בקו "ירושלים- ת"א" – דברים קצרים שנשאתי באירוע הרב תחומי שנערך בירושלים

 

בראשית דבריי, אני רוצה להודות למיכאלה למדן על האירוע המרתק והמהנה שהיא הפיקה ברוב כשרון ויצירתיות. הנושא לדיון, רשימת האורחים והגיוון שלהם ראויים לציון של תשבחות. כה לחיי.

אני רוצה לשרטט בפניכם בקצרה את קווי המתאר של הקשר האינהרנטי בין מרחב- תודעה- לשפה כאשר אנו דנים בנומדיות בין "ירושלים לתל אביב" דרך שני סיפורים שונים של סופרים שונים בתכלית ובנוסף, דרך שני שירים של משוררים צעירים המתקיימים והמקיימים את עצמם במרחב גיאוגרפי שונה.

כשאנו דנים בירושלים ותל אביב אנו צריכים לזכור שמדובר, לכאורה, בשתי ערים הרחוקות גיאוגרפית בניהן רק 59 קילומטרים. למרות המרחק הקצר, תל אביב היא עיר של ים וחוף, וירושלים היא עיר של הרים. אך השוני בין הערים אינו רק גיאוגרפי, אלא בעיקר גם שוני של סמלים ומיתוסים. באם נרצה נאמר ששתי הערים מסמלות שני ארכיטיפים שונים ומנוגדים של ערים: תל אביב מסמלת את הקדמה והמודרניות, את החופש, את החילוניות, את האנרגיה המתפרצת, את המתירנות, את הצעירות ואת הרב תרבותיות. או בסיסמא הקולעת "עיר ללא הפסקה". ירושלים, לעומתה, מסמלת את הדתיות, את עתיקות יומין, את הנוקשות, את הכבדות, ובעיקר את השסעים פוליטיים וחברתיים בין קבוצות שונות של דת, לאום ועדתיות. או בסיסמא הקולעת ה"עיר שחוברה לה יחדיו". אם כך, שתי הערים, מעבר למרחק הגיאוגרפי הקצר ביניהן מסמלות אף מרחק תודעתי רב, וכי למעשה שתיהן בדרכן המיוחדת מציגות ניגודים בינאריים של מקומיות אורבאנית שונה ואחרת הנעה ברצף תודעתי אחר.

הניגוד התודעתי אודות שתי הערים משפיע גם על "ספרות" (מה שאנו מכנים :אומנות המילה), ביצירה שלה ובמיוחד על השפה המתהווה שלה. כדי להראות את ההבדל בחרתי לעסוק בשתי יצירות ספרותיות שונות בתכלית שיצאו בשנתיים האחרונות: האחת, "אלנבי" של גדי טאוב. והשנייה "צ'חלה וחזקל" של אלמוג בהר. שני הספרים עוסקים בדמויות שלא שכיחות בהוויה הספרותית הישראלית באופן בולט. "אלנבי" של גדי טאוב עוסק בדמויות שוליות כגון :פרוצות, סרסורים, בריונים של חברת אבטחה, שוטרי סיור, חשפניות ממועדון ברחוב סלמה, ועוד דמויות שוליות אחרות של הוויה הישראלית. הסיפור מסופר בעין ריאליסטית נוקבת שלוש אהבות עזות לא לגמרי אפשריות, בין שלושה גברים צעירים ושלוש חשפניות. "צ'חלה וחזקל" לעומתו עוסק בזוג דתיים נשוי ואוהב מזרחיים הגרים בירושלים בשכונות העוני של ירושלים, החווים משבר בחיי הנישואים שלהם תוך כדי טקס המעבר הבין דורי של ראש הקהילה שלהם ולידתה של בתם המתפתחת בבטנה של צ'חלה. השפה של שני הסיפורים היא שונה בתכלית. מחד, "אלנבי" כתוב בשפה יום יומית, נמוכה, חילונית, בנאלית, רדודה ושטוחה. התחביר הוא מקצבי, פופי, חותך, פוסט- מודרני עד כי לעיתים ישנם משפטים בספר של מילה אחת. מאידך, "צ'חלה וחזקל" כתוב בשפה גבוהה, קדושה, קשה, מקראית והלכתית, המענקים נופך טרנסנדנטי לשלל התיאורים והדימויים של ירושלים. התחביר הוא רציני, עתיק, ולעיתים אף חוטא ב"עגנוניות" יתרה.

יוצא, אפוא, שהגיאוגרפיה שבה מתרחשת העלילה לא רק משפיעה על הדמויות ובחירת הסיפור אלא בעיקרה, משפיעה על השפה המתהווה של הסיפורים השונים. במילים אחרות, מעבר לבחירת הלוקאליות של הסיפורים, יצירת הדמויות ה"הביזאריות" והשנויות במחלוקת ישנו סיפור שבאופן מכוון ומודע מתעצב דרך שפה "אחרת" שונה ויחידנית, המהווה ניגוד לשפה ה"רגילה" הנוצרת במרחב הספרותי. מעניין לציין או שמא ראוי לציין לעניינו, כי דווקא הבחירה במשלב הלשוני שבו שני הסיפורים מסופרים גרר אחריו ביקורות קשות אודות השפה שבה מסופרים הסיפורים השונים. הן "אלנבי" והן "צחלה וחזקל" ספגו ביקורות עיקריות הקשורות לקושי לקרוא את הסיפור ולבחירת המילים על ידי היוצר. אלנבי על כך שהוא קשה לקריאה בגלל הקצרנות, הפופיות, והרדידות שלו ואילו "צחלה וחזקל" בגלל השפה הגבוהה והארכאית שבה הוא מסופר.

המחשה נוספת שבחרתי לעסוק בה דרך שני שירים של משוררים צעירים. השיר "האגם הגדול" של רועי (צ'יקי) ארד התל אביבי, אל מול השיר "אני חומה" של מיכאלה למדן הירושלמית.להלן שני בתים מתוך השירים:

האגם הגדול

שוחה לבד בתוך האגם הגדול

שוחה על בטני באגם הגדול

שוחה על גבי באגם הגדול

על צדי שוחה באגם הגדול

מדוע איש לא מצטרף אלי באגם הגדול?

אין גדר סביב האגם הגדול

משתכשך בתוך אגם הגדול

צולל בתוך אגם הגדול

הדרך לדפוק את השיטה: האגם הגדול

הצטרפי אלי אל האגם הגדול

הצטרף אלי אל האגם הגדול

מדוע אני לבד באגם הגדול?

דבר לא מונע מכם לבוא אל האגם הגדול.

אני חומה

אני חומה

באה בקיר

חומקיר

שדי שדי

צריחים

מגדנות מרקחים

פקפוקים נכרכים אתה

בא בחומה

אדמה שוממה

על שום מה

שני השירים מסמלים שתי תודעות שונות בתכלית.

השיר של מיכאלה נקרא "חומה" והוא מסמל סגירות, התכנסות. הרי חומה היא קיר קשיח מאוד הנועד למנוע את התקפות אויב. החומה היא לא רק פיסית אלא גם מנטאלית- חוסר היכולת להכיל משהו חדש. שונה. מאתגר. מרתק. איפכא מסתברא- היצמדות רק לקיים. לנראה. לישן. ואכן השיר של מיכאלה עוסק במראות הניבטים מתוך הסתכלות על חומות ירושלים. שלל הדימויים המתוארים בשיר כמו : צריחים, שדי (בפראפרזה מתוך שיר השירים ששם כתוב על ירושלים "ושדים אין לה"), מרקחים וכו'. אבל הגיבורה גם מרגישה תודעתית כי היא "נסגרת" על ידי כך והא מעידה כי "אני חומה, באה בקיר", קרי אני סגורה ומסוגרת, נצמדת (בעל כורחי) על הקיר, קשה ומבוצרת, מתכנסת. אם כך ההתכנסות היא לא רק מסמן מרחבי אלא גם תודעתי. אבל השאלה הנשאלת שהיא שואלת בסוף "על שום מה"?.

השיר של צ'יקי ארד נקרא "האגם הגדול" והוא מסמל אינסופיות, פתיחות, נוזליות, חופשיות ועריה אך גם בדידות וקריאה ל"אחר". הכותב בודד באגם ולכן מזמין אותנו להצטרף אליו. הכותב מציין כי אין "גדר" באגם הגדול, כלומר הכול פתוח, חופשי, ליברלי, משתנה וישנה זרימה מצד לצד של תרבות, החלפת רשמים וערכים. אין מקובעות מחשבתית, אין סגירות מנטאלית, אלא רק "נזילות" תודעתית אינסופית. הכותב אף מכוון למוסריותו החברתית והתרבותית- אין "אני" יחידני אלא רק אני חברתי- הכול הולך ולכן כולם מוזמנים להצטרף ל"אגם הגדול" שניתן לקרוא לו גם האגם הגדול של התודעה.

שני השירים אם כך מסמלים מצב שונה ודיכוטומי של תודעה בדימויים השונים של המרחב ואף מושפעים מן מרחב וממיקומו הלוקאלי של היוצר ליצירת האומנות שלו.

לסיכומו של עניין, ניסיתי בקצרה להראות בשתי דוגמאות שונות של ספרות ושירה כיצד ארכיטיפים של ערים המנוגדות בינארית משפיעות על התודעה שיוצרת שפה שיוצרת תודעה במין דיאלקטיקה אינסופית. נותר רק לשאול, לבסוף, האם הארכיטיפים האלו נכונים או שמא אנו בתור יוצרים אמורים וחייבים ליצור מרחב תודעתי חדש שיצרו ארכיטיפים חדשים.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך תרבות עם התגים , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על בקו "ירושלים- ת"א" – דברים קצרים שנשאתי באירוע הרב תחומי שנערך בירושלים

  1. מאת אני:‏

    ניסים יקר,
    אנאליזה יפה ומעניינת, הייתי שמחה להיות שם אך קדחת השחת תקפה בעיצומה…
    אגב, מוצאת ניחוחות מיניים בשני השירים – שאף אותם ניתן להנגיד ולהפיק תובנות מסקרנות.
    תודה!

  2. מאת ברק בוקס:‏

    נסים היקר: ברצוני להוסיף על דבריך, כי המאבק או התחרות בין "תרבות ההר" ל"תרבות החוף" כפי שהוגדר ע"י גיאוגרפים וארכיאולוגים למשחר ההיסטוריה, באים לידי ביטוי בכל התקופות. בימי בית שני התקיים שיא הניגוד בין קיסריה האינטרקונטיננטלית, לירושלים ההררית. המאבק בין החשמונאים שחיו בהרי יהודה בסביבות ירושלים למתייוונים שחיו בחוף, היה על אופי החיים עצמו: התחרות בין ההלניזם ותרבות הגוף לתרבות ההר האדוקה יותר. אולי אופי החיים על שפת הים, הלחה והחמה יוצר פתיחות פיסית, המשפיעה על הפתיחות המנטלית. זאת, לעומת החיים בהר, אשר לעיתים מתאפיינים בלילות קרים ולכן הדבר משפיע על אופי החיים הסגור יותר. אם כן, אין חדש תחת השמש לאורך העידנים ויש צידוק ממשי להשוואה.

  3. פינגבאק: צ’חלה וחזקל | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*