היד החזקה והחרב המתהפכת

 אודליה גולדהראט  דנה בשאלת "היד החזקה" שמסוגלת להתמודד עם לוחות הברית  והחרב המתהפכת החוסמת בפני האדם את החזרה לגן העדן.

היד החזקה והחרב המתהפכת .

מאת אודליה גולדהרט

הפסוק האחרון בתורה, מתוך פרשת וזאת הברכה, מדבר על מנהיג שהוכיח כוליות אדירה אל מול עמו-

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים, לד' יב')

פרשנים רבים התחבטו בשאלה: מהי היד החזקה? ולמה על פי הפסוק, היא משויכת למשה ולא ישירות לאלוקים?

רש"י פירש היד החזקה – "שקיבל את הלוחות בשתי ידיו". בעל הסולם מכנה את משה- רעיא מהימנא- "הרועה הנאמן" – כביטוי לאמונתו שמשכה אחריה את בני ישראל, ובנתה את אמונתם. דמותו של משה מועצמת בסוף ספר דברים, בפעם הראשונה בתורה מוזכר הביטוי "איש האלוקים"- להמחשת קשרו הקרוב והייחודי של משה לאלוקים "ולֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים" ( דברים לד' י').

 כמו כן, הכינוי הוא גם כהדגש ל – איש, לאנושיותו של משה. הכתובים נחלקו בשאלה: איך משה מסר לעם ישראל את לוחות הברית, ביד אחת או בשתי ידיים? בפרשת "כי תשא", בספר שמות, מוזכר עניין נשיאת לוחות הברית ארבע פעמים ובכל אחת מהפעמים כתוב כי משה החזיק את ספר התורה ביד אחת (בפעם ששיבר את הלוחות, המסורה מראה רמז כי החזיק את הלוחות בשתי ידיו). גם לפני החטא וגם לאחריו נושא משה את הלוחות ביד אחת. ידו החזקה של משה היא יד אמונה, שכן, היה צריך להתעמת עם ק' על יושר ישראל לקבל את התורה על אף חטא העגל. למעשה, בזכות אמונתו של משה בעם, ישראל שרדו את החטא. "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (שמות, לב, יא).

עשרת הדברות

משה ולוחות הברית .צייר גוסטב דורה.

על פי ספר שמות, נשיאת כובדה של הלוחות היה שווה לפני החטא ולאחריו כי בשני המקרים הם עשויים אבן: ראשונים כאחרונים, שבירתם היא גם התקיימותם ועיקרם הן האותיות. בפרשת "עקב", ספר דברים, מוזכר עניין נשיאת הלוחות שלוש פעמים. בפעמיים הראשונות לפני החטא, בשונה מספר שמות, נשא משה את הלוחות בשתי ידיו. רק לאחר החטא, כאשר ירד משה מן ההר בפעם השניה, נשא משה את הלוחות בידו האחת. על פי רש"י ספר דברים כמשנה תורה מציג משקל שונה לנשיאת התורה לפני החטא ואחריו: לפני החטא משה נושא את ספר התורה בשתי ידיו מכיוון שלוחות ראשונים הם מעשה אלוקים ולכן משקלם כבד על משה כאדם והוא זקוק לשתי ידיו. את הלוחות השניים, לאחר החטא, משה מפסל לבד.

משה ולוחות הברית צייר רמברנדט

משקלם קל יותר, כי הפעם הם נעשו בידי אדם. במשמעות עמוקה, משקל הלוחות הוא מדיד לתורה שלכתחילה לבין תורה שבדיעבד. בין תורה שלפני החטא ותורה שאחריו. ("ולכל היד החזקה, לדרכו של רש"י בפירוש התורה" עידו שטובר ירושלים) ההפרש בין שני המשקלים, קשור לערכה של עבודה רוחנית. התורה שלפני החטא, היא המקור אליו תמיד העם צריך לשאוף. משקלה כה כבד, שאף משה, איש האלוקים, לא יכל להחזיקה בידו החזקה והזדקק לעוד יד. לוחות התורה שלאחר החטא, תמיד ישאפו לחוזק של התחילה. חיבורו ההלכתי של הרמב"ם – משנה תורה מכונה "הי"ד החזקה". הכינוי מבוסס עך כך שה ה"יד" מסמלת את העבודה, התורה המעשית, המצוות המעשיות. בכדי להבין ולהפנים את המצוות, אנו מצווים לקרוא במחזוריות כל שנה מחדש את התורה. פרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה" מסתיימת באות ל: "כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב) פרשת "בְּרֵאשִׁית" נפתחת באות ב: "בְּרֵאשִׁית ברא" (בראשית א, א) צירוף התחיליות של סיום התורה ותחילתה, מוליד את המילה לב. עניין הלב הוא מרכז המפגש של שתי הפרשיות התוחמות את התורה. התורה עוסקת בבנייה. קודם של המקום (אור, שמיים, מים, ארץ) ככלי קיבולת. אח"כ צומח ובעלי חיים, שנוצרים לפי סדר שקשור לסדר של יצירת המקומות. אח"כ דמות האדם שבשלהי פרשת בראשית מכוננת בסדר דורות- אנוש. (ארחיב בהמשך) משם מתחילה בנייה של סדר עולמי שיוצר תשתית לבנייה של מוסר חברתי, דרך אירועים מכוננים- יציאת מצריים וקבלת לוחות הברית במדבר. בניית המוסר החברתי בעם עבדים, חייב להיות בבנייה מתמדת. אני מתכוונת באופן הכי אנושי, אפילו אם סיימנו לבנות את המבנה הכי מפואר, סיום ללא תחושה של תחילת הבנייה של משהו חדש נמצא חסר. ואילו תחילה ללא שום קשר לסיום השלב הקודם נמצאת ריקה. ההמשכיות הכרחית למשמעות. הלב יוצר את המעגל כרצון לחדש מציאות, או התקיימות בכל רגע ורגע, ללא קץ. "תְּבֹרַךְ מִבְּלִי קֵצֶה בְּכָל תָּבוֹא וְכָל תֵצֵא" (שלמה איבן גבירול)

פרשת בראשית

ביום שמחת תורה, לאחר שמשלימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, מתחילים לקרוא את פרשת בראשית. העולה לקריאה מכונה חתן בראשית. את המשכה של הפרשה קוראים בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – האם ראשית היא אירוע בזמן מסויים, מן הזמנים? אם כן, ראשית (צורת סמיכות) של מה? ראשית הזמן?

 ישעיהו לייבוביץ' זצ"ל מבחין כי ישנה בעיה בתפיסה הזאת, אולי הבעיה הגדולה ביותר בהגות המטאפיזית: "בעית הזמן ומושג ראשיתו של הזמן, או במובן המקיף יותר – מושג ראשית המציאות. האם ניתן לשוות לה מובן בקטגוריות של החשיבה האנושית?" לייבוביץ' גורס כי אין לפרש ראשית כאירוע זמני, אלא כסיבה למשהו או למקור. "אף המילה השניה – ברא, מהי? קטגוריות אנושיות הן: עשה, בנה, יצר, עיצב; אין אנו מכירים את הקטגוריה "ברא" במציאותנו ובעולם המוכר לנו. החשיבה התיאולוגית המאוחרת מגדירה ברא כהווית יש מאין, אך מושג זה בעייתי גם כן, כי איו לנו ודאות כי זהו פשוטו של מקרא (אבן עזרא מערער עליו)".

 לייבוביץ' מפרש כי אין ספק שברא מבטא יחס בין אלוקים והעולם, אך מילה זו כמו בראשית אינן מספקות לתודעתו של האדם מידע על אירוע מוחשי. על פי פרשנותו, תפקידו של הפסוק הראשון בתורה הוא להציג את העיקר האמוני הגדול: העולם אינו אלוקים, בניגוד לכל תפיסה דתית אחרת הקיימת בתרבות האנושית. בניגוד לאלילות, שאלוהויותיה משוייכות לעולם ונמצאות בעולם; בניגוד לנצרות, שלכאורה קיבלה מן היהדות את מושג האל הטראנסצנדנטי, אבל מיד הלבישה אותו דמות אנושית בת קיום בעולם; ובניגוד לאתיאיזם, שבשבילו העולם הוא מכלול היש, האלהים. בניגוד לכל אלה אומרת התורה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ": העולם איננו אלקים, ואלוקים איננו בעולם – אלקים הוא מעֵבר לעולם, מעבר לכל מציאות שבה קשורים מושגי האדם ומעבר לצרכים ולאינטרסים הנובעים ממציאותו של האדם בעולם. (הערות לפרשת השבוע, ישעיהו לייבוביץ')

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א' ב'). פסוק זה, לפי סדר דברים טבעי, אמור להיות הראשון. קודם היה תוהו ובוהו, וחושך ותהום ואז עניין הבריאה. דוקא הפסוק המסכם את נושא הבריאה הוא הראשון. אני חושבת, על פי פרשנותו של ליבוביץ' זצ"ל, שאולי זה בכדי להדגיש שאין בפסוקים עניין של זמן או אירוע. זהו, לדעתי, שיעור ובסיס לכל הבנת קריאת התורה, על אף ריבוי האירועים והסיפורים, לפעמים ההבנה נמצאת באופן הקריאה בלבד. בהמשך הפרשה ישנו תיאור של עשר המאמרות שבראו את הכלי – העולם. רש"י מפרש כי המאמרות הן תשע כנגד אחד. שכן תשע הוא מספר שלם וכל דבר בעולם מתחלק לתשעה צדדים או לתשע אפשרויות שונות (המהר"ל). המילה בראשית כמאמר יחיד שמכיל בתוכו את היסוד לכל הבריאה. מאמר ראשון– "יהי אור" (שם, א' ג') בתחילה, שימשו האור והחושך בערבוביא, וההפרדה ביניהם נעשתה במאמר היום הראשוןכוח ההפרדה', הוא השלב הראשון שצריך אדם לבצע בראשית כל עשייה ויצירה. תחילת כל עשייה היא היכולת להפריד ולחלק, בין אור – המסמל דברים ברורים ובטוחים, לבין חושך – המסמל הסתר וספקות. עצם ההפרדה בין הוודאי והספק – הוא תחילת הסדר. מאמר תשיעי ואחרון- "לכם יהיה לאכלה" (שם א' כט')

פרשת החרב המתהפכת .

ההיתר שניתן לחי לאכול את הצומח, הוא הכוח להפוך את יצירת הטבע מגרעין ופרי − לחלק מהאדם, ולהעלותו לדרגה נעלה יותר. משמעות הדבר היא הפיכת 'יצירת הטבע' – ליצירה חיה של עשייה. תכלית האדם היא לא להתנתק מן הטבע, אלא דווקא להשתמש בו, לרדת עד שורשו, ולהכלילו בדרך זו בתוך העשייה והיצירה של עולמות מורכבים ונעלים יותר, שרק לאדם יש גישה אליהם. (מחשבת אבות עניין והגות במסכת אבות, מכללת הרצוג) טבעי שאותו אדם, דמות שמשלבת כוחות זכריים ונקביים ("זכר ונקבה בראם" שם, א' כז') כבן מלך אדיר שלא מצווה לעשות שום עבודה בסדר העולמי, על פי החוק היבש, מצופה שימלוך על הכל ויחיה באושר ובעושר. אך הפרשה הראשונה בספר הספרים מוכיחה שהמציאות, שזה עתה נבראה, עולה על כל דמיון. הנחש אשר היה ערום מכל חיית השדה (בראשית ג' א') מפתה את חוה, הכח הנקבי, לאכול מעץ הדעת. את הכח הנקבי יש צורך לשכנע כי חוה לא נעתרת בקלות לנחש. לעומתה, אדם כמייצג כח זכרי, לאחר שחציו כבר אכל מפרי העץ האסור, נעתר ללא בעיה. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם, ב' ו').

כאשר ברא אלוקים את האדם הראשון, הוא לא נתן לו תורה. בגן עדן לא היו תרי"ג מצוות, כמו כן לא הייתה תפיסה של קבלת טוב רק אם התאמצת, לא היה מושג של התאמצות. אין עניין של עבודה, יש לך הכל. רק דבר אחד אתה צריך לדעת בשביל להשאר. לא לאכול מעץ החיים או מעץ הדעת טוב ורע. אם אתה אוכל ממנו אתה מת. דעת – השכל של הטוב והרע, השכל של ההפרדה. ההבחנה נוצרת כאשר ההשכלה של האחדות שהכל אחד, נובע ממקור אחד נגמרת. עץ החיים הוא ההפך מעץ הדעת. "חיים נצחיים יש רק לאלוקים" ההויה היא הדבר היחיד הנצחי. כל שאר הדברים האחרים הם אפשריים וגם יכולים להשתנות, להתחלק וכו… כאשר אדם נמצא בתודעה שהוא מבין שהכל אחד, הוא חווה חיים נצחיים. ברגע שיש את ההפרדה המושכלת של זה טוב וזה רע, ואת החשבון הגס השייך לעופריות העולם הזה, החוויה מוכרחת להיפסק, אדם לא יכול להשאר בגן עדן במקום בו הכל שלם.

המלאך עם החרב המתהפכת .צייר גוסטב דורה

 זה לדעתי עניין החרב המתהפכת. "וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ החיים" (שם, ג', כד' ) כאשר קין נולד אומרת חוה- "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְ־הֹוָ־ה"(שם, ד', א')- השרש קנ"ה, משמעותו יכולה להיות 'ברא'. "ויברכהו, ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמיים וארץ" (בראשית יד,יט) חוה מרגישה כי קנתה את מקומה על האדמה בזכות קין בנה. בהמשך הפרשה שורש השם קין הופך לאות. החטא הראשון בין אדם לחברו שנעשה בתורה הוא גם החטא החמור ביותר בין אדם לחברו המוזכר בעשרת הדברות – לא תרצח- דיבר זה מקביל (תקבולת כיאסטית) לדיבר הראשון בעשרת הדברות – "אני השם אלוקיך"- שכן בכל דבר בבריאה ישנו יסוד אלוקי וכאשר אתה נוטל חיים ממשהו, בפרט מאדם אשר הוא בצלמו ובדמותו של אלוקים, אתה מערער את היסוד האלוקי. קנאה היא מידה מעוררת מחלוקת מבחינה מוסרית. מצד אחד: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והנה יצר לב האדם רע, והוא חושק להיות יחידי בדורו, מי האיש החפץ חיים יברח ממנה, ויהא גבור הכובש את יצרו, על ידי העמק במחשבות טהורות. שיאמין באמונה שלמה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואפילו אם היה יחיד בעולם, לא יעדיף להרויח יותר ממה שגזור עליו. ואם יתוספו סוחרים כמותו לאלפים ולרבבות לא יחסר ממה שקצוב לו, ויתרצה במה שהוא רצון הבורא (אבות ד', הפלא יועץ) ואילו קנאת סופרים מבורכת וקנאת השם מבורכת עד מאד. לאחר הרצח, קין נע ונד בארץ, שורד שבעה דורות, עד שזרעו נכרת על ידי צאצאו למך.

על פי תנחומא בראשית יא', מתגאה למך לפני נשותיו שהרג איש רק בגרום לו פצע או חבורה, שבד"כ לא מתים מהם, ומקלל את מי שיהרוג אותו שינקם פי שבעים ושבעה. שושלתו החומרנית של קין המתארת הישגים בכל תחומי החומר, והליכה אחר התאוות, השושלת פותחת ברצח ונחתמת ברצח. קין רוצח את הבל מתוך התלהטות יצריו ולשם מטרה מסוימת, לסלקו מדרכו, ואילו למך רוצח את קין לשם התפארות בלבד

חז"ל דרשו שלמך הרג את קין ואת תובל קין בשוגג, כמו שקין הרג את אחיו הבל בשוגג. צאצא השושלת, הורג את מיסדה וכל השושלת החומרית שנבנתה, מיצר בשוגג, נפסקת.

"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת, כי שת לי א-לוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" "ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'" (שם, ד' כה', כו')

לאחר שאנוש, צאצאו של שת נולד, נדמה כי נחתם פרק בתולדות האדם שהיה לפני אנוש ומתחיל סוג חדש של אדם. כתולדות אדם נחשבים רק בני שת, כיון שרק אלו המנויים כאן הם הנבחרים. בכל דור נולדו בנות ובנים רבים רק אחד נבחר, לפי מעשיו. "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" (שם,ה', ג'). יורש צלם הא-לוקים שבו נברא האדם הוא שת, כי קין בחר בדרך החומר. פרשת בראשית פתחה בשני תיאורי בריאה, תיאור בריאה אידיאלית, שלמה (א, א – ב, ד) ותיאור הבריאה כפי שמתנהלת באופן מעשי (ב, ד – כה') פסוקי הפתיחה לתיאור שושלת שת מקבילים לתיאור הבריאה האידיאלית." זה ספר תולדות אדם, ביום ברא א-לוהים אדם, בדמות א-לוהים עשה אותו, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (ה, א', ב') – "ויברא א-להים את האדם בצלמו בצלם א-להים- ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם: "ויברך אתם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו" (שם, א, כח')

מתוך עיון בפרשת בראשית הפותחת את התורה ולפני מעיון בפרשה המסיימת את התורה, אני מבינה כי ישנה מציאות מצויה וישנה מציאות רצויה. הלקח הוא תמיד ההפרש בין שתי המציאויות האלו. המציאות העולמית היא המצויה ואילו המציאות הרוחנית היא איפה שהרצון שלנו נמצא, בנקודות הבחירה. אלוקים כבורא הכל, לא סתם נתן לאדם לאכול מפרי עץ הדעת. זכות הבחירה, השמורה לאדם, הטבועה בו בזכות החטא, תמיד תעצב את הוויתו. זהו, בעיני,צלם אלוקים.

אודות אודליה גולדרט

אודליה גולדרט היא יוצרת, מורה לתיאטרון ומלמדת יהדות בארגון "רוח יהודית".
הפוסט הזה פורסם בתאריך דת, היסטוריה וחקר התנ"ך, יהדות עם התגים , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על היד החזקה והחרב המתהפכת

  1. מאת לימור:‏

    אודליה שלום, כמו תמיד ידע מקיף, רב ומחכים, והסיומת האמיתית "זכות הבחירה, השמורה לאדם, הטבועה בו בזכות החטא, תמיד תעצב את הוויתו. זהו, בעיני,צלם אלוקים."

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*