לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ד"ר אלי אשד סוקר את הספר הידוע של יורם קניוק "חימו מלך ירושלים" והסרט הידוע של עמוס גוטמן, על אהבתה של אחות לפצוע קשה, סיפור אהבה אולי הטראגי ביותר בספרות העברית כולה, ועל הסיפור האמיתי מאחורי הספר והסרט.
ועל הסיפור האמיתי הקודר והמצמרר שמאחורי הספר והסרט ששימש בסיס לאחד הציורים המפורסמים של שנות ה-40 .ציור שנמצא היום במוזיאון.
כולל קישור לסרט הידוע.
המערכת
"הכל ניטל ממנו, עיניים, ידיים, רק צלילות המחשבה נשארה"
מתוך "חימו מלך ירושלים" (תל אביב, סדרת ספריה לעם מספר 101, עם עובד, תשכ"ו 1966).
אחד מספריו הראשונים והידועים ביותר של יורם קניוק היה ונשאר "חימו מלך ירושלים". סיפור אהבה נואש וטראגי מאין כמוהו, אולי הטראגי ביותר בספרות העברית כולה. ספר שהתבסס גם על חוויות אמיתיות בחייו של קניוק כפצוע בירושלים במלחמת העצמאות.
העלילה:
ירושלים בימי מלחמת העצמאות, בעת המצור הערבי על העיר. אל מנזר איטלקי המשמש באופן מאולתר כבית חולים מגיעים מדי לילה פצועים מהקרבות הניטשים באיזור. באחד הלילות מגיע גם חימו, בחור מירושלים שהיה ידוע ביופיו ש"הבחורות היו מתעלפות עליו בערימות והתיירות היו באות לראות אותו". נשאר מיופיו רק הפה היפה. קטוע איברים, להוציא יד אחת, ועיוור, שוכב חימו בבית החולים לצד פצועים אחרים. בינו ובין חמוטל הורוביץ, אישה צעירה ויפה העובדת כאחות מתנדבת, נוצר קשר מיוחד. חימו סובל קשות מפצעיו ומבקש למות. הוא ממלמל כל הזמן "ירה בי, ירה בי" לפצועים אחרים, ובהם אסה (המספר את הסיפור ומייצג את הסופר יורם קניוק). האווירה הקודרת במקום גם כך הופכת לבלתי נסבלת כתוצאה מחימו, ושאר הפצועים מתנכרים אליו. חמוטל עומדת לצידו של חימו. ולבסוף היא מזריקה לו זריקת מוות כדי לגאול אותו מיסוריו.
"נפל מבטה על פתק קטן מודבק לשרפרף שעל-יד המזרן, ועליו כתוב בעפרון: 'חימוֹ פרח, 1929, מאי 2. זריקות-ארגעה כל כמה שייראה לנחוץ, ללא הגבלה.' ובאותיות קטנות הוסיף איזה ליצן: 'העתיד כבר מאחוריו, לכן לא איכפת'".
"אולם היא, שלפני רגע מנתה את אוסף האברים הללו כקברן, כמו שכחה את דבר קיומו של הגוף הקטוע ונשבתה כולה אחר מראה הפה הפעור. הכל נעלם, ולא נותר אלא הפה בלבד; הפה, כמין ישוּת בדלה לעצמה, שגופו של חימו פרח היה לו רק רקע. והפה היה יפה. עד יומה האחרון לא תבוֹש להסמיק בשעה שתהרהר ביפי הפה הזה."
מתוך "חימו מלך ירושלים".
ספרו של קניוק פורסם לראשונה בסוף 1965, והפך למעין רב מכר. נמכרו ממנו כ-40 אלף עותקים, והוא תורגם גם לאנגלית, צרפתית, ואיטלקית.
הספר נגע בבירור בנקודה רגישה בתודעה הישראלית.
קניוק סיפר שפצועים רבים במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים קראו אותו ושאבו ממנו תקווה. למרות שזהו אינו ספר אופטימי כלל.
הסיפור האמיתי
יורם קניוק סיפר, אולי לראשונה, בעת צילומי הסרט המבוסס על הספר, לעיתון הירושלמי "כל העיר" ("חמוטל בארץ המצלבה", "כל העיר" 19.9.1986) שהספר התבסס על סיפורו האמיתי של הפצוע אמנון ויגוליק, שתואר כ"בחור נאה מאוד, חביב מאוד, ובעל חוש הומור נהדר, נפצע קשה במלחמת העצמאות בעת ביצוע מעשה גבורה. מחלקה בפיקודו שהייתה בדרך לנווה יעקב הותקפה ורוב חייליה נפצעו. בנסיגה התנדב ויגווליק להניח מוקשים בדרך כדי לעכב את הערבים, הוא נפגע בידיו ובראשו בהתפוצץ מוקש בפניו, כאשר בדק את מוקשי-המגן שטמנו הוא וחבריו. הוא פקד על אנשיו לחסלו בצרור כדורים, אך הם סירבו. בדרכו לבית החולים שמע על נפילת נוה יעקב ועל תקומת מדינת ישראל".
ויגוליק אושפז במנזר האחיות סן ז'וזף, שפעל בירושלים ליד הסינמטק הירושלמי של היום. אחיו, חיים, שגם הוא נפצע בינתיים, אושפז לידו. לא הרחק ממיטתו, שכב פצוע ושמו משה טולצ'ינסקי, לימים הצייר משה טמיר, אז סטודנט בבית הספר לאמנות בצלאל. דמותו הגדומה והחבושה כולה של ויגוליק, לכדה את דמיונו. שעות על גבי שעות ישב ליד מיטתו כמהופנט וצייר אותו, כנראה יותר מפעם אחת. הציור "אמנון הפצוע" זיכה את טמיר בפרס מטעם בית האמנים בתל אביב ב-1949 לאחר שהשתתף שם בתערוכת "אמנים צעירים בישראל".
חוקר האמנות גדעון עפרת כתב על ציור זה: "בולט בגודלו ובעוצמתו מבין יצירותיו של טמיר פרסקו על בד בגודל 84X160 ס"מ, הנושא את השם "אמנון הפצוע"…הציור מייצג את דמותו של אמנון ויגוליק, פצוע מיתולוגי מימי מלחמת השחרור, ששם קץ לחייו, שזכה לשם 'חימו, מלך ירושלים' (ברומן של יורם קניוק) ואשר עוצב בידי טמיר כקדוש מעונה: הוא עיוור וגידם בשתי זרועותיו, כולו עטוף תחבושות לבנות וראשו חבוש סביב כהילת קדושים" (מתוך מאמר של ד"ר גדעון עפרת).
הצייר נמשך לא רק לפצוע, אלא גם לחברתו לשעבר של הפצוע, שבאה לבקרו בבית החולים, לימים הבשיל הרומן ביניהם לנישואין. ויגוליק אולי ידע על דבר הרומן והחריש.
פצוע נוסף, שהגיע למקום ואושפז בבית החולים ליד ויגוליק, היה החייל הצעיר יורם קניוק, שנפצע במאי 1948 בקרבות על העיר העתיקה ופונה לבית החולים האיטלקי, "שם", הוא סיפר לימים, "שכב לידי בחור צעיר בשם אמנון ויגוליק שמלמל כל הזמן שהוא רוצה למות. אחר כך נודע לי שהוא היה ירושלמי ונחשב לבחור הכי יפה בעיר. אחרי שנפטר עברה שמועה בבית החולים שהרופאים שמו קץ לחייו. עשרת הימים ששכבתי לצידו חקקו אצלי את הדמות שלו. ועליו ביססתי את דמות של חימו".
למעשה ויגוליק נשלח לארצות-הברית, שם ניסו להחזיר לו את מאור-עיניו, אך לשווא.
במהלך שהותו בבית החולים התפתח רומן בלתי אפשרי בין ויגוליק לנעמי טולמן (לימים עורב) , נערה ארץ ישראלית ששהתה בארה"ב לגיוס תרומות. אולם בשובה ארצה הבינה כי זו היתה פנטזיה וידעה שאינה יכולה לקשור בו את עתידה "זה לא היה בסדר, לא טוב, לא בריא, לא נורמלי, שהוא יהיה תלוי בי ואני אטפל בו עד סוף החיים".
צפו בראיון עם נעמי טולמן -עורב על הקשר בינה ובין ויגוליק.
בספר חימו מת מזריקת רעל שאהובתו, אחות רחמנייה, נותנת לו. נסיבות מותו של אמנון ויגוליק, ב-15 בינואר 1949, נשארו עמומות. הטענה היא כי ויגוליק הצליח לשכנע את ד"ר חיים שיבא, שנלווה אל הפצועים במסע לניו יורק, לסייע לו למות המתת חסד. ומישהו מהצוות הרפואי הזריק לויגוליק מנת רעל.
(האמור למעלה מתבסס על מחקרו ומאמרו של ההיסטוריון תום שגב, שפורסם בעיתון הארץ – סיפור על אהבות ומוות, תום שגב, "הארץ", 16.04.2008).
מה שקניוק סיפר על אמנון ויגוליק הרגיז את אחיו של ויגוליק, חיים, שהיה מנהל מגן דוד אדום בירושלים, והוא אמר "קניוק מתאר זאת כאילו כולם כל הזמן חיכו שאמנון ימות. זהו שקר. הוא גם לא מת שם. הוא מת על שולחן הניתוחים, אף אחד לא הרג אותו. בכלל לא הרגו פצועים בבית החולים. מה כל הקישקוש הזה?" ("כותרת ראשית" 8.10.1986).
עוד דבר שהפריע לויגוליק הוא שקניוק תיאר את אמנון כפגר חי שכל הזמן רק מילמל "ירה בי, ירה בי". הוא ציין שבספר יזכור בהוצאת משרדד הביטחון נכתב "למרות שהיה מרוסק איברים וחסר ישע, נטול מאור עיניים וידיו הקטועות חבושות, לא נפל אמנון ברוחו ואף התלוצץ עם האחות והמטפלים ועודד את הפצועים הגונחים בקרבתו". חיים ויגוליק אמר כי "זאת האמת. אמנון לא רצה למות ולא ביקש מאף אחד שיירה בו".
יכול להיות שהאמת היא כפי שתיאר אותה אחיו של ויגוליק, שאף אושפז לידו וידע ממקור ראשון מה קרה, אבל חשוב להזכיר כי קניוק לא התיימר מעולם לכתוב סיפור אמיתי, אלא בדיון בלבד. הוא מעולם לא טען שמה שתיאר היה עובדות, אלא רק שקיבל השראה ממקרה אמיתי.
הסרט "חימו מלך ירושלים"
מהספר נעשה סרט מעניין בידי הבמאי עמוס גוטמן.
אחד המפיקים של הסרט, ביחד עם אנריקה רוטנברג, היה אהוד בלייברג, שאימו הייתה קשורה ישירות לפרשה האמיתית מאחורי הסיפור. אמירה בלייברג, לימים אחות ראשית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, הכירה את אמנון ויגוליק ב-1948. שניהם היו אז חברים בסניף תנועת הנוער "מכבי הצעיר" בירושלים. הקשרים ביניהם, שנותקו עם פרוץ המלחמה, התחדשו בבית החולים האיטלקי, שם שירתה כאחות, וזיהתה מיד את מכרה לשעבר.
אמירה נזכרה בראיון עימה: "כשקראתי את הספר של קניוק דבר ראשון הצטיירה לי הדמות של ויגוליק. אם כי חימו היה ספרדי וויגוליק אשכנזי. הפציעה הספציפית הייתה שונה אבל המקרה עצמו דומה. ויגוליק היה פצוע קשה מאוד. הוא היה קטוע ידיים עד מעל המרפקים. הוא איבד את ראייתו וגם את השמיעה באחת מאוזניו…בהתחלה הוא ניסה להיות גיבור, אבל כשהבין את מצבו הוא נעשה שקט. האיש שפעם דיבר בשטף נסוג אל תוך עצמו".
יש להניח ששאלה נוספת שאמירה שאלה את עצמה בעת הקריאה בספר, אם כי היא לא ציינה זאת בראיון, שאלה עליה קניוק מעולם לא ענה, היא: האם היא המקור לדמות של האחות חמוטל. יכול להיות שכן. קניוק בהחלט זכר אותה מבית החולים. אבל גם אם כן, הוא הוסיף הרבה פרטים לדמות של חמוטל בספרו. חיים ויגוליק טען ש"לא הייתה אחות שהתאהבה באמנון ולא נתנו לו טיפול מיוחד". אמירה ציינה במעורפל שהיא יודעת מנסיונה כאחות במלחמות שונות שאחיות נקשרות לפצועים קשה כי מטפלים בהם יותר. היא לא זכרה שהייתה אחות ספציפית שטיפלה בויגוליק כי כולן טיפלו בו, וכולן נקשרו אליו. אחרים שהיו במקום, כמו הצייר משה טמיר, ואורה קנת, ידידה של ויגוליק שטיפלה בו כקצינה בבית החולים, רמזו שכן הייתה אחות קרובה בדמותה לחמוטל, אבל סירבו לפרט לגביה ולגבי זהותה. אולי זאת אחרי הכל הייתה אמירה?
במציאות, בניגוד לספר ולסרט, ויגוליק שכב בית החולים האיטלקי כמה חודשים, ואחר כך הועבר לתל אביב. מאוחר יותר הסיעו אותו לארה"ב כדי שיעבור ניתוח שיחזיר לו את הראיה. הניתוח לא הצליח, וויגוליק התעקש לעבור ניתוח נוסף שאמור היה להחזיר לו את הראייה בתל השומר. הניתוח היה קשה ומסובך ואמנון ויגוליק נפטר במהלכו. הוא נקבר בנחלת יצחק בצל אביב.
הסרט הוא יוצא דופן בין סרטיו של עמוס גוטמן, שבדרך כלל עסק בסרטים כמו "נגוע" ו-"בר 51" בחיי האנשים מהקהילה הומוסקסואלית (שהוא היה שייך אליה). בסרט זה, שהוא החביב עלי מבין יצירתו, הוא עסק בנושא שונה, בחיים ומוות בצל מלחמה איומה, ובסיפור אהבה הטרוסקסואלי. הוא נוגע בצד הפחות הירואי של המלחמה, בסבלם של הפצועים, שלעומת קטיעת איבריהם מתגמדים האירועים ההיסטוריים שהם שותפים להם. וכך, באחת הסצינות בסרט שומע אחד הפצועים ברדיו את ההכרזה על הקמת המדינה. הוא מעיר את חברו הפצוע קשה כדי לספר לו על כך, וזה משיב לו בכעס "בשביל זה הערת אותי?". זאת כמובן כחלק מהקונספציה של הבמאי לנתק אותנו מהעולם הסובב, מהמלחמה, ומההיסטוריה המתרחשת, אבל זה נראה לי אמין. האנשים בבית החולים אכן כמו מתקיימים בעולם מיוחד להם, שמופרע רק עם הפצועים החדשים שמובאים מבחוץ.
רק הגרסה הרביעית של התסריט התקבלה לבסוף להסרטה. קניוק ציין שהוא העדיף דווקא את הגרסה הראשונה, שבה גם סייע בכתיבה שהיה בה משהו קסום, אכזרי, אגדי. זה לא היה כמו הספר אבל זה היה מוצלח כגירסה חלופית. אבל הגירסה הזאת לא התקבלה, והוא "נוטרל" משאר הגירסאות. הוא בכל אופן שמח שהסרט נעשה לבסוף.
הסרט צולם במנזר עמק המצלבה היווני, על אולמותיו המקומרים, ביצוריו הכבדים, ומסדרונותיו המסתוריים, שתורמים תרומה עצומה לאווירה הקודרת של הסרט. הצילומים בוצעו תחת פיקוח הדוק של שלושה נזירים יוונים אורתודוכסים.
לימים נבנה במקום מלון "הר ציון", ובעליו של המקום, שהתלהב מן הסיפור, אירח על חשבונו את צוות ההסרטה.
בתפקיד הראשי הייתה אלונה קמחי, אז תלמידה בבית הספר למשחק "בית צבי" ולימים בעיקר סופרת ידועה, בתפקידה הראשי הראשון. את תפקיד חימו, הפצוע המכוסה בתחבושות, גילם עופר שקרצ'י, שמגלם גוף פצוע שאינו מסוגל לזוז ורק מתחנן "ירה בי ירה בי". דב נבון מופיע בתפקיד אסא, חייל רגיל שמייצג בעצם את נקודת המבט של האדם הרגיל ושל הסופר יורם קניוק. עמיר גבריאל מופיע בתפקיד פרנג'י, חברו של חימו.
את התסריט כתבה המחזאית הידועה עדנה מזי"א, שותפתו הקבועה בכתיבה של הבמאי. שהפעם כתבה את התסריט ללא שיתוף פעולה עם הבמאי שרק שימש כעורך.
צילום הסרט, שנעשה בהשקעה של מאתיים או שלוש מאות אלף דולר (ישנן גירסאות שונות בנושא), היה מלא בקשיים. כל מיני שחקנים שהיו אמורים להופיע בו, כמו ג'וליאנו מר, אלון אבוטבול, ואופליה שטראל, לא הופיעו בו לבסוף מסיבות אישיות שונות.
"חימו מלך ירושלים" זכה בביקורות קשות, כולל על התסריט והדיאלוגים, והעובדה שדיברו פחות מדי בסרט.
אני חושב שאכן דיברו פחות מדי בסרט, אבל לדעתי המשחק היה סביר בהחלט, והסרט הצליח לשמור על אווירה קודרת כמו גותית בעיצומה של מלחמה איומה. אני חושב שזה משקף מציאות אמיתית בבתי חולים בעת מלחמה איומה, אז והיום.
הסיום
חמוטל הורוביץ חזרה בספר "בתו" של קניוק, שפורסם לא במקרה ב-1987, שנת הקרנת הסרט "חימו מלך ירושלים", ובו אנו למדים מה עלה בגורלה.
בעצם אין לסיפורה קשר מיוחד לסיפור המרכזי של "בתו", שגיבורתו גם היא נקראת חמוטל, ללא קשר לאותה חמוטל הורוביץ ידועה שאמנם מוכרת לה, אבל קניוק כנראה הרגיש אז צורך לחזור לחמוטל הורוביץ ולספר מה עלה בגורלה. מתברר שהיא התחתנה לבסוף עם אסא, שהפך לסופר לא מצליח שמעולם לא פירסם דבר, מעין גירסה חלופית של יורם קניוק, ומצאה את מותה בהתקפת מחבלים.
נספח
קראו גם את מאמרו של יוסף אורן על "חימו מלך ירושלים" במוסף הספרות של עתון "למרחב" מתאריך 12/8/1966. באדיבות יוסף אורן וחנה מושיוב סמוכה.
צפו גם
צפו בסרט המלא:
שיחה על יצירת עמוס גוטמן והסרט "חימו מלך ירושלים", החל מהדקה ה-12.50
קיראו גם
סיפור על אהבות ומוות: תום שגב על אמנון ויגוליק
ד"ר יצחק מלר עורך השוואה בין "חימו מלך ירושלים" ובין "ג'וני שב משדה הקרב"
![Pinterest](https://pinterest.com/pin/create/button/?url=https://www.yekum.org/2025/04/%d7%94%d7%a4%d7%a6%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%97%d7%99%d7%9e%d7%95-%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%99%d7%a8/&media=https://www.yekum.org/wp-content/uploads/2025/04/himo-and-picture.jpeg&description=סקירה על הספר והסרט הידוע של יורם קניוק "חימו מלך ירושלים" על אהבתה של אחות לפצוע קשה, ועל הסיפור האמיתי מאחורי הספר.){kind=link}
קוריוז : אחד המפיקים של "חימו מלך ירושלים" אהוד בלייברג היה מעורב בסרט גם בגלל הקשר של אימו לסיפור כאחות שטיפלה בפצוע האמיתי.
אהוד בלייברג היה שנים לאחר מכן גם אחד משני המפיקים של סרט נוסף על מלחמת העצמאות "תמונת הניצחון" של אבי נשר על הפלישה המצרית לקיבוץ ניצנים. וכך גם המפיק השני של אותו הסרט.
אביו של המפיק אהוד בלייברג, ירח בלייברג, עלה לישראל ב־1938 בגיל 14, והגיע לכפר הנוער בן שמן, שם חלק חדר עם שמעון פרס. הוא למד רפתנות, והגיע לקיבוץ ניצנים לנהל שם את הרפת. במתקפה המצרית על הקיבוץ נהרגו 33 מבני המשק וחיילי גבעתי, ובלייברג וחבריו נלקחו לשבי המצרי לתשעה חודשים.
מפיק שותף של הסרט הוא דני בן־ארי, בנה של גיבורת הסרט, מירה בן ארי, ואחד הילדים שפונו מניצנים ערב המתקפה המצרית. הוא גם השקיע בסרט וגם ביצע את עבודת הבנייה של הסט, המשחזר את קיבוץ ניצנים הישן. בן־ארי, אחד מקבלני העפר והתשתיות הגדולים בישראל, הביא מהמחצבות שלו טונות של חול, כדי לדמות את הדיונות של ניצנים, חול שאחר כך הוכפל והורחב באפקטים ממוחשבים.
המטרה של השניים הייתה לתקן דרך הסרט, שהם תרמו רבות למימונו ולהפקתו, את הנראטיב המוכתם של קיבוץ "ניצנים", ולהציג בסרט קולנוע באורך מלא את אנשי הקיבוץ כגיבורים, בניגוד לדרך שבה הוצגו באותו דף של אבא קובנר.
ראו על כך עוד בסקירה על הסרט "הפולשים "
https://www.yekum.org/2022/01/%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F/
יוסף אורן כותב:
שלום רב לך, אלי אשד
לראשונה נודע לי ממאמרך על עלילת "חימו מלך ירושלים" שיורם קניוק ביסס את סיפור האהבה בין הלוחם שנפצע באופן אנוש במלחמת השיחרור ובין חמוטל, האחות שטיפלה בו, על דמויות אמיתיות מתקופת מלחמת תש"ח.
מאחר שספר מוקדם זה של קניוק נמסר לי, אז מבקר-ספרות בתחילת דרכו, על-ידי אהרון מגד, כתבתי עליו מאמר, אשר התפרסם ב"משא" מס' 30 של עיתון "למרחב" מיום 12/8/1966. מאמרי עסק, כמובן, בעלילת הספר כעלילה שקניוק בדה אותה מדמיונו.
ניסיתי היום למצוא את העיתון שבו נדפס מאמרי, אך לא הצלחתי למצוא אותו בארכיון שלי. לעומת זאת הוא ודאי נחתך מתוך "משא" (ע"י יעקב בסר, אשר באותו עשור – לפני שייסד את "עיתון 77" – נשכר לגזור מאמרים על סופרים מתוך המוספים לספרות") ונגנז או בתיק שלי ב"מכון גנזים" או בתיק של יורם קניוק. אני משער שאם תפנה אל מנהלת "גנזים" כיום תוכל לקבל צילום של המאמר הזה, כדי להשלים את מאמרך על "חימו מלך ירושלים".
את טענתי על ספר מאוחר זה על מלחמת תש"ח ניסחתי פעם נוספת במאמרי "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" שהתפרסם במוסף לספרות של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז – מאמר שכינסתי בספרי הראשון "שבבים" שהופיע בשנת 1981.
טענתי באותו מאמר היתה, ש"חימו מלך ירושלים" חתם עשור של כתיבת סופרים על מלחמת תש"ח, עשור שנחתם על-ידי היצירה החשובה ביותר על הנושא הזה והיא "ימי צקלג" של ס. יזהר. ואחרי עשור זה יכתבו על מלחמת תש"ח רק הסופרים שיהיו זקוקים לתנאי מלחמה כלשהי כדי לספר עלילה קולנועית-הוליוודית על יחסי אהבה בין פצועי מלחמה לאחיות רחמניות שטיפלו בהם. קניוק היה הראשון שניצל אפשרות זו ב"חימו מלך ירושלים".
ואכן רוב העלילות שכתבו סופרים ישראליים אחרי "ימי צקלג" חזרו אל מלחמת תש"ח רק כאשר היו זקוקים לתנאי מלחמה כדי לספר עלילות דומות לעלילת "חימו מלך ירושלים", שאיננה עלילה תקופתית על מלחמת תש"ח, אלא עלילה על-זמנית על כל מלחמה שבה נרקמת אהבה חסרת-סיכוי-להתממש בין לוחם בטרם פטירתו מפצעיו לבין אחות-רחומה שמטפלת בו במסירות עד מותו.
יוסף אורן
95 שנה השבוע להולדתו של הסופר יורם קניוק.
אז לציון זה כמה מסמכים על סיפורו הידוע "חימו מלך ירושלים " אולי סיפור האהבה הטראגי ביותר בספרות העברית כולה, על האהבה בין אחות ופצוע מלחמה.
סיפור שהתבסס על פרשה אמיתית בהחלט.
והנה כמה מסמכים על הסיפור והפרשה מאחוריו :כולל מכתב של קניוק על האישפוז שלו כפצוע בזמן מלחמת העצמאות שקיבלתי ממכון "גנזים".
הכחשות של קרוב משפחה של האדם האמיתי ושל קניוק.
ומאמרים על סרט הקולנוע. שפורסמו כשיצא לאקרנים.
"חימו מלך ירושלים -הסיפור האמיתי "
https://www.no-666.com/2025/05/02/%d7%97%d7%99%d7%9e%d7%95-%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99/