא שאתה ממיס ושותה

בארוחת הערב. ונוזל מנוער ונסער קולח

בפכפוך, בשכשוך ואֶת פיקת הגרון שוטף.

הנפתח יותר – מנוצח. זה חוק, אין ברירה,

אין מנוס ממנו, כפי ששום תועלת אינה

תינתן למודע לו.

את עורךָ קלף במהרה

כטריקו הקרקס. עצמותיךָ מלאי הנגינה

הוצא אֶל אור הירח.

הם נולדים: הפרפרים –

משיר ערש. מפרי אפיל – הציפורים, ועפים,

עטים על אור פניהם האדישים של כל העוברים

ושבים, ואתה מתבלבל בין האביקים והמַצרפים.

כנחש מתחת ללשון, כחיפושיות פרעה – מהעיניים,

היוולד מתוך עצמךָ, משתנה כמשתחרר. שוקעים

כדורים פורחים בשמיים, כי ענוג הוא הלַיל,

ורק ניצני התת-כאב הלבן מתוכךָ בוקעים.

העטלפים – ממִקלעת השיער הכהה,

כלבי הים מהאוהבים שתש כוחם לעת זריחה.

הכול כדרכו נולד לו. אך כה כבדוֹת ידיךָ.

ולךָ שום ציפור משוחררת את נוצתה לא משליכה.

בקול עמום מתבקעים  התפוחים הנושרים,

והנֵה עתה

קרא לו, קרא, למבט הנמר של המלאך,

שיפשוט כחולצה מהילד את עורךָ שנחרך

כדי שבכנפיו החמות, החדות כתערים

סוף-סוף

תישחט

אתה.

(Злітати і залишатися)

S

אַל-נא תכבה אֶת האור בחדרנו.

כשתנעל אֶת הדלת ונחביא אֶת המַפתח,

שיהיה זה הדיבר האחד-עשר עבורנו:

לא תכַבה.

ביתי הקט, גרגר החרדל שממנו

צמחתי, אַל תעצום בתנומה אֶת עיניךָ,

מבעד להרים אשמע, כיצד שתקת עלינו.

שועלות שחורות

ירוקות עיניים תחפשנה עקבות בנתיבים,

הצוצלות תאסופנה מלח מכל הבארות,

תעופנה איתו אחרינו באינסוף המרחבים.

אַל תקרא בגרונךָ אֶת מיתרי הזמירות.

לא תכַבה.

צפעונים ברודים יזחלו אֶל החום והחלב,

יאכלו בדרכם את ביצי הציפורים,

תחת מפתן ביתנו ימצאו להם וִירִיי[6] שישלו.

בחוסר אונים רגשותיך זוכרים

כיוונוּ חלונות זרים, שרפו בשרנו עד תום,

וכשאנו חולפים – חשים שכשוך בגבנו.

אור הערים והכפרים – אגמי שלוות הגהנום.

לא תכַבה.

שתאיר המנורה מאה שנים, שלוש מאות מסעות ומסע.

בנהר אחד רחצנו, התנגבנו במגבת אחת,

בהשגחת האֵל הלכנו, על ההר ביתו הנישא –

לילה לעמק ירד.

התדע, זה כמו בילדות, כשבפתח אתה מתפעל:

שָׁם אשוח מקושט לחג, אורות שטים נוצצים,

אך איש לא יקרא לך אל תוך זה הפלא.

החיים אותנו חוצים,

לחורי המנעולים המפתחות חודרים

כשאקטן עד היותי תולעת עיוורת זוחלת,

אמצא את דרכי אפילו בסנוורים.

בוקר הפרחים הקטופים

האביב פתוח כמעט, החלונות נפתחים קמעה.

לעת עתה לא חגה השמֶש, הצועני בחופשה.

מושלכת מהשמיים זריחה אדומה –

התקלקלו הסונארים.

רציתָ לומר דבר-מה – אז בבקשה.

הרי סף הבית לשׁיבה, ולו סף הכאב זה היה,

אינו גרוע מהמפתן שהמפתח חבוי תחתיו.

רוחש החול בראש, כאילו מרחב הצייה

כלוא בצלוחית. והראש מודד עכשיו

אֶת זְמן האוושה והרַחש והקולות הקולחים

טובים הפרחים מהמילים, כך רֶמָרְק טען

ההזדקנות ביחד, עת לילות ארוכים חולפים –

מסוכנת באור. מעצמי אני סוחטת עתה

אֶת שנות התשעים – כטלפון חוגים הן הקרוֹת,

כטלפון ציבורי – האצבע בספרה נתפסֶת

ופסלון סוכר: צורות ילדותיות שבורות –

בידו של המאהב המבוגר חומן לפתע נמֵס.

תשכב חרש-חרש, וברכיך לבטנך תצמיד

תנוח עד תום הליל, אֶת הסאגה תחיה כיאות.

רק הילדים – נבובים, חלולים כקני סוף שתמיד

מוכנים להתמלא כליל בנשיפות ובנעימוֹת.

דבֵּר-נא, דבֵּר, בעיני רוחךָ אנה ואנה הבֵּט:

חמימות ושחורות, לבלבו הניצוֹת בתוך ריאוֹת,

ומנץ פֶּרח הקול – הנוצץ, הצלול, הלוהט –

ורועד על הגבעול.

ואם כי אמת לא ניתן לראות

כל עוד יש ביכולתךָ – דבֵּר, שא אֶת דבריךָ,

רְכן ונטוֹף אט-אט ממעל, כמו נקטר[7].

האישה מפוסקת כמספריים לפניךָ,

ואינךָ מרהיב עוז, כדי לשכב איתה.

(Ранок зрізаних квітів)

המשַמרים

כאן היהירות ספוגת מלח, ואותה כעיטור עונדים

כאחרי המלחמה שגזלה רגל, ידיד, עולם ללא חבלים [ייסורים]

אך כולם כאן – כלוציפר אֶת עצמם מכבדים

ונשותיהם נושאות אֶת אותותיה של לידת הבתולים,

לילדיהם – עפעפיים כבדים ושירה עגמומית וחולמת.

מנמיכים פה לשוט העבים כגַיסות אבירים אפֵלים.

קלסתר פניך – חורבה נוירוטית מושלמת,

אין ספֵק, אֶת הנוף החרד הזה הוא ישלים.

הילדים יביאו קורבן או פַּסְקָה[8] של פסחא,

הנשים ישלחו מבט עוגבני מאחורי השערים,

הגברים יציצו כשאתקלח בבוקר ואחר כך

יקרצו לך באהדה במבטים מהירים.

והחורף – סמטה סתומה שלאורכהּ היינות

המשובחים ביותר כבים בגרונות כפויות טובה.

בצלולך לאסוף מטבעות במזרקת הזיכרונות,

בליל אור למרְץ תקונן בבכייה עצובה.

ואם חלום טרם-שחר ישטוף בגל מתקרר,

אֶת הגוף כמו אבני החוף ילטש הוא,

על כף ידך תקום עיר נאווָה ומוארת

ואֶת קו גורלך היא תחצה בגשר.

אז תסֹב בעולם עִם עוצר הנכות הקישחת

שתכאב לפני הגשמים, ובחשד מקשירת הקשר –

תדמם, תפעם עם שחר.

מה יישאר לך – מהכאב הנורא – לקק כף ידך המיוסרת

זמן רב, בלהט, ברגש, כפי שרק כל בטוב ידע.

פלאים בלבך מטפח ואינך מסגיר שום פֶּלא

קֳבל עַם ועדה. אך הנֵה, כעת גם אתה

הולך, יהיר כלוציפר, בין האנשים האלה,

ומדבר אליי, כאילו אתה כמו כולם,

וצומח דרכי ברוב חשיבות וכאב. אלא

אני מצמידה אֶת לחיי לעיר, מצפָּה לצלצולם

של פעמוני שחרית בקפּלה.

מה יישאר לנו? אך ורק

ריח גוף נקי, וסדינים מעוכים שהוטלו במיטה הם,

והאכסדרה המרוצפת, והים שמעברה משתרע.

החיים איומים ושקופים, ואין תשובה בינתיים,

זה כמו להקשיב לשורש הדודא הצורח.

(Хранителі)


[1] יצורים מיתיים בעלי זנב דג, בניהם של טריטון (בנם של פוסידון ואמפיטריטה) והנימפות, פמלייתם של פוסידון ואמפיטריטה. במיתולוגיה יוונית מוזכרים טריטונים משני סוגים – בעלי ידי אדם ובעלי ההרגליים הקדמיות של הסוס.

[2] מולדתם המיתית של האצטקים. נהוג לתרגם את השם כארץ האנפות.

[3] חרק מזיק שמכרסם את שורשי הגפנים.

[4] כלי נשק ספרדי להמתה בחנק. כמו כן – סוג של נשק קר שמשמש לחניקה.

[5] כינויו האוקראיני העממי של עולש מצוי.

[6] באוקראינית בת זמננו – ארצות החום שאליהן עפות הציפורים הנודדות. מקורה של המילה במיתולוגיה סלאבית מזרחית, שבה היו לה משמעויות: 1) גן עדן 2) ארץ החום השוכנת מעבר לים שם השמש מנמיכה לנוע מעל פני הארץ; מקום שהייתה של השמש בין השקיעה לזריחה 3) מקום שהייתם של הציפורים הנודדות, הנחשים והזבובים בימות הקור. בהקשר הזה תנו דעתכם לשימוש בביטויים כגון "ארצות החום" ו"בארץ החמה, היפה" ביחס לארץ ישראל בשירו של ח.נ. ביאליק "לציפור".

ראו עוד משירי קתרינה קליטקו ב"יקום תרבות "

"הזהב המור והדבש" :מבחר משירי קתרינה קליטקו

[7] משקה האלים האולימפיים במיתולוגיה יוונית.

[8] שמו האוקראיני (הנפוץ גם בדרום רוסיה) של המאכל מסורתי לחג הפסחא: לחם עם צימוקים מוקרם בסוכר או מצופה אבקת סוכר (ברוב שטחה של רוסיה הוא נקרא "קוליץ') או חביצת גבינה.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , , . קישור קבוע.

2 תגובות על לכבוד יום הולדתה של קטרינה קליטקו – מבחר משיריה

  1. מאת אביב לוי:‏

    שכחת את הגילוי הנאות הפעם. הוצאת מקף היא הוצאת הספרים שלך. אתה מפרסם משוררת שאתה עצמך הוצאת לה את הספר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*