"תשוקה ומוות 65667", צביקה ניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2026
ספרו החדש של הסופר והמשורר צביקה ניר יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתשפ"ו, 2026. הספר הוא רומן, שנכתב עם מעט דמויות, והוא מבקש להסיט את מרכז הכובד מן ה"חוץ" אל ה"פנים" – רומן שאין בו עלילה רבת אירועים ודמויות רבות.
כך נוצר ברומן מרחב אינטימי ומרוכז שבו כל מבט, שתיקה, זיכרון, ומשפט מקבלים איכות בעלת משקל רב יותר.
הדמויות המרכזיות הן שרון, אישה צעירה, הנפגשת עם הדמות המרכזית השניה, במאי-מחזאי המבוגר ממנה. דמויות נוספות הן האישה שבתמונה על הקיר, שורש התעלומה, דמויות משפחתיות, ודמויות מתקופת הצבא.
צביקה ניר בוחר לפתוח את הרומן בהלוויה שבה נפגשות שתי הדמויות, האישה והבמאי-מחזאי. המפגש שמתרקם ביניהם חושף סוד של הבמאי-מחזאי, ואת זיכרונותיו שהדחיק במשך השנים. הסיפור לובש עור וגידים בשיחה שנוצרת, והקורא נסחף לתמונה על במת התיאטרון, תמונה של שני שחקנים המעלים שאלות של תשוקה, זיכרון, וזהות במהלך סיפור חייהם.
הסופר בוחר בכתיבה פיוטית עשירה, פילוסופית, כזאת המצליחה לשלב בין שתיקות לדיבורים, בין זמנים שונים, שיוצרים שילוב של מסתורין ומציאות.
הקורא מתלווה אל פנימיות הדמויות, אל רגשותיהם ומחשבותיהן. הדמויות ניצבות זו מול זו כמו על במה, היוצרת עוצמה סמלית בעלת שכבות רבות.
צביקה ניר מצליח להכיל חיים שלמים בשתי דמויות ובסוד אחד, וכך נכנס הקורא עמוק יותר אל המסתורין ואל מה שנותר בלתי פתור. הסופר מנסח בדייקנות כל מילה, כל שתיקה, וכל זיכרון, ונשמעת תהודה עזה וגדולה יותר.
אני מתרשמת שהכתיבה של הסופר נוצרה מן המקום שלא היה, מתרחבת אל המקום שלא יהיה, ממלאת לא אל לא, בתנועת תשוקה, בדיבור של מוות ומשמיעת מילים בלי כסות לשון. תחילה בהיסוס, מילה פה, מילה שם, משפט פה, משפט שם, ממלמל סוד המגלה שדבר לא נרפא, ולא עוצרים להביט אחורה, ורק בהירות נחוצה להגיע למשפט האחרון, להיות תודעה הנושפת ומתרוקנת, שואפת ומתמלאת, עד שמגיעה לקץ ההמתנה ומבינה שהכול ממנה והלאה…
לפעמים תשוקה אינה רק רגש של אהבה לאדם, אלא גם כוח חיים שמבקש לנוע למרות הכאב, הגעגוע, או חוסר הוודאות. משהו בי האומר – אני עדיין כאן מרגישה, עדיין רוצה להישאר פתוחה.
לצד זה יש רגעים שבהם עולה תחושת סיום או היעדר – לא בהכרח מוות ממשי, אלא סוג של פרידה פנימית ממשהו שהיה חי מאוד והיה קשר, תקווה, ציפייה, או דימוי של איך הדברים היו אמורים להיות. זה יכול להרגיש כמו שקט חד, כמו חלל. ובתוך זה פועל גם הזיכרון – לא רק כתיעוד של מה שהייה, אלא כמשהו שממשיך לנוע בתוכי. לפעמים הוא מרכך, ולפעמים הוא מציף, ולפעמים הוא בדיוק המקום שבו שני הקצוות נפגשים:
"אני זוכרת, ולכן זה עדיין חי, אני חייה, ולכן זה כבר משתנה.
אם מתרגמים לשפה שלי, אולי זו תנועה בין להישאר רגישה ואוהבת,
לבין לא להיבלע בתוך הגעגוע. לכן השאלה לא מבקשת תשובה חדה,
אלא הקשבה, היכן אני מרגישה עכשיו יותר תנועה של תשוקה לחיים,
או תחושה של עצירה? ואיפה אני מצליחה, אפילו לרגע קטן, להחזיק
את שניהם יחד מבלי לאבד את עצמי?"
השם, "תשוקה ומוות 65667", כבר בפני עצמו נשמע כציר כפול של שני כוחות קצה, המושכים זה את זה, וביניהם מספר כמו קוד, סימן, או כתם
זיכרון שלא הוכרע אם הוא מקרי או אם הוא גורלי.
תשוקה היא תנועה של חיים, של התפרצות החוצה, של רצון לגעת, לאחוז, להתקרב עד הקצה. היא תמיד מבקשת עוד.
לעומתה – המוות אינו רק סוף ביולוגי, אלא גם צמצום, השתקה, עצירת התנועה, ומשיכה אל השקט המוחלט, שאי אפשר להשיג בתוך החיים עצמם.
בין השניים מתקיים מתח שלא נפתר, אלא מתקיים בו זמנית, והמספר 65667 מוסיף שכבה אחרת: הוא מכניס אל הדרמה האנושית משהו קר, מסומן,
כמעט ארכיוני. מספר כזה יכול להיות תיק, זהות, קוד צבאי, או סימן של אירוע שנרשם, אך לא סופר באמת. וכך נוצר פער מעניין, מחד גיסא, רגש קיצוני – תשוקה ומוות. מאידך גיסא, סימון טכני, כמעט חסר רגש. כאילו החיים עצמם מנסים להיכנס לתוך מערכת של קטלוג, אבל אינם מצליחים להצטמצם אליה. בתוך המפגש הזה אפשר לראות משהו עמוק יותר.
אולי הסיפור אינו רק על תשוקה מול מוות, אלא על ניסיון אנושי לתחום את מה שאי אפשר לתחום. לתת שם למה שפורץ גבולות. להבין חוויה רגשית דרך מספר, זיכרון, סיפור, כאב ועלילה. ומכאן עולה אפשרות נוספת, שייתכן שהתשוקה עצמה נושאת בתוכה זרע של אובדן. לא משום שהיא מובילה בהכרח למוות, אלא משום שכל תשוקה אמתית יודעת שהיא זמנית, שהיא לא ניתנת להחזקה מלאה. משום כך היא חייה לצד ידיעה על סופיות, לא כניגוד, אלא כצל שמעמיק אותה, וכך המתח בין תשוקה ומוות לא בהכרח הופך למאבק, אלא הוא מצב קיומי.
החיים נעים כל הזמן בין התרחבות להתכנסות, בין התמסרות לבין ויתור, בין זיכרון לבין שכחה.
המספר 65667 – הוא כמו תזכורת שקטה לכך שלכל סיפור אנושי יש גם צד רשום, וגם צד שאינו רשום.
ואולי דווקא שם נמצא הכוח של הספר הזה – לא ליישב את המתח, אלא להחזיק אותו. להשאיר את הקורא במקום שבו שני הקצוות מתקיימים יחד, בלי פתרון, אבל עם עומק… זהו עומק המאפשר להיות במקום שאינו מקום ולאחוז בתשוקה ובמוות, בשימוש שרירותי באותיות הקושרות מילים שאין קשר ביניהן, כמו "פצצת אהבה פעורת פה ושושנה לבנה מתוכה מאמצת את התשוקה והמוות במבוך החשק הפרוע, באלכימיה שהופכת לצמרמורת…".
ברצוני להתייחס לארבעה מבטים נוספים המאפשרים פתח רחב יותר להפגת המתח שאינו ניתן ליישוב.
מבט פילוסופי – כזה המשאיר את הפצע פתוח, עדות יחידה למה שהיה ואיננו.
מבט פואטי – כזה המשאיר את אותיות המספר חקוקות על הדף, בזמן שהנשמה שמאחוריהן חומקת מכל הגדרה.
מבט אנושי – כזה המשאיר לקורא את התפקיד להשלים בדמיונו את השתיקות המתרחשות.
מבט אישי – כזה המשאיר סימן שאלה במקום שהעולם משאיר נקודה.
ספר זה נותן לי מילים להבין דרכן דמויות משובשות ומוזרות, בעלי פגיעות ובעלי מנעד תחושות קוטביות וכביכול סותרות.
צביקה ניר יוצר מוזיקה קאמרית בווירטואוזיות שהיא פואטיקה תיאורית בפרוזה, שמצליחה להפנט במוזיקליות שלה כללים ואיסורים כחלק ממשחק עיקש ומתמיד. כאילו כל פרט ברומן מצטיין בדמיון שהוא ממריא וצולל אליו בו זמנית.
