"אמנות ההיעלמות", או: איך התאהבתי בפלסטינית. גילית חומסקי על הקריאה בספרה של נעמי שיהאב נאי.

לפני כמה חודשים טיילתי עם אחותי בעמק רפאים בירושלים. הימים היו שלהי הרומן שלי עם אוה קילפי, וחיפשתי אהבה חדשה. בסטימצקי בקומה השנייה (ירחם אלכס אפשטיין על נשמותינו התועות) יש מבחר די מוצלח של ספרי שירה, ועליתי לשם.

מול המדפים גדושי הספרים היד נשלחה אוטומטית אל הספרים המוכרים שממילא יש לי בבית: אלתרמן. לאה גולדברג. שימבורסקה. בסקירה שנייה היא נמשכה אל שכניי לכור המחצבה. אנשים נמשכים אל המוכר והדומה, מחפשים שיקופים של עצמם וניצוץ של הזדהות. ויש די הרבה משוררים שעמם עמי ואלוהיהם אלוהַי, כמה מהם מוצלחים ואהובים. אלחנן ניר הנפלא. חן ישראל קליינמן, שבינתיים הוציא ספר חדש. הכנתי לי ערימה לבחור ממנה, וישבתי לקרוא.

באותו יום מצאתי הרבה סימבולים מוכרים ונעימים; הטלית והתפילין וירושלים. תיאורי נופים והדרך לבית הכנסת ביום כיפור. שירים יפים ועשויים לעילא, שאני אמורה להזדהות איתם כמו עם בבואתי במראה. שגם איתה לא תמיד אני מזדהה. אך הם פשוט החליקו בלי להותיר סימן. ומעל הכל ריחף הפער הזה, בין המרשים למפעים. אין כאן אמירה גורפת, אבל באותו היום קרה שמצאתי המון וירטואוזיות, ומעט מאד אמת.

ואז הצטלבו מבטינו. קוראים לה נעמי והתאהבתי בה ממבט ראשון. בחרתי ספר לא מוכר מהמדף ופתחתי באקראי. זה מה שמצאתי שם:

עלייך להיות זהירה

עָלַיִךְ לִהְיוֹת זְהִירָה כְּשֶׁאַתְּ מְסַפֶּרֶת דְּבָרִים.
יֵשׁ אָזְנַיִם שֶׁהֵן מִנְהָרוֹת.
דְּבָרַיִךְ יִכָּנְסוּ פְּנִימָה וְיֹאבְדוּ בָּאֲפֵלָה.
יֵשׁ אָזְנַיִם שֶׁהֵן אִלְפָּסִים שְׁטוּחִים כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁבָּהֶם הִשְׁתַּמְּשׁוּ
הַכּוֹרִים בְּחַפְּשָׂם זָהָב.
מָה שֶׁתֹּאמְרִי יִשָּׁטֵף הַחוּצָה עִם הָאֲבָנִים.
זְמַן רַב תְּחַפְּשִׂי עַד שֶׁתִּמְצְאִי אֶת הָאָזְנַיִם הַנְּכוֹנוֹת.
עַד אָז, יֵשׁ צִפּוֹרִים וּמְנוֹרוֹת לְדַבֵּר אִתָּן,
מַטְלִית סַבְלָנִית הַמְּמָרֶקֶת בְּמַעְגָּלִים,
וְהָאֶפְשָׁרוּת הָאִטִּית, הַגְּדֵלָה בְּהַדְרָגָה,
שֶׁכַּאֲשֶׁר תִּמְצְאִי אָזְנַיִם כָּאֵלֶּה,
הֵן כְּבָר יוֹדְעוֹת.
(עמ' 67)

מכתב בבקבוק

אנשים, כבר אמרנו, נמשכים אל מי שדומה להם. אבל אפילו יותר מכך, הם חולמים תמיד למצוא מכתב בבקבוק. מסר שהוטמן ונשלח וחצה ימים והגיע למקום הנכון. והשיר הזה נקרא לי כמו צופן בשפה שאני יודעת לפענח. זה היה הרגע שחיפשתי באותו יום לשווא בשירי טלית ותפילין. המשוררת הזו כותבת במיוחד בשבילי.

המשוררת נעמי שיהאב נאי

חוויית ההזדהות שלי עם שירתה של נעמי שיהאב נאי משונה במקצת. אפילו מביכה בקלישאותה. שיהאב נאי היא אמריקאית ממוצא פלסטיני, שגרה בטקסס. והיא כותבת שירים על ירושלים מהצד ההפוך. וגם על מחנות פליטים וילדים ערבים תחת כיבוש. כשהיא כותבת בפתח הדבר על הימים העצובים של 1948, כשמשפחת אביה איבדה את ביתה ורכושה, קשה לומר שאני מזדהה. אמנם אין סתירה בין שמחה ואמונה בצדקת הדרך לבין אמפתיה וצער על אובדנו של האחר, אבל הזדהות היא כבר עניין שונה. יום העצמאות הוא היום המרגש בלוח השנה שלי. הקמת מדינת ישראל היא בעיני נס ופלא וצדק פואטי, ספרותי, קוסמי. אני הולכת בו לבית הכנסת לתפילה חגיגית ותקיעת שופר. אני עם.

אלא שהאמת ניתנת להיאמר: אני יותר מעם אחד. שירה היא דת. היא מדינה ולאום. לאנשים שכותבים בכל מיני שפות יש שפה אחת משותפת. יש להם גם מנהיגים וטקסטים מכוננים, יש להם נרטיב היסטורי. הם מתאימים חוקים לעולם משתנה ומתחזקים גיבורים ומיתוסים. לפעמים יש להם גם מנהגים משותפים, חוצי מדינות. למשל זה:

אמנות ההיעלמות

כְּשֶׁהֵם אוֹמְרִים, הַאִם אֵינִי מַכִּיר אוֹתָךְ?
אִמְרִי לֹא.
כְּשֶׁהֵם מַזְמִינִים אוֹתָךְ לִמְסִבָּה,
זִכְרִי מָה טִיבָן שֶׁל מְסִבּוֹת
בְּטֶרֶם תָּשִׁיבִי.
מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָךְ בְּקוֹל רָם
שֶׁפַּעַם הוּא כָּתַב שִׁיר.
כַּדּוּרֵי נַקְנִיק שַׁמְנוּנִיִּים עַל צַלַּחַת נְיָר.
אָז תָּשִׁיבִי.
אִם הֵם אוֹמְרִים, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִפָּגֵשׁ,
תֹּאמְרִי, לָמָּה?
אֵין זֶה מִפְּנֵי שֶׁחָדַלְתְּ לֶאֱהֹב אוֹתָם.
אַתְּ מְנַסָּה לְהִזָּכֵר בְּמַשֶּׁהוּ
חָשׁוּב מִכְּדֵי לְהִשָּׁכַח.
עֵצִים. פַּעֲמוֹן הַמִּנְזָר בַּדִּמְדּוּמִים.
אִמְרִי לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לָךְ מְשִׂימָה חֲדָשָׁה.
הִיא לֹא תִּגָּמֵר לְעוֹלָם.
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מַכִּיר אוֹתָךְ בַּחֲנוּת מַכֹּלֶת,
הַנְהֲנִי בְּרֹאשֵׁךְ בַּחֲטָף וַהֲיִי כְּרוּב.
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ שֶׁלֹּא רָאִית עֶשֶׂר שָׁנִים
מוֹפִיעַ בַּפֶּתַח,
אַל תַּתְחִילִי לְזַמֵּר לוֹ אֶת כָּל שִׁירַיִךְ הַחֲדָשִׁים.
לְעוֹלָם לֹא תַּצְלִיחִי לְעַדְכֵּן.
לְכִי מִסָּבִיב בְּהַרְגָּשָׁה שֶׁאַתְּ עָלֶה.
דְּעִי שֶׁכָּל שְׁנִיָּה אַתְּ יְכוֹלָה לִמְעֹד.
אָ ז תַּחְלִיטִי מָה לַעֲשׂוֹת עִם זְמַנֵּךְ.
(עמ' 24-25)

האישה היא פוליטית

אנשים, מסתבר, מתחזים לכרוב בכל השפות. ועם שירים אישיים קל מאד להזדהות. זהותו הלאומית-דתית של הכותב היא לכאורה חסרת משמעות. אבל "אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית", כתבה ויסלבה שימבורסקה. ואולי אפשר להרחיק אפילו למנטרה המייצגת את הפמיניזם הרדיקלי: האישי הוא פוליטי. ובפרפרזה אישית: האישה היא פוליטית. נדמה לי שמקור ההזדהות מתחיל כאן.

בתוך עם המשוררים מסתתר עם המשוררות. קו אחד מחבר בין אוה קילפי הפינית, ויסלבה שימבורסקה הפולניה, נעמי שיהאב נאי הפלסטינית-אמריקאית. לא בשל הדמיון בין שיריהן (אם כי במקרים רבים דומה ששיריהן הם תמונות ראי האחד של האחר), אלא משום שהגרעין הפנימי דומה. הנקודה הפנימית, אם להשתמש בתמה החביבה על משוררת-אחות אחרת, זלדה.

אישה כותבת. היא מתבוננת בעולם, מודעת לקסמו ולכאביו אבל בעיקר מכוונת פנימה. כל אחת מהן יכולה הייתה לכתוב, למשל, את הפתיחה לשיר "ירושלים" של נעמי שיהאב נאי, פתיחה שהייתי שמחה לכתוב בעצמי:

אֵין לִי עִנְיָן לָדַעַת
מִי סָבַל יוֹתֵר מִכֹּל.
יֵשׁ לִי עִנְיָן לָדַעַת כֵּיצַד
הָאֲנָשִׁים מִתְגַּבְּרִים עַל זֶה.
(עמ' 106)

על גב הספר נכתב שיש בו "תמונות הפועמות בדופק חיי היומיום של הפלסטינים, שמצוקות חייהם סמויות מעיניהם של מרבית הישראלים". זה לא מאד מדויק. כלומר אפשר, אם מתעקשים, לחלץ מהשירים תמונות ממחנה הפליטים ואמירה ביקורתית-פוליטית. אבל בעיני הם בעיקר אותה נקודה פנימית בצבעים וצורות. הם כמובן מודעים היטב לקיומו של הנרטיב הפלסטיני, אבל דוברים מגרונו של נרטיב העם האחר. עם הנשים הכותבות. מרגרט אטווד ואליס מונרו, שימבורסקה וקילפי – נשים כותבות מזמנים שונים וממקומות שונים על פני הגלובוס. אבל הן דוברות אותה שפה. אין להן מדינה, אבל כולן שומעות את שירת אותה הסירנה. אין סיבה להמעיט במשמעות של פלסטין-ירושלים-טקסס בשירים של נעמי שיהאב נאי. הם בהחלט שימושיים לצרכי דיון במדינות הצודקים והטועים. ולטוקבקיסט הפנימי ינעם. אבל נוכחותם מחווירה לעומת הקול האחר. למשל בשיר "שינה ויקיצה", שכמו רוב השירים המכושפים מזכיר לי את נורית זרחי:

כֹּל הַלַּיְלָה מִישֶׁהוּ מְנַסֶּה לוֹמַר לָךְ מַשֶּׁהוּ.
הַקּוֹל הוּא נָמֵל, הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָךְ מִמַּעֲמַקִּים.
(…)
הַקּוֹל פּוֹלֵט אוֹתָךְ אֶל חוֹף חַיַּיִךְ.
אַתְּ לֹא יָדַעְתְּ מֵעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ כָּאן יַבָּשָׁה.
(עמ' 47)

נעמי שיהאב נאי, אמנות ההיעלמות, 2010

נעמי שיהאב נאי, "אמנות ההיעלמות", בחר ותרגם מאנגלית: משה דור. הוצאת מבע, 2010.

אודות גילית חומסקי

גילית חומסקי היא משוררת, סופרת ועיתונאית ישראלית. עד היום פירסמה כמה קבצי שירה וכמה רומנים שזכו לשבחים רבים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

2 תגובות על "אמנות ההיעלמות", או: איך התאהבתי בפלסטינית. גילית חומסקי על הקריאה בספרה של נעמי שיהאב נאי.

  1. מאת מוסררה:‏

    מזכיר מאוד את נדיה קורנצ'קי! שירה מאוד יפה לטעמי

  2. פינגבאק: פוסט אורח של הסופרת והמשוררת גילית חומסקי על ספר השירה "לידה אחרת" מאת פרוע פרח`זאד | קורא בספרים

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*