"….וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, יִלָחֵשׁ סִפּוּרָן כְּצֵל עוֹבֵר…." ( מירה שטרן)
יש שירים שנכתבים מתוך קול אחד, ויש שירים שנולדים מתוך התקבצות של קולות, מתוך הדהוד, מתוך הקשבה, מתוך איסוף שברי לשון, שמתחברים אל זה עד שנעשים גוף אחד. הפואמה "ברוך שעשני אישה" נולדה מתוך מפגש, מתוך קריאה, מתוך שירה שנאמרה בקולות רבים, ומתוך המקום שבו משפטים פואטיים כמו ביקשו להיאסף אל מהלך אחד.
פואמה זו צמחה מתוך אירוע שירה שהתקיים בהשראת התערוכה והספר "הנשים הסמויות – מאין". מתוך השירים שנקראו שם, לוקטו שורות, צורפו מחדש, וקיבלו תנועה חדשה. מן הריבוי עלה שיר. השיר אינו מוחק את עקבות מקורותיו, הוא נושא אותם בתוכו, בדומה לנהר שניזון מיובלים רבים ובכל זאת יש לו אפיק משלו.
הקולאז' הפואטי לא מדבר על טכניקה ושיטה, הוא מסמן דרך וצורה של הקשבה, וצורה של מחשבה. הוא צעד שיש בחירה ובו בזמן גם אחריות, וביניהם גם קול פנימי ובחירה שיש בה ממין הספונטניות. עקב פעולת ההצרף, משפטים מקבלים הקשר שונה, וכך נחשפת אמירה חדשה, שאולי הייתה מוצנעת כפוטנציאל. במעבר הזה מתרחש משהו מהותי: הטקסט חדל להיות רק צירוף של ציטוטים, ונעשה יצירה חדשה.
בתוך המהלך הזה הפזמון "ברוך שעשני אישה" נעשה ציר פנימי, לשוני, ורעיוני. משפט זה נושא עמו היסטוריה שלמה של דיבור מגדרי, של נוסח מסורתי, של היררכיה, ושל הדרה. הוא שב ומופיע בתוך הפואמה לא בבחינת ציטוט בלבד. יש בו קריאה, אמירה, ותביעת מקום. הוא לוקח נוסח עתיק ומעביר אותו דרך תודעה נשית עכשווית, עד שהוא נשמע אחרת, כהעמדה מחוד שת של הזהות הנשית במרכז הדיבור.
השיר פועל בעת ובעונה אחת בכמה מישורים. יש בו מימד אישי, הוא נוגע בגוף, בזיכרון, בפצע, בכמיהה, ובקיום נשי ממשי. ויש בו מימד קולקטיבי, משום שהוא עשוי מקולות רבות ורבים, מהדהד חוויות מצטברות, ומייצר מרחב שבו הנשיות אינה יחידה מבודדת אלא תודעה נרקמת. השיר מדבר מבפנים, ובו בזמן נושא עמו מקהלה.
מבחינה פואטית, הכוח שלו נובע מן המתח בין ריבוי לאחדות. הקולות אינם נבלעים זה בזה, הם שומרים על אמירה אבל הם אינם מפוזרים, יש חזרתיות, יש מוזיקה פנימית, יש מעברים חדים ורכים, יש הִתקבצות של מקצבים ורגשות. השיר נע בין התפרקות להתלכדות, בין שבר לרצף, בין מה שנאסף לבין מה שמסרב להיאסף עד הסוף. במובן הזה, הצורה עצמה אומרת את התוכן: הקול הנשי מופיע כאן כמשהו שנבנה מתוך פיצול, מתוך הדחקה, מתוך זיכרונות רבים, ומתעקש בכל זאת להיות נוכח, רציף, נשמע.
השאלות שעולות מן הפואמה אינן פואטיות בלבד. הן נוגעות גם במעמד היצירה עצמה. מהי מקוריות בתוך מעשה של ליקוט והרכבה? מה מקומה של המחברת כאשר הטקסט עשוי מחומרים שנכתבו בידי אחרים? היכן עובר הגבול בין ציטוט לבין בריאה מחודשת? אלה שאלות חשובות, מפני שהן נוגעות בלב הספרות בת־זמננו. נדמה לי שהתשובה נמצאת דווקא במעשה עצמו: מקוריות איננה תמיד הולדה יש מאין. לפעמים היא היכולת לשמוע בתוך הריבוי צורה חבויה, לחשוף בה משמעות, ולהעניק לה דיבור חדש.
אני רואה בפואמה הזאת מרחב שבו שירה, עריכה, הקשבה, פרשנות, ואוצרות נפגשות. היא נולדה מתוך טקסטים קודמים, ובכל זאת היא עומדת כטקסט עצמאי. היא עשויה מהדהודים, היא רבת-קולות, ומעבר לשאלה הספרותית היא משמיעה קול נשי שיש בו שברי דיבור, שברי זיכרון, ושברי שירה שהפכו לאמירה שלמה.
