מרדכי קטן מנתח שיר חדש של משוררת הטבע סבינה מסג.
המערכת
״כָּל יוֹם אִי!״, כותבת המשוררת סבינה מסג במילים מבודדות בספרה האחרון, 12 קילומטר מלבנון (הקיבוץ המאוחד, 2025), שהיא מגדירה כ"יומן מלחמה ויומן מסע ויומן גינה". אך אין מדובר אך ורק במהלך של התבודדות בתוך מבול שמציף אותך מכל עבר או במחסה של שפיות בתוך השיגעון. עבורה החזרה לטבע היא תנ"כית-משימתית: לעובדה ולשומרה. האי של קרוזו, המאוזכר בשם השיר, אינו התבטלות, להיפך, הוא קריאה תודעתית – שים לב: גן עדן לפניך!
תחילתו ספק וסופו ביטחון, בשיר "רובינזוניות" (עמ׳ 15-14) יש ערות פסטורלית כנגד שינה טרופה, אך כיוון שהיא חוזרת על עצמה בכל קימה, ההתרחשות מתמדת ומעגלית. ויפה מדגים זאת גם השיר הסוגר של הספר, שנפתח בקביעה על ציר זמן ארוך ומסתיים בערעורה: "הֵם דֵּי יָפִים כָּאן הַיָּמִים הַטְּרוּפִים / (אֶצְלִי / שׁוּם דָּבָר עָדִין לֹא נִטְרַף) / אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת מִלְמוּלִים.// זֶה הֶעָלִים/ אוֹ/ לִבִּי/ אוֹמֵר תְּהִלִּים כִּמְטֹרָף" (עמ׳ 141).
רובינזוניות
כָּל בֹּקֶר אֲנִי סָפֵק עוֹלֶה מִן הַטְּרֹפֶת
סָפֵק
יוֹרֶדֶת
מִן
הַתֵּבָה…
וּמוֹצֵאת אִי! כָּל יוֹם אִי!
וַאֲנִי בּוֹנָה עָלָיו קוֹרַת גַּג
כְּמוֹ הַגַּג הָרִאשׁוֹן בָּעוֹלָם
וַאֲנִי מִתְהַלֶּכֶת יְחֵפָה בֵּין עֲצֵי הַגַּן
כְּמוֹ הָאָדָם הָרִאשׁוֹן
אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
וּכְמוֹ אָדָם בְּגַן עֵדֶן
אֲנִי בּוֹדֶקֶת אֶת הַגּוּיָבָה, עֲצֵי הֶהָדָר, הַזַּיִת…
אַךְ בְּעִקָּר בּוֹנָה.
בּוֹנָה עוֹד וָעוֹד
גַּם אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל בָּנוּי מִזְּמַן
כִּי הַבְּנִיָּה עַצְמָהּ
כֵּן, הַבְּנִיָּה עַצְמָהּ, גַּם הַגִּדּוּל,
הֵם
עַכְשָׁו
הַבַּיִת.
ספק נחלצת משברי אוניה (טְרֹפֶת), או ספק יורדת מתיבת נֹח, הדוברת מוצאת עצמה באי ומיד ניגשת למלאכת הבנייה. הגג הוא פרוביזורי, ארעי, הוא אינו נבנה מתוך הנדסה של יציבות, אלא הוא פרי המצאה ואלתור שלה, כל בוקר מחדש. מהרגע שיש נקודת התחלה, קיימת נקודה לחזור אליה והמסע מתחיל. אין בו מקום לסנדלים תנ"כיים, הקריאה הרובינזונית היא לגעת באדמה כמו הצמחים, לחוש בדופק שלהם והמצע המזין אותם. מכאן צריך אולי להסיק שבזמני מלחמה עדיף לא להתרכז בדופק של עצמךָ שאולי רק יעלה ויעלה ככל שתאזין לו.
בשני מקומות בשיר יש שימוש בשלוש נקודות אשר מעניק השהיה, הארכה, והדגשה של האופטימיות: התיבה והזית – שני דימויים מפרשת נֹח. התיבה נושאת עמה שינוי דרסטי מהעצומה ורבת הממדים שהכילה את כל חיות העולם אל אי קטן, מגודש מסוגר למרחבים פתוחים. ואילו הזית מדגיש את מבטה מלא הרעננות של הדוברת, כיוון שהוא מזכיר את היונה שבפיה "עֲלֵה־זַיִת טָרָף", והמפרשים ראו ב"טרף" מובן של עלה רענן או כזה שזה עתה נתלש. המורכבות בשיר כאן גבוהה, אם כן, נטועה ב"עַכְשָׁו" הטרי למרות ההשוואות לעבר התנ"כי (ואף בזכותן כפי שאראה).
הטרנספורמציה היא מלהיות נתונה לחסדי הרוחות החיצוניות והפנימיות לדריכה על אי, חוויה בראשיתית שהיא לחלוטין לא סיזיפית. המשמעות נובעת מהיות האדם אחראי לגורל אחרים, אפילו הם עצים. הגידול חשוב כשלעצמו, ולא רק מתוך דאגה אנוכית למזון. ולא פחות חשובה ממנו הבנייה. לבנות גם כשלא צריך, מעש במקום עֹמס מנטלי. ופעולות אלו על העולם, עזר כנגדו, כנגד הבורא, הן המזכות את האדם בבית על שפע סמליו: המוגנות; הביטחון; הביחד.
אך כיצד אפשר לדבר על ביחד, אם הדמות בשיר בודדה כמו הבית שעל הכריכה? מי שנחשף לסיפור חייה של מסג מזהה את הרפרנס "רובינזון קרוזו" ויודע לקשר אותו לשעות הקראת סיפור בצרפתית של אביה. מסג בונה כאן אידיליה ששורשיה פעולה ("דרמה" ביוונית). הפעולה והעשייה הן חלק מן הרעננות ומן החיוּת. הדרמה התנ"כית והספרותית רק מעשירות אותן. יותר מסיפור של הישרדות זאת חזרה לילדות, לעלילה נוסכת השראה, ולקול אבהי מנחם – בבית שכזה אין ללבד מקום.
בשיר אחר, מרוחק הרבה יותר בכרונולוגית המלחמה וקרוב אל סופה, מונה מסג "שני סוגי מוות" (עמ׳ 140), מוות "מִטִיל מֵטיל אימה", ומוות רגיל אשר חוזר למודעות אחרי מלחמת 12 הימים: "הַלֵּב לֹא פּוֹעֵם אֶלָּא דּוֹפֵק / וְאֵין צְחוֹקִים וַחֲבָרוֹת – אֲנִי / לְבַד".
בבית הרובינזוני כאמור אין מקום ללבד, יש מְספר אבהי, אנושי (דניאל דפו), ואולי אף א־לוהי (השגחה פרטית). בנוסף אין מקום למוות באידיאולוגיה הרובינזוניסטית. והרי על איזו דלת המוות כבר יכול להתדפק? אם בכל בוקר יש אי חדש, בית חדש, גג ארעי תחת אותם השמיים, גגו של גן עדן.
