הפולשים: סקירה על הסרט “תמונת הניצחון”

צפו במקדימון הסרט “תמונת הניצחון”

בימים אלו יצא לאקרנים סרטו החדש והמעניין של הבמאי אבי נשר “תמונת הניצחון”‘ אחד מהסרטים הבודדים שעוסקים במלחמת העצמאות, ואחד היחידים שעוסקים בפלישה המצרית לנגב. נושא שבו מיעטו לעסוק גם בספרות היפה.

באופן יוצא דופן נשר מנסה להציג את המלחמה בצורה שיוויונית, מנקודת המבט של שני הצדדים. זהו דבר נדיר ביותר, אם כי טולסטוי עשה משהו כזה ב”מלחמה ושלום” שלו, כשהציג את נקודות המבט הרוסית והצרפתית, של נפוליאון, בממש במקביל.

לעלילת הסרט בחר נשר אולי את הנושא השנוי ביותר במחלוקת בסיפור הגדול של הפלישה לנגב: פרשת הקיבוץ “ניצנים”. קיבוץ שלאחר לחימה קשה הובס והוכרע על ידי המצרים, שכוחם היה עדיף לאין ערוך, ואנשיו נשבו.

תקציר הסרט: העלילה מתרחשת ביוני 1948, ומתרכזת בימים שקדמו לקרב ובקרב עצמו, שבסופו נכבש קיבוץ ניצנים, ולוחמיו שנותרו בחיים נלקחו בשבי. עיתונאי מצרי צעיר, מוחמד חסנין הייכל (אמיר ח’ורי), מתלווה אל כוח לוחמים מתנדבים מצרי היוצא לסייע לערביי פלשתינה, כבמאי של סרט תעמולה כדי לתעד “תמונת ניצחון” של הצבא המצרי. הם מתמקמים בכפר שלמרגלות הקיבוץ, בו חבריו, יחד עם מחלקה מחטיבת גבעתי, נערכים להגנה. את עינו של הבמאי צדה דמותה של מירה בן-ארי (ג’וי ריגר), אלחוטנית צעירה שהתגוררה בניצנים יחד עם בעלה ובנה הקטן, ומסרבת להתפנות מהקיבוץ הנצור.

הסרט מגיע לסיום דרמטי בקרב הסופי על הקיבוץ, שבו נוטלת חלק מרכזי מירה בן ארי. אלא שקרב זה אינו מובן כהלכה על ידי אנשי חטיבת “גבעתי” וקצין החינוך שלהם אבא קובנר, שמקבלים עליו מידע שגוי לחלוטין.

היום אנו יודעים את מה שלא ידעו אנשי “גבעתי” בזמן אמיתי: במהלך הלחימה מתה בגבורה אחת מלוחמות הקיבוץ, מירה בן ארי, שחיסלה קצין מצרי שרצח מפקד ישראלי שניפנף בדגל לבן. היא נורתה למוות לאחר מכן.

אך אנשי חטיבת גבעתי, שלא היה להם מידע מלא על מה שהתרחש בקיבוץ, וקיבלו מידע שגוי בנושא מלוחמים שהגיעו משם ולא היו מודעים לכל פרטי הלחימה, האשימו את אנשי הקיבוץ, במינשר שנכתב בידי אבא קובנר, בפחדנות, על שנכנעו והלכו לשבי בידי המצרים, במקום להילחם עד מוות.

אבא קובנר, לשעבר פרטיזן יהודי בגטו וילנה וכעת קצין החינוך של חטיבת “גבעתי”, פירסם בהוראת מפקדו שמעון אבידן ובאישורו את המנשר הזועם הבא:

להלן טקסט “הדף הקרבי” מ- 9.6.1948 שפרסם אבא קובנר:

חטיבת “גבעתי” מטה קרבי

“כישלון
חזית הדרום, חטיבת גבעתי, מטה קרבי – ניצנים נפלה..לא האשמה אנו באים להעלות אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת, מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים. בשעה הקרובה..נפילת ניצנים – כישלון הוא. כישלון חמור והכישלון לא בנפילת הנקודה…אל חומת רוחו הבלתי נכנעת של איש המגן העברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב..ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן מה על ישוב קטן ונצור – הוא שילם במאות רבות של חללים..בניצנים עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד דבר חמור ומפתיע, אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו ולשבות את לוחמיו…וחשבון נפש מלא אומר: בית – אין מגינים על תנאי..טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש רצחני..להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ועיוות!”

המנשר עורר הדים רבים, ורבים האשימו מאז את אנשי ניצנים בפחדנות בקרב, למרות שנלחמו בגבורה ונפלו בשבי מחוסר ברירה. ועדה שחקרה את הנושא לאחר המלחמה טיהרה את אנשי ניצנים מכל אשמה בפחדנות.

אולם אבא קובנר מעולם לא התנצל על המנשר שכתב, כפי שמן הראוי היה לעשות. מפקדו, שמעון אבידן, לעומתו, הופיע בפני אנשי ניצנים ב-1983 והתנצל בקצרה (אם כי לא חזר בו מהמניעים שגרמו לו לפרסם את המנשר). הוא הסביר את הנסיבות לכתיבת המנשר בחוסר ידע מדוייק על מה בעצם התרחש בניצנים, ובצורך לעודד את רוח הלחימה של הלוחמים למלחמה חסרת פשרות בפולשים המצריים.

זהו נושא שנוי מאוד במחלוקת מאז, אחד הנושאים בשנויים ביותר במחלוקת של מלחמת העצמאות, והושמעו טענות קונספירציה, שהאשימו את קובנר במזימה אפלה נגד אנשי הקיבוץ, שאחד מהם, ניסן רזניק, היה עמית שלו במאבק הפרטיזני כנגד הנאצים בליטא, והוא זה שהאשים אותו לימים בהאשמות הקשות ביותר.

עד כמה אפשר להאמין להאשמות של רזניק, ששנא את קובנר שינאה אישית תהומית עוד מימיהם כפרטיזנים בוילנה, ושנאתו עוד גברה למימדים בל ישוערו לאחר שנפל בשבי המצרי עם שאר חברי “ניצנים”, והאשים בכך באופן ספציפי את קובנר?

זאת שאלה שנויה מאוד במחלוקת.רוב החוקרים סוברים שלא יותר מידי.

בהאשמות האלו של רזניק השתמש מאז ההיסטוריון הצבאי, והאידיאולוג של הימין הקיצוני, הד”ר אורי מילשטיין בספרו “הופקרו למוות: על הפוליטיקה של מח”ט “גבעתי” בתש”ח” (הוצאת שרידות, 2013), כחלק מהאשמותיו נגד “השמאל הבולשביקי”, כפי שהוא מתאר בספרו את אנשי “מפלגות השמאל”. מבחינתו אלו הם גורם אפל ומרושע שזמם מזימות אפלות כנגד מגיני ניצנים בעיצומה של הלחימה, וזאת כחלק מהמזימה השטנית הכללית של “השמאל הבולשביקי” שאחריה עוקב ואותה מפרט מילשטיין בספרים שונים החביבים על אנשי הימין הקיצוני.

בספרות היפה הפרשה הקשה הזאת כמעט לא טופלה. אבא קובנר עצמו, שכתב שני כרכים על הלחימה בשם “פנים אל פנים” (ספרית פועלים, 1953־1955), וגם תיכנן כרך שלישי שלא פורסם מעולם מסיבות שלא באמת הובהרו (קובנר טען כי שרף את החלקים ממנו שנכתבו), לא התייחס לקרב הזה, אם כי עסק בפירוט בקרבות אחרים, ובתבוסות אחרות שנחלו הישראלים מידי המצרים באותה התקופה.

אולי מצא קובנר את העיסוק באירוע הזה כטראומטי מידי אפילו בהשוואה לאירועים הקשים האחרים שתיאר בספרו?

סיפורים אחרים שעסקו בלחימה כנגד המצרים בנגב העדיפו לעסוק בלחימה המוצלחת במצרים במקומות כמו נגבה ויד מרדכי. כך למשל סיפורו של מנחם תלמי מכתבים מקצין מצרי, שפירסמנו ביקום תרבות, שמוצג מנקודת מבטו של מצרי שמגלה בהדרגה את עליונות של הלוחם העברי.

כך גם הסרט “עמוד האש” משנת 1959, בבימויו של לארי פריש, ועם נחמה הנדל, אורי זוהר, ועמוס מוקדי, המתאר את הפלישה המצרית לנגב.

הבמאי הצעיר רנן שור יצר ב-1982 סרט קצר על המתקפה המצרית בנגב בשם הקרב על מבצר ויליאמס, על פי סיפור ידוע של שרגא גפני בשם זה.

רנן שור הסביר לי בראיון למה עושים כל כך מעט סרטים כאלו בקולנוע הישראלי:

“סרט תקופתי, ובוודאי ובוודאי סרט על מלחמת העצמאות, הוא קשה מאוד לעשייה כי המציאות משתנה. צריך לשחזר כל תקופה עם הלבוש והנשק. ברמה העקרונית בסרטי סטודנטים ובקולנוע קצר כל סרט תקופתי מחייב תפאורה, מחייב תלבושות, מחייב כלי נשק, כלים ניידים. כל הדברים האלו הם מאוד קשים להשגה, הם פריטים של אספנים. לי זה היה קשה מאוד להשיג פריטים כאלו, והצלחתי בזה כי היו לי אנשי הפקה מוכשרים מאוד וכי הייתי אובססיבי. הייתי נחוש לבצע את המשימה ויהי מה.

וחוץ מזה צריך להבין שעבור רוב הסטודנטים לקולנוע ויוצרי הקולנוע כיום מלחמת 48 היא דבר רחוק. זה לא נושא “מגניב” ונדרשת יותר מדי תעוזה עבורו. זה הרבה יותר מגניב לתאר מתקפת זומבים על קריית אונו של היום מאשר לחזור שבעים שנה אחורה ולתאר קרב בין יהודים וערבים.”

ולכן סרטו של אבי נשר כל כך יוצא דופן, בכלל בתיאור מלחמת העצמאות, ובפרט בתיאור הקרב על ניצנים על כל מורכבויותיו.

אבי נשר נחשב לאחד מגדולי הבמאים הישראלים כיום ואולי הידוע מכולם. הוא התפרסם מראשית הקריירה שלו עם סרטים כמו “הלהקה”, שהפך לסוג של קלאסיקה, “הזעם והתהילה”, ורבים אחרים. להלן ראיון עימו.

שיחה עם אבי נשר

אלי: מה הביא אותך ליצור את הסרט הזה?

אבי: הרעיון הבסיסי דווקא לא היה שלי אלא של המפיק אהוד בלייברג, שהוא בנו של אחד מאנשי ניצנים, והוא שכנע אותי לעשות את  הסרט, שהתבסס על רעיון שלו שהוא ניסה לפתח אותו לסרט כבר כמה פעמים ללא הצלחה. אבל האמת היא שהוא לא התקשה. אני תמיד התעניינתי בתקופה ההיא ותמיד רציתי לעשות עליה סרט וזאת הייתה הזדמנות.

למזלו של הסרט ולמזלו של נשר שני המפיקים והמשקיעים העיקריים היו בנים של לוחמי  ניצנים, שהיה להם כל אינטרס שהסרט יעשה, ובכך תוצג לבסוף גירסת אנשי “ניצנים” על מה שקרה בקרבות, לעומת גירסת אבא קובנר.

אביו של המפיק אהוד בלייברג, ירח בלייברג, עלה לישראל ב־1938 בגיל 14, והגיע לכפר הנוער בן שמן, שם חלק חדר עם שמעון פרס. הוא למד רפתנות, והגיע לקיבוץ ניצנים לנהל שם את הרפת. במתקפה המצרית על הקיבוץ נהרגו 33 מבני המשק וחיילי גבעתי, ובלייברג וחבריו נלקחו לשבי המצרי לתשעה חודשים.

מפיק שותף של הסרט הוא דני בן־ארי, בנה של גיבורת הסרט, מירה בן ארי, ואחד הילדים שפונו מניצנים ערב המתקפה המצרית. הוא גם השקיע בסרט וגם ביצע את עבודת הבנייה של הסט, המשחזר את קיבוץ ניצנים הישן. בן־ארי, אחד מקבלני העפר והתשתיות הגדולים בישראל, הביא מהמחצבות שלו טונות של חול, כדי לדמות את הדיונות של ניצנים, חול שאחר כך הוכפל והורחב באפקטים ממוחשבים.

המטרה של השניים הייתה לתקן דרך הסרט, שהם תרמו רבות למימונו ולהפקתו, את הנראטיב המוכתם של קיבוץ “ניצנים”, ולהציג בסרט קולנוע באורך מלא את אנשי הקיבוץ כגיבורים, בניגוד לדרך שבה הוצגו באותו דף של אבא קובנר.

אבל זה לא היה בדיוק מה שנשר רצה.

התברר שיש לו מטרה רחבה יותר מאשר “רק” טיהור שמו של קיבוץ “ניצנים” ולוחמיו ולוחמותיו. ואכן כל הפרשה של המנשר של אבא קובנר כנגד הקיבוץ והפגיעה בשמם הטוב של לוחמיו כמעט ואינה מאוזכרת בסרט, שמתמקד לחלוטין בסיפור הלחימה בין שני הצדדים, ובמאבק בין שני הנרטיבים השונים – זה של הקיבוצניקים, וזה של המצרים בדמותו של העיתונאי והבמאי חסנין הייכל.

נשר: תמיד התעניינתי בתקופה ההיא של הקמת המדינה, שבה אנשים פשוט שינו את המציאות סביבם, ואף עשיתי כבר סרט עליה,”הזעם והתהילה” שתיאר את אנשי הלח”י בירושלים כמה שנים לפני מלחמת העצמאות. כאן התקדמתי כמה שנים קדימה, אבל החלטתי שהפעם אעשה סרט שלא עושה גלוריפיקציה של צד אחד בלבד, אלא מציג בצורה אובייקטיבית ומשכנעת עד כמה שאפשר את שני הצדדים. יצאתי מנקודת ההנחה שכל צד בקונפליקט פעל על סמך סיפור שהוא סיפר ושהוא רצה להעצים. אחרת לא הייתה מלחמה. ואת הסיפור הזה רציתי להציג.

אלי: הסרט נעשה בתקופת הקורונה. עד כמה זה היה קשה?

אבי: קשה ביותר. תחשוב על כך שלא רק שהיינו צריכים לשמור על מרחק בין השחקנים, אלא להציג תקופה רחוקה שכמעט לא נעשו עליה סרטים בקולנוע הישראלי, ותבין את הקשיים. במהלך הסרט היה צורך ללמד את השחקנים לירות בכלי נשק לא מוכרים להם, לרקוד ריקודים לא מוכרים להם, וללבוש בגדים לא ידועים להם. וכל זאת תוך כדי שמירה על מרחק. אז תבין את הקשיים. הקורונה ייקרה לנו את הסרט ב־18%. היינו צריכים לבנות מחנה גדול יותר, עם שלוש קפסולות נפרדות, ועם הידיעה שאם מישהו מתגלה כמאומת, כולם הולכים לבידוד וההפקה נסגרת. 

אבל התגברנו על כל הבעיות והסרט נעשה על אף הכל.

אלי: מדוע שמת דגש על הצגת הצד המצרי מנקודת המבט שלו?

נשר: הקפדתי לחקור גם את הצד המצרי כי חשבתי שהסרט לא יכול להיות שלם באמת בלי להציג גם את הצד שלהם בקונפליקט. היום בקולנוע אין עניין רק בגירסה של צד אחד לאירוע. אנחנו רוצים את שתי הגירסאות, או כמה שיותר מהן.

המצרים, עד כמה שידוע, לא עשו סרטים רבים או כתבו ספרים רבים על מלחמת העצמאות שבה הובסו קשות, אבל איתרתי סרט תעמולה אמיתי שצוות צילום עשה במהלך המלחמה עבור המלך פארוק, והשתמשתי בו כאלמנט מרכזי בסיפור הסרט. הרי שני הצדדים ניסו כבר תוך כדי הלחימה ליצור נרטיב משלהם על מה ולמה הם נלחמים, ולהציג את הצד השני כ”פולשים”, אז יצירת הסרט המצרי שימשה לכך עבור הסרט שלי.

דמות מפתיעה בסרט, אם כי יש להניח שרוב הצופים הישראלים לא שמעו עליו מעולם, היא של העיתונאי המצרי המפורסם חסנין הייכל. בסרט הוא מוצג כבמאי סרט דוקומנטרי תעמולתי שמופק במהלך הקרבות על מנת להציג את את הקרבות כניצחון מצרי עבור הצופים המצריים.

מה שאי אפשר לדעת מהסרט הוא שלימים העיתונאי הצעיר המנהל את הסרטת סרט התעמולה לפארוק הפך לכותב הצללים של שליט מצרים נאצר (שגם הוא אחד הלוחמים המצרים הפולשים לנגב בתקופה שבה מתרחש הסרט, אם כי לא לאיזור של ניצנים), דוברו, כותב הנאומים שלו, והרבה יותר מזה גם האידיאולוג שלו.

יש הטוענים, בהם הוא עצמו, שהוא זה שיצר את האידיאולוגיה הפאן ערבית שבה השתמש נאצר, שלפני שפגש את הייכל לא במיוחד נטה דווקא לכיוון הפוליטי הזה.

בישראל היו שחשבו (כמו העיתונאי אורי אבנרי עורך “העולם הזה”) שישראל יכולה הייתה לעשות עסקים עם נאצר אילולא הייכל ש”שטף את מוחו” עם האידיאולוגיה שיצר עבורו, והפך את נאצר, שנראה לקצינים ישראלים שפגשו אותו ב-1948, בהם יגאל אלון, כאדם מתון ולא במיוחד אנטי ציוני, לאנטי ישראלי חסר פשרות.

דהיינו העיתונאי הזה שינה את ההיסטוריה.

הנה כתבה על חסנין הייכל בשבועון “דגר השבוע” מאמצע שנות השישים כשהיה בשיא כוחו כאיש סודו של רודן מצרים נאצר.

ואולי הביא לשינוייה גם בגלל מה שחווה בארץ ישראל בעת שהיה בה?

אין ספק שבמצרים חסנין הייכל העיתונאי הצעחיר מהסרט הפך לדמות לאומית ודובר ראשי כנגד ישראל וכל קשר עימה.

אלי: העיתונאי חסנין הייכל, שלימים היה סופר הצללים של נאצר, דוברו, והאידיאולוג שלו, באמת היה באיזור הקיבוץ כפי שמתואר בסרטו?

נשר: בכל אופן הוא וצוות הסרטה מצרי היה בסביבה על סמך התחקירים שלנו. צריך להבין שאם כי שמרתי על חרות פואטית לגבי חייהם האישיים של הדמויות, הרי הקפדתי מאוד על דיוק לגבי האירועים ההיסטוריים והצבאיים. הייתה לי קבוצה של תחקירנים שביצעו מחקר על התקופה, ועל סמך המחקר שלהם, שגם אני השתתפתי בו כקצין מחקר לשעבר במודיעין, כתבתי את התסריט. הקפדתי מאוד על דיוק בכל פרט צבאי.

אלי: השתמשת בספרו השנוי במחלוקת של אורי מילשטיין “הופקרו למוות”, שטוען שהייתה מזימה שטנית של “השמאל הבולשביקי”, של אבא קובנר ושמעון אבידן לנטוש את הקיבוץ מתוך מניעים אפלים?

נשר: התחקירנים קראו את הספר. לא השתמשתי בו כי הגענו למסקנה שאי אפשר לסמוך על הניתוחים שלו, והקפדתי מאוד לא להכניס שום דבר ממנו לסרט. תבין, למרות שמאשימים אותי שעיוותתי את ההיסטוריה כביכול, ותקפתי למשל את הדמות של קובנר, הרי למעשה השתדלתי להיות אובייקטיבי עד כמה שניתן, ולא להאשים אף אחד על דברים שאינם ידועים מהמקורות ההיסטוריים שהתחקירנים שלי ליקטו. אני כתבתי את התסריט על סמך מקורות אלו, תוך שימוש בכישורים שלי כקצין מחקר במודיעין בצבא.

עד כאן אבי נשר.

לסיכום

הסרט מעביר בהחלט בצורה חיה ביותר את האירועים ואת נקודות המבט של שני הצדדים ששניהם משוכנעים בצידקתם. של המצרים שמאמינים שהם מסייעים לתושבי הארץ (אלו שהיום אנו מכנים אותם פלסטינאים אבל לא הוכרו ככאלו אז) מפני פולש. ושל יהודים כמובן שהותקפו בידי צבא ועמדו מולו בדרך כלל בהצלחה, אם כי לא במקרה של “ניצנים”.

העובדה שנשר מעביר את הסרט מנקודת המבט של שני הצדדים הופכת אותו למענין ומרתק יותר.

נקודה מענינת נוספת היא ששחקנים ישראלים עכשוויים מגלמים את הקיבוצניקים עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית השיתופית המיוחדת להם. הרוב של השחקנים האלו, ואולי כולם, הם אנשים שהאידיאולוגיה והאידיאה הסוציאליסטית הזאת רחוקה מהם לחלוטין. סביר להניח שצורת החיים הקיבוצניקית מוזרה עבורם הרבה יותר מאשר צורת החיים בוינה וברלין בראשית המאה העשרים, שאחרי הכל הן קרובות יותר לתל אביב האולטרה קפיטליסטית של ראשית המאה ה-21 מאשר קיבוץ ניצנים באמצע שנות ה-40, שהוא כביכול בגדר כוכב לכת חייזרי עבורם. לא התרשמתי שהשחקנים הצעירים באמת הבינו והפנימו את צורת החיים הקיבוצית שהיא כל כך שונה ממה שהם מכירים בעולם של הקפיטליזם הלא מרוסן בראשית המאה ה-21.

השחקנים שגילמו את הלוחמים המצריים היו משכנעים ביותר כמתנדבים היוצאים להילחם במי שהם משוכנעים שהם פולשים מרושעים מארצות מרוחקות – אנשי הקיבוץ הישראלים. אמיר חורי בתפקיד העיתונאי הציני נותן תפקיד טוב, אבל ספק רב אם הייכל, המנסח הפנאטי של אידיאולוגיית הפאן ערביזם עבור נאצר, היה כזה במציאות.

בכל אופן, תפקידו של הבמאי הוא לא להעביר את המציאות ההיסטורית כפי שהייתה, אלא לספר סיפור קוהרנטי ומשכנע עבור הצופים בסרט היום, והדמות של הייכל בעת שהוא עושה את הסרט ויוצר נראטיב שישכנע את הצופים במצרים שמצרים היא המנצחת בקרבות, היא בהחלט משכנעת עבור הצופים.

סך הכל הסרט מעביר את התקופה היטב. וגם את המסר הסמוי ששני הצדדים היו משוכנעים שהצד השני הוא הפולש המרושע.

קיראו גם

חגית בת אליעזר ממליצה על “תמונת הניצחון”

תמונת הניצחון בויקיפדיה

קיראו גם גירסה אחרת לגמרי של האירועים:

מנחם תלמי “מכתביו של קצין מצרי”

קיראו על עוד סרט היסטורי של אבי נשר :

המבצע האחרון של הארגון : דיון בסרט “זעם ותהילה ” של אבי נשר