מרדכי קטן בביקורת קטלנית על שירתה של רות חוה פוירשטיין.
המערכת
נקודה חשובה התפספסה בפולמוס האחרון בין קירות הפייסבוק לגבי המשוררת רות פוירשטיין: כיצד המתיימרת להיות המוכיחה בשערים של עולם השירה הישראלי, היא גם הכותבת הכי מבוקשת, ששיריה מתקבלים אוטומטית לכל במה שהם נשלחים אליה, לא משנה כמה התוכן שלהם סתום, עטוף בשכבות, או ביקורתי מדי?
התמיהה גדולה במיוחד לגבי "משיב הרוח: כתב עת לשירה יהודית ישראלית" לאור תפיסתו כאמוני. כיצד הוא מסכים לפרסם עמדות הרסניות במובן החתרני, המערערות על תפיסתו זו. התשובה היא אחת והיא לא "אולי" ולא "ייתכן ש", מדובר בחלמאות חד וחלק.
כדי להדגים זאת בחרתי להגביל עצמי לשיר מרכזי, חביב הקהל, זה שהוכתר אפילו בביקורת השלילית בת 21 העמודים מאת יהושבע סמט־שינברג ("דחק" יט), שהרעידה פה כמה ענפים במילותיה, כ"שיר משובח. אולי היחיד מבין שירי הספר". זהו השיר "אדוננו אילם", שהתפרסם בקובץ שיריה השני והמאכזב עיר אין גולה (הוצאת בלימה, 2026). מדובר בשיר שאולי יוצא דופן בחומרתו אך אינו תקדימי במהלך השירי של פוירשטיין.
אקדים ואומר שהתיאטרון של חנוך לוין, למשל, היה חתרני, אך חתרני מול מדיניות הממשלה, ולא מול העקרונות המייסדים של התיאטראות (אגב אפילו לוין זכה למספר דחיות טרם ההצלחה הקופתית של "חפץ"). ואילו כאן, כאמור, היה מצופה מכתב עת כמו "משיב הרוח", לוּ רק היה להם חוט שדרה מינימאלי, לדחות על הסף שיר שכזה. ולא רק כי התוכן לא נהיר ולעיתים חסר פשר. לדוגמא ממש לא קשה לטעון שנעשה בשיר זה שימוש סרקסטי באנפורה "אדוננו" ובאפיפורה "שמו" ואין כאן הכרה בסמכות האל, אלא בעיקר רצון לבזות אותו קבל עם ועדה. לא ברור כיצד אפשר לפספס את זה… להגנת אנשי "משיב הרוח" חלק אחר מהביקורת החריפה מובלע בצורניות העודפת, בבחירת המילים הארכאית, ובמבנה הלא ממש סדור שלו אבל ארכני בטוריו.
השיר "אדוננו אילם" מוגדר כ"אקרוסטיכון תוכחה", לפי המשוררת, שהתלוננה לעוקביה שהוא לא מספיק חריף שעות ספורות לפני שהקריאה אותו בפסטיבל ימי אהבה לשירה 28 (11 בספטמבר 2024, תאריך סמלי?). באירוע שהתקיים תחת הכותרת דורש תשובת רם!, הקשיב המנחה דעאל רודריגז גארסיה להקראה של פוירשטיין, ולאחר מכן (דקה 47) התפייט על כוחה של תפילה, לרבות על כך שהיא צריכה להיות בראש ובראשונה לשם שמיים, כלומר למען שמו. כיצד זה מתיישב עם הטור הכי בעייתי בשיר שהוא עצמו בחר לצטט: "אֲדוֹנֵנוּ וִתֵּר, וְשִׁסַּע וְיִסֵּר וְלָדוֹ וּבוֹזֶה וַדַּאי שְׁמוֹ"? ההיפך הגמור מטענתו של גארסיה. הרי בהתעקשות שלה על האליטרציה שרבבה המשוררת את המילה "ודאי" ובכך לא השאירה שום מקום לספק. איך, למען השם, השיר הזה מתקבל כשיר תפילה? סמיות עיניים?! חלמאות! לוּ הייתה זאת רק טרוניה נגד האל, ניחא. אבל מכאן עד לביטולו, עד להשפלתו!…
הבה נלך עוד יותר אחורה, שנתיים למען הדיוק. שוב מדובר ב"משיב הרוח", שוב מדובר בתפילה. והפעם מדובר בגיליון פ״ה, גיליון אנטי מלחמתי לפי דברי העורכים אהובה רקנטי ועמרי שרת. המטרה המוצהרת של סדרת "שפתי תפתח" היא להוסיף לארון הספרים היהודי "תפילות [ה]ממשיכות להיכתב". ואיזה שיר לדעתכם נבחר לפתוח את הגיליון ואף התנשא בגאון וקיבל פרסומים מלטפים? ניחשתם נכון. איך יעלה על הדעת ששיר שיוצא לא סתם בחריפות אלא בוודאות מלאה נגד א־להים זוכה לתיוג של שיר תפילה? והקוראים אמורים להתחיל את התפילה המודרנית דווקא אתו? איך להסביר שכל גופי השירה ("הליקון", "משיב הרוח", "מקום לשירה"), מי שאמונים על מפעל הסדנאות, בתי הספר והאירועים המרכזיים הוכו בסנוורים בזה אחר זה?
אם נצמצם את ההסתכלות לשירים מסוג זה בלבד, הרי שהתשובה היא שאין משכנע כמו הפורמליזם הישן והטוב, הטכניקה רבת הרושם, משחקי המצלול, והרמיזות הסמנטיות (למשל "שִׁסַּע" מעלה את האסוציאציה של "בִּתֵּר" במקום "וִתֵּר") או בקיצור כל המסביב. אגב אין אני יוצא נגד הגישה הפורמליסטית, אכן נעשתה כאן מלאכה, אך יש להבדיל בין מלאכה לבין מעשה חושב שאכן לא היה כאן ולא משנה כמה יובל אונגר במוסף ספרים של "הארץ" או אחרים יכריזו "מלאכת מחשבת צורנית ותוכנית". ודאי שאין לפנינו שיר עם "משקל מהודק" אליבא דסמט־שינברג. יותר מכך, אפילו מספר המילים בשיר משתנה ללא הרף (בין 8 ל־11) למעט רצף של חמשת הטורים הפותחים (10 מילים כל אחת, 8 מילים במרכז שרובן אך לא כולן מתחיל באותה אות, טור של מילים עם אלף וכך הלאה עד הא). בספרה "ספר שכחה וגאולה", שראה אור ראשון אך נכתב אחרון, ושקראתי אותו יותר מפעם אחת לטובת ביקורת שפרסמתי (עתון 77, גיליון 439), לא היו, ככל שזכרוני אינו מטעני, יותר משני טורים ברצף עם אותו מספר הברות. אפשר לקשור כתרים, מדי פעם, אבל עדיף שיהיה גיבוי ואסמכתאות מאחוריהם. היכן אגב האליטרציה המשובחת בטור הבא – "אֲדוֹנֵנוּ כְּאַב כִּי כּוֹפֵר וְכוֹזֵב בַּכְּרָמִים בָּם כָּלַל הוּא אֶת שְׁמוֹ"? אם כן לא רק המצדדים קטגורית ומי שמשווים אותה לאצ"ג (כדוגמת אליעז כהן), באופן אינטואיטיבי גרידא, נפלו במלכודת, גם במבקרים נפלה שלהבת ובבליל המילים והטורים הארוכים לעייפה פוספס מה שנהיר וברור לכל רואה.
עכשיו יגידו ששוב אני נטפל ל"משיב הרוח" ושוב לאותה משוררת, כפי שהתרעמתי בעבר ברשימתי האימה מהחרוז האסור על החריזה הרהבתנית ומלאת ההשלכות של "אור" עם "טרור" הן מהבחינה התיאורגית והן מבחינת החברה הישראלית. אז הנה כעת אני נטפל למילה "ודאי"… והרי זאת רק מילה אחת מתוך 218, על מה כל ההמולה?! אבל בשירה – כן, כן, גם בשירה ארוכה – כל מילה חשובה. ואין דינה של טעות סופר שהייתה צריכה להתגלות בעריכה "פּוֹחֲדִים מִפַּת שְׁמוֹ" (פוחדים מלֶחֶם?! בגרסא של 2022) כדין "ודאי" המטעין בכוונה סמנטית רבת חשיבות את המשך הטור: שמו של האל לא בוזה רק לדעת הדוברת, זאת אינה סברה, אלא בגדר עובדה. הא לכם תעודת עניות לעורכים.
אסיים עם הטור הסוגר "אֲדוֹנֵנוּ תְּפִלָּה, תֵּן תֵּבֵל עַל תִּלָּהּ, תּוּר תּוֹעֵנוּ תְּמִימֵי תֵּל שִׁמְךָ", למה שהאל יחפש את מי שהלכו לאיבוד, ויטה אוזן למי ששפך עליו קיטונות זעם בעשרים ואחד טורים קודם לכן? האם אין כאן מס שפתיים?
הטור הזה ודאי שאינו ממרק את השיר מהאשמותיו. עם זאת אולי טמון בו הסבר טכני לסלחנות הגדולה ולכפפות המשי שנוהגים עם הטוענת לכתר, תלמידתו של אריאל זינדר, הכותבת שירה מודרנית בהשראת שירת ימי הביניים – היא השתמשה במילה "תפילה"!
המומחית של הכתיבה הסתומה, המשבצת, והמסדרת היא ודאי מוכשרת, כך אולי יאמרו לעצמם. לראייה: הביטו על אורך הטורים! וטוב נעשה, ימשיכו בקו מחשבתם, אם נעלים עין ונתעלם מתוכן שירתה החומק פעמים רבות מהבנתנו. הרי נוכחותה ויכולות הקריאה מלאות הפאתוס שלה מספיקות בהחלט. הבה לא נעמיד סטנדרטים חלילה ונואשם כמי ששמים מקלות בגלגלים, אנחנו טובים יותר. ובכל מקרה, אם לא אנחנו, מישהו אחר יפרסם, הבה נקדים אותם. ושלא תבינו לא נכון, אנחנו לא בתחרות עם אף אחד… וברור לכול שמדובר באגדה חיה, נכון? ודאי שנכון. א־ג־דה. אז נעשה לה הנחות ואם צריך גם מבצעים, רק היום! ומחר ומחרתיים ועד עצם היום הזה.
קיראו גם :
קיראו עוד של רות חווה פוירשטין
