“יפה אחת קודם” / ענת זכריה, הוצאת הליקון, 2008.

נועד הביטוי “יפָה שעה אחת קודם” להדגיש בעיקר את החשיבות בעשיית מעשים הטובים לאדם ולעולם, מיד (בהווה) וללא שהייה (לעתיד), וכי יפה וטובה השעה בה נעשים מעשים אלה. מקורו של הביטוי (על פירושיו) עוסק בהרחבה בהבדל בין העולם הזה לעולם הבא:

“הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא.
וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה”.

(משנה אבות ד יז)

על פי רוב תינתן הפרשנות הבאה: מצד אחד, רק חיים בעולם הזה – הוא עולם של שינויים ומהפכים – מאפשרים רגעים גדולים של תנועה פיזית ובעיקר רוחנית, של בחירה וחדירה לעומק מהות האדם. אלה הם תשובה ומעשים טובים, והם יכולים לבוא אצל אדם רק בעת שנתון הוא בסערות, ביצרים ובקונפליקטים. “תשובה” היא תנועת האדם מדרך רעה לדרך טובה. “מעשים טובים” אינם בהכרח קיום/ שמירת מצוות אלא עשיית חולין אשר לה השפעה על הטוב באדם ובעולם. תחושת ההתעלות הרוחנית – תוצר מעשים אלה, רבת עוצמה והיא עדיפה על פני כל קבלת שכר ולו העילאי ביותר בעולם הבא. מנגד, העולם הבא – הוא עולם של קביעות ונצח – הוא המקום בו מקבל אדם שכר על מעשיו הטובים בעולם הזה. תענוגות העולם הזה הנם זמניים ובכך חולשתם, על כן אין הם מתקרבים, ודאי לא משתווים בעוצמתם לעונג ולקורת הרוח השלֵמה שבחיי העולם הבא, שם כל הנאה היא שגרה המתמשכת עד כדי נצח.

בספר השירה הנועז והמיני ‘יפָה אחת קודם’ מתמקדת ענת זכריה במעשֶׂיה בחייה. מעשיה הם פעולות גוף כמו גם תנועות רוח, חיפוש, געגועים וכיסופים. המשוררת תרה באפן מתמיד אחר ‘שעה אחת’ בעולם הזה, אחר הִתעלוּת הגוף והרוח, היא מבקשת אהבה, כמהה לאושר ומשתוקקת לחיים.

באמצעו של השיר ‘הַנִּיחוּ לִי כְּבָר’ (עמ’ 48) היא כותבת “… אֲנִי עוֹשָׂה דְּבָרִים שֶׁלֹּא / גּוֹרְמִים נֶזֶק לַזּוּלַת / אֲנִי מְפַנְטֶזֶת עַל מַה / שֶׁיֵּשׁ לִי וְלֹא עַל / מַה שֶׁאָסוּר לִי…”. במשפט הזה יותר משלוכדת היא את לב הספר, מרמזת היא על התייחסותה לשני רבדים: מעשיה בחייה ו’מעשיה’ בשירתה. בשני המרחבים רוקחת היא מעין תמהיל כן ומסקרן של נועזות וחציית גבולות, עם צניעות והססנות. מדגישים זאת התכנים הסוערים בספר לעומת שמות השערים משוללי הבטחון העצמי.

כך היא פותחת את הספר – מתוך השער הראשון ‘נוּ כְּבָר, פַּחְדָנִית’, עמ’ 6:

הַכֹּל בְּסֵדֶר

שׁוֹאֲלִים אוֹתִי: מַה אַתְּ עוֹשָׂה
בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן?
אֲנִי עוֹנָה: מְנַעֲנַעַת פִּלְחֵי קַסְטַנְיֶטוֹת
מִשְּׂמֹאל לְיָמִין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה
זֶה רַק הַיָּדַיִם שֶׁכּוֹאֲבוֹת בַּלַּיְלָה.
וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת,
וַאֲנִי מְחַכָּה, אֲנִי רַק מְחַכָּה
עַד שֶׁיִּהְיֶה לִי מַסְפִּיק כֹּחַ
לִנְשֹׁר.
בֵּינְתַיִם הַזְּעָקָה עָפָה
בִּכְבוֹדִי וּבְעַצְמִי לְגַמְרֵי בְּשֶׁקֶט
גּוֹרֶמֶת לִי לְמַלֵּט מֵעָרְפִּי
חֲבִיבוּת מַהְבִּילָה שֶׁל
קוּ קוּ אָה אָה
בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא
מַשֶּׁהוּ אַחֵר שֶׁמַּגִּיעַ
וְהַכֹּל בְּסֵדֶר תּוֹדָה
רַבָּה.

המשוררת נשאלת לְמַעֲשֶׂיהָ ותשובתה מקורית ולא צפויה. בתשובה מוחשית ומפורטת היא מתארת פעולה גופנית: “מְנַעֲנַעַת פִּלְחֵי קַסְטַנְיֶטוֹת / מִשְּׂמֹאל לְיָמִין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה”. ייתכן כי היא רוקדת את ריקוד הפלמנקו (פלמה בלטינית היא אש) או נוקטת בפעולות אחרות שהריקוד מסמל. פלמנקו הוא ריקוד ספרדי בו מחצינות הרקדניות תחושות ורגשות באפן חושני ומפתה. הוא מתאפיין בתנועות ידיים מורכבות ומסובכות בשל חוסר מקום בגינו נאלצו במקור הרקדניות לרקוד סביב עצמן. השיר מביע חיפוש וכמיהה, בעודו מושתת על ניגודים ‘צורמים’ כמו תנועה אל מול סטאטיות, כוח אל מול חולשה, זעקה אל מול שתיקה, סיפוק אל מול ריקנות.

תנועות הידיים המעייפות מסמלות את ניסיונותיה הפיזיים המאומצים לשאת חן, לפתות, לבטא רגשות. היא מנענעת אותן כמגששת באפלה אחר אהבה, תשוקה, חיים. הכאב העולה בידיה בלילות הוא כאב פיזי מוחשי אך גם יותר מכך. דבר אינו מגיע. אף אחד אינו נענה לה ולפיתוייה. חיפושיה אינם נושאים פרי והיא כפרי שהבכיר מחכה לאזור כח על מנת לנשור. אין היא נקטפת על ידי אהוב, בשיאה, רק מחכה לנשור/להשמט/להתנתק בעודה בשֵׁלה ולהיעזב, להישכח בודדה ומאוכזבת. סיום השיר מעט סרקסטי, בנימוסה “וְהַכֹּל בְּסֵדֶר תּוֹדָה / רַבָּה” מדגישה היא למעשה את ההפך הגמור מכך ומרמזת על הלך רוח אופטימי.

הנימה הארוטית העולה בשיר יוצקת בתנועות הידיים משמעות נוספת. מלבד היותן חלק מרכזי בריקוד שעיקרו פיתוי, מלבד היותן גישוש באפלה אחר אהבה גדולה וטובה, הן חלק מרכזי במשחק עם עצמה, במעשה אוננות. או אז לנשור משמעו לבוא על סיפוקה, זעקה שקטה משמעה גניחה שיש בה ביטוי שקט לסיפוק מיני ובו בזמן ביטוי זועק לריקנות פיזית ורוחנית. האורגזמה הפיזית אינה מביאה עמה את שמחפשת נפשה והיא מותירה אותה כפי שהיתה לפניה/בלעדיה: ריקה ובודדה.

אופטימיות זהירה מביעה זכריה בשיר ‘אָכַלְתִּי מַלְאָךְ’ (עמ’ 7). השיר מתאר דחף אוראלי ומימושו. כשהיא בעמדת כח, שולטת בסיטואציה, היא מרימה מלאך קל משקל כמו מטוס באויר, תוחבת לפיה ובולעת בעודו מזדקר וממריא לתוכה בחריקת כנפיים. אגב, בתרבות המדרשית ישנה ישות שחז”ל קוראים לה “…מלאך, שהוא ממונה על תאוה”) בראשית רבה, פרשה פ”ה פסקה ח’). לעומת זאת במיתולוגיה היוונית תואר לעתים תנטוס – התגלמות המוות – כבעל כנפיים.

סוף השיר מבטא שאיפתה, תרתי משמע, להרבה יותר מ”אֶחָד שֶׁיִּרְעַד בֶּעָמֹק הַפְּנִימִי”, להרבה יותר מנשימה. נשימה הנה פעולה זעירה של חדירה ופליטה של אוויר, של כלום, של רִיק לגופה. פעולה שקטה שאינה תובעת כל תנועה, שהיא בלתי נראית לעין, שהיא הבסיסית ביותר לקיומה. אמנם משמעותה חיים, אך המשוררת מבקשת הרבה יותר מאשר רק לשרוד. היא רוצה לעשות מעשים טובים של ממש. אם מסמלת הנשימה את רוח המשוררת, הרי שהיא מבקשת פעולה הדדית ומחכה שאת גופה יגדוש אהוב, פיזית ורוחנית. כך היא חותמת השיר: “… מִי שֶׁמְּחַכֶּה תָּמִיד מַשִּׂיג / בֵּינְתַיִם יָדוּעַ עָלַי רַק / שֶׁאֲנִי נוֹשֶׁמֶת”.

בשיר הגועש ‘הִתְפַּעֲלִי בִּזְמַן עָתִיד’ (עמ’ 17 – 14) פורשת זכריה ברצף מסחרר רשימה ארוכה של פעולות לגוף ולרוח, המהוות מעין הוראות הפעלה לחיים הרצויים. כך נפתח השיר:

“תִּתְמַתְּחִי, קְצוֹת הָאֵיבָרִים / שָׁוִים לֹא פָּחוֹת. תִּפְתְּחִי, / תִּתְפַּתִּי, תִּתְפַּתְּחִי תַּעֲלִי אוֹתָךְ / בְּחֶזְקָה תַּתְחִילִי מֵאֶחָד / מֵאֶפֶס לֹא נִרְאֶה אָמִין. / תִּתְגַּלְגְּלִי הַצְּחוֹק שֶׁלָּךְ מְבֻקָּשׁ / תִּתְפַּעֲלִי עוֹצֶרֶת לֵב בָּאֲוִיר / מְתַרְגֶּלֶת לָמוּת כָּל יוֹם…”

בתבונה וברגישות בוחרת זכריה שלא להשתמש בשיר בהטיה המביעה הוראה, דרישה, בקשה או הצעה, קרי לשון ציווי, אלא מרככת את הנימה באמצעות הטיית בניין הִתְפַּעֵל לזמן עתיד (תִּתְמַתְּחִי, תִּתְפַּתִּי, תִּתְפַּתְּחִי…). רק בשם השיר היא משתמשת בו בלשון ציווי (הִתְפַּעֲלִי). יכול הריכוך להעיד כי על אף שרוצה היא להאיץ בעצמה, עדיין משכילה היא לשמור על מינון מפוקח שיאפשר לה שליטה ומימוש. או שאין היא רוצה לדחוק בעצמה מאחר ומעשים אלה בוצעו בעבר ונהיר לה כי יבוצעו גם בעתיד. או שזוהי דרכה להביע רצון, משאָלה.

הפעולות כולן או לפחות ברובן הנן פעולות חוזרות, פעולות של הדובר על עצמה או פעולות של שינוי מצב. אין בהן פעולות הדדיות ואין פעלים סבילים. הפנִיה הישירה בשיר אל נמענת בגוף שני (אַתְּ) מדגישה ביתר שאת כי מדובר בפניית ה’אני’ אל עצמו תוך קונפליקט או בעת סערה. היא חותמת את השיר:

“…תָּזִיזִי לְרֶגַע הַכֹּל הַצִּדָּה / וְתַגִּידִי דָּבָר אֶחָד / שֶׁאַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד אוֹתוֹ / שֶׁאַתְּ לֹא יְכוֹלָה לַחְזֹר עָלָיו. / תַּגִּידִי לָהּ לָךְ / שֶׁאַתְּ עֲנָת זְכַרְיָה בָּעוֹלָם / אִם לֹא / מָחָר יִהְיֶה כִּמְעַט / אוֹתוֹ דָּבָר.”

כך היא חושפת כי זהות הנמענת היא זהות הדוברת, אף מציינת שמהּ. היא תובעת מעצמה ומחייה שינוי, מהפך, תנועה. דורשת את “הרגעים הגדולים”. ללא תשובה ומעשים הטובים, דוממת היא, וחייה הם כבעולם הבא, כמוות. על פי מודל הנפש של פרויד, שולטים באדם שני יצרים חזקים הקבועים בבסיס האיד: ארוס – שאיננו רק דחף מיני אלא הינו היצר לחיים, ותנאטוס–  יצר המוות וההרס. ארוס מסמל אם כך את העולם הזה ותנטוס את העולם הבא.

מתוך השער השני ‘אֲנִי כְּבָר יוֹרֶדֶת’, עמ’ 24:

אֹשֶׁר

הַשְׁמִיעִי אֶת יִלְלוֹת הַכַּלְבָּה שֶׁלָּךְ
כָּכָה אֶצְלֵךְ נִשְׁמָע הָאֹשֶׁר
כְּשֶׁהוּא תּוֹפֵס אוֹתָךְ עַל חַם
עִם הַלָּשׁוֹן בַּחוּץ
אַחַר כָּךְ תְּשַׁלְּמִי,
זֶה לֹא עֹנֶשׁ, זֶה פָּשׁוּט
כָּכָה.

אם לאושר הנכסף יש קול, ודאי קול יללות כלבה הוא. האושר חמקמק וכשהוא כבר צץ ומגיח, הוא תופס את המשוררת בתנוחת כלבה, על ארבע, על חם, בעת מעשה, בעודה מתנשפת.

הפניה הישירה בשיר לגוף שני ובלשון ציווי (הַשְׁמִיעִי) משמעה כאן הן התגרות עצמית והן קינטור. האושר תופס אותה ונתפס אצלה ברגעיה המיניים אותם חולקת היא עם בן זוג אשר אינו מוזכר כלל, או חווה לבדה כשהיא מפנטזת על אחד כזה.

“כשאני טובה, אני טובה מאוד, אבל כשאני רעה, אני טובה יותר” אמרה השחקנית מיי וסט, סמל מין אמריקאי פרובוקטיבי, בסרט “אינני מלאך”. נדמה כי בעיני המשוררת כשהמעשים טובים, הם טובים, אך כשהמעשים ‘רעים’, הם טובים עוד יותר. אחר כך תשלם המשוררת על המעשה אך אל לה לראות בתשלום עונש. השיר מקיים סתירה פנימית או לפחות מביע ספקנות. בחיי העולם הזה, עקרון הצדק האלוהי בו באים הכל על גמולם – צדיקים על שכרם ורשעים על עונשם – אינו מתקיים, או מתקיים רק לפעמים.

מתוך השער השלישי ‘לַעֲזָאזֵל, מַה בִּקַּשְׁתִּי’, עמ’ 55:

רְאֵה

כָּל לַיְלָה אֲנִי מִתְפַּתָּה
לִקְשֹׁר אֶת עַצְמִי בַּחוּץ
לְחֶבֶל אָרֹךְ
וּלְיַלֵּל גַּם מוּל חֲצִי יָרֵחַ
כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ חַי.
לָעוֹלָם אֵין תְּשׁוּבָה
וְלָשֶׁבֶת זְקוּפָה בַּמִּטָּה
מְתַרְגֶּלֶת אַגָּן נֵיטְרָלִי
זֶה מַסְפִּיק בְּקֹשִׁי.

שם השער מעיד על חוסר הלימה בין הרצוי למצוי. המשוררת פונה אל נמען שהוא או האל או האהוב הנכסף ומסבירה עצמה. בהתבססה על העיבוד הספרותי הדמיוני על פיו הזאבים מייללים בלילה לאור ירח מתוך בדידות, היא מדמה עצמה לבעל חי ומרמזת על היותה כזאבה בודדה ורעבה. הקשירה את עצמה לחבל ארוך הנָה בעלת קונוטציה מינית אך בנוסף מסמלת ביוּת ממשי ורעיוני של הפראי. היא מנוגדת לחופש הזאבים המשחרים לטרף בטבע.

היללה היא מעין קריאת חיזור שלא נענית, שאלה שהדוברת מפנה ליקום ונותרת פתוחה. החבל הארוך מאפשר לה להכנס חזרה לתוך הבית ולתרגל במיטה לבדה אגן ניטרלי אך “זֶה מַסְפִּיק בְּקֹשִׁי”. זה לא באמת מספיק/מספק. המשוררת מלינה על בדידותה וגם מעניקה ציון נמוך מאוד לביצועיה עם עצמה. על פי הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקן המטרה איננה האובייקט, המטרה ומקור העונג הם התנועה המתמדת סביבו: “אין זו מטרת הצייד לתפוס את הציפור, אלא לשחרר את החץ מן הקשת”. מבקשת המשוררת למצוא אהוב אשר סביבו ועמו תוכל לנוע.

ענת זכריה

מתוך השער הרביעי ‘מִי אֲנִי שֶׁאַרְעִישׁ’, עמ’ 74:

הַמְּשׁוֹרֶרֶת

אֲנִי מִתְרַשֶּׁמֶת מֵהַמֹּתֶן
הוֹלֶכֶת אֶל הַקְּצָווֹת
בְּמִשּׁוּשׁ סַף הַגֵּרוּי
בְּהַעֲצָמַת הַקֶּבֶס
חוֹשֶׂפֶת אֶת עֶרְוָתִי
עֲתִירַת הָרְבָדִים לְאַחַר שֶׁהֵסַרְתִּי
סוֹפִית אֶת עֲלֵה הַתְּאֵנָה
מוּכָנָה לְדַגְמֵן אֶת הַפְּעֻלָּה
הַמִּינִית הָאֲהוּבָה עֲלֵיכֶם
בְּעֵירֹם כָּפוּל
מַלְבִּישָׁה אֶת הַבִּלְתִּי נִרְאֶה גּוּף
מַפְשִׁיטָה אֶת הַנִּרְאֶה
סוֹפֶגֶת אֶת הַנֶּזֶק שֶׁבַּהַפְרָדָה
הַזּוֹחֶלֶת הַמְּתַרְגֶּלֶת לֹא מַאֲמִינָה לַשָּׂפָה
מִתְעַלֶּמֶת מֵהַמְּתֻרְגֶּלֶת הַזְּקוּפָה
הָאֶחָד בַּסּוֹף מְעַנְיֵן אוֹתִי.

שיר ארספואטי בו פונה המשוררת אל הקוראים תוך שהיא מדמה שירתה לפעולה מינית שהיא מוכנה לדגמן עבורם בעירום כפול, מצד אחד עירום הרוח (הַבִּלְתִּי נִרְאֶה), מצד שני עירום הגוף (הַנִּרְאֶה). החשיפה היא טוטאלית, לא רק שהיא חושפת ערוותה, לא רק מסירה עלה התאנה, היא אף מבצעת בפניהם תנועה מינית האהובה עליהם. המשוררת לא רק מתחשבת בהם, לא רק מבקשת לרצות / לספק בהצגת פעולה שהיא מבצעת על ועם עצמה, היא אף רואה בפעולה זו מעין פעולה הדדית –  פעולה שהיא מבצעת עמם. על אף שהיא סופגת נזקים ותחושת קבס, הכתיבה משולה לאחד ממעשיה הטובים ותוצרתו: התעלות רוחנית ופיזית.

“הָאֶחָד בַּסּוֹף מְעַנְיֵן אוֹתִי” – נדמית המשוררת לעומדת על במה ולא רק מצליחה לראות את כל היושבים בקהל, אף מגלה ענין באחד – עלום – היושב בשורה האחרונה. אם בשיר הראשון (בספר וברשימה זו) “הַכֹּל בְּסֵדֶר” דרכה לפתות, למצוא אהבה וחיים היא באמצעות פעולה גופנית – נענוע פלחי קסטניטות, הרי שבשיר זה היא עושה זאת באמצעות פעולה רוחנית  –  כתיבת או הקראת שירתה.

מתוך השער הרביעי ‘מִי אֲנִי שֶׁאַרְעִישׁ’, עמ’ 85:

מוֹלֶדֶת 3

לִפְעָמִים בַּשֶּׁמֶשׁ
הַכְּבִיסָה נָעָה מִתְלַטֶּפֶת חֲרִישִׁית
אוֹ אֱלֹהִים

שלוש שורות מן השיר ‘מוֹלֶדֶת 1′ (עמ’ 81 – 79) מאירות באפן מיוחד את השיר הנ”ל:

“… כָּל הַזְּמַן יֵשׁ כָּאן רַחַשׁ מְזַמְזֵם / שֶׁל הֹוֶה שֶׁאֵינוֹ בָּהִיר / לַנִּמְצָאִים בְּתוֹכוֹ…”

ההווה אינו ברור (כשמש). האם הכביסה בשמש (ודאי גם ברוח) היא הנעה ומרשרשת קלות או האם זה אלוהים? האם השמש החיונית לחיים (ודאי גם הרוח) היא המעניקה חיים ותנועה לכביסה –  עדות וסמל לאדם, לחיים – או האם זה אלוהים? אגב, לאורך ההיסטוריה האנושית ראו תרבויות שונות בשמש דבר מקודש ואף סגדו לה.

בשיר ‘שפת החור’ (עמ’ 44 – 43) השמש ואלוהים באותו צד. כך היא חותמת את השיר: “…בֵּינְתַיִם / אֲנִי מַעֲבִירָה אֶצְבַּע שְׁנִיָּה /  מִסָּבִיב בְּסַקְרָנוּת, בְּלִי לְהִתְנַשֵּׂא / כִּי אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי לֹא בַּצַּד / שֶׁל אֱלֹהִים, שָׁם הַשֶּׁמֶשׁ הִיא פִּי / הַטַּבַּעַת הָאַדִּיר שֶׁל הָעוֹלָם./ אֲנִי מַמָּשׁ בַּצַּד הַשֵּׁנִי / הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת לִי / מֵהַיַּשְׁבָן”. השמש היא גורם בעל כח משיכה, כדור הארץ חג סביבה, והיא גורמת שקיקה וחיים. במובנים אלה, זכריה מקנה לה משמעות אירוטית אנאלוגית לפי הטבעת. אבל האנאלוגיה היא חלקית, והמשוררת מסתייגת ממנה לבסוף: “אני ממש בצד השני” (ולא בצד של השמש), “השמש לא זורחת לי מהישבן”.

בשיר הנושא את שם הספר ‘ויפָה אחת קודם’ (עמ’ 30 – 29) מעלה המשוררת סדרת ‘התנצלויות’ על היותה היא, כמו לדוגמא:

“לֹא נָעִים לִי שֶׁאֵין לִי / הַכִּשָּׁרוֹן לִהְיוֹת אִשָּׁה […] לֹא נָעִים לִי שֶׁאֲנִי מַצִּיעָה / וְיָשָׁר מִתְחָרֶטֶת, לֹא נָעִים לִי / שֶׁאַף אֶחָד לֹא גֶּבֶר לְיָדִי”. והיא חותמת את השיר: ” וְלֹא נָעִים לִי שֶׁהֲכִי נָעִים לִי / כְּשֶׁאֲנִי מַגִּיעָה לִנְקֻדַּת הָרְתִיחָה / הָעוֹר הַוָּרֹד שֶׁמִּתְקַלֵּף מַזְכִּיר / עֲלֵי כּוֹתֶרֶת / וַאֲנִי קוֹרַעַת מֵעַצְמִי / לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ / וְיָפָה אַחַת קֹדֶם”.

לא רק שהשמש והמשוררת באותו הצד, אלא השמש אף זורחת בגופה וממנו (אמנם, לא מהישבן). ישנה רמיזה שעלי הכותרת הם של פרח החמניה, אם כי שם הפרח לא מוזכר בשיר. פרח החמניה מצד אחד מזכיר שמש בשל הצורה העגולה, הצבע הצהוב, עלי הכותרת המסמלים קרני שמש. מצד שני, כותרתו נפקחת כשהשמש זורחת והתפרחת עוקבת אחר תנועת השמש. המשוררת שורטת, מקלפת עורה כמו קורעת מעצמה קרני שמש או עלי כותרת בעת הגעתה לנקודת הרתיחה האורגזמית.

ב”וְיָפָה אַחַת קֹדֶם” אחת משמעה שעה (זמן), או שמש (חיים), או תנועה (מעשה טוב). בכל מקרה השמש מתקשרת גם למימד הזמן וגם לתנועה. כדור הארץ מסתובב סביב צירו וחג סביב השמש, ומכך נגזרות היממות. בנוסף, עשויה לרמז קריעת עלי הכותרת על המשחק בו מבקשות ילדות לדעת האם ‘אהוב’ כלשהו “אוהב, לא אוהב”.

בשיר הלפני-אחרון פונה המשוררת אל האל ונושאת תפילה. מתוך השער הרביעי ‘מִי אֲנִי שֶׁאַרְעִישׁ’, עמ’ 90:

תְּפִלָּה

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
רַק לִקּוּק קָטָן עַל הַבֶּרֶךְ
וּנְשִׁיפָה בְּאוֹתָהּ נְקֻדָּה
וְכָכָה שׁוּב, כְּדֵי שֶׁהַבֶּכִי יָבוֹא
וְיֵלֵךְ.
אַתָּה מֵבִין, לְרֶגַע הִתְמַהְמַהְתִּי
רָצִיתִי לְמַשֵּׁשׁ אֶבֶן וּלְהָרִיחַ
אֲבָל הַחַיִּים שֶׁלִּי מִתְקַצְּרִים
מְנֻחָשִׁים מֵהַמֶּרְחָק
שֶׁל הַבִּרְכַּיִם זוֹ מִזּוֹ זוֹ מִזּוֹ.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
בּוֹא הֵנָּה
רַק לִקּוּק קָטָן עַל הַבֶּרֶךְ
שֶׁיְּסַמְרֵר אוֹתִי יְחַלֵּץ
פִּשּׂוּק.

התפילה מקורית ולא צפויה בתוכנה ובשפתה. כפי שעשתה בשיר ‘הַכֹּל בְּסֵדֶר’ (הראשון בספר וברשימה זו) גם כאן עולה מדבריה המוחשיים והמפורטים תאור גופני. היא פותחת השיר ב”רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם” וכך נוהגת באל דרך של כבוד וקודש. ברור כי אמונתה בו כנה ושלמה. עם זאת, בהמשך היא פונה אליו במלים “אַתָּה מֵבִין” ו”בּוֹא הֵנָּה” כאילו מתקיימת ביחסים ביניהם קירבה אנושית ותחושת חולין. התפילה לא רק אישית בנוסח ובפנִיה, היא גם אינטימית, פיזית ומינית. היא מבקשת ליקוק על הברך. בתחילת השיר ליקוק ונשיפה, כמו מזור אנושי לחבלה בברך לאחר נפילה. משמעות הליקוק מצד אחד מוחשית ומינית, מצד שני סמלית. פישוק רגליים משמעו קיום מגע מיני וזהו בעיניה אחד מן המעשים הטובים המסמלים עבורה חיים. בנוסף, פישוק הרגליים משמעו חיים מאחר והמרחק בין הברכיים מסמל את אורך חייה, לכן פישוק רחב משמעו חיים ארוכים ומלאים. המשוררת מבקשת מהאל חיים. משפט המיוחס לפרויד אומר: “כמה נועז הוא זה המאמין כי אוהבים אותו.”

ענת חנה לזרע

ענת חנה לזרע ילידת 1964, נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון.
מפרסמת שירים ורשימות מעל במות שונות. ב”יקום תרבות” עלו בעבר ארבעה משיריה, רשימתה על “עיר ובהלות” ספרו של אלי אליהו ורשימתה על “תולדות העתיד” ספרו של שחר-מריו מרדכי.

ענת זכריה בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
על הספר באתר ההוצאה
.
אלי הירש על “יפה אחת קודם”
בידיעות אחרונות.
יובל פז על “יפה אחת קודם” בעיתון 77, nrg.

4 תגובות

  1. ממש כיף ענת לקרוא את השירים של ענת זכריה בליווי שלך זה מאד מרתק
    ומסקרן
    אני מאד אוהב את עמדת הקורא שלך שהמלווה בידענות גדולה ובחוכמה שתורמת כל כך לקריאה ולהבנת סגנונות המשוררים השונים שאת כותבת עליהם אני מאד מעריך את ההתמדה שלך בכך ומקווה שתמשיכי
    שמעתי את שמה של ענת זכריה וגם שמעתי מקריאה שיר בבית ביאליק אבל כאן קיבלתי מנה הגונה ממנה
    ועל כך תודה לך ענת חנה לזרע

  2. […] 1. אלי הירש בתאריך 7 במרץ 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות קרא עוד> 2. יובל פז בתאריך 12 באפריל 2009 בעיתון 77 ובNRG מעריב קרא עוד> 3. ענת חנה לזרע בתאריך 25 באוקטובר 2012 ב'יקום תרבות' קרא עוד> […]

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה − ten =