לפניכם התרגום ל -Les Xipéhuz, הסיפור הראשון בכל שפה על פלישה חייזרית לכדור הארץ, שפורסם לראשונה ב-1886 (!). הסיפור מתאר פלישה של חוצנים ממקום אחר – מימד אחר? כוכב אחר? ואולי הם בעצם תוצר של אבולוציה בכדור הארץ עצמו? זה לא מוסבר – וקדם ביותר מעשור ל"מלחמת העולמות" של ה.ג. וולס.
זהו גם אחד הסיפורים הראשונים שעוסקים בתקופה הפרהיסטורית של המין האנושי.
רוסני הבכור, שהוא אחד מגדולי כותבי סיפורי המדע הבדיוני בשפה הצרפתית, וגדול כותבי הסיפורים הפרהיסטוריים בצרפתית, החל עם סיפור זה לעסוק בכתיבה מדעית בדיונית.
הוא התפרסם לעתיד הודות לסיפרו "המלחמה לאש", שגם תורגם לעברית בידי נתן אלתרמן, והוסרט לסרט מפורסם.
נשאלת השאלה – האם ה.ג. וולס, שהיה צעיר מרוסני, קרא את סיפורו וכתב בהשראתו את "מלחמת העולמות", על פלישה של חייזרים מכוכב הלכת מאדים לכדור הארץ?
כנראה שלא, כי הסיפור לא תורגם לאנגלית אלא שנים רבות לאחר מכן.אבל רוסני לעומת זאת כן הכיר את יצירותיו של ולס ואת "מלחמת העולמות " והתרשם מהם.
עם זאת, היצורים שבסיפור מזכירים יותר מכל את הדאלקים, החייזרים הרצחניים שבסידרת הטלויזיה הבריטית המפורסמת דוקטור הו.
למרות יושנו זהו סיפור חזק מאוד, והנה הוא לפניכם בתרגום ראשון לעברית.
I. הצורות
אלף שנה לפני איחוד העמים שבסופו קמו נינוה, בבל, ואקבטנה, שבט הנוודים פְּזֵ'הוּ, עם חמורים, סוסים, ובקר, חצה את יער קְזוּר הפראי. בערוב היום על פני המרחב העצום שרו נחילים של ציפורים, ריחפו וירדו בלהקות הרמוניות.
כולם היו עייפים ושקטים, מחפשים קרחת יער יפה שבה יוכלו להדליק את האש המקודשת, להכין את ארוחת הערב, ולישון בביטחון מפני חיות היער, מאחורי שורת הלהבות האדומות הכפולה.
העננים נצנצו כקשת־ענן, והארץ הייתה רבת־גוונים לכל ארבעת רוחות השמים. האלים נשפו את שיר הלילה, אך השבט המשיך ללכת. סייר הופיע ברכיבה והודיע על קרחת יער ומקור מים טהור.
השבט השמיע שלוש קריאות ארוכות, וכולם החישו צעדיהם בצחוקי ילדים. גם הסוסים והחמורים, שהיו רגילים לזהות בצלילים הללו את בוא המנוחה, הרימו את ראשם העייף.
קרחת היער התגלתה. וכשהנוודים התפתלו בין טחב ושיחים – חזון מדהים נגלה לעיניהם.
תחילה ראו מעגל גדול של חרוטים – כחלחלים, שקופים למחצה, קודקודם כלפי מעלה – כל אחד מחצית גובהו של אדם. קווים זוהרים אחדים וטבעות כהות היו מפוזרים על פני שטחם, ובבסיס כל אחד מהם נפער פתח כוכבי מסנוור ששיווה להם ברק כשל שמש בצהריים. מאחוריהם – מוזרות לא פחות – ניצבו צורות שטוחות כגושי סלע מהלכים, דומים לקליפת ליבנה מנומרת באליפסות צבעוניות. ועוד היו, פה ושם, צורות גליליות למחצה, מגוונות – גבוהות ודקות או נמוכות ושמנות, כולן בצבע חום־צהבהב מנוקד ירוק – וכולן בעלות אותו כוכב זוהר בקצה.
השבט הביט המום. פחד אמונות טפלות הקפיא את ליבם של האמיצים שבהם, כאשר הצורות, שקמו לתחייה, החלו לנוע בצל האפור של הקרחת. לפתע, כשאור הכוכבים שלהם פועם, החרוטים המתנודדים התארכו, הגלילים והמשטחים רשרשו כרחש מים על אש – וכולם החלו מתקדמים אל הנוודים במהירות גוברת.
כל השבט, מהופנט מן המחזה, לא זז. וההלם היה נורא. לוחמים, נשים, וילדים, נפלו בערימת־אדם על קרקע היער, כמי שהופלו ברעם בלתי־נראה. הנותרים בחיים נמלטו בבהלה גדולה. הצורות, שתקפו תחילה בשורות ישרות, התפזרו כעת, ורדפו את הנמלטים ללא רחם. אך ההתקפה הנוראה לא הייתה מושלמת: היו שנהרגו, ואחרים הוכו בסחרור. כמה טיפות אדומות בצבצו באפם, עיניהם, ואוזניהם של הגוססים; אך היתר – בלתי פצועים – קמו וברחו אל דמדומי הערב של הלילה היורד.
הצורות, מה שלא היו, פעלו כיצורים חושבים; לא כדברים דוממים אלא כבעלי כוונה, שבוחרים את קורבנותיהם. הם לא בלבלו את הנוודים עם צמחים, ולא אפילו עם חיות.
המהירים שבבורחים הבחינו לפתע שאינם נרדפים עוד. מותשים, העזו לחזור ולהביט מחדש. בין העצים, שקועים בצל, המשיכו הצורות לרדוף. הם צדו ושחטו לוחמים, אך פעמים רבות נמנעו מלגעת בחלשים – בנשים ובילדים.
וכך, עם שקיעת הלילה, נעשה המחזה על־טבעי עוד יותר. הזוועה עלתה במוחם הפראי של הלוחמים. הם ראו שהצורות מפסיקות לרדוף אחרי גברים, נשים, וילדים מעבר לגבול מסוים. ברגע שקו בלתי־נראה זה נחצה – אפילו אדם תשוש, שהתרסק על האדמה חסר כוח – היה לפתע בטוח לחלוטין.
התגלית המנחמת הזאת, שאותתה שוב ושוב במקרים רבים, הרגיעה את לב הבורחים. הם העזו לקוות שלפחות חלק מקרוביהם, נשותיהם, וילדיהם ינצלו מן הטבח. אחד מהם, גיבור שבתחילה היה אחוז אימה, מצא מעט מאומץ לבו, הדליק אש, ותקע בקרן תאו כדי להדריך את האובדים אל מבטחים.
ואז הגיעו אחד-אחד האומללים. רבים צלעו. אמהות – בכוח האימהי הבלתי-נלאה – נשאו את ילדי רחמן דרך המהומה. אפילו חמורים, סוסים, ובקר מצאו דרכם חזרה, רגועים מבני האדם.
לילה קודר עבר בדממה, בלא שינה. הלוחמים רעדו עד עצמותיהם. אך השחר בא. אור חיוור פילח את העלים הרחבים, ואחריו זרחה רצועה ורדרדה, והציפורים פצחו בזמר חיים – זמר להדוף את אימי הלילה.
הגיבור, המנהיג הטבעי, מנה את הניצולים וסידרם בקבוצות. כמחצית הלוחמים – מאתיים במספר – חסרו, כנראה מתים. נשים – מעטות יותר; ילדים – כמעט שלא.
כשסיים, אסף את הבהמות (חלקן נעלמו, כרגיל, מפני עליונות האינסטינקט על תבונת האדם). אז סידר את השבט כרגיל, ויצא לבדו אל קרחת היער. אף אחד לא העז ללוותו.
הוא נעמד בין עצים מרווחים, מעבר לגבול הבלתי־נראה, והביט.
הרחק משם, באוויר הבוקר הצלול, זרם פלג; ועל גדותיו – כל הצורות, זוהרות, נפלאות. צבעיהן השתנו. החרוטים העמיקו, טורקיזם נטה לירקרק. הגלילים הפכו סגלגל־מעורפל, והמשטחים – לנחושת גולמית. אך כוכב האור עדיין ירה קרניים מסנוורות.
הצורות השתנו גם בצורתן: החרוטים התעגלו לכדי גלילים; הגלילים – התרחבו; המשטחים – התעקלו לקימורים וחצי־קימורים.
ואז, כמו בלילה הקודם, קמו להתנועע; הכוכבים החלו לפעום. הם חשו בנוכחות הגיבור. והוא חזר לאחור, אל מעבר לגבול הבטוח.
II. המשימה הכוהנית
שבט הנוודים פז'הו עצר בפתח המשכן, ורק המנהיגים נכנסו פנימה. על רקע שמים זרועי כוכבים ותמונת אל-השמש הזכר, ניצבו שלושה כוהני-על, ומתחתיהם, על מדרגות הזהב, שנים־עשר כוהנים.
הגיבור ניגש וסיפר על ההרפתקה המחרידה ביער קזּוּר. הכוהנים הקשיבו ברצינות רבה; הם הופתעו וחשו שדבר־מה בעולם מפחית, ולו מעט, מכוחם – מראה על-טבעי החומק משליטתם.
אז תבע הכוהן העליון שהשבט יקריב שנים־עשר פרים צעירים, שבע אתונות, ושלושה סַיָּסִים (סייחי-זכר) לאל השמש. הוא הכיר בכך שכוח אלוהי פועל בתוך הצורות, והחליט לצאת אליהן במסע כוהני לאחר ביצוע כל הקרבנות. כל הכוהנים וכל מנהיגי אומות הזאהללי ייצאו עמו.
השליחים חצו הרים ומישורים למאה פרסה לכל עבר מן המקום שבו לעתיד יקומו מגַי אֶכבַּתָּנָה. בכל מקום – האות השחור הזה הזדקר, מעמיד שערותיהם של אנשים, ומנהיגי שבטים מיהרו להישמע לקריאת הכוהנים.
בוקר אחד בסתיו, אל-השמש, הזכר, בקע את העננים והציף את המשכן ואת המזבח המעלה עשן, שעליו בער לב שור מדמם; והכוהנים הגדולים, השוחטים, וחמשים-הראשיים כולם קראו קריאה של ניצחון. בחוץ, מאה אלף נוודים, רומסי טל, הדהדו את הקריאה ורעדו חרש כשהפנו ראשם אל יער קזּוּר הרחב. האות היה טוב.
ואז, בראש הכוהנים, יצא כל העם לדרך. אחר הצהריים, בסביבות השעה שלוש, עצר גיבור פז'הו את הכוהנים. בקרחת יער ענקית, שעליה עלי סתיו חלוד־צבע, נראה הפלג הקצף זורם ברוב הדר. על שפתו ראו הכוהנים את מה שבאו אליו להשתחוות ולהרגיע – את הצורות. הן היו יפיפיות בעיני המתבונן בצל העצים, מתנוצצות בצבעים, בוערות באש הכוכב שלהן, ונעות בתנועת-שקט משלהן.
"זה המקום", אמר הכוהן העליון, "כאן נקריב. דעו – אנו נכנעים לכוחם".
כל ראשי השבטים הוותיקים השפילו ראש. אך קול אחד עלה. היה זה יוּשִׁיק משבט נים – אסטרולוג צעיר, שומר־משמר חיוור, ומפורסם בקנאותו – שביקש לחדור קרוב יותר אל הצורות.
אבל הזקנים, אומני החכמה המיומנים, גברו עליו. המזבח נבנה, והקורבן – סוס-זכר אדיר, משרתו הנאמן של האדם – הובא. ואז, בשתיקה, בין השתחוות העם כולו, מצא הסכין הארד את לבו של החיה האצילה. קריאת־עם גדולה בקעה. והכוהן העליון אמר: "הלוא נִרְצִיתם, הו אלים?".
מעבר, בין גזעי העצים הדוממים, נעו הצורות – זוהרות תמיד, ונודדות במקום שבו קרני השמש התעבו.
"כן! כן!", קרא יושיק בהתלהבות, "הם נרצו!".
ובחטף, לפני שהכהן העליון יכול להגות מילה, חטף יושיק את לב הסוס החם ורץ אל מעבר לקרחת. קנאים אחרים שאגו ורצו בעקבותיו.
לאט־לאט הצורות המתנודדות התכנסו, נדבקו לקרקע; ואז לפתע, בבת אחת, התנפלו על הקנאים חסרי־השיקול, והטבח שנעשה זיעזע את חמישים השבטים.
שישה או שבעה שרדו – אך בקושי, בעוד הם נרדפים ללא-חת – והגיעו אל הגבול. האחרים כולם נספו, וביניהם יושיק.
"אִכְזָרִים הם האלים הללו!", אמר הכוהן העליון בקול חגיגי.
אז התכנסה מועצה – מועצת הזקנים, הכוהנים והמנהיגים.
הם החליטו לתחום מעבר־-לגבול בטוח, לסמן אותו ביתדות, ולקבוע את גודלו באמצעות עבדים שייאלצו להתקרב עד שיותקפו על ידי הצורות – ובאופנים שונים, סביב־סביב.
וכך נעשה. תחת איום מוות הוכנסו העבדים למתחם. מעטים מאוד מתו בזכות ההכנות המדויקות, והגבול נקבע היטב ונראה לעין באמצעות מעגל היתדות.
כך הסתיימה המשימה הכוהנית בהצלחה, והזאהללים האמינו שהם מוגנים מפני האויב המעודן.
III. האפלה
אך ההכנה המונעת שהמליצה עליה המועצה התגלתה במהרה כחסרת תועלת. באביב הבא, שבטי הֶרְטוֹת וְנַזּוּם עברו סמוך למתחם היתדות בצורה מעט מבולגנת, ובלא לדעת – הותקפו באכזריות על ידי הצורות ונִגְזְרוּ.
המנהיגים שניצלו סיפרו למועצה הגדולה של הזאהלל כי הצורות רבות יותר בהרבה משהיו בסתיו האחרון. כמו קודם, גם כעת עצרו את המרדף בנקודה מסוימת – אלא שכעת גבול זה הורחב.
הידיעה עוררה בהלה עצומה בעם; היה אבל גדול והוקרבו קרבנות רבים. אז החליטה המועצה להשמיד את יער קזּוּר באש.
אף־על־פי כל המאמצים, לא הצליחו לשרוף אלא את קצהו בלבד.
הכוהנים – בייאוש – הכריזו על היער כמוקצה ואסרו על כל אדם להיכנס אליו. ושני קייצים חלפו כך.
ובליל אוקטובר אחד, כאשר שבט זוּלְף ישן במרחק עשר יריות־קשת מן היער הארור, כל מחנהו הוצף על ידי הצורות. שלוש מאות לוחמים נהרגו.
מכאן נפוצו בין השבטים שמועות מרות, אפלות, ומסתוריות – לוחשות באוזניים בלילות מסופוטמיים עטורי־כוכבים. האנושות תכלה! האחר – אותו דבר שהולך וגדל ביער ובמישורים מדי יום, שאין להשמידו – יבלע את בני האדם הנופלים. והסוד, שחור ומאיים, רדף את מוחם הדל של האנשים, שלל מהם את כוח המאבק – את האופטימיות הגדולה של גזעים צעירים.
עמים נוודים, החולמים על הדברים הללו, לא העזו עוד לאהוב את מרעה מולדתם המפואר; תחת זאת נשאו עיניים אל השמים – לחפש בעין חרדה את גזר הדין של הכוכבים. היה זה ה"מילניום" שלהם, פעמון האזעקה של אחרית העולם – או אולי ההשלמה, כשל האדם ההודי בג’ונגלים של הודו.
ומתוך חרדה זו יצרו הפילוסופים הקדומים פולחן מר. פולחן המוות – הטיף לו נביאים חיוורים – פולחן חושך העז יותר מן הכוכבים; חושך שיבלע ויכסה את האור הקדוש, האש הזוהרת.
בכל מקום סביב השממות האלה נראו צללים דוממים, רזים, של אנשי־שתיקה, שהלכו מדי פעם בין השבטים וסיפרו את חלומותיהם הנוראיים: על הדמדומים שלפני הלילה הגדול הקרב ובא, ועל גסיסת השמש.
IV בחון
באותם ימים חי אדם יוצא דופן בשם בחון, בן לשבט פתוח ואחיו של הכהן הגדול הראשון של הזאהלאלים. כבר בצעירותו עזב את חיי הנדודים ובחר בבדידות יפה — בין ארבע גבעות, בעמק צר ורוטט, שבו התגלגל אורו המזמר של מעיין. שם, ברבעי סלע, הקים אוהל קבע, מעין משכן קיקלופי. סבלנותו, עזרתם של אחרים, והטיפול המסור בבקר ובסוסים, הביאו לו שפע — יבולים סדירים. ארבע נשותיו ושלושים ילדיו חיו שם, כחיי גן עדן.
בחון החזיק בדעות חריגות, שעלולות היו להביא לסקילתו אלמלא הכבוד שרחשו הזאהלאלים לאחיו הבכור, הכהן הגדול העליון.
ראשית, האמין כי חיי קבע — חיים במקום אחד — עדיפים על חיי נדודים, שכן הם משמרים את כוחו של האדם לטובת הרוח; שנית, סבר כי השמש, הירח והכוכבים אינם אלים אלא גופים זוהרים בלבד; שלישית, טען כי על האדם להאמין באמת רק בדברים שניתן להוכיחם באמצעות מדידה.
הזאהלאלים ייחסו לו כוחות מאגיים, ואמיצים אחדים אף העזו לפנות אליו לעצה — ומעולם לא התחרטו. היה מקובל כי פעמים רבות סייע לשבטים אומללים בכך שחילק להם מזון.
בשעה האפלה, כאשר עמדה בפני השבטים הבחירה הקודרת — לנטוש אדמות פוריות או להיחרב בידי אלים חסרי רחמים — שבו כולם לחשוב על בחון. אפילו הכוהנים, לאחר מאבקי גאווה, מינו שלושה מנציגיהם הבכירים לייצג את מסדרם בפניו.
בחון הקשיב בקשב רב לסיפורים, חזר עליהם, שאל שאלות רבות ומדויקות, וביקש יומיים של הרהור. בתום הזמן הזה הודיע בפשטות כי יקדיש עצמו לחקר הצורות.
השבטים התאכזבו במקצת, שכן קיוו כי בחון יציל את הארץ באמצעות כשפים. אף על פי כן, המנהיגים קיבלו את החלטתו בתקווה לדברים גדולים.
וכך השתקע בחון סמוך ליער קזור, פורש בשעות המנוחה, ובמשך כל היום התבונן — רכוב על סוס כלדאי מהיר במיוחד. עד מהרה, משנוכח בעליונות מהירותו של בעל החיים הנפלא על ה"צורות", החל במחקר נועז וקפדני של אויבי האדם. מחקר זה הוליד את הספר הקונאיפורמי הגדול, הכולל שישים לוחות מרהיבים — מן היפים שבספרים החקוקים שהותירו אחריהם עידני הנוודים לדורות המאוחרים.
בספר זה — מעורר השתאות בצניעותו ובדיוק תצפיותיו — מתואר עולם חיים השונה לחלוטין משלנו בממלכות החי והצומח. מערכת שבחון מודה בענווה כי הצליח לנתחה רק בהיבטיה הגסים והחיצוניים ביותר. אין אדם שאינו מצטמרר למקרא מונוגרפיה זו על היצורים שבחון מכנה “הצורות” — תיאוריהם המדויקים, נטולי ההפרזה, של דרכי פעולתם, תנועתם, מלחמתם, ורבייתם, מעידים כי האנושות עמדה על סף האבדון, וכי כדור הארץ כמעט והפך לנחלתו של "שלטון" שאפילו מושגו אבד לנו.
ראוי לקרוא את תרגומו הנפלא של מר דסו, על גילוייו הבלתי צפויים בתחום הלשונות שלפני אשור — מחקרים שזכו להערכה רבה יותר דווקא באנגליה ובגרמניה מאשר במולדתו. המלומד הדגול העמיד לרשותנו קטעים מרכזיים מן היצירה היקרה, וקטעים אלה, המובאים כאן בפני הקורא, עשויים לעורר את הרצון לעיין בתרגומיו המרהיבים של המאסטר.
הערה: "מבשרי נינוה", מאת ב’ דסו, מהדורת אוקטבו, בהוצאת קלמן-לוי. לנוחות הקורא, הומר הקטע מספרו של בחון, המובא להלן, ללשון מדעית מודרנית שתובן גם לקורא הרגיל ולא רק למומחה המדעי.
V. קטעים מתוך ספרו של בחון
הצורות (Xipéhuz) הם בבהירות יצורים חיים. כל פעולותיהם מרמזות על רצון, גחמה, שותפות, ועצמאות חלקית, שמבדילות יצורים בעלי חיים מצמחים או מחפצים דוממים. אף שהאופן שבו הם נעים ניתן להגדרה יחסית פשוטה — החלקה על פני הקרקע — קל לראות שהם נעצרים כרצונם, מסתובבים, קופצים במרדף אחרי זה, מתהלכים בזוגות או בשלשות, ומגלים העדפות שמובילות אותם לעזוב בן-זוג אחד ולפגוש אחר. אין להם יכולת לטפס על עצים, אך הם מצליחים להרוג ציפורים על ידי משיכתן באמצעים לא ידועים. לעיתים קרובות רואים אותם מקיפים חיות פרא או מחכים להן מאחורי שיח, ותמיד מצליחים להרוג ולשרוף אותן לאחר מכן. אפשר לומר שבכלליות הם הורגים כל חיה שהם מגיעים אליה ללא אבחנה וללא סיבה נראית לעין, כי מעולם לא ראיתי אותם אוכלים את הנרצחים, אלא פשוט הופכים אותם לאפר.
שיטת השריפה שלהם אינה דורשת הפעלת אש – הנקודה המאירה שבבסיסם משמשת למטרה זו. הם נפגשים בקבוצות של עשרה או עשרים במעגל סביב חיות גדולות שהם הרגו, וקווי האור שלהם מתרכזים על הגופה. לחיות קטנות — כמו ציפורים — מספיקה קרן אור של "צורה" אחת כדי לשרוף אותן. ראוי לציין שהחום שהם מפיקים אינו מידי ועוצמתי; פעמים רבות קיבלתי מקרי קרינה של צורה על ידי, והעור התחמם רק לאחר זמן.
אני לא יודע אם לומר שלצורות יש הופעות שונות, כי כולם יכולים להשתנות בזה אחר זה לפירמידות (קונוסים), גלילים, ומישורים, והכל באותו יום. הצבע שלהם משתנה ברציפות, ובדרך כלל אני מייחס זאת לשינויים באור מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר. עם זאת, שינויים מסוימים בצבע נראים כתוצאה מגחמות הפרט, ובמיוחד מהרגשות שלהם, ומהווים הבעות פנים אמיתיות, אותן לא הצלחתי לזהות מעבר להשערות. כך, למשל, מעולם לא הצלחתי להבחין בין גוון המבטא זעם לבין זה של רכות — מה שהיה, בוודאי, גילוי חשוב מסוגו.
דיברתי על רגשותיהם. קודם לכן שמתי לב להעדפותיהם, או כפי שאוכל לקרוא לזה — "חבריהם". גם להם יש שינאות. צורה מסוימת תימנע תמיד מצורה אחרת, ולהפך. הזעם שלהם נראה אלים. ראיתי אותם מתנגשים בתנועות דומות לאלה שבמהלך תקיפה של חיות גדולות או בני אדם, ומכך למדתי שהם אינם אלמוותיים, כפי שהייתי נוטה להאמין בהתחלה, שכן פעמיים או שלוש ראיתי צורה נופלת בקרב, כלומר מתמוטטת, מתמצקת, ומתגבשת לאבן. שמרתי בזהירות על כמה מגופותיהם המוזרות, ואולי ישמשו בעתיד למחקר על טבען של הצורות. הם גבישים צהבהבים המסודרים באופן לא סדיר ומכילים פסים כחולים.
מכיוון שהצורות אינם אלמותיים, הסקתי שאפשר להילחם ולהביס אותם, ומאז התחלתי סדרת ניסויים בלחימה מולם, בהם אדון בהמשך.
הצורות תמיד מקרינות אור רב הנראה מבעד לשיחים ואפילו מעבר לגזעי עצים עבים — הילה גדולה נפוצה מהם באור הכוכבים בכל הכיוונים ומזהירה מפניהם. כך יכולתי להסתובב ביער, סומך על מהירות הסוס שלי לברוח ברגע האזעקה הקלה ביותר. ניסיתי לגלות אם הם בונים מחסות, אך אודה שנכשלתי במחקר זה. הם לא מזיזים אבנים או צמחים, ונראה שהם זרים לכל סוג של תעשייה מוחשית וגלויה, התעשייה היחידה הנתונה לצפייה אנושית. אין להם נשק לפי כל ההגדרות שלנו למילה זו. בוודאי שהם אינם יכולים להרוג מרחוק – כל חיה שהצליחה להימלט ללא מגע מיידי עם צורה נמלטה בוודאות, ואני הייתי עד לכך פעמים רבות.
כפי שגילה שבט הפיהו המסכן, הם לא יכלו לעבור מחסומים מסוימים במרדף אחר קורבנותיהם. אך הגבולות האלה מתרחבים משנה לשנה, חודש לחודש. היה עלי למצוא את הסיבה.
עם זאת, הסיבה נראתה כתופעת גדילה קולקטיבית, וכמו רוב הדברים שקשורים לצורות, היא מעבר להבנת האדם. בקצרה, החוק הוא: גבולות הפעולה של הצורות מתרחבים פרופורציונלית למספר הפרטים. כלומר, עם הולדת יצורים חדשים, מתרחבים גם הגבולות, אך כל פרט בנפרד אינו מסוגל לעבור את הגבולות שנקבעו — אולי בכוח הנסיבות? — למרחב הכולל של המין כולו. חוק זה מרמז על קשר אינטימי יותר בין האוכלוסייה לפרט מאשר הקשר הדומה בין אדם לחיה. התברר שגם ההיפך נכון – כאשר מספר הצורות פוחת, הגבולות מצטמצמים בהתאם.
אין לי הרבה לומר על תופעת הרבייה, אך התהליך טיפוסי. הרבייה מתרחשת ארבע פעמים בשנה, לפני השוויונים וההיסטים, ורק בלילות בהירים מאוד. הצורות נפגשות תחילה בקבוצות של שלושה, והקבוצות הקטנות הללו מתאגדות לאט לאט לקבוצה אחת גדולה מאוד, בצורת אליפסה ארוכה מאוד. הם נשארים כך כל הלילה והבוקר עד שהשמש מגיעה לשיאה. כשהם מתפזרים, עולות לאוויר צורות בלתי מובחנות, מאובקות, וענקיות. הצורות מתעבות לאט, מצטמצמות, ונהפכות לאחר עשרה ימים לקונוסים ענבריים, שעדיין גדולים משמעותית מהצורות הבוגרות. לוקח להם כחודשיים וכמה ימים להגיע להתפתחותם המלאה, כלומר לצמצום לגודל הסופי. לאחר זמן זה, הם דומים ליצורים אחרים מסוגם, צבעם וצורתם משתנים לפי שעה, מזג האוויר, וגחמות הפרט. מספר ימים לאחר התפתחותם המלאה (או הצמצום), גבולות פעולתם מתרחבים. זה היה הזמן שבו, כמובן, לחצתי על צדדי הסוס הטוב שלי, קואת', להקים את המחנה במקום מרוחק יותר.
אם לצורות יש חושים, אי אפשר לומר בוודאות. יש להם בוודאי מכשירים — אולי איברים — שנראים משרתים מטרה זו. היכולת שלהם לתפוס ממרחקים גדולים את נוכחות בעלי חיים, ובמיוחד בני אדם, מראה שהאיברים החושיים שלהם שווים לפחות לעינינו. מעולם לא ראיתי אותם מבלבלים בין צמח ובין חיה, אפילו במצבים שבהם אני יכולתי בקלות לטעות בגלל האור המסונן דרך הענפים, צבע החפץ, או מיקומו. העובדה שדרושים עשרה מהם כדי לשרוף חיה גדולה, בעוד שאחד בלבד מספיק לשריפת ציפור, מצביעה על התאמה פרופורציונלית, והתאמה זו נראית מושלמת יותר כשמבחינים כי הקבוצות מורכבות מעשרה, שנים עשר, או חמשה עשר פרטים — בהתאם לגודל החיה. הוכחה טובה נוספת לקיומם של איברים חושיים או אינטיליגנציה היא האופן שבו פעלו במתקפה על שבטינו, כאשר הם לא צדו נשים וילדים, בעוד שהם רדפו ללא רחמים אחרי הלוחמים.
והשאלה החשובה ביותר: האם יש להם שפה? אני יכול להשיב על כך ללא היסוס, "כן, יש להם שפה", והשפה הזו מורכבת מסימנים שאני אפילו פענחתי חלק מהם.
נניח שצורה רוצה לדבר עם חברה. לשם כך, די להפנות את קרני הכוכב שלה אל החברה. זה, אם הוא נע, נעצר ומחכה. הכותבת מצייר במהירות על פני חברתה — ולא משנה באיזה צד — סדרת תווים זוהרים קצרים, באמצעות קרינה מהבסיס, ותווים אלו נשארים זמן קבוע ואז נעלמים. הקוראת, לאחר הפסקה קצרה, משיבה.
לפני כל פעולה של קרב או מארב, ראיתי את הצורות משתמשות בתווים הבאים: ")—(—"; כשהיו צריכים לדבר עליי סימני "○—V)" הוחלפו תמיד, בין היתר; סימן הקריאה למצב אזעקה היה "Ω", וזה הזעיק במהירות את הפרט שקיבל אותו. כשכולם התבקשו להתכנס, לא פיספסתי מעולם לראות סימן כזה, "▲▐ ■", המייצג את הופעתם המשולשת של היצורים.
לצורות יש גם סימנים מורכבים יותר, שלא רק קשורים לפעולות דומות לשלנו, אלא גם לסדרי דברים שאינם אנושיים לחלוטין, אותם לא הצלחתי לפענח. אי אפשר להסס בקיומן של יכולות להחלפת רעיונות בסדר מופשט, שכנראה מקביל לרעיונות האנושיים, כי הם יכולים להישאר זמן רב בלתי נעים, רק מדברים, מה שמעיד על הצטברות מחשבה אמיתית.
שהותי הארוכה לידם הובילה אותי, על אף המטמורפוזות שלהם להכיר כמה צורות מקרוב (הן משתנות במעט בין פרטים, אבל עם מאפיינים מספקים לזיהוי על ידי צופה ערני), ולגלות בפניי את המאפיינים האישיים שלהם… או שאולי ניתן לקרוא להם "אופי"? הכרתי כמה שקטות, שכמעט מעולם לא ציירו מילה; אחרות שדיברו בהתלהבות; כמה קשובות; אחרים רכילותניות, שקטעו זה את זה בדיבור. היו כאלה שנהנו מבדידות; אחרות חיפשו חברה. היו פראיות שצדו כל הזמן חתולים וציפורים; ושלוות שויתרו על ציד וחיו בשלום עם בעלי החיים. האם כל זה לא מעורר דמיון נרחב? האם לא מדמיינים מגוון כישורים, אינטליגנציה, וכוחות דומים לאלו של בני האדם?
הן מטפחות חינוך. כמה פעמים ראיתי צורה זקנה יושבת בין הצעירים, משחזרת את הסימנים הזוהרים זה אחרי זה, ושוב ושוב כשהחזרות היו לא מושלמות!
השיעורים האלה נראו לי נפלאים, ומכל דבר שקשור לצורות, לא היה דבר שסיקרן אותי יותר, ולא דבר שעניין אותי כל כך בלילות ללא שינה. נראה היה לי שכאן, בראשית הגזע, החל להיפתח מסך המסתורין, שבו רעיון פשוט וראשוני עשוי לצוץ ולזרוח עליי באור קטן מתוך החשכה העמוקה. לא, לא וויתרתי. צפיתי בחינוך הזה שנים, וניסיתי לנחש אין-ספור פרשנויות. כמה פעמים חשבתי שזיהיתי קרן אור רפויה של מהות הצורות, הצצה חוץ-חושית, אבסטרקציה טהורה, שאף על פי כן, יכולותיי הדלות השרויות בבשר לא יכלו לעקוב אחריה!
אמרתי קודם שחשבתי שהצורות אלמותיים. אמונה זו נהרסה כשראיתי מקרוב מוות אלים אחרי קרבות בין צורות, והובלתי את עצמי לחפש את נקודות התורפה שלהם ולהקדיש יום יום לניסיונות להשמידם, כי מספרם גדל כל כך, שאחרי שכבשו את יער קזור מדרום, צפון ומערב, התחילו לחדור אל המישורים במזרח. הו! בעוד מספר מחזורים נוספים הם ישללו מבני האדם את ביתם הארצי.
אז ניסיתי קלע, וכשהצורות יצאו מהיער לטווח הפעולה שלי, כיוונתי וזרקתי אבנים לעברם. לא השגתי תוצאה, למרות שפגעתי בכל פרט שפניתי אליו בכל חלק בגופן, אפילו בנקודת האור. נראה שהן חסינות לחלוטין מפני התקפותיי, ואף אחת לא היטתה את ראשה ממסלול האבן. אחרי חודש של ניסיונות נאלצתי להודות שהקלע לא עושה דבר, וויתרתי על הנשק הזה.
לקחתי קשת. עם החיצים הראשונים שיריתי, גיליתי שהצורות מפחדות מהם, כי הן התרחקו, עמדו מחוץ לטווח, ונמנעו ממני ככל האפשר. במשך שמונה ימים ניסיתי לשגר חץ שיפגע בהן, אך לשווא. ביום השמיני, קבוצה של צורות, כנראה בלהיטות הציד, עברו קרוב אליי תוך מרדף אחרי צבי יפה. יריתי חצים במהירות ללא השפעה נראית לעין, והקבוצה התפזרה, ורדפה אחרי כשסיימתי את תחמושתי. לא הספקתי לירות את החץ האחרון וכבר תקפו אותי במהירות מכל הכיוונים, חסמו אותי משלושת צדדיי, והייתי מת אילולא המהירות המופלאה של קואת', הסוס האמיץ שלי.
ההרפתקה הזו השאירה אותי מלא ספקות וציפיות, וביליתי שבוע שלם במחשבות עמוקות, תוהה על הבעיה המורכבת, המעוררת, שמרחיקה שינה אך גם ממלאה אותי בכאב ובהנאה. למה הצורות מפחדות מחצים? ולמה, מצד שני, רוב החיצים שפגעו בהן לא השפיעו? האינטליגנציה של האויב לא מאפשרת לי להניח פחד בלי סיבה. עם זאת, נאלצתי להניח שחץ מיוחד יכול להיות נשק אימתני נגדם. אך מהם התנאים? מהו נקודת התורפה שלהם? ואז הגיעה אלי מחשבה שזו הכוכב שצריך לפגוע בו. בדקה מסוימת הייתי בטוח, ואז תקף אותי ספק קודר.
האם לא פגעתי בכוכב מספר פעמים עם הקלע? מדוע החץ יעבוד טוב יותר מאבן?
עכשיו הייתה הלילה, תהום אינסופית, עם כיפת מנורות מדהימה מעל הארץ. ראשי בין ידיי, חלמתי הלאה, ליבי כהה מן הלילה.
אריה שאג, זאבים עברו למישור, ושוב ניצוץ קטן של תקווה האיר לי. הבנתי שהאבן מהקלע הייתה גדולה יחסית, וכוכב הצורות קטן מאוד! אולי, כדי לפעול ביעילות, צריך לחדור עמוק, לנקב אותו בנקודה חדה, ולכן פחדן מהחץ היה ברור!
עם זאת, כשווגה סובבת לאט בקוטב, השחר התקרב, וכמה שעות עייפות סגרה את עולם התודעה.
בימים הבאים, חמוש בקשת, עקבתי תמיד אחרי הצורות עד לגבולות החכמה המותרת. אבל כולן נמנעו מהתקפותי, נשארו רחוקים בטווח בטוח. לא הייתה אפשרות לתפוס אותם במארב, חושיהם איפשרו לראות אותי אפילו דרך מכשולים.
לקראת סוף היום החמישי אירע אירוע שהוכיח שהצורות הן, כמו בני אדם, גם פגיעות וגם ניתנות לשיפור. בערב דמדומים, צורה התקרבה אליי במלוא מהירות ההתקפה האופיינית להם. נדהמתי, ליבי דפק, כיוונתי את הקשת. היא עדיין התקרבה, הגיעה כמעט לטווח. ואז, כשכיוונתי לירות, ראיתי בהפתעה שהיא הפנתה את גבה, מסתירה את הכוכב, וממשיכה להסתער כלפי. הספקתי רק לעודד את קואת' לברוח מהתוקף האימתני.
מניפולציה זו, שמעולם לא נראה כי הצורות השתמשו בה קודם, מלמדת שוב על התושיה והאישיות הייחודית של האויב, ומציעה שתי מסקנות: הראשונה, שהייתי בר מזל שחשבתי נכון לגבי פגיעות הכוכב; והשנייה, פחות מעודדת, שהאסטרטגיה הזו, אם תיושם על ידי כולן, תקשה מאוד עלי, ואולי תהפוך את משימתי לבלתי אפשרית.
אבל אחרי שהגעתי לאמת זו, התחזק אומץ ליבי מול המכשול, והייתי מוכן להאמין שמוחי מחזיק בעדינות הנדרשת להתגבר עליו.
החלק השלישי של ספר בחון
הכוהנים, הזקנים, והראשונים הקשיבו לסיפורי בתימהון. רצים מיהרו למקומות המבודדים ביותר כדי להפיץ את החדשות הטובות. המועצה הגדולה ציוותה ללוחמים להיפגש ביום השישי של הירח השביעי בשנת 22,649 במישור מהור-אסר, והנביאים דרשו מלחמה קדושה. מעל למאה אלף לוחמי זהלל התכנסו, ומספר רב של לוחמים מגזעים זרים — דזומים, סחרים, חלדים — שנמשכו על ידי ההבטחה לתהילה, הגיעו להציע את שירותם לאומה הגדולה.
קזור היה מוקף בטבעת של קשתים, אך חיציהם לא הצליחו להתגבר על טקטיקות הצורות, והלוחמים הפזיזים נהרגו במספרים גדולים.
כך, במשך כמה שבועות שררה אימה גדולה בקרב האנשים.
ביום השלישי של הירח השמיני, חמוש בסכין עם חוד דק, הכרזתי לעממים הרבים שאני בלבד אלחם בצורות, בתקווה להרוס את חוסר האמון שהחל להתגבש לגבי אמיתות סיפוריי.
בני – לום, דמיה, ואנכרה – התנגדו בתוקף לתוכניתי ורצו להחליף אותי. לום אמר: "אתה לא יכול ללכת לשם, כי אם תמות, כולם יאמינו שהצורות אינן פגיעות, וגזע האדם ייכחד".
כשדמיה, אנכרה, והרבה ראשונים אמרו את אותם דברים, מצאתי את טעמם צודק, ונסוגתי.
אז לום, תופס את סכיני עם ידית הקרן, חצה את הגבול וצורות קטלניות רצו לעברו. אחת מהן, מהיר בהרבה מהאחרים, כמעט השיג אותו, אך לום, זריז כמו נמר, התרחק, הקיף את הצורה, ואז, בקפיצה ענקית, התקדם אליה והטביע בו את הקוץ החד.
והעם, דומם, ראה את היריב מתמוטט, מתקשה ומתאבן. קולותיהם של מאה אלף עלו בבוקר הכחול, ולום כבר שב וחצה את הגבול, ושמו המפואר הפך לשם דבר בצבאות.
הקרב הראשון
שנת העולם 22,649, היום השביעי של הירח השמיני.
עם שחר נשמעו הקרניים ופטישים כבדים נקשו על הפעמונים הברונזיים כדי לסמן את תחילת הקרב הגדול. מאה שוורים שחורים ומאתיים סוסים הוקרבו על ידי הכוהנים, ובני החמישים, בני, ואני עצמי התפללנו לאחד הייחודי.
דיסק השמש העולה נבלע באדום הבוקר כשהראשונים רצו לקדמת הצבא, ורעש ההתקפה התפשט במרוץ הראשוני של מאה אלף אנשים.
השבט נזום התקדם ראשון לעבר האויב, והקרב היה גדול. בתחילה חסרי אונים, ונפגעים מהמכות המסתוריות, הלוחמים למדו במהרה את אמנות פגיעת הצורות והריסתן. אז כל האומות — זהללים, דזומים, סחרים, חלדים, קסיאוסטרים, ופיערווננים — זעקו כים, פלשו למישורים ויערות והקיפו את יריביהם הדוממים.
זמן רב נשאר הקרב כאי סדר, ושליחים הגיעו שוב ושוב להודיע לכוהנים כי מאות אנשים נהרגו, אך מותם ננקם.
בשעת הלהט הגיע בני סורדר בעל הרגליים הזריזות, ששלח לום, לספר לי שעל כל צורה שנהרגה מתו שנים-עשר משורותינו. נשמתי התכהתה; לבי נחלש, ושפתיי לחשו: "יהיה כרצונך, אב יחיד!".
וזכרתי לספור את הלוחמים, מספר של מאה וארבעים אלף, וידיעתי כי הצורות היו כארבעת אלפים, חישבתי כי למעלה משליש הצבא העצום יכחד, אך הארץ תישאר לבני האדם. או אולי הצבא לא יספיק. "זה עדיין נצחון!", לחשתי בעצב.
כשהרהרתי בדברים האלה, פתאום צעקת הקרב רעדה ביער בעוצמה רבה, ומכל עבר הופיעו הלוחמים בקריאות ייאוש ונסו אל גבולות הבטחון.
ראיתי אז את הצורות מופיעות בקצה היער, לא מפוזרות כפי שהיה בבוקר, אלא מאוחדות בקבוצות של עשרים, במבנה מעגלי, אורם מופנה אל תוך הקבוצות. במצב זה, בלתי פגיעים, הם צעדו לעבר לוחמינו האומללים ושחטו אותם באכזריות.
זו הייתה תבוסה נוראה. הלוחמים הנועזים חשבו רק על הבריחה. אף על פי שהתאבלתי עמוקות, ציפיתי בסבלנות למציאת פתרון בתחתית הבור, שכן לעיתים רעל ותרופה חיים זה לצד זה.
ביטחוני בהגיון זיכה אותי בשתי תגליות. הראשונה הייתה שמקומות בהם שבטינו היו רבים והצורות מעטות, הרצח, שהיה בתחילה עצום, האט, ופגיעות האויב פחתו בעוצמה. רבים מהנפגעים קמו אחרי סחרור קצר, והחזקים יותר היו עמידים לגמרי להלם והמשיכו במנוסתם אף אחרי התקפות חוזרות. תופעה זו חזרה בחלקים שונים של השדה, והעזתי להסיק כי הצורות מתעייפות וכוחם ההרסני מוגבל.
נקודה שנייה, שהשלימה את הראשונה, סיפק לי שבט החלדים. אלו, מוקפים מכל עבר, איבדו אמון בסכיניהם הקצרות, קטפו שיחים ויצרו מהם מקלות לניסיון לפרוץ. לתדהמתי, ניסיונם הצליח. ראיתי עשרות צורות מאבדות שווי משקל תחת המכות, וכמחצית החלדים ברחו דרך החור שנוצר, אך מעניין שאלה שנלחמו בכלים מברונזה (כמה מראשי השבטים) נהרגו מיד בהכאת האויב. יש לציין כי המקלות לא גרמו נזק מוחשי לצורות, שכן אלו שנפלו קמו במהירות וחזרו לרדוף. שתי התגליות היו חשובות מאוד לקרבות העתידיים.
עם זאת, התבוסה נמשכה. הארץ רועמה במנוסת המובסים, ולפני ערב נשארו בתחום הצורות רק המתים שלנו ומאות לוחמים שעלו על עצים. גורלם היה קשה, שכן הצורות שרפו אותם חיים, מרכזות אלפים של אש על הענפים. זעקותיהם נשמעו שעות תחת השמיים המלאים בכוכבים.
בחון הנבחר
למחרת, השבטים ספרו את הניצולים. התברר כי הקרב עלה בכמעט תשעת אלפים אנשים, והערכת שמרנית היתה כי הצורות המתות היו שש מאות. כך, מות כל אויב עלה בחייהם של חמישה-עשר בני אדם.
ייאוש חדר ללבבותינו; רבים בכו והאשימו את הראשונים, וקראו לנטוש את כל המלאכה הנוראה. ואז, בין הלחישות, נכנסתי למחנה והתחלתי לנזוף בכולם על פחדנות נפשם. שאלתי אם עדיף שימותו כל האנשים, או להקריב חלקם. הראיתי להם שבעשר שנים ארץ זהלל תותקף על ידי "הצורות", ובעשרים שנים ארץ החלדים, הסחרים, הפיערווננים, והקסיאוסטרים. אז, כשעוררתי את מצפונם, הכרחתים להכיר שכבר החזירו שישה מהשטחים האימתניים של הצורות לבני האדם, ומשלושה צדדים האויב נדחק אל היער. סיכמתי את תצפיותיי, והסברתי כי הצורות אינן בלתי מתעייפות, ושרמחים מעץ יפילום ויגרום להם לגלות את נקודת התורפה.
שקט גדול שרר במישורים. התקווה חזרה ללבבות הלוחמים הרבים שהקשיבו לי. כדי לחזק את הביטחון, תיארתי מכשירים מעץ שדמיינתי, המתאימים להגנה ולהתקפה, וההתלהבות התחדשה. האנשים מחאו כפיים, ומנהיגיהם הניחו לפני רגלי את זכות הפיקוד.
שינוי הנשק
בימים הבאים גזמתי עצים רבים, וסיפקתי דגם למגנים קלים וניידים שיתוארו להלן בקיצור: מסגרת באורך ששה אמה וברוחב שתי אמה, מחוברת באמצעות קורות למסגרת פנימית ברוחב אמה ואורך חמש אמות. שישה אנשים – שניים נשאים, שני לוחמים חמושים בחניתות עץ גדולות ועבות, ושניים נוספים עם חניתות עץ עם קצות מתכת דקים, מצוידים גם בקשת וחצים – יכלו להיכנס בנוחות ולהתקדם ביער, מוגנים מהתקפה מיידית של הצורות. בטווח האויב, הלוחמים עם החניתות הקהות הכו והפילו את האויב, וגרמו לו להיחשף כך שהקשתים ונושאי החנית יכלו לירות בו בחנית או בחץ, לפי הצורך. ממוצע גובה הצורות היה קצת יותר מאמה וחצי, ולכן סידרתי את המגנים כך שהמסגרת החיצונית לא תעלה מעל לגובה של אמה ורבע מהקרקע, וכדי לעשות זאת הטיתי את המתלים הקטנים שקישרו אותה למסגרת הפנימית שהוחזקה בידיים. מכיוון שהצורות לא ידעו לעבור במהירות מכשולים בלתי צפויים או לנוע אלא בעמידה, זה היה מגן יעיל נגד התקפותיהם. ודאי שניסו לשרוף את הנשק החדש הזה, ובכמה מקרים הצליחו, אבל מכיוון שקורות האש שלהם לא היו יעילות מעבר לטווח החץ, נאלצו להיחשף כדי לשרוף את המגנים, תהליך לא מידי, וכך המגנים הצליחו להימלט רוב הזמן בתמרונים מהירים.
הקרב השני
שנת העולם 22,649, היום האחד-עשר של הירח השמיני. ביום זה נערך הקרב השני נגד הצורות, והראשונים נתנו לי את הפיקוד העליון. חילקתי את האנשים לשלושה צבאות, ולפני הזריחה שלחתי ארבעים אלף לוחמים לעבר קזור חמושים לפי מערכת המגנים. ההתקפה הייתה פחות מבולבלת מההתקפה ביום השביעי. השבטים התקדמו באיטיות אל היער, בקבוצות מסודרות, והקרב החל. היתרון היה לבני האדם בשעה הראשונה, כי הצורות היו מבולבלות מהטקטיקה החדשה, ומאות צורות מתו, כמעט לא מפוצים אלא במות כמה לוחמים בלבד. אבל ההפתעה פגה, והצורות ניסו לשרוף את המגנים, ובמקרים מסוימים הצליחו. בשעה הרביעית אימצו תמרון מסוכן יותר – קבוצות צורות מהירות, צמודות זו לזו, נפלו על המגנים והצליחו להפיל אותם. כך נהרגו מספר רב של אנשים, והאויב קיבל שוב את היתרון, וזרק חלק מהצבא לייאוש.
בשעה החמישית, שבטי זהלל מחמר, דז'וה, וחלק מהקסיאוסטרים והסחרים החלו בבריחה. כדי למנוע אסון, שלחתי שליחים עם מגנים חזקים להזעיק תגבורות. בו זמנית, הכנתי את הצבא השני למתקפה, אך לפני שיצא נתתי הנחיות חדשות: המגנים יישארו בקבוצות צפופות ככל שניתן בהתאם לשטח היער, ויתפרסו בריבועים דחוסים כאשר יחידת צורות תתקרב, מבלי לוותר על ההתקפה.
לאחר מכן נתתי את האות, ובמהרה שמחתי לראות שהנצחון עבר לצד האומות המאוחדות. בסוף היום, ספירה גסה הראתה שאבדות צבאינו היו אלפיים ומהצורות נהרגו שלוש מאות — התקדמות מכרעת שהחזירה ביטחון לנפש כולנו.
אולם, בשעה הארבע-עשרה המאזן נטה מעט לרעתנו. האומות איבדו ארבעה אלף איש והצורות חמש מאות.
אז שלחתי את הצבא השלישי, והקרב הגיע לשיא עוצמתו. ההתלהבות הלכה וגדלה עד לשעת השקיעה. בסמוך לזמן זה, הצורות חידשו את ההתקפה מצפון לקזור, ונסיגת הדזומים והפיערווננים עוררה בי דאגה. בהנחה שהלילה ייטיב עם האויב, נתתי אות לסיום הקרב. חזרת הכוחות הייתה רגועה וניצחת, ובלילה חגגנו את הצלחותינו. הן היו משמעותיות – שמונה מאות צורות מתו, ותחום פעילותם הצטמצם לשני שלישים מקזור. אמנם איבדנו שבעה אלפים אנשים ביער, אך האבדות היו נמוכות בהרבה באחוזים מאשר בקרב הראשון. בתקווה זו, תכננתי תוכנית למתקפה מכריעה יותר על אלפיים ושש-מאות הצורות שנותרו.
השמדת "הצורות"
שנת העולם 22,649, היום החמישה-עשר של הירח השמיני.
כשכוכב האש נחת על הגבעות המזרחיות, עמדו האומות מול קזור מוכנות לקרב.
ליבי מלא תקווה, סיימתי להנחות את הראשונים. נשמעו הקרניים, הפטישים הכו בגונגים הברונזיים, והצבא הראשון צעד לעבר היער.
כעת, המגנים היו חזקים יותר, גדולים מעט, וכללו שנים עשר אנשים במקום שישה, פרט לכשליש מהם שנבנו לפי הדגם הישן.
כך הם הפכו לקשים יותר לשריפה ולהפיכה.
רגעי הקרב הראשונים היו מוצלחים, ואחרי שלוש שעות נכחדו ארבע מאות צורות לעומת אלפיים לוחמינו בלבד. מעודד בחדשות טובות אלו, שלחתי את הצבא השני. הנחישות משני הצדדים הייתה נוראית. לוחמינו התרגלו לניצחון, ויריביהם הפגינו עקשנות של גזע אצילי. מהשעה הרביעית ועד השמינית הקרב עלה בעוצמתו.
אני ממשיך: מהשעה הרביעית ועד השמינית הקרב עלה בעוצמתו. הקרב היה אכזרי, והקרבן היה לא פחות מעשרת אלפים חיים, אך הצורות שילמו בכך באלף נשמות משלהם, כך שנשארו רק אלף ביער קזור.
מאותו רגע, הבנתי שבני האדם מחזיקים בעולם, ודאגותיי האחרונות נרגעו.
עם זאת, בשעה התשיעית צל גדול נפל על ניצחוננו. באותה שעה לא נגשו אלינו צורות אלא בקבוצות עצומות, מבהיקות, מסתירים את כוכביהם, והיה כמעט בלתי אפשרי להפיל אותם. מתוך התלהבות הקרב, רבים מחיילינו רצו פראית לעבר המאסות של הצורות. ואז, בקצב מהיר, קבוצה שלמה של צורות התנתקה והפילה ושחטה את הפזיזים.
אלף נהרגו ללא אובדן משמעותי לאויב. כאשר ראו זאת, הפיערווננים קראו שהכל נגמר, ופרצה פניקה שגרמה ליותר מעשרת אלפים אנשים לברוח, רבים ויתרו על המגנים ברשלנות כדי לרוץ מהר יותר. זה עלה להם ביוקר. מאה צורות רדפו והפילו יותר משני אלפים פיערווננים וזהללים. האימה התפשטה בכל קווי הצבא.
כששליחים הביאו לי את החדשות העצובות, הבנתי שהיום אבוד אם לא אצליח בתמרון מהיר כלשהו להשיב את העמדות שאבדו. מיד, אמרתי לראשי הצבא השלישי לתקוף, והודעתי שאקח את הפיקוד. אז הזזתי במהירות את המילואים לכיוון ממנו הגיעו הבורחים, וכעבור זמן קצר ניצבנו פנים מול פנים עם הצורות הרודפות.
ההשמדה
מונעות על ידי התלהבות הטבח, הצורות לא התאחדו במהירות, ובכמה רגעים הקפתי אותם במעגל: מעטים מאוד הצליחו להימלט, ושמחת הניצחון החזירה רוח גבית גדולה לחיילינו. לכן, לא היה לי קושי להשיב את ההתקפה וכיוונתי את האסטרטגיה שלי להפריד כל הזמן קטעים מקבוצות האויב, להקיף אותם, ולהשמידם.
תוך זמן קצר, כשהבינו שהטקטיקה הזו פוגעת בצורות, הן חזרו להילחם בנו ביחידות קטנות, והטבח בין שתי הגזעים, שאחד מהם יכול להתקיים רק על ידי השמדת השני, גבר והפך נורא. אך כל ספק לגבי התוצאה הסופית נעלם אפילו מהנפשות הפחדניות ביותר.
לקראת השעה הארבע עשרה, נשארו בקושי חמש מאות צורות לעומת יותר ממאה אלף אנשים, ומספר קטן זה הוגבל לגבולות הולכים וצרים, שישית מהיער של קזור, מה שהקל מאוד על תנועותינו.
עם זאת, אור הדמדומים האדום טפטף דרך העצים, ובחשש ממארב בצללים, קראתי להפסקת הלחימה. גודל הניצחון מילא את נשמותינו, והראשונים דיברו על מתן ריבונותי על כל העמים. אך יעצתי להם שלא לתת את גורל כל כך הרבה אנשים ליצור עני וחוטא, אלא לעבוד את הייחודי, ולבחור את החכמה כשליטת הארץ.
החלק האחרון של ספר בחון
הארץ שייכת לבני האדם. יומיים של לחימה השמידו את "הצורות", וכל האזור שבו שכנו מאתיים האחרונים נהרס; כל עץ, כל צמח, כל קנה דשא הושמד.
סיימתי, לחינוך העמים בעתיד, בעזרת בני לום, אזאה, וסימחו, לרשום את ההיסטוריה שלהם על לוחות גרניט. וכעת אני לבד בקצה קזור בלילה החיוור. חצי ירח נחושת עומד במערב. אריות שואגים אל הכוכבים. הנהר זורם בשלווה בין ערבות הערבה, וקולו הנצחי מספר על מעבר הזמן, על מלנכוליה של הדברים החולפים. ואני קובר את פניי בידיי, וקריאת צער עולה מלבי. כי עכשיו, כשהצורות מתו, נשמתי מתגעגעת אליהם, ואני שואל את האחד מדוע החליט הגורל שיופיים של החיים יושחת בידי החשיכה של הרצח!
