כריכת ״חימו מלך ירושלים״ של קניוק
כריכת ״חימו מלך ירושלים״ של קניוק

דלטון טרמבו (Dalton Trumbo; 1976-1905), תסריטאי, סופר ומחזאי אמריקני, פרסם ב-1939 (יומיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה), כשהוא בן 34, נשוי ואב טרי לתינוק, את הרומן האנטי-מלחמתי הענק ג’וני שב משדה הקרב (Johnny Got His Gun), וזוכה לתהילת עולם. יורם קניוק (2013-1930), הסופר הישראלי, פרסם ב-1966, כשהוא בגיל 36, נשוי ואב לילדה, את הספר השני בחייו, הנובלה חימו מלך ירושלים שנכתב, בהשראת ובהשפעת או אולי בתחושת קִרבה לג’וני של טרמבו.

מה כל כך יוצא דופן בשני הסיפורים הללו? מי הם שני הסופרים האלה, שבגיל צעיר – אמצע העשור השלישי לחייהם – ובתחילת דרכם הספרותית, מספרים לעצמם ולחברה סיפור כה טראומתי, קיצוני עד זוועה, על בני אנוש שחיים כמפלצות מעוותות לבלי היכר, והם תוצר מחריד של מלחמות איומות בין בני אדם, של מלחמות מיותרות ובנות-מניעה? מה הם ההבדלים ביניהם? או אולי מוטב לשאול, מה המשותף להם? ומה ניתן ללמוד מיצורים כאלה כמו חימו וג’וני או כל הומו-סאפיינס צעיר אומלל אחר, וזאת ללא קשר לזמן ומרחב, לתרבות, לצבע, גיל או מין? מדוע לעיתים קרובות מזכירים את סיפורי חימו וג’וני בנשימה אחת כאילו היו תאומים, שני גלמים או מומיות בעל כורחם, אבל חיים ומתים באותה עת (ראו דוגמאות במקורות)? שני הסיפורים עובדו לסרטים ולמחזות יותר מפעם אחת ובצורות שונות, אך לעניות דעתי לא התעלו על עוצמת הטקסטים.

לא מיותר לציין כי הכותב האמריקני מעולם לא חווה מלחמה מקרוב. הוא לא היה חייל. לעומתו, המחבר הישראלי היה הלום-קרב לכל ימי חייו, אחרי שבגיל 18 לערך חווה על בשרו ונפשו מלחמה נוראית במשך חצי שנה של קרבות ללא הפסקה בעודו מתפקד כלוחם פשוט המנסה למלט את נפשו מאימת המוות או הסבל והכאב של פציעה, עד לפציעתו הפיזית שמותירה אותו נכה גופני בדרגה בינונית, גורמת לשחרורו מהשירות, אך בעיקר גורמת לו לנכות נפשית עד סוף חייו, כזו שהופכת למנוע ולמניע שעומדים מאחורי כתיבתו הגדושה והדחוסה לאורך שנים רבות.

הגיבורים של שני הסיפורים שהם גם ה-raison d’etre של שתי העלילות, הם מה שאנו נכנה כאן: בני אדם שבאופן פתאומי, מהרגע להרגע, עוברים טראומה (פצע או פציעה) שמשחיתה את גופם (ואת נפשם) באופן שגורמת להם להיראות כמפלצת נדירה ומזוויעה שקשה לדמיין את עצם ממשות קיומה כאפשרית בחיים – פציעה גופנית מפלצתית חריפה פ.ג.מ.ח. ובאנגלית רפואית: Acute Monstrous Physical Trauma.

פ.ג.מ.ח. – מאפיינים: היוותרות בחיים של מושא הטראומה! גופות אדם מרוטשות ומחוללות ללא היכר הן עדיין בחזקת מתות ולא סובלות, כואבות או דורשות טיפול מלבד זה המקובל בטיפול בגופות; זה קורה לבני אדם רגילים, בריאים ושפויים ולרוב צעירים; הטראומה היא פתאומית ולא צפויה. המעבר ממצב גופני נורמלי לאבנורמלי קורה ברגע אחד; מראה הנזק הפיזי הוא נדיר, קיצוני, גרוטסקי ומעורר אימה, כך שהצופה הסָביר (גם אם הוא מקצוען כמו רופא טראומה מדופלם) רואה לפניו משהו מפלצתי שהוא לא ראה כמוהו מעולם לפני כן במציאות או בתיעוד אחר; ברוב המקרים האלה הגורם לטראומה הוא מעשה ידי אדם, ולכן בר-מניעה כמו: מלחמה, מעשה טרור, תאונות לסוגיהן, פיצוץ אטומי וכדומה – ולא מעשה הטבע (רעידת אדמה, מפולות שלגים ובוץ, מבול), האל או השטן, ובכלל אירועים שאינם בשליטה אנושית. נוסף לכך, לא מדובר במצבים גופניים קיצוניים שמתפתחים באיטיות, בהדרגתיות ובהמשכיות כמו אלה שקורים על רקע של מחלות גנטיות, פגמים מולדים (“ילדי התלידומיד”), תהליכי התנוונות על רקע מחלות והזדקנות או כתוצאה מהצורך בניתוח מוטילנטי להצלת חיים (גידול ממאיר) כמו הניתוח הנדיר מאוד מסוג המיקורפורקטומיה Hemicorporectomy: כריתה מתוכננת של חצי גוף תחתון כולל שתי הגפיים, האגן ותכולתו (מערכת השתן, איברי המין ופי הטבעת), מה שמייצר חצי אדם חי! ומכיוון שהוא חי, הוא הופך ממצב צבירה חריף למצב צבירה כרוני. בני אנוש שסבלו פ.ג.מ.ח. ושרדו מהווים ‘אטרקציה’ כבדה ומכבידה ללא נשוא לא רק על המטופל, אלא גם על המטפל, ועל הסביבה האנושית. להלכה ולמעשה, הקורבן הפוסט-טראומתי החי, ממשיך כל הזמן וללא הפוגה, לייצר אדוות שגורמות לטראומה מורכבת, עיקשת ונמשכת עבור המטפלים (על ההגדרה של טראומה מורכבת וטראומה עיקשת, ראו במקורות), העדים, הסובבים ואף אלה העומדים מן הצד. בגלל המפלצתיות הנוראית שמראהו מפיץ סביבו, הוא משמש מגדלור שמפיץ רעל במקום אור, פחד במקום תקווה ורתיעה במקום קרבה. מזווית ראייה אחרת, הוא משמש תזכורת ואולי לקח בכיוון של מניעה של מעשים דומים בעתיד כמו פציפיזם במקום מיליטריזם. ה”פגמחניק” גם הופך להיות אתגר עבור אנשי המדע והמקצוע, עבור החברה ואפילו עבור הפוליטיקאים… הם שואפים להשאירו בחיים על אפם ועל חמתם של כל מי שלא יהיה, כדי להתהדר בנוצות של המצילים הבלתי נלאים בשם ההומניזם הטהור. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן, עדיף לעבור להשוואה וללקח.

ג’וני של טרמבו

כריכה קדמית של הספר ״ג׳וני שב משדה הקרב״
כריכה קדמית של הספר ״ג׳וני שב משדה הקרב״

דלטון טרמבו היה איש שמאל וקומוניסט שוחר דמוקרטיה וחירות, הומניסט, פציפיסט וליברל מן המעלה הראשונה. מקורות ההשראה שלו היו שני סיפורים, ובשניהם – גיבורי אירועים חיצוניים לו. על-פי עדותו (ראו במקורות) הוא הגיע אל הסיפורים, די במקרה, דרך קריאה של ידיעות בעיתונים ומעדויות שמיעה.

הסיפור הראשון: בארכיון של העיתון הקנדי הנפוץ Toronto Star (שהחל להופיע ב-1892 ומתפרסם עד ימינו) אנו מוצאים את הסיפור האנושי הבא (במדור הקרוי: “World War 1 Encyclopedia: Christian, Curley”): כריסטיאן אתלברט קארלי היה החייל השחור הקנדי המפורסם ביותר במלחמת העולם הראשונה, בשל היותו החייל הקנדי היחיד שאיבד בקרב את ארבעת גפיו ושרד. הוא נולד ב-1882 בארצות הברית (נפטר בשיבה טובה ב-1954), בהמשך הפך לאזרח קנדי, בנובמבר 1915 התגייס לצבא כחייל חיל-רגלים, והוא בן 33, רווק. ב-19.4.2017, לאחר כשנה וחצי של שירות קרבי במלחמת החפירות, במהלך קרב מפורסם ועקוב מדם (הקרב על וימי רידג’, Vimy Ridge) הוא נפצע באופן אנוש כאשר קירות חפירה שקרסה קברו אותו כליל תחתיהן וגפיו נמעכו בצורה בלתי הפיכה. הוא עבר קטיעה של ארבעת הגפיים, שתי העליונות מתחת למרפק ושתי התחתונות מתחת לברך (מבחינה רפואית יש לציין כי מדובר בקטיעות נמוכות שמאפשרות הרכבת פרוטזות תפקודיות). הוא לא נפגע בפניו, לא בחמשת חושיו ולא באיברים הפנימיים של חללי בית החזה, הבטן או האגן. במהלך רפואי נדיר (שארך שנים) הוא השתקם, התחתן עם אחות שטיפלה בו, הקים משפחה, והפך להיות פעיל חברתי מוביל בכל הנוגע לזכויות הרווחה של נכי המלחמה. בין שלל האזכורים העיתונאיים הרבים על חייו ועל פועלו של כריסטיאן, שניים צדו את עיניו של טרמבו (ראו במקורות): “ב-1918 ביקר הנסיך מוויילס (מי שבעתיד יהיה המלך אדוארד השמיני) בבית חולים צבאי. בקצהו של מסדרון הייתה דלת ועליה שלט ‘אין כניסה’. הנסיך שאל ‘מה נמצא שם?’ נאמר לו ש’עדיף שלא ייכנס לשם’. הנסיך התעקש, נכנס וכאשר יצא משם בעיניים דומעות אמר למלווים: ‘הדרך היחידה שבה יכולתי להצדיע או לתקשר עם האיש שבפנים הייתה לנשק אותו על לחייו'”. אין צורך בהסבר, האיש היה אותו החייל בשלבי ההחלמה הראשוניים שלו. האזכור השני מופיע בשנת 1936: לרגל חנוכת אנדרטה לזכר הנופלים בקרב המפורסם, כריסטיאן ואשתו הוזמנו לטקס על אדמת צרפת. במהלך הטקס כריסטיאן מתאר את המפגש השני שלו עם (כעת) המלך אדוארד: “כאשר הוא עבר בינינו הוא נעצר מולי ואמר ‘אני זוכר אותך, פגשתי אותך בטורונטו לפני 18 שנים’… הוא שאל אותי לשלומי, ולאחר מכן ביקשתי ממנו לדבר אל הנכים העיוורים שהיו איתי”.

הסיפור השני: טרמבו העיד כי שמע סיפור מחריד על רס”ן בריטי שנפצע בצורה כל כך קיצונית, נקרע לגזרים, אבל שרד ונותר בחיים, עד כדי כך שהוא דווח בכוונה כנעדר (missing in action), ובלשון ימינו “נעדר-חלל שמקום קבורתו לא נודע”. רק כמה שנים לאחר מכן – אחרי שהקורבן נפטר לבסוף, בודד בבית חולים צבאי מסוגר – הובא הסיפור לידיעת בני משפחתו ההמומים. אין אנו יודעים אם מדובר בסיפור אמיתי או במבדה. מחד גיסא, קשה להאמין שטרמבו בדה אותו מליבו, מאידך גיסא, למרות מאמציי, לא הצלחתי למצוא עדות ממוסמכת לסיפור הזה.

מה שכן ברור (על-פי עדותו), היא העובדה ששני הסיפורים הזוועתיים האלה נחרטו במוחו של טרמבו, והיו הגורם שדחף אותו לכתוב את ג’וני שב משדה הקרב – הנובלה האנטי-מלחמתית המרה, הגרפית, והמחרידה ביותר שנכתבה אי-פעם… כנראה.

הספר תורגם לעברית ארבע פעמים, תחת אותו השם. הראשון: תרגום לאה צבעוני ואהרון בר, הוצאת תמוז, 1974; השני תרגום בהוצאת מודן, 1985 (לא מצאנו פרטים); השלישי תרגום עדה בן נחום, בית צבי 2005; הרביעי יותם בנשלום, הוצאת אחוזת בית ומשכל (ידיעות אחרונות), 2022. הציטוטים שמופיעים במאמר הם מהמהדורה החדשה.

מה המקור ל’שיבוש’ בתרגום השם של הספר (ואף חזרה עליו בתרגום החדש)? מדוע לא בוצע תרגום מדויק ופשוט כמו “ג’וני קיבל [בלשון עבר] את הרובה שלו”? השם האנגלי “Johnny Got His Gun” הוא התייחסות אירונית מרה למשפט ידוע “Johnny, Get Your Gun!” ובעברית: “ג’וני, קח את הרובה שלך!” בלשון ציווי! משפט שהיה סיסמת תעמולה אייקונית שבעזרתה עודדו אמריקנים צעירים להתגייס לצבא בתחילת המאה העשרים. נוסף על כך, זהו גם משפט הפתיחה של שיר פטריוטי, לא פחות אייקוני, שחובר על-ידי ג’ורג’ מ’ כהן, “שם מעבר ל-” (“Over There”) ושאותו שרו חיילים במהלך שתי מלחמות העולם. הביקורת האירונית בשם הספר ברורה, “אמרנו לך, ג’וני, קח את הרובה שלך וצא לקרב עבור השלום והחירות ועוד כהנה וכהנה, והנה קיבלת את הרובה וראה להיכן הגעת!?” נראה כי הייתה תחושה אצל המתרגמים שהכותרת הזאת לא תובן בישראל של המחצית השנייה של המאה העשרים, ולכן בחרו בשם (לדעתי, לא פחות מוצלח!) ג’וני שב משדה הקרב בבחינת “ראו, אבל באיזה מצב מפלצתי הוא שב לביתו!”

‘עלילות’ ג’וני בקריאה צמודה: מתבקש לחזור ולהדגיש שדלטון טרמבו מעולם לא חווה מלחמה או פציעה וכדומה, ומכאן שאכן מדובר בסיפור בדיוני מבוסס ריאליזם והשפעה-השראה של סיפורי אמת שעליהם קרא ושמע. הוא עצמו לא היה ולא התיימר מעולם להיות הלום-קרב. הספר בן למעלה ממאתיים עמודים, מחולק לשני חלקים שווים בני עשרה פרקים שמתארים אפיזודות, זיכרונות, חלומות, מחשבות, ותחושות של ג’וני המת-חי המוזר שלנו – החלק הראשון קרוי “המתים”, והשני קרוי “החיים”, בבחינת זה שחזר מן המוות לחיים אבל נשאר על הסף, חי במחוז לימינלי, על הגבול בין מציאות לבדיון – וכל זה תוצאה של מלחמה מטומטמת יוצרת מפלצות. הגיבור הראשי והיחידי של הנובלה הוא גופו חסר-הגוף של ג’וני, שמכיל רק את האיברים החיוניים לחיים פיזיולוגיים גרידא (לב, ריאות, מעיים, כבד וכליות, כולם איברים פסיביים שמתפקדים באופן אוטונומי ללא רצון משלהם), ושמיוצג על-ידי האיבר האחד שפועל במלוא הקיטור, והוא המוח, ולפיכך, התודעה החושבת היא הדוברת הראשית והיחידה לאורך הזמן של ג’וני. נוסף לכך, יש לזכור שהוא גם איבד את חמשת החושים המיתולוגיים: ראייה, שמיעה, הרחה, טעימה, ומישוש (שכולל מגע, כאב, טמפרטורה, תנועה, ומנח במרחב). חוש היא מילה המבטאת את היכולת של בעל חיים לקלוט מידע מהסביבה החיצונית לו ומהסביבה הפנים-גופית שלו, ולהמירו לקוד חשמלי-כימי כדי שהמוח יוכל לעבד אותו, לקטלג ולאחסן, ולשלוף אותו בעת הצורך. ג’וני מבצע את פעולת החשיבה של מוחו על סמך זיכרון העבר בלבד, הוא הרי נפצע בגיל עשרים לערך, כך שבמדפי מוחו הצטבר מידע על כל מה שעבר עליו מגיל אפס עד גיל הפציעה, וזה כולל את שלבי ילדותו ואת השנתיים ששירת במלחמה עד יום הקטל. הכתיבה של טרמבו מותחת עצבים ומתעתעת ו”הדברים” מתגלים בהדרגה, בכל פעם כאילו במפתיע, וכל זה תוך כדי התקדמות בקליטת הרוח הנושבת בין חורבות מצבו של ג’וני בעצמו בתוך תודעתו. טרמבו מערבב ומערבל – כשהוא עובר בין לשונות של “אני” ו”הוא”, בין “אנחנו ו”הם” – בין שאלות ותהיות לבין תשובות והיסוסים, ובתוך המבוך שותל מניפסטים מרהיבים, נוגים, וחודרניים של אנטי-מלחמתיות, פציפיזם והומניזם צולבים, מצליפים ומטרידים. התפאורה של מופע התודעה הוא מוסד רפואי אנונימי ולא קונקרטי, וברור שההתרחשות היא ריאליסטית במובן זה שמדובר אכן בזמן-מרחב שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל הפרטים לא חשובים, אלא המסרים, וג’וני הוא שדרן של מסרים, לקחים ומסקנות.

החלק הראשון של “ג׳וני”: “המתים”

הפרק הראשון (עמ’ 23-13) נפתח ב”הוא רצה שהטלפון יפסיק לצלצל”. ומסתיים בפסקה קצרה שמתחילה ב”צלילים צלילים צלילים בכל מקום והצלצול דעך ואז חזר והוא הרגיש רע כל כך וחירש כל כך”, וכולו מוקדש לאובדן חוש השמיעה של אותו “הוא”, וזאת על-סמך חלום שהוא זיכרון ילדות. בחלום הוא שומע אסופה של מיני צלילים, שמות של אנשים, בני משפחתו, חבריו לעבודה במאפייה ואפילו חיזור אחרי חברת ילדות, ואז מתבשר על מות אביו. הוא גם זוכר ומתאר אירועים מהילדות, שדומים לתחושת אובדן שמיעה כמו היקברות תחת מחפורת. רק באמצע התיאור (עמ’ 19-18) הקורא מבין לראשונה מי זה “הוא”: “צלצול הטלפון היה רק חלק מחלום […] בתוך ראשו הוא שומע אותו. […] הוא נפצע. הוא נפצע קשה. הצלצול דעך. הוא חולם. הוא לא חולם. הוא ער אפילו שהוא לא יכול לראות. הוא ער אפילו שהוא לא יכול לשמוע כלום חוץ מטלפון שלא מצלצל באמת […] הכאב עבר בכל גופו כמו חשמל […] הוא שכב שם והרגיש את הזיעה בוקעת מעורו… הוא הרגיש שכל עורו חם ולח והלחות איפשרה לו להרגיש את התחבושות. הוא היה עטוף בהן מכף רגל ועד ראש. כולל הראש. אז הוא באמת פצוע. […] לבו הלם בחזהו אבל באזניו הוא לא הצליח לשמוע את הדופק. אוי אלוהים אז הוא חירש. מאיפה הביאו את השטויות האלה על שוחות עמידות לפגזים אם אפשר לפגוע במישהו שנמצא באחת מהן עד כדי כך שכל המנגנון המעודן שבאוזניו מתרסק ועושה אותו חירש, עד כדי כך חירש שאינו יכול לשמוע את הדופק של עצמו? הוא נפצע והוא נפצע קשה ועכשיו הוא חירש. לא קצת חירש. לא חצי חירש. חירש לגמרי”. בשלב הזה הקורא ואותו “הוא” עדיין חושבים שמדובר בסוג של אובדן חוש שמיעה שקרוי בלשון הרפואה “פונל-טראומה” (ירידה בשמיעה, חריפה או כרונית, חלקית או מלאה, על רקע חשיפה לרעשים עזים כמו ירי פגזים וכדומה), ובמילים אחרות, ללא נזק פיזי של אובדן איברי השמיעה (אובדן האוזניים וחלקי פנים).

הפרק השני (עמ’ 32-24) גדוש בזיכרונות ילדות שמבהירים לקורא שלפצוע שלנו היו את כל החושים, כי הוא מתאר מראות, טעמים וריחות. בסוף אותו הפרק מופיע המניפסט האנטי-מלחמתי הראשון שמתפרץ מתודעתו של ג’וני. הוא מתאר את הזחיחות בכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. “ואז מת אבא שלו ואמריקה הצטרפה למלחמה וגם הוא היה צריך לבוא והנה הוא כאן [עטוף תחבושות במיטה]… אוי ג’ו ג’ו אתה לא צריך להיות כאן. המלחמה הזאת לא הייתה קשורה אליך. זה לא היה העסק שלך בשום צורה. מה אכפת לך משלום הדמוקרטיה בעולם? כל מה שרצית ג’ו זה לחיות. נולדת וגדלת בקולורדו הטובה והבריאה, וגרמניה ואנגליה וצרפת ואפילו וושינגטון הבירה היו רחוקות ממך בדיוק כמו האיש שבירח. אבל הנה אתה כאן וזה לא היה עניינך. הנה אתה כאן ג’ו ואתה פצוע יותר משנדמה לך. אתה פצוע קשה. אולי היה עדיף בהרבה אילו מת ונקברת על הגבעה שמעבר לנהר… למה לעזאזל נכנסת לכל הבלגן הזה? כי זו לא הייתה המלחמה שלך ג’ו? אף פעם לא ידעת על מה בעצם נלחמים” (עמ’ 32) – התודעה של ג’וני פונה בשאלות מתריסות, לכאורה אל עצמה, אך בפועל, אל הסביבה החיצונית לה.

בפרק השלישי (עמ’ 46-33) ג’וני ממשיך במסע הגילויים של “עצמו החדש”. הוא מגלה בצורה אכזרית, שלב אחרי שלב, שאין לו את שתי הגפיים העליונות, מגובה הכתף ומטה, וזאת דרך היזכרות בפעם הראשונה ששכב עם אישה (וגם בפעם האחרונה, פרט לאירועים שקרו במהלך המלחמה באירופה), קארין אהובתו הראשונה, לפני הגיוס. בפרק הזה מופיעה לראשונה שתי מטפורות שחוזרות ונשנות לאורך העלילה בצורות שונות: התחושה הנוראית של טביעה במים והמאבק “לנשום ולחיות”, תחושה שמבטאת חוסר אונים ותלות מוחלטת באחרים, תחושה שאליה ייחשף הקורא פעם אחר פעם. כמו כן, מתגלה כאן גם דפוס כתיבה שעובר כחוט השני בטקסט כולו: מחד גיסא, הזיכרונות הם חיים ובעלי צבע אנושי חם וגדושים בשמות של אנשים אהובים, חברים לילדות ולנשק, אירועים היסטוריים כלליים ואישיים ותמיד בשקיפות מסנוורת. מאידך גיסא, גילויי האובדנים הפיזיים הם אנונימיים! “הוא” אנונימי, המטפלים, אחיות ואחים, רופאים שעוסקים ב”גופתו” הם אנונימיים, אין להם שמות, הם מייצגים את הממסד, והוא מזהה אותם רק על-פי מאפיינים חיצוניים שונים. הוא מתרעם על המטפלים בלשון סרקסטית (גם אם לא תמיד מוצדקת באופן אובייקטיבי מבחינה רפואית. אבל כמו שלא מתווכחים עם השכול, לא מתווכחים עם פצוע, לא כל שכן פצוע בצורה כה מפלצתית): “הם לא חושבים על שום דבר מלבד לעשות מה שהם רגילים לעשות. סתם עוד אחד עם חור בזרוע בואו ננסר אותו מה אתם אומרים בחורים? בטח. תורידו לו את הזרוע. לתקן למישהו את הזרוע זה המון עבודה והמון כסף. זה מלחמה ובמלחמה הכול הולך לעזאזל אז לעזאזל עם זה” (עמ’ 35). נוסף לכך, מכיוון שאינו שומע, ועדיין אינו יודע שהוא עיוור כי הוא עטוף בתחבושות, הוא מתחנן בדמיונו: “תכתבו לי. תכתבו לי על פתק. לקרוא אני יכול. אבל לא לשמוע. תכתבו לי על פתק ושימו לי את הפתק ביד ימין כי בצד שמאל אין לי זרוע” – אירוני ומזעזע! הוא הרי יגלה בהמשך שאין לו את שתי הידיים ושתי העיניים. בסוף הפרק הוא פונה לזיכרון עם קארין, ומבין שאותם גפיים שגיפפו אותה לפני המלחמה אינם עוד.

הפרק הרביעי (עמ’ 60-47) עוסק כולו בזיכרון ילדות אופייני של תהליכי התבגרות וחניכה שמציירים את דיוקנו של ג’וני על רקע החברה שבה גדל ושאת ערכיה ספג.

בפרק החמישי (עמ’ 68-61) הוא מגלה את גודל הזוועה: אחרי זיכרון מעורפל מאוד של רגע הפציעה, הוא מגלה בתוך פרק זמן קצר, את רשימת האובדנים הפיזיים ואת משמעותם בפועל, באובדן יכולות שמהוות את איכות החיים: “הוא לא הבין מדוע האחיות או מי שזה לא יהיה שמטפל בו לא מניחות את הגוף שלו ישר. חלקו התחתון היה קל כנוצה אך ראשו וחזהו היו כבדים כעופרת. […] הוא החל לבעוט כדי להזיז את מה שמתחת לרגליים שלו. אבל הוא רק התנודד מעט כי לא היו לו רגליים לבעוט בהן. היכנשהו מתחת למפרק הירך הורידו לו את שתי הרגליים. אין רגליים. אי-אפשר עוד לרוץ ללכת לזחול אם אין רגליים. אי-אפשר עוד לעבוד. […] הוא השליך את ראשו לאחור כדי לצרוח מאימה. אך מאומה לא קרה מפני שלא היה לו פה שיוכל לצרוח. […] הוא ניסה להניע את הלסתות ולא היו לסתות. הוא ניסה להעביר את לשונו על שיניו ועל חיכו כאילו שהוא רודף אחרי זרע של פטל. אבל לא הייתה לו לשון ולא שיניים. לא היה לו חך וגם פה לא היה. הוא ניסה לבלוע אך לא הצליח מפני שלא היה לו לוע ולא נשארו לו שרירי בליעה. […] שום משב אוויר לא עבר דרך המקום שבו היה פעם אף. הוא נתקף בצורך פראי ומבוהל למות להרוג את עצמו. הוא ניסה לדומם את נשימותיו ולהפסיק לנשום לגמרי כדי להיחנק [המחשבה על האפשרות להתאבד על-ידי עצירת נשימה עצמונית על-פי הדגם של טביעה במים]”. – בהמשך הוא מייד מבין שאין לו עיניים, הוא עיוור. תודעתו עורכת ספירת מלאי של מה שאין לו, וזה כולל את כל איברי הפנים והצוואר. הוא מבין שהוא נושם דרך חור בפתחי הריאות ועל כן נשללה ממנו הזכות להרוג את עצמו ולהביע את עצמו. או-אז הוא קורא לאימא, שתטפל בו בדיוק כאילו הוא התינוק שזה עתה נפלט מנרתיקה, אבל גרוע יותר מזה, כי בניגוד ליילוד, הוא אינו מסוגל “לצרוח, לזוז, לנער, לעשות רעש, לפלוט קולות”. הוא מגיע למסקנה היחידה שמתקבלת על הדעת: “בן אדם במצב הזה חייב למות והוא לא מת אז הוא לא במצב הזה. הוא חולם וזהו. אבל זה לא חלום”. – זו מציאות! וברגע הזה עולה בזיכרון התודעה שלו משל הסחוס: “הוא חי. הוא לא יותר מחתיכת בשר כמו נתחי הסחוס שהיו לפוגל המורה הזקן לביולוגיה. נתחי סחוס שחיו בלי כלום ולכן גדלו על מצע של כימיקלים. אבל הוא בדרגה אחת מעל לסחוס. יש לו נפש והנפש חושבת. זה יותר ממה שפוגל הזקן יכול לומר על הסחוסים שלו. הוא מסוגל לחשוב והוא סתם חתיכת דבר”.

הפרק השישי (עמ’ 81-69) עוסק בזיכרון ילדות שאינו מעניינינו כאן [הקטיעות המתוארות הן מאוד גבוהות, ובפועל כמעט אינן מאפשרות שימוש בתותבים תפקודיים, ובקושי רב בכאלה שהם קוסמטיים בלבד, רחמנא ליצלן… וזאת בניגוד לקטיעות של החייל הקנדי ולאלו של חימו של קניוק].

הפרקים השביעי והשמיני (עמ’ 99-82) עוסקים בעיקר בחיפוש הסברים, הסקת מסקנות, ‘חישוב מסלול מחדש’ (“הוא מוכרח להתאפס על עצמו”), אך לא רק. בקטע הזה שולטת מטפורה מרכזית (שחוזרת בהמשך כמה וכמה פעמים) שבשימוש תודעתו של ג’וני – הפצוע שחוזר להיות עוּבָּר-עד!: “הדבר דמה לגבר מבוגר הנתחב לפתע חזרה אל תוך גוף אימו. הוא שוכב בלי לזוז [עובר ברחם האם זז ועוד איך!). הוא חסר אונים לחלוטין. מנקודה כלשהי בבטנו מזדקר צינור שדרכו מאכילים אותו [בלשון רפואית זהו ה’גסטרוסטום’: צינור המוכנס דרך דופן הבטן לקיבה ודרכו מזרימים אוכל נוזלי מיטבי, נוזלים ואף תרופות, גם בימינו אלה במצבים שונים, וזה כמובן מזכיר את חבל הטבור של העובר, שמקורו בשלייה המזינה של האם]. רחם לכל דבר, אלא שתינוק בתוך גופה של אימו יכול לצפות לרגע שבו יתחיל לחיות [אבל כאן] בתוך הרחם הזה הוא יחיה לעד ולנצח נצחים […] הוא תקוע ברחם שלו לתמיד. זה לא חלום. זה אמיתי”. – וזה לא תוצר של אהבה אנושית, אלא של שנאה אנושית, ונציגתה ההיסטורית של האיוולת האנושית היא המלחמה.

בשלב הזה התודעה של ג’וני מתחילה לחפש הסברים: “איך עבר את כל זה ונותר בחיים? […] איך מישהו יכול לאבד את הידיים ואת הרגליים ואת האוזניים ואת העיניים ואת האף ואת הפה ועדיין לחיות? איפה ההיגיון?” אומנם יש מקרים ‘מוזרים’ בעולם הרפואה, אבל הם ידועים ומתועדים היטב, כמו כישלון בניתוח תוספתן או זיהום קטלני כתוצאה מסתם ציפורן חודרנית, או כמו: איך “יצור פצפון כמו נגיף השפעת מוחק חמישה או עשרה מיליון איש בכל חורף”? מה עוד ש”הרופאים של היום ממש חכמים במיוחד אחרי שבילו שלוש או ארבע שנים בצבא וקיבלו שפע של חומר גלם לנסות עליו דברים. הם יכולים להציל כמעט כל פצוע אם הם מגיעים אליו מספיק מהר לפני שידמם למוות. מסתבר שאליו הגיעו מספיק מהר”. – כאן מביע טרמבו, באמצעות התודעה של ג’וני, ולא בפעם האחרונה, את ביקורתו הארסית על האיוולת שבמלחמות בכלל, ובזו של מלחמת העולם הראשונה בפרט: אכן המלחמה מביאה תועלת (כמו ‘מצווה הבאה בעבירה’) כי מאפשרת לשכלל ולשדרג את היכולות של הרפואה ושל הרופאים, בבחינת ‘מה אתם מקטרים, הרי תודות למלחמה, הרפואה מתקדמת ומצליחה להשאיר בחיים גם מפלצות מתוצרת עצמית, אומנם בלי להתחשב באיכות החיים, אבל החיים הם קדושים והם מעל האיכות או הרצון האנושי’. אם כן, ג’וני הוא מקרה מוצלח כי אצלו דרגת המפלצתיות הגיעה למרומים, וכל הכבוד לרופאים! הסבר נוסף הוא חטא ההיבריס של הרופאים: “לפני שחטף את שלו שררה בחזית רגיעה יחסית וזה אומר שלרופאים שבעורף היה זמן להשתעשע בו שלא כמו בזמן מתקפה כשהביאו משאיות מלאות בבחורים”, הוא למעשה היה ‘בעיה מעניינת, אתגר’, הם חשבו על תהילתם, ולא על טובתו של ג’וני. תהייה נוספת: “אבל למה הוא לא דימם למוות?” – זה לא הגיוני, זה לא בר-ביצוע במציאות, שארבעה גדמים משפריצים דם בשטח הקרב ובאותה העת הפינוי כל כך מהיר והיכולת לעצור דימומים בבת-אחת מארבעה צינורות ענקיים כל כך מזהירה שאכן נמנע ממנו למות! אז אולי סביר יותר לחשוב שהפציעות המקוריות היו קלות יותר, אלא שבהמשך הזמן הפצעים הזדהמו, עברו נמק ולכן היה צורך בקטיעות. מה עוד, שלמזלו הרע הזיהומים שלו לא היו מספיק ‘טובים’ כדי שיופיעו בהן רימות זוללות נמק ומוגלה, המנקות את הפצעים (תופעה ידועה ברפואה מימי קדם עד ימינו אלה). ואולי בכלל מדובר בטעות בשיקול דעת רפואי, וקביעת סולם עדיפויות שגוי, שהרי סביר להניח שקודם טיפלו באיברים חיוניים יותר לחיים כמו הפנים והצוואר תוך זניחת הגפיים (שהרי בלי גפיים אפשר לחיות אבל בלי פרצוף וצוואר לצורכי נשימה ואכילה, אי-אפשר לחיות), וכך חלף זמן יקר שאִפשר את הופעת הנמק והזיהום בידיים וברגליים, ונאלצו לקטוע אותם בהדרגה בשיטת ‘השישליק’, ומכאן “אילו ידעו הרופאים איך יסתיים הכול אולי היו נותנים לו למות. אבל זה, כאמור, קרה בהדרגה מפרק אחר מפרק אז הוא נשאר בחיים ועכשיו אסור להם להרוג אותו כי זה יהיה רצח”. וההסבר האחרון המנחם, ובאותה העת המתריס ביותר הוא: “מה לעשות הרבה דברים משונים קורים במלחמה הזאת. הכול יכול לקרות. שמעו על זה כל הזמן” – או-אז, התודעה של ג’וני מספרת על נפלאות-זוועות הרפואה ששמעה: “ירייה קרעה לבחור אחד את החלק העליון של הקיבה ואז לקחו עור ובשר מאיש מת והכינו מהם וילון שיכסה לו את הבטן. היה אפשר להרים את הווילון כמו חלון ולראות את הבחור מעכל מזון. היו חדרים שלמים מלאים באנשים שנושמים דרך צינורות ומחלקות שבהן אנשים אוכלים דרך צינורות […] הרבה בחורים ישתינו מעכשיו דרך צינורות ויש כאלה שפוצצו להם את המאחורה, ועכשיו המעיים מחוברים לצינורות דרך חורים בצד הבטן [עמוד שלם מוקדש לעולם הצינורות הרפואיים]. וזה לא הכול. בדרום צרפת היה מקום בשביל אלה שהשתגעו”. [כאן מובאים סיפורי זוועה על צורות שונות של הלם קרב לצורותיו] – והמסקנה הראשונית: “אז איך אפשר להאמין או לא להאמין למשהו היום? ארבעה מיליון הרוגים אולי חמישה מיליון שאף אחד מהם לא רצה למות לעומת מאות ואולי אלפים שיצאו משוגעים או עיוורים או נכים ולא יכולים למות אפילו אם ישתדלו מאוד” !!! ואחריה המסקנה הסופית: אבל הוא, ג’וני, הוא יחיד במינו כי איבד את הכול וזכה בכל הצינורות גם יחד! זה כמו מישהו שזכה בלוטו, ניצח בסיכוי של אחד למיליון, אבל אצל ג’וני זה בדיוק להפך, הוא הפסיד בסיכוי של אחד למיליון, תודות למלחמה ולרפואה, שניהם תוצרי הקדמה האנושית.

המחצית השנייה של שני הפרקים מוקדשת לפרשיות נספחות למצבו הגופני והנפשי של ג’וני: סיפור המסכה שעל אין-הפנים שלו כדי לא לגרום לאחיות המטפלות לברוח, להתעלף או להשתגע מהמראה והריחות; המעברים בין המציאות במיטה והזיות מלחמתיות על העכברוש שזולל את החומרים המופרשים מהחור בצד המותן דרכו יוצאת הצואה; ההשוואות בין טיפולי האחיות ל’טיפולי העכברוש’; הניסיונות להבדיל בין ערות לשינה ולהזיות בהקיץ; הכישלון האיום בהבנתו שאינו מסוגל להתהפך בכוחות עצמו כדי להתאבד במוות מחנק, ולבסוף המסקנה הסופית ביותר שאפשר לדמיין: “אלוהים השאיר לו רק מוח. רק בו הוא יכול להשתמש אז הוא מוכרח להשתמש בו בכל רגע של ערות [בניגוד למרגוע שבשינה וחלומות] אבל העניין החדש הזה, חוסר היכולת הזה להבדיל בין מחשבות וחלומות זה האבדון. זה הופך אותו לשום דבר ולפחות משום דבר. זה גוזל ממנו את הדבר היחיד שמבדיל בין בן אדם נורמלי למשוגע”.

בפרק התשיעי (עמ’ 106-100), מסופר זיכרון ילדות שעוסק במערכת היחסים בין ג’וני הנער לאביו, מעשה שמלמד ומרמז על מה שעומד לקרות בחלקה השני של העלילה: יכולתו המופלאה (תוצר חינוך האב) של ג’וני להסתגל, לא להתייאש, ואף לפתוח בהתמודדות המתישה והעקשנית עם מצבו הגופני המורכב, כדי לשמור על שפיות, והעיקר, לפתח יכולת לתקשר עם הסביבה, המטפלים ואף המשפחה (ועל כך בהמשך), אך לפני כן:

הפרק העשירי (עמ’ 116-107): הוא שיאו של הספר כולו: המניפסט האנטי-מלחמתי הפציפיסטי, אולי הנשגב והמכאיב ביותר, שנכתב במאה העשרים רוויית המלחמות התעשייתיות המיותרות! אחריתו של המניפסט מופיעה בפרקים 20-19, אך בעיקר בפרק 19, של החלק השני של העלילה, בעמ’ 221-200, ועליה אעיר בהמשך. כאן ברור מעל לכל ספק כי טרמבו זועק את זעקתו בהשתמשו בתודעה של ג’וני כמדיום להעברת המסר, וזו סיבת הסיבות לסיפורו האיום של ג’וני האומלל! למה הדבר דומה? הייתה בעבר גישה שטענה כי הדרך האפקטיבית ביותר להילחם בנגע תאונות הדרכים היא להציג באמצעי התקשורת, בבתי חולים ומול פניהם של משפחות מעורבות וסובלות – תמונות, סרטונים, כרזות ומניפסטים, ראיונות וכל אמצעי דומה של מראות הקטל, הפצועים, הנכים והזוועות של דם ,יזע ודמעות – כדי לזעזע את האזרחים, להפחידם, ובצורה הזאת לרתום אותם למאבק חסר פשרות להדברת הנגע שפוגע בכולם ללא הבדלי דת, גזע, מין, תרבות או לאום. במקרה שלנו, טרמבו מציג בחלק הראשון של עלילת הספר את הפ.ג.מ.ח. הזוועתי ביותר עלי אדמות! ואז, ורק אז, הוא מניף את דגל הזעקה שלו, ובמהלך עשרה עמודים מצמררים פורש בפני הקורא את מררתו באותיות של קידוש לבנה!

על הכסף: “הוא חשב [אזרח העולם>טרמבו>ג’וני…] הנה אתה ג’ו בונהם שרוע כמו סטייק לשארית חייך ולמה? כי מישהו טפח לך על הכתף ואמר קדימה בחור יוצאים למלחמה. אז הלכת. אבל למה? בכל עסקה אחרת נגיד כשקונים מכונית או מבצעים מטלה בשביל מישהו יש לך זכות לשאול ומה יוצא לי מזה? […] אבל כשמישהו מופיע ואומר היי בוא איתי ותעמיד את החיים שלך בסכנה ואולי תחזור נכה אז אין לך שום זכויות? אפילו לא הזכות לומר כן או לא או אני אחשוב על זה. יש המון חוקים שמגינים על כסף של בני אדם אפילו בזמן מלחמה אבל בשום ספר לא כתוב שהחיים של הבן אדם שייכים לו?”

על הבושה שלא ‘להילחם למען החירות’: “ובשביל איזה מין חירות בכלל הם נלחמו? בשביל כמה חירות? וחירות בעיני מי ושל מי? ומה זה בכלל חירות? […] כשמישהו אומר בוא ונילחם למען החירות הוא לא יכול להראות לך את החירות שלך [כי זה לא כסף, שולחן, בית או אישה וילד]. הוא לא יכול להוכיח שמה שהוא מדבר עליו קיים אז איך לעזאזל הוא יכול לומר לך להילחם בשבילו?” – “לא אדוני, כל מי שיצא והגיע אל השוחות בחזית כדי להילחם למען החירות הוא אידיוט מדופלם ומי ששלח אותו לשם הוא שקרן” – “וחוץ מזה תגיד לי אדוני, החירות הזאת חשובה לך באותה המידה שבה אתה רוצה שהיא תהיה חשובה לי? נראה לי שאתה מבלף ומוכר לי לוקשים… תודה רבה באמת אדוני. תילחם אתה למען החירות. הייתי שמח לקבל קצת ממנה לעצמי” – “לאף אחד לא אכפת שבעוד מאה שנה הוא יהיה מת. אבל להיות מת מחר בבוקר, להיות מת לתמיד, להיות שום דבר חוץ מאבק ולהסריח מתחת לאדמה לזה קוראים חירות?”

על השימוש בכינוי פחדן: “הם תמיד נלחמים למען משהו המנוולים [משהו שווה מילים כמו: החירות; העצמאות; הדמוקרטיה; ההגינות; הכבוד; המולדת, ותמיד בה”א הידיעה! כאילו זה אכן חזות הכול ושווה למות בשביל המילה] ולמי שמסרב הם צועקים פחדן פחדן”.

על ערבות לחופש שאחרי המוות: לא משנה איזה חופש [משעבוד של מדינה אחרת; מהצורך לעבוד; ממחלה; ממוות; מהחותנת] “בבקשה אדוני תן לנו שטר מכר על החופש, וגם איזו בטוחה [ערבות אישית, בנקאית או אלוהית רחמנא ליצלן], כדי שנהיה בטוחים שאחרי שניצחנו במלחמה שלך נקבל חופש מהסוג שהסכמנו עליו”.

על ההגינות והכבוד ומילים דומות: “ספר לנו עד כמה עדיף להיות איש מת והגון ולא איש חי ולא הגון”, וכנ”ל לגבי כבוד ומילים דומות.

על הפומפוזיות: אם כבר אז כבר, “תן לנו להילחם בשביל דברים שאפשר לראות ולהרגיש ולזהות ולהבין. בלי מילים פומפוזיות שלא אומרות כלום […] אם מישהו נהרג בקרב למען המולדת הוא קנה חתול בשק. שילם על משהו שלעולם לא יוכל לקבל”.

על ‘למות בשביל אישה’: “וכשהם [הממסד הפוליטי] לא מצליחים למכור לבחורים הפשוטים את הרעיון שצריך להילחם למען החירות [או כל רעיון ערטילאי אחר בצורת מילים מופשטות] הם עוברים לנשים [ואז מספרים להם שהגרמנים המכונים ‘הונים’ אונסים את נשות אירופה היפות וצריך להצילן, וכאשר גברים צעירים פשוטים כמו ג’וני מתפגרים או הופכים ל-פ.ג.מ.ח.ים, כולם פוצחים בשירי הלל מפני שהם מתו למען רווחת הנשים]”.

על ‘למות למען אידיאלים-עקרונות’: “בטח יש אידיאלים שראוי להילחם למענם ואפילו למות למענם. אם לא אז זה אומר שאנחנו גרועים מחיית השדה ושהידרדרנו לברבריות. לאלה אפשר לומר בסדר גמור אז בואו נהיה ברברים כל עוד אין לנו מלחמות. אתם יכולים להחזיק בעקרונות שלכם כל עוד אני לא צריך למסור את החיים בשבילם. והם יאמרו אבל החיים חשובים פחות מעקרונות. אז לזה אפשר להשיב, אה באמת? אולי שלכם אבל לא שלי!” – “ובכלל מיהם אותם “הם; אלה; אתם, וכדומה” – אלה הם שמוכנים להקריב חיים של אחרים ובמילים אחרות, וכאן הוא מונה את כל המאיישים ממסד באשר הוא ממסד: מוצאים אותם “בכנסיות; בבתי הספר, בעיתונים, בבתי מחוקקים ונבחרים ובממשלות” – והאמירות שלהם מהדהדות בדיוק באותה הצורה, לאורך ההיסטוריה האנושית, בצורת סיסמאות חוזרות ונישנות: “המוות עדיף על חרפה; אדמה מקודשת בדם; מסרו את נפשם בגבורה; מותם לא היה לשווא; חללים גיבורים” – אוסף של קלישאות של הנהגות ששלחו אחרים למוות במקום למנוע מלחמות מטומטמות על-ידי הפיכת כל אבן כדי להשיג שלום. והוא מסכם ומגדיר את השולחים: “אידיוט; שקרן; פולט זיוני שכל; פסיכי; בני זונות רצחניים עם פה גדול; שודדי קברים וזייפנים הדוחפים לפה של הגוויות את השטויות של עצמם, שהרי למה שמישהו ירצה למות בשביל הזכות לחיות? […] אין שום גבורה במוות, בתור מתים אתם לא יותר מחומר לנאומים”.

על ‘נאום המתים על רגעי מותם’: “קרה פעם שמישהו חזר מהמתים?” האם מישהו מהם אי-פעם טען את אוסף האמירות [שצוטטו לעיל] של הנהגות מוטרפות מעל קברים טריים? לא ולא! “כשמתו הם בכו כמו תינוקות. הם שכחו בשביל מה הם נלחמו ובשביל מה הם מתים… כשמתו הם השתוקקו לראות פנים של חבר. כשמתו הם התייפחו ורצו לשמוע את אמא את אבא את האישה את הילד. הם מתו כשהם משתוקקים למבט אחד אחרון על המקום שבו נולדו, הם מתו גונחים ונאנקים ונאבקים לחיות, והם מתו צורחים ובוכים. כשמתו עברה להם רק מחשבה אחת בראש והיא הייתה אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות” – ומאין אנו יודעים את כל ה’טוב’ הזה?מ ג’ ו נ י!: “מי כמוהו יודע. הוא הדבר הקרוב ביותר לאיש מת על פני האדמה. הוא איש מת שעדיין יכול לחשוב. הוא יודע את כל התשובות שהמתים יודעים אותן אבל לא מסוגלים לחשוב עליהן. הוא יכול לדבר בשם המתים מפני שהוא אחד מהם. הוא החייל הראשון מאז ששת ימי בראשית שמת ועדיין נשאר לו מוח שמסוגל לחשוב. אף אחד לא יכול לחלוק עליו. אף אחד לא יכול להפריך את דבריו”. – הוא המדיום האולטימטיבי שמקשר בין המתים לחיים, ולכן לדבריו יש את התוקף מעל זה של אלוהים, אבל הוא לא יכול לדבר לעולם שסביבו! וזאת הטרגדיה הגדולה!!!

הטרמה רומזנית: החלק השני של הטקסט מוקדש כולו למאמץ של ג’וני ללמוד איך להעביר את תוכן תודעתו למטפלים, ודרכם לעולם שבחוץ, בבחינת דוח משם, מעולם המתים, לכאן, לעולם הנשארים בחיים, כדי להפיק לקחים… נחזור לכך בהמשך.

אחרית של מילים על החלק הראשון, “המתים”: במקום סיכום, נעיר-נאיר בעזרת שני פנסים שאינם דורשים הסבר או פרשנות רחמנא ליצלן.

הפנס הראשון: לכל הדעות, המתים אינם מתאבלים. אלה שנשארו בחיים, בני המשפחה, החברים, הציבור, הם המתאבלים על המתים. המודל של אליזבת קובלר-רוס על חמשת השלבים (מופיעים בשילובים שונים אצל אנשים שונים בתרבויות שונות; ראו במקורות) מתארים היטב את מה שעובר על מתאבלים חיים (וגם על אנשים בסוף החיים שעדיין לא מתו אבל יודעים שזה קרוב מאוד): הכחשה (לא, זה לא יכול להיות!); כעס (למה דווקא אני או אצלי?); מיקוח (אני אעשה הכול ואשלם על הכול, רק תן לי עוד זמן); דיכאון (עכשיו הכול חסר טעם, אין בשביל מה לחיות… התאבדות?); קבלה-השלמה (יהיה בסדר, נסתדר, נפיק את המרב שאפשר). במקרה שלנו, ג’וני הוא יצור גבולי, הוא לכאורה חי, אבל בפועל, על-פי הרגשתו – מת, וזה מקרה יוצא דופן של מת-חי שעובר את השלבים האלה: בחלק הראשון  (“המתים”) הוא מכחיש, כועס, וחש דיכאון ואפילו מתמקח פה ושם. בחלק השני של הספר (“החיים”) הוא בעיקר עוסק בקבלה והשלמה ואפילו נאבק (על כך בהמשך).

הפנס השני: נראה כי שירו של יוסי בנאי (מילים וביצוע) על-פי לחן של יהודה פוליקר, “למות למען רעיון”, אומר את הכול, ללא צורך בקשקושי פרשנות מייגעים, ומייצג את ג’וני של טרמבו יותר מכל דבר אחר:

“למות למען רעיון, זה רעיון נפלא//אבל אני עוד חי כי בראשי הוא עוד לא עלה//ונביאי הזעם ממשיכים פה להטיף//דגלים וסיסמאות לא מפסיקים הם להניף. — ויום אחד כשנצעד למלחמה קרובה//זקופי קומה ומלאים בים של גאווה//עוד יתברר שמתנו סתם//בגלל טעות קטנה//מרעיון שכבר יצא מזמן מן האופנה. – למות למען רעיון, כן זו ממש מצווה//אבל לאט, למות לאט ובשיבה טובה. [פזמון חוזר אחרי כל בית] – כי מה שאידיאל היום מחר, כך יסתבר// היה טעות, ואז יצוץ פה אידיאל אחר//חזון, מולדת, גאולה, מילים שוות זהב//אך לא שוות את אלה שנופלים בשדה הקרב. – כי החיים ניתנו כדי לחיות טיפה//ולא לרוץ כמו אידיוט אל העולם הבא//למות למען רעיון, זה רעיון נשגב//אבל כדאי להיזהר ולא למות לשווא. – מתי נלמד סוף סוף לחיות בלי חרב ודמים//מתי יפסיקו כבר אבות לבכות על הבנים//מתי נבין שלא כדאי לרדת לטמיון//בגלל גל אבנים עתיק, או קבר בן מיליון. – אך נביאי הזעם עם אש בעיניהם//קוראים לנו לקום לצעוד אחריהם//אז אם למטיפים חשוב כל כך להתפגר//שהם ילכו ראשונים – לנו לא בוער”. [נראה בהמשך, שגם חימו של קניוק ויורם בעצמו היו חותמים על שירו של בנאי וכותבים אותו על דגלם].

החלק השני: “החיים”

בפרקים של החלק השני מתואר תהליך סיזיפי של קבלה, השלמה, הכלה והתמודדות של ג’וני עם מצבו הפיזי והנפשי. הפרקים האלה מכילים טקסטים יותר מדומיינים בהשוואה לתיאורים הפלסטיים הקשים והמציאותיים שבחלק הראשון. כאן טרמבו ממציא את המחשבות של ג’וני ממוחו הקודח שלו-עצמו, כשהבסיס הרפואי פחות אמין אבל משרת היטב את האג’נדה. ג’וני מנהל מאבק עיקש ובלתי מתפשר מול הממסד הרפואי המטפל (אחיות ורופאים, אין לו מבקרים אחרים, הוא מבודד כמו אסיר עולם בצינוק או בכספת. אין בספר תיאורים אופייניים לאווירת בית חולים) על-ידי כך שהוא מנסה ומצליח לבנות מחדש את מעגל חיי היום-יום שלו בתוך תודעתו, כמו: זיהוי לוחות זמנים, הבדלה בין יום ללילה, הפרדה בין ערות ושינה, חלומות הזיות ומציאות, זיהוי אנשי צוות לפי סימנים כמו הרעד של צעדיהם בחדרו וסוגי הטיפולים בגופו ובמצעי מיטתו. הוא חותר ללא לאות למטרה נכספת, והיא יצירת אמצעי תקשורת עם הצוות, כדי לקבל הסברים ולהביע משאלות. מיותר לציין כי התנהלות רוב הצוות היא אדישה ורחמנית, כאילו שמדובר בסטייק חי שחייבים לשמור אותו טרי לכל עת. הוא מצליח ליצור את הקשר על-ידי שימוש בסימני שפת המורס שמתבטאים בתיפוף על הכרית בעזרת תנועות משתנות של הראש-צוואר שלו (אלו התנועות היחידות שהוא מסוגל לבצע באופן רצוני. לקח המון זמן לאחיות להבין את פשר התנועות והתיפוף, ובהתחלה התגובה היחידה הייתה מתן סמי הרגעה ושינה). בסוף התהליך, כאשר הוא כבר מצליח לתקשר עם הצוות, הוא מבקש לצאת מבית החולים-כלא כדי שיוכל לספר לעולם על תוצאות זוועות המלחמה. הוא מוכן להיות מוצג בכלוב כמו חיה בקרקס נודד – הכול כדי שיוכל לזעוק את המניפסט האנטי-מלחמתי שלו (מופיע בפרק התשעה-עשר, כהשלמה לפרק העשירי, כפי שכבר הראינו והערנו). לבסוף הצוות מבין את כוונותיו ומשיב לו: “מה שאתה מבקש עומד בניגוד לתקנות, מי אתה…”, ואז, כאשר הוא ממשיך לתופף בעוז ובעקשנות כפייתית – הצוות מגיב באכזריות איומה על-ידי הזרקת סמי הרגעה, שינה והַשְכחה. אזי, ברגע אחרון של הארה הוא קולט את המסר החברתי המחריד: הצוות הרפואי, נציג הממסד, אינו מעוניין לחשוף את ג’וני (והדומים לו, אם יש כאלה בחיים) ואת מרכולתו, כי זה יראה לציבור את העתיד שמתרחש אחרי כל מלחמה, וקרוב לוודאי שאנשים יסרבו להילחם במלחמות הבאות עליהם לטובה! ג’וני הופך לסמל של פציפיזם, של סרבנות מצפון ושל מרד בממסד של ברוני המלחמות.

הפרק התשעה-עשר (עמ’ 211-200) –”לצאת… קחו אותי אל… תסתכלו עלי…תקראו לגברים צעירים…”: הזעקה של ג’וני!

תנו לי לצאת… אני לא אעשה צרות. לא צריך לדאוג לי. אני יכול לפרנס את עצמי. אני יכול לעבוד כמו כולם. תורידו לי את הכותונת ותבנו בשבילי תיבת זכוכית וקחו אותי למקומות שבהם אנשים מבלים, מקומות שבהם הם רוצים לראות דברים מפלצתיים… לחוף הים ולירידים ברחבי הארץ ולימי שוק של כנסיות ולקרקסים ולקרנבלים נודדים. תוכלו לעשות איתי כסף טוב [הוא פונה ליצר המציצנות של ההומו-סאפיינס] הם ראו כל מיני דברים מוזרים ומפחידים אבל דבר כזה הם עוד לא ראו… זאת תהיה סנסציה עולמית… הרי אני האיש המת-שהוא-חי. אני האיש-החי-שהוא-מת. ואם זה לא יספיק בשביל להביא אותם אלינו לאוהל אז אני עוד משהו: אני האיש שהבטיח את שלום הדמוקרטיה בעולם! אם לזה הם לא יתפתו אז הם לא גברים בכלל” – הוא מציג רשימה מקיפה של כל המקומות שאליהם הוא רוצה להגיע: למשפחות בחוות החקלאיות; לסדנאות האומנים; לכל סוגי בתי הספר, למכללות ולאוניברסיטאות ולאקדמיות; למנזרים, לכנסיות, לקתדרלות; לפרלמנטים, לקונגרסים, לבתי מחוקקים, לכינוסים של פוליטיקאים ולמצביעים למיניהם, ובכל המקומות האלה אמרו להם ככרוז נלהב: “הנה משהו נורא עד כדי כך שאילו היה יוצא מרחם של סוסה או פרה או חזירה או כבשה הייתם הורגים אותו על המקום אבל אותו אי-אפשר להרוג כי הוא בן אדם. יש לו מוח. הוא חושב כל הזמן. תאמינו או לא הדבר הזה חושב והוא חי והוא מפר את כל חוקי הטבע – אבל לא הטבע הוא שעשה אותו כזה. אתם יודעים מה עשה אותו כזה. תסתכלו עליו, זה מדליות שם, מדליות אמיתיות והן בטח עשויות מזהב. תרימו קצת את המכסה ותבינו מה עשה אותו כזה. הוא מסריח מתהילה!” – מעשה ידי אדם! אז, “שירו לי כולכם כי אני יודע את האמת ואתם לא. מטומטמים מטומטמים, מטומטמים!” – זהו תקציר של פרק גדוש באמירות גרוטסקיות, סרקסטיות, אירוניות, קומיות וזוועתיות עד כדי כך שדמעות תנין הן לעומתן דמעות של תינוק יונק חלב ודבש.

חימו מלך ירושלים של יורם קניוק

"חימו מלך ירושלים" העטיפה המקורית מ-1966. צייר יורם קניוק
“חימו מלך ירושלים” העטיפה המקורית מ-1966. צייר יורם קניוק

על ההבדל הפרקטי-מהותי בין שני המחברים כבר עמדנו בפתיח. חימו מלך ירושלים הוא רומן (נובלה) ריאליסטי, רומן מלחמה (שאינו מהודק דיו) המכיל אפיזודות רבות, כמה וכמה גיבורים, הראשיים שבהם כוללים את חמוטל הורוביץ האחות (אולי הגיבורה הבולטת של הרומן), קלארה האחות הנזירה, אסא האינטליגנט, אחד מהפצועים, מרקו אחיו של חימו, פראנג’י, פצוע נוסף, כשלושה רופאים שמייצגים אסכולות רפואיות שונות ועוד. כולם מופיעים בשמותיהם ועם קורות משפחתיים. העלילה מתרחשת בתוך מהלך הקרבות, במלחמת תש”ח (“חורף 1948″), בירושלים הנצורה המופגזת, המותשת והקודרת. התפאורה היא קונקרטית ואמיתית, בניין עתיק ש”על השלט הישן… היה כתוב באותיות לטיניות מוזהבות: ‘מנזר על שם הירונימוס הקדוש – ירושלים’. על יד השלט הייתה מחוזקת בנעץ לבן פיסת קרטון צהבהבה שעליה רשם מישהו באותיות ילדותיות: ‘בית-חולים ארעי ג’ ירושלים. מחלקה ד-2′”. – מדובר בבית חולים שדה צבאי מאולתר שאליו מקובצים פצועים טריים מהקרבות שמתרחשים ברחבי העיר, ומקבלים טיפול ראשוני בתנאים קשים (הם מכונים “רובצי מזרונים”, אין מיטות!) עד למותם או להחלמתם ולהעברתם אל מחוץ לעיר לצורכי שיקום. רצף ההתרחשויות והסצנות עוסק בהרבה נושאים, שבהם לא נדון כלל וכלל, כמו: הסכסוך בין היהודים לערבים; מוראות המצור; היחסים המורכבים בין ספרדים לאשכנזים; היחסים הבין-דתיים ביו הנצרות ליהדות; מערכות היחסים בין הצוות לפצועים השונים; הטרגדיות השונות של הגיבורים…. כאמור, איננו עוסקים כאן בהערכה ובביקורת ספרותית לשמה.

נתמקד אך ורק בדמותו של הפצוע חימו ובמסרים האנטי-מלחמתיים של קניוק, שהרי בהשוואה ולקח עסקינן, בהקשר לסיפור של ג’וני של טרמבו כמה נקודות בולטות נציין כבר בהתחלת התיאורים בנובלה: הסיפור של חימו משמש כאן כצלחת פטרי ליתר הנושאים שבהם דן הספר. חימו אינו הגיבור הראשי ובוודאי לא היחידי בסיפור. חימו חי ומת (בניגוד לג’וני שממשיך לחיות לעד) בתוך בית חולים ומחלקה רועשים וגועשים של פצועים רבים בקומות שונות, אחיות, רופאים, מבקרים ונזירה אחת ש’מארחת’ אותם בעל כורכה, כשבחוץ הקרבות הם בעיצומם. ג’וני של טרמבו הוא הגיבור היחיד שחי בתוך כספת סטרילית אחרי המלחמה, ותודעתו היא המספרת-דוברת הכמעט יחידה במרחבי הטקסט חסר הדיאלוגים (אם יש כאלה, הם בעיקר מזיכרונות הילדות שלו)… וכעת לקריאה צמודה על-פי המגבלות שהטלנו על עצמנו: חימו והמסר האנטי-מלחמתי! [הספר בן למעלה מ-170 עמוד ומחולק ל-15 פרקים, הוא קופצני מבחינת האפיזודות והנושאים, ואנו זיקקנו מתוכו את הדברים לפי עמודים בלבד].

עמ’ 17: “לא דיברו הרבה בתקוות בין כתלי המוסד. איש לא העז לדבר בקול רם על החלמה, וגם כמעט לא דובר במוות, על אף נוכחותו המוחשית כל-כך. איש לא דיבר על מה שיהיה לאחר שייצאו מכאן. החוץ היה בעיניהם כדרך שהוא נראה לתינוקות ולזקנים. כל מה שהוא חוץ לראיה ושמיעה, כל מה שעולה בדמיון או נדלה מתוך הזיכרון, היה סתום, ולכן גם לא ממשי ולא קיים”. – כך מתארת חמוטל את האווירה בתחילת דרכה במוסד, ביום הראשון להגעתה. בהמשך אנו והפצועים מתוודעים אל הטרגדיה האישית שלה: אהוב ליבה, שלו עמדה להינשא נהרג בקרב בגליל. “נשא על גופו חומר נפץ ופוצץ אותו על גופו ונהרג כפצצה חיה כדי להציל את חבריו” – קניוק מדבר מגרונו של הפצוע אסא האינטליגנט, ומנצל את ההזדמנות להעיר-להאיר על נושא כאוב: “הם [הפצועים החיים], לכל הרוחות, לא מתו, הם יצאו מכלל פעולה, אך לא נכנסו לתחום האגדה; הם סתם פצועים; הוא [אהובה המת של האחות חמוטל] – מגש הכסף” (עמ’ 19). – קניוק מרפרר לדילמה אוניברסלית ונצחית שמלווה, מאז ומעולם, לוחמים במלחמות מכל הסוגים: האם עדיף למות בקרב, לזכות בכבוד ולהיות לאגדה, או להישאר בחיים, פצוע ונכה ולהפוך לנטל על עצמך, על בני ביתך ועל החברה? – את התשובה נקבל מחימו בהמשך הדרך.

המפגש הראשון בין האחות לפצוע חימו ותיאורו במחלקה: “הביאו לנו את הדבר הזה”, בניגוד לפצועים ה’רגילים’.

עטיפת המהדורה השנייה של "חימו מלך ירושלים". צייר יורם קניוק
עטיפת המהדורה השנייה של “חימו מלך ירושלים”. צייר יורם קניוק

המפגש נפתח ב”תחילה נפל מבטה על פתק קטן מודבק לשרפרף שעל יד המזרן, ועליו כתוב בעפרון: ‘חימו פרח. 1929, מאי 2. זריקות-ארגעה כל כמה שייראה לנחוץ, ללא הגבלה’. ובאותיות קטנות הוסיף איזה ליצן: ‘העתיד כבר מאחוריו, לכן לא איכפת'”. – “זכרה שכל אותה שעה הייתה סופרת את הגפיים; הייתה מונה את האברים החסרים כיהודי הסופר על דרך ההיפוך: לא אחד, לא שניים, לא שלושה; רגל-ימין איננה, רגל-שמאל איננה, יד אחת איננה עד המרפק, יד אחת איננה עד פרק-היד [שורש כף היד]; והבטן רטושה; דמות כמו בציור של משוגע; אברים [פנימיים] גלויים מעוכים; והגוף מכוסה תחבושות; ורסיסים כחולים, קצתם בתוך העור וקצתם גלויים; ופצעים פעורים אדומים; וצחנת בשר נרקב. ואין לדעת האם גבוה היה האיש או נמוך, רחב או צר-כתפיים. צווארו היה מעוקם. כן, שתי העיניים גם הן אינן. עיוור היה. בשתי עיניו. שתי שקיות ריקות ומקומטות. רק מעט מלחייו נתגלה מתחת לתחבושות, והן היו עטורות זיפים. שערו היה חרוך וקצר. […] הכל נעלם, ולא נותר אלא הפה בלבד; הפה כמין ישות בדלה לעצמה, שגופו של חימו פרח היה לו רק רקע. והפה היה יפה […] האנשים מתלחשים ומסתודדים ולחימו כמעט לא נותרו אלא אוזניים בלבד; והוא שומע! וכך נגרם לו סבל נוסף מיותר. […] אלוהים [חושבת האחות לנוכח הדבר הזה… ה’פגמחניק’] מה מחזיק את הרסיסים הללו ביחד? מה מחזיק גוף קטוע זה בחיים? כי אכן הדבר המוזר ביותר שבמראה שנגלה לעיניה היה שהאיש נושם, שהאיש חי. יש לו שם, ועליה מוטל לעזור לו”. (עמ’ 28-26; 39); “אך בו ברגע נשמע מתוך השקט, כמו מעולם אחר, קולו של חימו, קול חלוש ולאה וצרוד… ‘רה בי, רה בי, רה בי, רה בי…'” (עמ’ 31). – תמונת המצב של חימו מתבהרת גם מסיפורי הפצועים ובהמשך מפי אחרים כמו אחיו מרקו: הוא פצוע אנוש וטרי בבית חולים שדה לא סטרילי שבו ריח אבק השרפה עדיין מרחף באוויר. בניגוד לג’וני, הוא מצוי בחברת בני אדם, הוא מסוגל לשמוע כי יש לו אוזניים והוא מסוגל למלמל דרך פיו ושפתיו ולבקש ולהתחנן להמתת חסד [‘רה בי’ חוזר לאורך הסיפור פעמים אין-ספור, וזה הדבר היחיד שנפלט מפיו] ופה ושם גם לצחוק או לבכות. נוסף לכך, יש לו שני גדמים בגפיים העליונות שמסוגלות לבצע פעולת חיבוק גרוטסקית של בטנו המרוטשת. אנו למדים שאין אפשרויות לטפל בו מעבר למתן זריקות הרגעה וחיכיון למוות שבוא יבוא, עם או בלי עזרת הזולת. אנו גם למדים שבעברו הלא רחוק (הוא יליד 1929 ונפצע בסוף 1948, בן כמעט עשרים), היה רווק מבוקש, מעין רודולף ולנטינו לטיני, ירושלמי שורשי: “מלך ירושלים… הבחורות היו מתעלפות עליו בערמות, הפה שלו, קראו לו ‘הפה הקדוש’… וכעת כמו איזה פגר” (עמ’ 30). מרקו, האח הבכור שמבקר את חימו מתאר את מצבו של האח הצעיר: “מיטת סדום היא לו, מיטת סדום” ובסתר ליבו מייחל למותו של חימו, למען חימו. ולאחות חמוטל ברור: “כאן שוכב לו שבר-כלי, חורבת-אדם”.

חימו ואחרים על המתת חסד: לאורך זמן האירועים (ימים עד שבועות או חודשים ספורים… עד ערב ההפוגה), בתוך המיקרוקוסמוס הזה של בית החולים הקדמי הנצור והעלוב – חימו ממשיך באופן עקבי, עיקש ומחזורי לתבוע את מותו, כמו קאטו הזקן שנהג לסיים כל נאום שלו (כולל נאומים שלא עסקו בסכסוך בין רומא לקרתגו) במנטרה החוזרת “מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו, על קרתגו להיחרב”. [בניגוד מוחלט לג’וני של טרמבו, שאחרי הגעתו לתובנת מצבו אינו מבקש את מותו, אלא דווקא את המשך חייו המפלצתיים, כהתרסה וכאזהרה אנטי-מלחמתית המרהיבות ביותר שתוארו אי-פעם בסיפורת]. כתגובה לדרישתו של חימו, מושתלים בטקסט, פעם אחר פעם, דיונים ודיאלוגים של אנשי הצוות המטפל ביניהם ובין עצמם (האחות חמוטל, רופאים, פצועים והנזירה קלארה שמייצגת את הדתיות) בנושא המתת חסד (עמ’ 42; עמ’ 51-47) שמגיעים לשיא בשיחה נוקבת על רפואה כפעולה טיפולית שמטרתה להקל סבל, כאב ונכות של מטופל בהקשר למתח שבין קדושת החיים בכל מחיר לבין האוטונומיה של בן האדם על חייו ועל מותו ועל זכותו להתאבד בדרך זו או אחרת (עמ’ 147-140) – בין חמוטל האחות שהתמסרה לטיפול בחימו לבין ד”ר נוימן הצעיר שמבשר לה כי באופן מוזר חלה הטבה מסוימת במצבו של חימו, והיא משיבה לו בשאלה סרקסטית: “במה זה מתבטא?”… שניהם מדברים מעל ראשו של ההומו-סאפיינס בצלחת הפטרי שהיא מזרנו העבש, כאילו אינו קיים. ובלי להתחשב ברצונו האוטונומי בחייו ובמותו שלו עצמו…

השיחה

"חימו מלך ירושלים" במהדורה איטלקית
“חימו מלך ירושלים” במהדורה איטלקית

נוימן: “מצאנו שהדופק שלו התייצב קצת, דמו טוב יותר, הכדוריות האדומות התרבו, זיעתו פחתה, בדיקת השתן מראה תוצאות מעודדות, קיבתו התחילה לקלוט מזון באורח מזורז יותר ולהחזיקו זמן ארוך יותר. עליך להבין שאני מדבר על התקדמות יחסית מאוד, זעירה מאוד, שיש לראותה בזהירות רבה”. [מזכיר דוח רפואי יבש שמתמחה מגיש לבכיר ממנו בזמן ביקור בוקר או ערב רפואי במחלקה כירורגית מודרנית].

חמוטל מתריסה: “התקדמות! […] מה כל-כך בוער, מה הנחיצות הזאת, הלהיטות המטורפת להאריך את הסבל?”

נוימן צווח בפליאה: “מה? […] לשם מה להאריך את הסבל? מה השאלה? אדם רוצה, ולכן זכאי לחיות?”

חמוטל מקשה: “אבל בשביל מה? […] בין כה וכה ימות; הוא ימות בקרוב, אם כן מדוע לטרף את דעתו?”

נוימן: “מדוע? בשביל מה? בשביל החיים! לא? הנה, הלא חלה הטבה. אם כל רופא שרואה את הקץ יזרז אותו, לאן נגיע? למען החיים אסור לסכן סיכוי אחד, וסיכוי קיים תמיד. […] אינני יודע, אינני פילוסוף, אינני הוגה-דעות, למדתי רפואה, רק זאת. אבל גם בזאת נמדדת עבודתנו, ואולי רק בזאת: בהארכת החיים, לא במציאת תוכן נעלה יותר לחיים, או משמעות גדולה יותר לבריאה, לאדם; לכך דואגים אחרים, איננו יודעים מדוע חיים ואם טוב לחיות, רק זאת אני יודע, שיש להאריך את החיים ככל האפשר, יש להאריכם, שיתנהלו ללא תקלות ככל האפשר, ויהיו קלים ונסבלים יותר. השאר שייך לתחומים אחרים”.

חמוטל: “אבל מה יהיה על הסבל? בשביל מה הוא טוב? מה יועיל הסבל למי שאין לו תקווה?”

נוימן עונה בהרחבה ומשתמש ב’משל הנמלים’: “אין דבר כזה… להלכה יש תקווה לכל אדם. ואפילו הסבל גדול, ואפילו הוא גדל, כוונתי בזמן, הרי במכלול הגדול, בנצח, כל טיפת סבל נוספת מצדיקה את מדע הרפואה. כל אדם שנשאר בחיים רגע אחד נוסף, רגע אחד יותר משהיה חי ללא עזרתנו, מעניק בחייו, בסבלו, עוד רגע של חיים למישהו אחר. יתירה מזו, כל רגע כזה מוליד שני רגעים של חיים אצל מישהו אחר. הכל נמדד באפס פסיק אפס של מילימטר של חיים נוספים, אך בסופו של דבר, ככלות הכל, בחשבון הכולל, זה כדאי, זה רצוי, זה קטגורי, זה אולי אפילו קדוש… הנה, הנמלים, למשל; הנה, עשו פעם ניסוי ושיתקו לזמן-מה מלכת נמלים אחת. מיד התחילו הנמלים להתרוצץ בקדחתנות, ללא כיוון, ללא תכלית, עצובות והמומות, והתחילו לגסוס ולמות; נמלים שהיו מהלכות חבורות-חבורות במרחק רב מן המלכה, ומקבצות מזון רגע אחד קודם, נשרו מעל הקירות וגססו ומתו. ואולי גם בני-האדם כך, אבל אינם יודעים זאת, וסבלו של אחד, ועזרה קלה בארכת חייו, מכפילה את סיכויי החיים של אחרים, זרים לו, בני אותה מלכה… אנחנו מקדישים את חיינו למען מאמץ קדוש”. זאת אולי הדוגמה הקיצונית ביותר של השקפת העולם של קדושת החיים בכל מחיר, עם אפס התחשבות בסובייקט הסובל, ואף יותר מכך – סבלו הוא למען המטפל, כי זה זקוק לו למען טיפול בעצמו הציבורי… כמו בחברת הנמלים, סוג של דיקטטורה נאורה לכאורה.

חמוטל מגיבה בסרקזם בולט: “ומשתלם?!”, עם סימן שאלה וסימן קריאה בנימת ייאוש אירונית.

נוימן מגיב וממשיך: “למען האמת, לא כל-כך משתלם. לא. האם החיים כדאיים? הלא זה מה שאת שואלת. ואת רואה לפניך את חימו פרח. בואי נדבר בגילוי-לב… חימו פרח ימות – בכך אין לי כל ספק, ואנא סלחי לי… בעצם הוא חשוב כמת כל הזמן הזה, משעה שאיזו יד נעלמה העניקה לו מתת-חסד, שעת חיים נוספת. האם לו עצמו לברכה הדבר או לקללה – אינני יודע; כל מה שאני יודע הוא, שחימו פרח, מבחינת הרפואה בלבד, דוחה את הקץ בגסיסה ממושכת שאריכותה לא הייתה צפויה. אבל ברגע שמשתפר מצבו, וחלה הטבה כלשהי, מתגלה לעינינו לרגע האופק החבוי מאיתנו, מבליח, וכבה. אבל באותו רגע של הבלחה אנחנו מואצים, אצים לקראתו, מתחדשים, ממציאים המצאות, מגלים תגליות – והאופק הוא מעין אחרית-הימים מדיצינית: עולם שבניו ימותו בשיבה טובה ובלי סבל. וסבלו וגסיסתו הממושכת והמוארכת של אחד חימו פרח אולי מקדמים את האנושות אלפית מילימטר אל המטרה הנכספת הזאת” – ואז כותב קניוק כי פניו של הרופא נוימן “נהרו”! הרופא הצעיר מייצג כאן את הקצוות, את האוטופי, ה’אלטרואיסטי’ והדורסני ביותר של הרפואה הפטרנליסטית במיטבה: מובא כאן נימוק, או נכון יותר לומר הצדקה, להתנהלות מול חימו ה’פגמחניק’ – כבוד גדול הוא עבור האיש לשמש כשפן ניסויים למען התקדמות המדע, שהרי מכל מקרה כזה הרפואה לומדת, מפיקה לקחים, חוקרת ומגלה ומתקדמת, כך שבעתיד ניתן יהיה באמת ובתמים להציל תוצרי מלחמה מהסוג הזה ולהחזירם לחיים יצרניים בחברה המתוקנת שלנו, ולכן אין צורך לשאול אותם או לבקש את רשותם רחמנא ליצלן! כי הפרט הוא בסך הכול צלחת פטרי למען החברה, ומותר שלא לשמוע את זעקתו ואת בקשתו למות כך סתם כדי לקצר את סבלו חסר התוחלת מבחינתו הפרטית, שהרי ברור לד”ר נוימן הצעיר האידיאליסט שכך צריך להיות, והכול לשם שמיים.

חמוטל לא משתכנעת: “חימו יגסוס ויסבול עוד כמה שבועות ואתם תשבעו נחת?”

נוימן: “את מדברת במרירות… בתור אחות עליך לראות את הדברים כמוני, ולראות את עצמך כמשמשת את המדע ואת הסובלים”.

חמוטל (שלחץ דמה עולה): “רק את הסובלים… לא את המדע”.

נוימן (שאינו מבין עדיין לאן היא חותרת): “בוודאי, וכי חסרי-לב אנחנו? אבל לשמש אותם ממש, לעזור להם, ולא סתם מתוך רחמנות. הרחמנות היא בגדר מותרות שאיננו מרשים לעצמנו”.

חמוטל (בנחרצות): “עכשיו ברור שאין מקום לרחמים, וחימו צריך לחדול לסבול וצריך להקדים את מנוחתו”.

נוימן: זה אסור באיסור חמור… ברחמים התכוונתי שאסור לעשות זאת מתוך רחמים”.

חמוטל: ” ואני התכוונתי שאסור לא לעשות זאת בגלל הרחמים… ובוודאי לא למען המדע. אתם הבאתם את חימו פרח לידי כך שיוכל להתענות למענכם עוד כמה ימים”.

נוימן: “לא נכון… אנחנו לא עשינו הרבה למענו – פשוט משום שאיננו יכולים לעשות יותר. את, את היא שעשית זאת… את ברחמיך! אנחנו רק עקבנו בעניין מדעי אחר המתרחש, ואנחנו מנסים ללמוד מתוצאותיו. זאת לפחות, היה עליך לדעת!” – כאן נוימן מבצע את אחת המניפולציות המחרידות אך המקובלות בצידוק הדין, לכאורה – את! האחות המופלאה, הרחמנייה, זו שהקדישה את כל כולה לחימו ה’פגמחניק’ האומלל, את זו שמאריכה את חייו למען המדע שאני הרופא מייצג, וזה נפלא!

חמוטל מורדת ברמיזה בדבר אחריותה: “אינני מאמינה בנסים… הוא רוצה למות, הוא מתחנן למות, ואתם אינכם מניחים לו”.

נוימן: “אה! אם כך, מדוע אינו מת?… אם הוא כל-כך רוצה למות, מי מפריע לו?… מדוע אין גופו חדל להילחם? את יודעת מדוע? כי את, את מפריעה לו, זהו!… רק פיו מתחנן למות, אבל הנשמה אינה רוצה למות, חמוטל. הנשמה העטופה בשרירים, רקמות-בשר, עצמות, שהלכה ברחובות, שצחקה, שלמדה בבית-הספר ואהבה, היא מבקשת משהו שונה לגמרי, ואני אראה לך מהו!” – ואז נוימן לוקח את חמוטל לחדר הניתוח המאולתר, שם הכינו פצוע טרי שהובא בזה הרגע משדה הקרב לניתוח מתסכל, שהיה כנראה הקרב האחרון על חייו האוזלים – “תראי, עוד גולם לפניך. בבקשה. ולפי התחזית הרפואית, גברת הורוביץ, האיש הזה, שאפילו את שמו אינני יודע, סיכוייו לחיות קרובים לאפס. ועתה עומדים לנתחו, בזמן שעומדים בתור פצועים קל, שסיכוייהם להבריא לגמרי ואפילו לחזור לחזית גדולים, ולא מתוך רחמים, חמוטל, אלא למען הצדק”.

חמוטל ונוימן מביטים בפצוע ורואים: “והוא [הפצוע הגוסס, ממש לפני שמרדימים אותו בשיטה היסטורית אגדתית] לא גרע את עיניו ממנה. אחות אחת חילצה את הפקק מבקבוק של ‘הנסי צרפתי’ [קוניאק משובח] ותחבה את פי הבקבוק לתוך פיו. הוא גרגר ושתה, כיעכע ורקק, והבקבוק הלך והתרוקן. כל אותה שעה לא משו עיניו ממנה, ועתה הביטו בה בתחינה ומתוך זעקה אילמת, כעיני הסוס הפצוע שראתה פעם בילדותה רבוץ בשדה [והיא ידעה שבמקרה כזה הורגים את הסוס כדי לגאול אותו מייסוריו, זה מה שמקובל לעשות עם סוסים בשדה הקרב ולא רק]. פתאום שינו העיניים את מבען ולבשו חיוך ילדותי של ניצחון. פניו המתות והולכות נדלקו בעד שתי העיניים הפעורות, ההולכות ומאדימות מפני פעולת המשקה, ועור הפנים נמתח והיה למקשה של יסורים שמוקדה היה חיוך נורא ועיניים מטורפות של גבר מפסיד המחייך בגבורה בפני ידידיו, כמנסה להעמיד פני מנצח”. – הרופא והאחות משני צידי המתרס האידיאולוגי, שניהם דומעים, אבל הרכב הדמעות שונה, ונוימן פונה אליה: “את מבינה? ראית את החיוך הזה. אותו, את החיוך הזה, עלינו לנצור…”

שניהם מחוץ לחדר הניתוח וחמוטל עונה בנימה של התרסה ומבוכה גם יחד: “אבל עם כל ההערכה שיש בליבי כלפי דבריך ויותר מזאת, כלפי רגשותיך… אינני מקבלת, לא אינני יכולה לקבל את דעתך. אין לקבוע מסמרות. הכול חייב להיות חופשי מדוגמות ככל האפשר, נתון להכרעה אינדיבידואלית. אינני מפקפקת כלל בקיומו של רצון-החיים העז; הלא אני עד-מלך שלו. אבל אינני יודעת; חימו אינו רוצה לחיות, אבל אם הוא פוחד הריהו פוחד כילד, הוא פוחד מן הצד השני…” – השיחה בין שתי האסכולות מסתיימת.

ההתלבטויות של חמוטל מתגברות תוך כדי אירועים נוספים, וסיפורנו מסתיים בהמתת חסד אקטיבית אמיתית של חמוטל בחימו על-ידי הזרקת הזריקה הגואלת… (עמ’ 169), אחרי הרהור אחרון מבין רבים: “שאין רחמים בטבע, זה הטבע המשאיר אינדיאנים זקנים למקורי הנשרים כדי שלא להכביד על החיים. וחימו? היא סברה שחימו אינו פוחד ואינו מצפה לרחמים, אך באותה מידה נכון גם היפוכו של דבר. האם אדיש הוא? הוא ביקש למות לא מפני שציפה למשהו, סברה חמוטל, אלא משום שלדעתו כבר היה מת מכבר, ומותר לבריות הללו המתהדרים במידת הרחמים והאנושיות להרשות לו להגיע אל המנוחה”.

לפני המעבר לפרק סיכומי ההשוואה והלקחים, אין להתעלם מקטע אחד בולט, שבו קניוק מתקרב לטרמבו בהבעת סלידה סרקסטית מעולם המלחמות ומתוצאותיהן המפלצתיות: נאום המדליות של אסא הפצוע האינטליגנט (עמ’ 85-84). בעמודים האלה מתאר קניוק את ההווי המקברי גדוש ‘הבדיחות השחורות’ של הפצועים שאהבו ללגלג על עצמם ועל עתידם כנכים בעת חזרתם לחיים באשר הם חיים. האיש שהוביל את המשחקים המחרידים האלה היה כמובן אותו אסא מיודענו…:

“בין השאר קראו לעצמם ‘חבורת הפרסים האבודים’. מה פרוש?… האנשים שלא יקבלו פרסים! על זה אין מקבלים פרס, על זה אין מחלקים מדליות. הפצעים בוערים, אדוני. לרגע היינו גיבורים בשדה-הקרב, מגש-הכסף, תקומת-העם, התשובה על הגיטאות, התקווה בת אלפיים… ועכשיו ראה למה היינו? לילדי-התופת של ד”ר…” – מהו אותו ‘זה’ שעבורו לא מחלקים מדליות? “[למשל] וכשהיה מישהו מצליח, אם לשם השעשוע והספורט, או מתוך טמטום, לזחול אל הסיר בכוחות עצמו ולשבת עליו, היה מעביר מבט-ניצחון!!!” — הוא הצליח להגיע לסיר בשביל לחרבן, ועל זה לא מחלקים מדליות. ואסא מסכם בכובד ראש את הנעשה בארגז המשחקים הגרוטסקי הזה “בקיצור, הם מפללים לקדושה במקום הטומאה, ומבקשים את הנצח במקום שאפילו אלוהים מסרב לשכון שם. לכן הם מצלצלים אליו [לא בטלפון, אלא דרך מוטיב הפעמונים שהיה מרכזי במבנה הזה שהיה כאמור מנזר וכנסייה שהפכו למקומות מרפא לבני אדם פצועים-מצורעים… לאורך כל דפי הרומן מצלצלים הפעמונים במקביל לרעמי הפגזים, במקביל לזעקות הפצועים ובמקביל לתסכולי המטפלים] וצוחקים למ(י)שבת עצמם”. כאן היה מתאים שוב לצטט את השיר של בנאי… “למות למען רעיון”.

עטיפת המהדורה האנגלית של הספר "חימו מלך ירושלים".
עטיפת המהדורה האנגלית של הספר “חימו מלך ירושלים”.

השוואה ולקח

לכאורה, היינו מצפים שההבדל המהותי בביוגרפיות של שני הסופרים יהיה בעל השפעה מכרעת על שני הסיפורים. היינו מצפים שג’וני יהיה פרי מובהק של חוויות חייו האמיתיות של קניוק הלום-הקרב עד לשד עצמותיו, בעוד הנובלה על חימו תהיה פרי דמיונו של טרמבו, סופר מחונן, תסריטאי ומחזאי בכישוריו, אך זה שמעולם לא חווה על בשרו צבא ומלחמות, זה שהיה אינטלקטואל הומניסט יפה נפש אמיתי – אבל, מה לעשות וקרה ההפך! האם האמירה המקובלת שכדי לתאר ולייצג טראומה קרבית ופוסט-טראומה של פציעה נוראית לגוף ולנפש, חייב הכותב להיות קורבנה הפיזי? ההשוואה (בהמשך) מציבה סימן שאלה משמעותי מעל הקביעה הזאת.

שני הסופרים משתמשים בהצגת שתי מפלצות אדם זוועתיות, לימינליות, כדי לזעזע את הקורא ואת הממסד ואת התודעה והמוסר האנושיים, כדי לעורר בחילה, חרדה, פחד ואימה ותחושת בזות, כדי להדגים את חוסר התוחלת והאיוולת שבמלחמות באשר הן. שני הסופרים מביאים את ההתרחשות לידי אבסורד וקיצוניות. ושניהם מאוחדים בכוונת המסרים שלהם. ברם-אולם, יש כמה וכמה הבדלים מהותיים בנימה, בגישה, במקוריות, בהתמסרות, בנחישות להגיע אל הקצוות כדי להרעיד את אמות הסיפים של החברה והממסד. ג’וני ה’פגמחניק’ של טרמבו רוצה לחיות בכל מחיר, למרות המחיר שגופו שילם. ג’וני בונהם רוצה להתריס, למרוד, להראות את מוראות חטא ההיבריס האנושי על-ידי חייו המתים שיוצגו לראווה בפני כל באי עולם בבחינת “שורו הביטו וראו מה אתם מעוללים” וזו תהיה כפרתו. ג’וני הוא אדם מתמודד ומורד בנוסח של קאמי, בנוסח של פרומתיאוס ובנוסח של יוצרו שישב בכלא בתקופת המקרתיזם בגלל דעותיו… על ג’וני אולי קשה לומר שהיה הלום-קרב!? לעומתו, חימו ה’פגמחניק’ של קניוק איבד את הרצון לחיות, הוא אינו רוצה להתמודד, הוא לא רוצה להיות סמל ומגש כסף, הוא משתוקק למות ומתחנן ללא הרף להמתת חסד [הרי שניהם, חימו וג’וני לא יכולים להתאבד כי הזכות הזאת ניטלה מהם, גם אילו רצו לממש את זכותם על מותם אבדה להם היכולת לבצע זאת]. אנו לא יודעים דבר על תודעתו של חימו, כמו אצל ג’וני, אלא דרך השיחה בין האחות לרופא. בסופו של דבר שניהם ‘מובסים’: חימו זוכה בהמתת החסד בניגוד לדעת הרפואה והממסד, וג’וני זוכה לתשובת ממסד אופיינית: ‘לא ניתן לך למות אבל גם לא ניתן לך להפגין’.

אצל טרמבו, סיפורו של ג’וני בונהם , כל כולו מוקדש למסר אחד ויחיד: אנטי-מלחמתיות עד חורמה, עד לפציפיזם של ערכים, מוסר, אנושיות, חמלה, חופש ושל זכויות הפרט. סיפורו של ה’פגמחניק’ הזה הוא ביקורת קטלנית וכתב אשמה קטגורי על כל סוגי הממסד שנוגעים בדבר, החל מהנהגות פוליטיות, דרך הנהגות צבאיות ודתיות וכלה בממסד הרפואי על שלוחותיו. הסיפור כתוב כמו טיל מכוון שבנוי לתפארת, שלב אחרי שלב, ללא התחבטות או היסוס. ההתייחסות של טרמבו לנושא המתת החסד הוא מזערי וזניח.

אצל קניוק, סיפורו של חימו פרח משמש כצלחת פטרי עבור שורה ארוכה של מסרים, שברובם לא דנו במאמר הזה. עלילת הרומן היא פחות מהודקת ומוכוונת מטרה, יותר קופצנית ותזזיתית. הנושא של אנטי-מלחמתיות תופס חלק קטן יחסית בטקסט, וגם הוא מוקדש רובו לנושא המתת החסד. את האנטי-מלחמתיות מייצג כאן בעיקר הפצוע אסא האינטליגנט, ופה ושם גם האחות חמוטל.

ולסיום, הדבר הבולט ביותר בשני הטקסטים הוא עצם השימוש בדמות ה’פגמחניק’ כדי לזעזע את הקורא, אבל למטרות שונות. כאן חייבת לבוא שאלת אחרית או תכלית הדבר וגם אולי לקח: האם ספרות בפרט (ויצירות אמנות בכלל: ציורים, פסלים, סרטים, מחזות, מיצבים ומיצגים, סימפוניות ומחזות זמר, תפילות ופסטיבלים…), בדיונית, ביוגרפית או שניהם, מגויסת ללא כחל וסרק וללא הסוואות והזרות למיניהן – יכולה אכן לזעזע ולהשפיע על, למתן ולהקטין את – התנהלותם של ממסדים פוליטיים ושל מדינות לאום לסוגיהם? האם גרניקה של פיקאסו, הפסלים של תומרקין או במערב אין כל חדש של רמרק השיגו ‘משהו’ בתחום הזה? או סיפוריהם של חימו ושל ג’וני ועוד רבים כמותם (למשל אצל קניוק העיטים, 1977 או תש”ח 2010)? בין 1939 (ג’וני של טרמבו) לבין 1966 (חימו של קניוק) התחוללו עשרות מלחמות, רציחות המוניות, זוועות אנושיות על פני כדור הארץ, ועוד יותר לאחר מכן (מלחמת וייטנאם, מלחמת יום הכיפורים… ועד אוקראינה של ימינו אנו). המלחמות נעשו יותר מתועשות, מקוונות, נראות, הייטקיסטיות ו”ממושפטות” – אך לא פחות אכזריות! והרדיפה אחרי השלום לא זוכה לעדנה או לתהילה, להפך, לחיות על החרב לנצח הוא באופנה!… אז, האם הספרות משפיעה??? הרבה פחות ממה שמעריכים, אבל יותר ממה שמזלזלים, שהרי מדובר במאבק צודק ומוסרי מעבר לגבולות הבנאליות של המציאות האנושית, וכנראה שללא המאבק הכתיבתי, הנזקים יהיו גדולים יותר… כך לפחות נדמה לי, ואולי אני טועה… היה מי שאמר שעצם ההתנגדות ואפילו הבעת התנגדות היא-היא הכורח והתכלית!… אשאיר לקורא את ההגיגים והפתרונים.

כרזת הסרט "חימו מלך ירושלים"
כרזת הסרט “חימו מלך ירושלים”

“חימו מלך ירושלים” נעשה גם לסרט בידי הבמאי עמוס גוטמן מתסריט של עדנה מז”א ב-1987.

צפו בגירסה הקולנועית של “חימו מלךירושלים”

מקורות ותוספות (לפי סדר הופעתן במאמר)

דלתון טרמבו (2022). ג’וני שב משדה הקרב, מאנגלית: יותם בנשלום. תל אביב: אחוזת בית.

Herman, Judith L. (1992). “Complex PTSD: A Syndrome in Survivors of Prolonged and Repeated Trauma”, Journal of Traumatic Stress 5(3). pp. 289-291.

אפי זיו (2012). “טראומה עיקשת”, מפתח 5. עמ’ 73-55.

Guy Flatley (June 28, 1970). “Thirty Years Later, Johnny Gets His Gun Again”, The New York Times.

Stephanie MacLellan (Aug. 1, 2014). “World War 1 Encyclopedia: Christian, Curley”, Toronto Star..

Elisabeth Kubler-Ross (1969). On Death and Dying. New York: Macmillan Pub.

דבורית שרגל (16.07.2012). “לפיד חי”, ולווט אנדרגראונד, בלוג ביקורת התקשורת: “… ממשיכים לפרסם בעוצמה ובשער את תמונתו של סילמן הבוער [מדובר בפרשה בה הצית עצמו מ’ סילמן , הלום קרב, במחאה על הסחבת בטיפולו, מול משרדי מחלקת השיקום של משרד הביטחון בפתח תקוה]. אני דורשת: מה עם תמונה מטיפול נמרץ? אני רוצה לראות אותו כולו עטוף בתחבושות כמו חימו מלך ירושלים או ג’וני שב משדה הקרב…”

רע עמית (ספט’-אוק’ 2013). “פורנוגרף, גנגסטר ומהפכן”, כתב עת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל-אביב 184, עמ’ 27-24. המאמר עוסק ב’קווים לדמותו של קוז’י וואקאמאטסו, מגדולי הקולנוענים של יפן’: [על הסרט זחל מ-2010] “הסרט מתאר דווקא חזרה משפילה של לוחם שאיבד במלחמה את ידיו ואת רגליו – ממש העתק של ג’וני שב משדה הקרב של דלתון טרמבו, או אם תרצו, חימו מלך ירושלים של יורם קניוק ועמוס גוטמן”.

Yael Balaban (Jan. 2021). “‘A Violence of Smell’: The Smell of War in Israeli War Fiction”, Partial Answers: Journal of Literature and the History of Ideas 19 (1),  pp. 145-170: On Yoram Kaniuk’s Himmo King of Jerusalem (1966): “The book is based on Kaniuk’s own experience as a wounded soldier in 1948, though memories of Dalton Trumbo’s novel Johnny Got His Gun (1939) are inevitable!

יורם קניוק ([1966] 2004). חימו מלך ירושלים. תל אביב: עם עובד [כאן השתמשתי במהדורה התשיעית מ-2004].

יצחק מלר (24.03.2023). “המתת חסד ב-‘בית טיבו’ בתחילת המאה העשרים – רופא בכיר ואחיו הצעיר מבצעים המתת חסד באב גוסס”, יקום תרבות: שם הרחבה של הנושא המתת חסד.

יצחק מלר (2022). לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק. תל אביב: רסלינג: מבוסס על עבודת דוקטורט באותו השם. שם מוזכר ונדון חימו מלך ירושלים, אבל אינו במרכז המחקר… אך מעניין לשים לב שבמרכז הנובלה העיטים (נדונה שם במפורט) עומד הלום-הקרב אסא (בן דמותו של קניוק) בדיוק כשמו של אסא האינטליגנט, הפצוע שנושא את דגל האנטי-מלחמתיות ברומן על חימו.

עדיה מנדלסון-מעוז (2010). “פרק שישי: ‘בקרחון הזה יכולה לצמוח כלנית’, חימו מלך ירושלים לקניוק”, הספרות כמעבדה מוסרית, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן. עמ’146-129.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + חמש עשרה =