ישראל ברמה, הסופר הנשכח, בסיפור מעזבונו, שנכתב על ימי מלחמת יום כיפור.
המערכת
סיפור מהעיזבון
ישראל ברמה (1984-1956), מגדולי הסופרים העבריים של המאה העשרים, נפטר בדמי ימיו. האופציה הפואטית של ברמה הייתה המשך מובהק לסגנונו של אורי ניסן גנסין, ומעדכנו ס. יזהר, כתיבה בזרם תודעה. "צל הרים" המובא כאן נמצא בעיזבונו אשר מצוי בספרייה הלאומית, ופורסם לראשונה בכתב העת "עמדה" 53 (2024).
הוא מפורסם כעת ב"יקום תרבות" בימים שבמהלך מלחמת איראן השנייה, כדי להראות עד כמה המיליטריזם ותרבות המלחמות מושתתים עמוק בהוויה הישראלית. ברמה מבין היטב, כבר בגילו הצעיר (הסיפור נכתב כשהיה בן 18 בלבד), ששכול אינו עניין שניתן לדבר עליו. זהו טבעו של המוות, ובוודאי כזה שנובע מחיתוך פתאומי ואלים בקיום מעשה ידי האדם עצמו. לכן הוא טווה מארג של תיאורים מקומיים וליריים, כאשר רק מדי פעם, למשפטים בודדים, הוא מרשה לעצמו לדבר באופן ישיר על הכאב שלא ניתן להכילו, ועל ההלם.
הוא אינו מבקר את ממשלת גולדה וממשלות מפא"י, כי סופר אינו פרשן פוליטי. אבל הוא כן מאתר כאן, וגם בהמשך, בסיפורים ובנובלות שכונסו על ידי גבריאל מוקד בספרו היחיד "ימים קרועים" (1991), את המיליטריזם המאכל-כול של החברה הישראלית, שעוברת לדום בכל פעם שיש הזדמנות למלחמה, אז כמו היום, בימי מלחמת איראן השנייה וכנראה לא האחרונה.
ב"צל הרים" מובא סיפורו של אב שכול טרי, אלברט, שחודש אחרי נפילת בנו ושהות אצל אחיו לצורך התאוששות, חוזר לדירתו ולמכולת שבה עדיין יש לו חוב, ומתקשה להסתגל לעולם שבלי בנו, אריק. אבל ברמה מתמקד בקלוז אפים על שקיות חלב, לחם טרי במכולת, חומרי הקיום הפיזי, כשהמוות מוכחש ומתפרץ בשורות כמו "לכל הרוחות, אבל, לעשות רושם של תקינות, הכל בסדר, מתגברים…לאחר הכל, אולי תהיה, כלומר מלחמה. הכל פתאום מתהפך". או בהמשך "הכול כרגיל…ככה…עכשיו גם אני אצטרך, להשלים, מוכרח, ככה…ברפיון יצא בלא לומר שלום".
יובל גלעד
לא ידע מה העירו מתוך צל הלילה; פתאום היתה נפילה מתוך חלום שאינו זכור, הסתחררות מהירה בלא טשטוש דמות, בהכרה אחרת של כאב, בתהום שחורה של מים רכים כמשי, בשלוש לפנות בוקר. ידו רפויה בקווי אור נאספים, ראשי אצבעותיו נעים על הרצפה החלבית, באור האיטי של שחר שטרם היה. ראשו טמון בכר הלח, וסמוך ללחיו עובר קו לובן הנבלע בקשת השיער המהופכת, מרוקעת. צליל זמזם רגע ארוך ונתפס באוזניו, בצדעו, נוקר נוקש; צילו הפחוס של הטלפון מַתוֶה משוּשה שקוף על הקיר, חצוי בצל כסוף של החוּגָה. שעוּן על מרפקו, גל קור מתגלגל על כתפיו המפוספסות, הרים את האפרכסת ושב לשכב. עדיין היה הפחד הנורא הזה, שלכדו פתאום. מה היה זה? רגע מיניאטורי של אימה טהורה. לעזאזל. הפחד הפחד ועכשיו מעין צִפִּיה.
– "הלו, כן", קולו עייף ומפורר, עיניו בשעון הקיר בין המדפים. רגע, הצל הזה. שלוש… טוב…
– "את סרן עמי, דחוף". קול אשה מאונפף ברציפות. מה? אה, כן. רגע.
– "אין כאן שום עמי. טעות".
– "זה לא מספר..", מנחה בחמימות רכה ששה מספרים, בקרירות רוגזת. לא.
– "כן, כן, אבל לא עמי, מצטער".
– "אדוני, אני צריכה את סרן עי-מ-נו-אל. תקרא לו", ובהפסקה – "בבקשה".
– "מצטער. לילה טוב", וסגר.
עכשיו מאוחר, קשה להירדם שוב, ומוקדם מכדי לצאת, ללכת למכולת לקנות לחם חלב בשקית קרה לבנונית זיתים גבינה תשעה אחוזים צהובה מותכת…שטויות, זוטות. קשה ליצור גדולות כשאתה מלוחלח כולך בפחד, מקומט משינה ותפוח עיניים. שטויות. שטויים, היה אריק אומר פעם, בפני תינוק שמנמנים ובידיים עגולות וכף יד חמה. כן…ערב חג היום, צריך היום אל איציק, בשני אוטובוסים, כרטיס ורוד, תחנה מרכזית צעקות רוכלים רק היום הכל בזול גיברת…שמיכה משובצת על כתפיו, וכף ידו מכסה על עיניו הכואבות באור שהעלה במנורת הלילה הוורודה. מאחורי גבו טפט צהוב, שני ספרים לבנים חוברת ירקרקה. כוס מים. סימניה משונצת בסרט כחול. מחברת פתוחה עט, ובראש הנייר "מוקדש לבני לאריק", ולמטה לבנונית שאינה יכולה להימלא, אינה יכולה לתקון…אולי אחר כך בלא הכאב הזה…הטלפון צלצל כמה פעמים. הושיט יד. האזין. האור מטפס.
– "את סרן עמי, דחוף". מונוטוניות חמהקרה. שוב. נו.
– "שוב טעית", בוודאי החליפה שש באפס. "נסי אפס בסוף".
– "לא". הקשר נותר.
היתה מעין תלישה מתוך חלום, סיוט, הרהור של חושך ואור. ואולי היה זה משהו רציני? אולי, תהיה, מלחמה, מגחך בכאב. עכשיו כבר לא יכולים להפתיע אותי בעניינים שכאלה, אבל, אי אפשר לדעת באמת. מאז ש…לא, נחשוב על משהו אחר, אם מצאנו עתה מקום לחשבון נפש, הה. אהה אתה יודע כמה שזה מכאיב. בוודאי עלתה המתיחות בצפון, הסורים אוטמים את דמשק, בפחד מוסווה, בנון מם ונון טית ומיגים, אליפות כדורגל על שם קוניטרה, חה…הסובייטים נכנסים לכל חור. אפשר לכתוב מאמר למוסף יום שישי, "הסובייטים ויחסיהם עם מדינות צפון המזרח התיכון בעשור הבא, בעימות עם ישראל". לכל הרוחות, אבל, לעשות רושם של תקינות, הכל בסדר, מתגברים…לאחר הכל, אולי תהיה, כלומר מלחמה. הכל פתאום מתהפך. מצחיק. לחשוב על דברים כאלה בשעה שלוש לפנות בוקר, בחום בקור. לחשוב, לחשוב, אבל שוב. אריק צוחק בוכה מבוגר וגבוה וילד ותינוק, אפשר לנסות לראותו מתוך ריחוק, בלא כאב…קרובים יותר משאפשר ברגע… לגעת…
כשנעור כבר עלה היום בחלונות המכוסים, והווילונות היו שקופים מחוררים בשתי וערב של קווים ירוקים ואדומים. האור פשט פנימה וצבע מַלבנים לבנים חמימים, ריחניים כלחם חם, במרצפות מנומרות ושטיח אפור. היה איתות בהיר של בוקר, ושעון היד שנפל אל השטיח, התהפך והראה שמונה וחצי. על המרפסת הקטנה, בכתם צהוב של אור שמש חלמוני, אנקורים פרועים נושאים צלילים מצויצים, החודרים מבעד לזגוגית הדלת הסוגרת על העולם שבחוץ. מן החנות שבקומת הקרקע עלו קולות שיחה וחריקות צרומות של גרירה, וצחוק.
לאחר ששטף את פניו במים חמים, העלה על כתפיו חולצה לבנה, מפוספסת בכחול, ותלה את צווארו בעניבה צרה, יצא אל המרפסת המסורגת כעוֺבר במפל של מי זהב, משנה מסכת פניו. לא להראות. לא לתת מקום לדיבורים כלשהם. למטה, בדלת החנות, העבירו שני סבלים ארון מתכת אפור שעליו חותמות צהובות, משעינים בו כתפיהם הכרוכות ברצועות קשות. לבושים בגופיות חרוכות ונקובות, ההופכות מצד הגב ובין עצמות השכם לצלב של זיעה. לבסוף העמיסו את המטען על תלתאופן שחור שנעלם מעבר לפינה. הרחוב נִתְקַוְּקֵו בקווים של אור וענפים גזומים וגזעי עצים מסוידים. שם, למעלה, נסתרת חנות המכולת מאחורי שלטי פח, ביסקויטים פ. ומשקאות ט. ועיתונים, מאחורי ערמת גלילי נייר טואלט צהובים ותכולים, ובקבוקי שמן ותכשירי ניקוי ותל של שימורים. נשים עם סלי קש גדולים וסלי רשת צבעוניים נקהלו אל הפתח, ברגשנות מפוטפטת. פרטים חסרי משמעות של יומיום שאי אפשר לסלקם. החנוונית יצאה, מהדסת מצד לצד, והניחה בזרועותיה הכבדות ארגז בקבוקים בפינת החצר. אחר רגע קצר עצרה משאית גדולה בסמוך. מספר כחול. הנהג מסר בידיים גלוחות ארגז שקיות לבנות מעבר לשיחים, החלב הגיע. החנוונית נטלה והניחה את שקיות החלב על ארון הלחם המזוגג, וישבה בצל המסורג שבין המדפים, ומעל לראשה כנפות מאוורר גדול ושתקן, ומן הצד, טור בקבוקי יין רבי גוונים.
שוב, פרטים, שקשה להרכיב תמונה שלמה מפיסות זמן מקורעות. אחר כך ירד אל הרחוב, בכפו שטר ירוק של חמש לירות. אלברט, הה. עבר בצעדים קצרים במדרכה המעלה אבק, באור שעטפו ולא נגע בו. מרחוק, רק מרחוק, בין אנשים בבגדי עבודה כחולים, וילדים בתלבושת אחידה, מכותפים בילקוטים שחורים. חנות המכולת היתה ריקה עתה. נכנס פנימה והדלת פתוחה מאחורי גבו. על הדלפק היו מאזנים לבנים שכפותיהם מכסף, וצרור משקלות חומות, ולמטה, מאחורי זגוגית קפואה, היו קופסאות בהירות ובשר וממתקים בעטיפות צבעוניות. החנוונית הביטה בו, פניה קפואות, עיניה כחרוזים, ומעין צל חיוך נבוך מרפרף לשניה על שפתיה האדומות.
– "בוקר טוב אדון אלברט מזמן לא באת לקנות פה", בדיבור רצוף, ונימות זרות, בולגרית, כאילו.
– כן.", הפסקה. "הייתי אצל אחי". חודש, תכף אחרי ש…כן. בניסיון להתגבר איכשהו…
נטל שקית לבנה של חלב שהקור עוטפה, קופסת גבינה, קרב לארון הלחם וברר כיכר שחימוּת מבין מדפי הזכוכית המקומחים. כשהרים ראשו ופניו אל החוץ, היה מבטה המוזר של גברת וסרמן נעוץ בו, עד שקפאה פתאום על מקומה במדרכה הצרה, סבה על עקביה והתרחקה בשמלה פרחונית. עתה אי אפשר שלא לומר דבר מה, למרות העוינות הזרה. מוטב לא להראות, לא לראות. במצח חלק שילם באצבעות קשות, ואסף לכפו את מטבעות העודף הקרים. פנה לצאת.
– "אדון אלברט, יש בפנקס עשרים לירות שאתה חייב אני חושבת ממזמן, לא רציתי כש…מבין?".
– "כן, כן, אני מבין". הסיר מבטו מעיניה הכחולות, הן נימים של זהב רך, הכל כרגיל…ככה…עכשיו גם אני אצטרך, להשלים, מוכרח, ככה…ברפיון יצא בלא לומר שלום. בכפו חש את צריבת המטבעות הקרים, עיגולים קשים של רגילוּת. בתנועה בהולה שמטם לרגליו וכיסם בחול. אלברט שילם באלברט כדי לקנות לחם וחלב, חה, וקיבל עודף מעצמו, בעיני זרים בלא קשר. קנה לעצמו מזון ורגשי השתתפות ריקים בשלוש פרוטות. אבל, כן, אריק חכם, אריק…היה כותב וכותב, פותח חלון לירח שיכנס וכותב וקורע, ובמחברת צהובה, ובבוקר, על המרפסת, ובצהרים, כותב ומעלים, ככה זה… כל שכתב והותיר נעול במגירת הארון, קשה לפותחה, כאילו חדירה למהות אחרת, כמו תמיד חי…זהו זה.
בתיבת הדואר נעוצה מעטפה גדולה, חומה. נו, ברור. לאחר לבטים רבים, למרות שמך, אנו מצטערים, יאמר המכתב. כתב היד מצורף בזה. אפשר להצטמצם בפינה מנוכרת, באדישות מבינה, והיכולת לבנות עולם מטשטשת, בעיניך תראה פרטים בלבד, התמונה התפרקה, נמסה לאיטה באוויר הזה, על הפלנטה, כאן. עתה היתה מערבולת של מראות ורגעים קטנים של עלבון בלתי מתפרש, זרוּת. כן, אריק, רק הוא נותר עתה שלם. נשען על הקיר והביט אל החוץ בעין סוֺפגנית כאילו מהופנטת. מונית אדומה עברה ברעש ובפקעת עשן, ומאחור ראש לבן ועקאל שזור חוטי זהב. צבע מרוסס פנים כאילו הוטל דלי צבע בחזהו, נחבט בין העוברים והשבים עם סולם ארוך. שני ילדים ושערם חלק ובידיהם גולות צבעוניות, אריק היה אומר בלורית. גברת וסרמן ירדה בחיפזון מן הקומה השלישית, ויצאה לרחוב בלא לומר דבר. שטויות, שתלך לכל הרוחות. לא צריך…במחצית גרם המדרגות חש כאב בוער בחזהו, וגחוּן לפנים, ידו לוחצת את כיכר הלחם החם, פתח בדוחק את דלתו והתיישב באיטיות בכורסה שבפינה. שקית החלב היתה על השולחן, מכסה על קופסת הגבינה. הלחם נח על השטיח ובטנו האפורה המקומחת כלפי מעלה, כחיפושית גדולה. לאחר זמן הרים ראשו מגב הכורסה, והתבונן סביב. על הקיר שתי תמונות טוש ממוסגרות בעץ צהוב, קווים קצרים ומועגלים וחתימתו בפינה, וליד, תמונה, אוחז בקומה זקופה בצ'כי גדול, בלא דרגות, ואחרת עִם, ואחרת במסגרת שחורה…עיניו תרות אחר דבר מה להיאחז בו, להתלות בו למשך נשימה ארוכה אחת. הטלפון הזה אתמול, כלומר היום לפנות בוקר, השיחה הזאת, אבל אחרי הכל, כן…יכולה היתה לומר אריק אריק, כאילו, כאילו עוד, לרגע לא מוגדר… ואיציק יגיד, בטח יגיד, אלא מה, אבא, עזוב שטויות, ככה קורה, טועים, אם אספר לו…והכאב הזה עכשיו. ניסיתי לא לחשוב עליהם, על אריק, אצל אחי, אבל כשחוזרים הביתה, לנקודת המוצא, זהו זה…
השעה עשר והרחובות החמימים משתתקים, פוערים חללים לשתיקות ארוכות ועצלניות של בוקר חסר משמעויות, ובו נימים של קור וריחות חריפים, על האבק העולה באור. מכונית צופרה. קול ילד שר. ייי-ראאא-קוות פיייי-רוות. טנדר חורק בבלמיו, מישהו קורא בשם. השמש החלה ליטול פלחים פלחים בכותל המערבי, והצפוני, מבהירה את הטפט שמשטח מים, וברגע החלה למשוך קוריה לאחור, עוברת בקיר, מותכת פסים של צל בלובן המסמא ובצהוב. השיל נעליו. נכנס למטבח בגרביים, מחליק ידו על הקיר המכוסה טבלאות קרמיקה. הרתיח מים ושתה קפה שחור, בלא חלב, בספל מתכת. שתי פרוסות לחם בחמאה, שמשחה בקצה סכין בכוח מאופר. שולי פרוסות הגבינה הצהובה התירו חוטי שעווה אדומים. טָרף בלִיל שנהבי במחבת, והחליקו לצלחת נקיה, לבנה. פרטים סתמיים שנאספו בפקעת צבעים מעורבבת בלא גבול או סימוני משמעות, במעין הטבעה קולנועית שנשכחת ברגע. ישב בקפדנות אל השולחן, ורגליו על הכסא שמעבר לטבלת השולחן, עיניו בוהות בלוח השנה הישן שבקיר המטבח, סמוך לתריס, הדפים קפאו בפברואר, כשכבר לא היה חשוב, כשהוא נעלם, ועד שמצאו, ומאז…
באחת עשרה ועשרים ירד לרחוב בצעדים קצובים. בפינת הרחוב, קנה עיתון תפוח בקיוסק המוטל על שפת המדרכה. טור חפיסות צהובות וחומות וכחולות ולבנות של סיגריות. שורה של חוברות צבעוניות תלויה באטבי-כביסה דקים על חבל פשתן העובר מצד לצד. שוב, הכאב הזה. פרטים חסרי פשר. הכל כרגיל, חוברות צבעוניות, פנטזיות מיובאות בשלל צבעים, כריכות עירומות עם סכינים ואקדחים ודם, כאן פעימת ליבו של הציבור, חדשות והנאות של רגע. ושם בפינה טרנזיסטור קטן הזורק צלילי באך, בקצב מהיר, מודרני, חשמלי… ולמטה כרזת טוטו ירוקה ותוויות חתימה, ולוח כרטיסי פיס, הצרורים בחבילות מהודקות. בעיניים שקטות התבונן בצילו של הגורל שנתאפס בפיסות נייר קטנות.
– "אתה רוצה אחד?", מאחורי הדלפק צף, ממותניו ומעלה, ישיש קמוט ובראשו כובע מחורר ושולי כיפה.
– "מה?, סליחה".
– "אתה מסתכל בכרטיסי-פיס".
– "לא, לא". ככה זה. סליחה, מה עשית בשישי באוקטובר, בצהרים, בערב, מה חשבת?… לא שואלים… מתוך סלידה, כאילו ראה את צילו פנים אל פנים, נעקר ממקומו והעיתון מקופל תחת ידו. ברחוב ריחף עשן דק. במעבר החציה הביטו בו עיניים אדומות של בלמי המכוניות, וליד הרמזורים נבלמה התנועה. חנות בגדים, צעצועים. חנות ספרים; אלבומי ניצחון, מפות, המחדל בטור ארוך, יום הדין, אלבומי מדע, ספרי ילדים, עיר ומלואה בכריכה שחורה…מה כל זה לעומת…ובכל זאת…בזגוגית הראווה השתקפויות רחוב בהירות ושקופות, כבשלולית של שוקולדה. פניו הביטו בו, צרים וארוכים, ושיער מלבין נימות נימות, ושפתיו קפוצות ובהן נקודה של כסף. קמטים, צוואר עייף בעניבה כחולה, עיניים המחופות כעין ערפל לבנבן, פקעיות צמר חמים. מעבר לזגוגית עמדה אשה צעירה, בידה אוחזת אצבעות קצרות של תינוק. ילד תינוק, כמו…אז…
התיישב על ספסל עץ, בסמוך למסעדה סגורה שבחלונה מודעות סרטים בצבעים רבים. בעיניים נמלטות חיפש מנוחה של תחום אחֵר סקר את המראות העוברים. עצים, ציפורים, צל ואור, שקט שקט חרירים ירוקים. מפעם לפעם יכול הוא למצוא שקט, לאחר שהרגיל עצמו לשקוע בהמון פרטי זמן וצבע זעירים, יום-יומיים, הנאספים לסדרות מילים הניצבות בארעיות במחשבותיו, בחלומותיו השבים וצונחים עליו בשנתו, נפקחים אל העלבון המסמא של הכאב. מתחת לאדישות הנרכשת אט אט נחשף הכאב, מה שנחרץ אז, שם, בהרים ותחת צילם…תחושת השכול שנחרתה באוויר סביבו מיום ש…שאריק נעדר, ועד, ועד…מחפש מסתור במילים, ובמעשים, הפנים והחוץ, מאחורי כל שנאמר או נעשה, מאז…
פרש את העיתון בין כפותיו, והעביר אצבעותיו על המילים כמבקש לסופגן לתוכו. שני מחבלים נהרגו בגבול הצפון, מחבל שלישי נמלט פצוע. אין נפגעים לכוחותינו, עראפאת אמר, הודיע, טס, מוסקבה, דמשק, משלוחי נשק. הנרי קיסינג'ר היקר מזכיר המדינה ושר, אמר אמש במסיבה ש…דטנטדטנטדטנט. משא ומתן קואליציוני נמשך נמשך. מחדל מחדל כלכלה ניצחון מפואר במחיר כבד מאוד, המלחמה הבאה, מחירי המכוניות עלו, מיסים, משבר האמון משבר הדלק משבר התרבות והציוויליזציה…לעזאזל הכל.
ציפור אחת נסתרה בצמרת עבותה שצמחה מפתילי הגזע הגדולים, ונשאה קולות קצובים של עצב בלתי נשמע. עבר נער עם פרחים, אשה זקנה בשמלה אפורה, מכונית משטרה, שני ילדים עם ילקוטים. אשה עם עגלת תינוקות ותינוק שמנמן עם עיניים גדולות. צל ורוח נוגעים באדמת האבק החיוור המסתלסל באור. שעת צהריים חמה ורווה ניצוצות צהובים וירוקים בין הצמרות. ככה, זהו זה…תמיד, עד שנגמר.
אוקטובר 1974
