פוסטר הסרט ״תמונת הניצחון״

צפו במקדימון הסרט “תמונת הניצחון”

בימים אלו יצא לאקרנים סרטו החדש והמעניין של הבמאי אבי נשר “תמונת הניצחון”‘ אחד מהסרטים הבודדים שעוסקים במלחמת העצמאות, ואחד היחידים שעוסקים בפלישה המצרית לנגב. נושא שבו מיעטו לעסוק גם בספרות היפה.

באופן יוצא דופן נשר מנסה להציג את המלחמה בצורה שיוויונית, מנקודת המבט של שני הצדדים. זהו דבר נדיר ביותר, אם כי טולסטוי עשה משהו כזה ב”מלחמה ושלום” שלו, כשהציג את נקודות המבט הרוסית והצרפתית, של נפוליאון, בממש במקביל.

לעלילת הסרט בחר נשר אולי את הנושא השנוי ביותר במחלוקת בסיפור הגדול של הפלישה לנגב: פרשת הקיבוץ “ניצנים”. קיבוץ שלאחר לחימה קשה הובס והוכרע על ידי המצרים, שכוחם היה עדיף לאין ערוך, ואנשיו נשבו.

תקציר הסרט: העלילה מתרחשת ביוני 1948, ומתרכזת בימים שקדמו לקרב ובקרב עצמו, שבסופו נכבש קיבוץ ניצנים, ולוחמיו שנותרו בחיים נלקחו בשבי. עיתונאי מצרי צעיר, מוחמד חסנין הייכל (אמיר ח’ורי), מתלווה אל כוח לוחמים מתנדבים מצרי היוצא לסייע לערביי פלשתינה, כבמאי של סרט תעמולה כדי לתעד “תמונת ניצחון” של הצבא המצרי. הם מתמקמים בכפר שלמרגלות הקיבוץ, בו חבריו, יחד עם מחלקה מחטיבת גבעתי, נערכים להגנה. את עינו של הבמאי צדה דמותה של מירה בן-ארי (ג’וי ריגר), אלחוטנית צעירה שהתגוררה בניצנים יחד עם בעלה ובנה הקטן, ומסרבת להתפנות מהקיבוץ הנצור.

הסרט מגיע לסיום דרמטי בקרב הסופי על הקיבוץ, שבו נוטלת חלק מרכזי מירה בן ארי. אלא שקרב זה אינו מובן כהלכה על ידי אנשי חטיבת “גבעתי” וקצין החינוך שלהם אבא קובנר, שמקבלים עליו מידע שגוי לחלוטין.

חוברת לזכר הקרב בקיבוץ ניצנים http://einhashofet.blogspot.com/2015/04/blog-post.html
תרשים קרב ניצנים. http://einhashofet.blogspot.com/2015/04/blog-post.html

היום אנו יודעים את מה שלא ידעו אנשי “גבעתי” בזמן אמיתי: במהלך הלחימה מתה בגבורה אחת מלוחמות הקיבוץ, ניצה בן ארי, שחיסלה קצין מצרי שרצח מפקד ישראלי שניפנף בדגל לבן. היא נורתה למוות לאחר מכן.

אך אנשי חטיבת גבעתי, שלא היה להם מידע מלא על מה שהתרחש בקיבוץ, וקיבלו מידע שגוי בנושא מלוחמים שהגיעו משם ולא היו מודעים לכל פרטי הלחימה, האשימו את אנשי הקיבוץ, במינשר שנכתב בידי אבא קובנר, בפחדנות, על שנכנעו והלכו לשבי בידי המצרים, במקום להילחם עד מוות.

אבא קובנר, קצין החינוך של חטיבת “גבעתי”, ביד מרדכי .1948. ויקיפדיה

אבא קובנר, לשעבר פרטיזן יהודי בגטו וילנה וכעת קצין החינוך של חטיבת “גבעתי”, פירסם בהוראת מפקדו שמעון אבידן ובאישורו את המנשר הזועם הבא:

המנשר הנזעם של אבא קובנר לגבי קיבוץ “ניצנים”
https://m.news1.co.il/Archive/002-D-96437-00.html

להלן טקסט “הדף הקרבי” מ- 9.6.1948 שפרסם אבא קובנר:

חטיבת “גבעתי” מטה קרבי

“כישלון
חזית הדרום, חטיבת גבעתי, מטה קרבי – ניצנים נפלה..לא האשמה אנו באים להעלות אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת, מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים. בשעה הקרובה..נפילת ניצנים – כישלון הוא. כישלון חמור והכישלון לא בנפילת הנקודה…אל חומת רוחו הבלתי נכנעת של איש המגן העברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב..ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן מה על ישוב קטן ונצור – הוא שילם במאות רבות של חללים..בניצנים עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד דבר חמור ומפתיע, אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו ולשבות את לוחמיו…וחשבון נפש מלא אומר: בית – אין מגינים על תנאי..טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש רצחני..להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ועיוות!”

המנשר עורר הדים רבים, ורבים האשימו מאז את אנשי ניצנים בפחדנות בקרב, למרות שנלחמו בגבורה ונפלו בשבי מחוסר ברירה. ועדה שחקרה את הנושא לאחר המלחמה טיהרה את אנשי ניצנים מכל אשמה בפחדנות.

אולם אבא קובנר מעולם לא התנצל על המנשר שכתב, כפי שמן הראוי היה לעשות. מפקדו, שמעון אבידן, לעומתו, הופיע בפני אנשי ניצנים ב-1983 והתנצל בקצרה (אם כי לא חזר בו מהמניעים שגרמו לו לפרסם את המנשר). הוא הסביר את הנסיבות לכתיבת המנשר בחוסר ידע מדוייק על מה בעצם התרחש בניצנים, ובצורך לעודד את רוח הלחימה של הלוחמים למלחמה חסרת פשרות בפולשים המצריים.

זהו נושא שנוי מאוד במחלוקת מאז, אחד הנושאים בשנויים ביותר במחלוקת של מלחמת העצמאות, והושמעו טענות קונספירציה, שהאשימו את קובנר במזימה אפלה נגד אנשי הקיבוץ, שאחד מהם, ניסן רזניק, היה עמית שלו במאבק הפרטיזני כנגד הנאצים בליטא, והוא זה שהאשים אותו לימים בהאשמות הקשות ביותר.

עד כמה אפשר להאמין להאשמות של רזניק, ששנא את קובנר שינאה אישית תהומית עוד מימיהם כפרטיזנים בוילנה, ושנאתו עוד גברה למימדים בל ישוערו לאחר שנפל בשבי המצרי עם שאר חברי “ניצנים”, והאשים בכך באופן ספציפי את קובנר?

זאת שאלה שנויה מאוד במחלוקת.רוב החוקרים סוברים שלא יותר מידי.

בהאשמות האלו של רזניק השתמש מאז ההיסטוריון הצבאי, והאידיאולוג של הימין הקיצוני, הד”ר אורי מילשטיין בספרו “הופקרו למוות: על הפוליטיקה של מח”ט “גבעתי” בתש”ח” (הוצאת שרידות, 2013), כחלק מהאשמותיו נגד “השמאל הבולשביקי”, כפי שהוא מתאר בספרו את אנשי “מפלגות השמאל”. מבחינתו אלו הם גורם אפל ומרושע שזמם מזימות אפלות כנגד מגיני ניצנים בעיצומה של הלחימה, וזאת כחלק מהמזימה השטנית הכללית של “השמאל הבולשביקי” שאחריה עוקב ואותה מפרט מילשטיין בספרים שונים החביבים על אנשי הימין הקיצוני.

עטיפת סיפרו של אורי מילשטיין “הופקרו למוות” המביא תיאורית קשר לגבי קיבוץ “ניצנים”.

בספרות היפה הפרשה הקשה הזאת כמעט לא טופלה. אבא קובנר עצמו, שכתב שני כרכים על הלחימה בשם “פנים אל פנים” (ספרית פועלים, 1953־1955), וגם תיכנן כרך שלישי שלא פורסם מעולם מסיבות שלא באמת הובהרו (קובנר טען כי שרף את החלקים ממנו שנכתבו), לא התייחס לקרב הזה, אם כי עסק בפירוט בקרבות אחרים, ובתבוסות אחרות שנחלו הישראלים מידי המצרים באותה התקופה.

אולי מצא קובנר את העיסוק באירוע הזה כטראומטי מידי אפילו בהשוואה לאירועים הקשים האחרים שתיאר בספרו?

כריכת ספרו של אבא קובנר על הקרבות הראשונים של “גבעתי” בנגב. שימו לב לפני הלוחמים שפני אחד מהם הם פניו של קובנר.

סיפורים אחרים שעסקו בלחימה כנגד המצרים בנגב העדיפו לעסוק בלחימה המוצלחת במצרים במקומות כמו נגבה ויד מרדכי. כך למשל סיפורו של מנחם תלמי מכתבים מקצין מצרי, שפירסמנו ביקום תרבות, שמוצג מנקודת מבטו של מצרי שמגלה בהדרגה את עליונות של הלוחם העברי.

עטיפת גיליון “דבר לילדים” שבו הופיע הסיפור “מכתבים מקצין מצרי” של מנחם תלמי. צייר נחום גוטמן

כך גם הסרט “עמוד האש” משנת 1959, בבימויו של לארי פריש, ועם נחמה הנדל, אורי זוהר, ועמוס מוקדי, המתאר את הפלישה המצרית לנגב.

פוסטר הסרט “עמוד האש” משנת 1959 שעסק לראשונה בקולנוע הישראלי בפלישה המצרית לנגב.

הבמאי הצעיר רנן שור יצר ב-1982 סרט קצר על המתקפה המצרית בנגב בשם הקרב על מבצר ויליאמס, על פי סיפור ידוע של שרגא גפני בשם זה.

רנן שור הסביר לי בראיון למה עושים כל כך מעט סרטים כאלו בקולנוע הישראלי:

“סרט תקופתי, ובוודאי ובוודאי סרט על מלחמת העצמאות, הוא קשה מאוד לעשייה כי המציאות משתנה. צריך לשחזר כל תקופה עם הלבוש והנשק. ברמה העקרונית בסרטי סטודנטים ובקולנוע קצר כל סרט תקופתי מחייב תפאורה, מחייב תלבושות, מחייב כלי נשק, כלים ניידים. כל הדברים האלו הם מאוד קשים להשגה, הם פריטים של אספנים. לי זה היה קשה מאוד להשיג פריטים כאלו, והצלחתי בזה כי היו לי אנשי הפקה מוכשרים מאוד וכי הייתי אובססיבי. הייתי נחוש לבצע את המשימה ויהי מה.

וחוץ מזה צריך להבין שעבור רוב הסטודנטים לקולנוע ויוצרי הקולנוע כיום מלחמת 48 היא דבר רחוק. זה לא נושא “מגניב” ונדרשת יותר מדי תעוזה עבורו. זה הרבה יותר מגניב לתאר מתקפת זומבים על קריית אונו של היום מאשר לחזור שבעים שנה אחורה ולתאר קרב בין יהודים וערבים.”

ולכן סרטו של אבי נשר כל כך יוצא דופן, בכלל בתיאור מלחמת העצמאות, ובפרט בתיאור הקרב על ניצנים על כל מורכבויותיו.

אבי נשר נחשב לאחד מגדולי הבמאים הישראלים כיום ואולי הידוע מכולם. הוא התפרסם מראשית הקריירה שלו עם סרטים כמו “הלהקה”, שהפך לסוג של קלאסיקה, “הזעם והתהילה”, ורבים אחרים. להלן ראיון עימו.

אבי נשר במאי “תמונת הניצחון”. מאקו

שיחה עם אבי נשר

אלי: מה הביא אותך ליצור את הסרט הזה?

אבי: הרעיון הבסיסי דווקא לא היה שלי אלא של המפיק אהוד בלייברג, שהוא בנו של אחד מאנשי ניצנים, והוא שכנע אותי לעשות את  הסרט, שהתבסס על רעיון שלו שהוא ניסה לפתח אותו לסרט כבר כמה פעמים ללא הצלחה. אבל האמת היא שהוא לא התקשה. אני תמיד התעניינתי בתקופה ההיא ותמיד רציתי לעשות עליה סרט וזאת הייתה הזדמנות.

אבי נשר בעת הצילומים. צילום איריס נשר

למזלו של הסרט ולמזלו של נשר שני המפיקים והמשקיעים העיקריים היו בנים של לוחמי  ניצנים, שהיה להם כל אינטרס שהסרט יעשה, ובכך תוצג לבסוף גירסת אנשי “ניצנים” על מה שקרה בקרבות, לעומת גירסת אבא קובנר.

אביו של המפיק אהוד בלייברג, ירח בלייברג, עלה לישראל ב־1938 בגיל 14, והגיע לכפר הנוער בן שמן, שם חלק חדר עם שמעון פרס. הוא למד רפתנות, והגיע לקיבוץ ניצנים לנהל שם את הרפת. במתקפה המצרית על הקיבוץ נהרגו 33 מבני המשק וחיילי גבעתי, ובלייברג וחבריו נלקחו לשבי המצרי לתשעה חודשים.

מפיק שותף של הסרט הוא דני בן־ארי, בנה של גיבורת הסרט, מירה בן ארי, ואחד הילדים שפונו מניצנים ערב המתקפה המצרית. הוא גם השקיע בסרט וגם ביצע את עבודת הבנייה של הסט, המשחזר את קיבוץ ניצנים הישן. בן־ארי, אחד מקבלני העפר והתשתיות הגדולים בישראל, הביא מהמחצבות שלו טונות של חול, כדי לדמות את הדיונות של ניצנים, חול שאחר כך הוכפל והורחב באפקטים ממוחשבים.

המטרה של השניים הייתה לתקן דרך הסרט, שהם תרמו רבות למימונו ולהפקתו, את הנראטיב המוכתם של קיבוץ “ניצנים”, ולהציג בסרט קולנוע באורך מלא את אנשי הקיבוץ כגיבורים, בניגוד לדרך שבה הוצגו באותו דף של אבא קובנר.

אבל זה לא היה בדיוק מה שנשר רצה.

התברר שיש לו מטרה רחבה יותר מאשר “רק” טיהור שמו של קיבוץ “ניצנים” ולוחמיו ולוחמותיו. ואכן כל הפרשה של המנשר של אבא קובנר כנגד הקיבוץ והפגיעה בשמם הטוב של לוחמיו כמעט ואינה מאוזכרת בסרט, שמתמקד לחלוטין בסיפור הלחימה בין שני הצדדים, ובמאבק בין שני הנרטיבים השונים – זה של הקיבוצניקים, וזה של המצרים בדמותו של העיתונאי והבמאי חסנין הייכל.

מירה בן ארי, גיבורת קיבוץ ניצנים וגיבורת הסרט, בגילומה של ג’וי ריגר. צילם עמי יסעור.

נשר: תמיד התעניינתי בתקופה ההיא של הקמת המדינה, שבה אנשים פשוט שינו את המציאות סביבם, ואף עשיתי כבר סרט עליה,”הזעם והתהילה” שתיאר את אנשי הלח”י בירושלים כמה שנים לפני מלחמת העצמאות. כאן התקדמתי כמה שנים קדימה, אבל החלטתי שהפעם אעשה סרט שלא עושה גלוריפיקציה של צד אחד בלבד, אלא מציג בצורה אובייקטיבית ומשכנעת עד כמה שאפשר את שני הצדדים. יצאתי מנקודת ההנחה שכל צד בקונפליקט פעל על סמך סיפור שהוא סיפר ושהוא רצה להעצים. אחרת לא הייתה מלחמה. ואת הסיפור הזה רציתי להציג.

אלי: הסרט נעשה בתקופת הקורונה. עד כמה זה היה קשה?

אבי: קשה ביותר. תחשוב על כך שלא רק שהיינו צריכים לשמור על מרחק בין השחקנים, אלא להציג תקופה רחוקה שכמעט לא נעשו עליה סרטים בקולנוע הישראלי, ותבין את הקשיים. במהלך הסרט היה צורך ללמד את השחקנים לירות בכלי נשק לא מוכרים להם, לרקוד ריקודים לא מוכרים להם, וללבוש בגדים לא ידועים להם. וכל זאת תוך כדי שמירה על מרחק. אז תבין את הקשיים. הקורונה ייקרה לנו את הסרט ב־18%. היינו צריכים לבנות מחנה גדול יותר, עם שלוש קפסולות נפרדות, ועם הידיעה שאם מישהו מתגלה כמאומת, כולם הולכים לבידוד וההפקה נסגרת. 

אבל התגברנו על כל הבעיות והסרט נעשה על אף הכל.

הבמאי אבי נשר מדריך את השחקנית ג’וי ריגר, המגלמת את מירה בן ארי, כיצד להשתמש בנשק ממלחמת העצמאות. צילום איריס נשר

אלי: מדוע שמת דגש על הצגת הצד המצרי מנקודת המבט שלו?

נשר: הקפדתי לחקור גם את הצד המצרי כי חשבתי שהסרט לא יכול להיות שלם באמת בלי להציג גם את הצד שלהם בקונפליקט. היום בקולנוע אין עניין רק בגירסה של צד אחד לאירוע. אנחנו רוצים את שתי הגירסאות, או כמה שיותר מהן.

המצרים, עד כמה שידוע, לא עשו סרטים רבים או כתבו ספרים רבים על מלחמת העצמאות שבה הובסו קשות, אבל איתרתי סרט תעמולה אמיתי שצוות צילום עשה במהלך המלחמה עבור המלך פארוק, והשתמשתי בו כאלמנט מרכזי בסיפור הסרט. הרי שני הצדדים ניסו כבר תוך כדי הלחימה ליצור נרטיב משלהם על מה ולמה הם נלחמים, ולהציג את הצד השני כ”פולשים”, אז יצירת הסרט המצרי שימשה לכך עבור הסרט שלי.

העיתונאי חסנין הייכל (אמיר חורי) בסרט “תמונת ניצחון” .צילום אמיר יסעור.

דמות מפתיעה בסרט, אם כי יש להניח שרוב הצופים הישראלים לא שמעו עליו מעולם, היא של העיתונאי המצרי המפורסם חסנין הייכל. בסרט הוא מוצג כבמאי סרט דוקומנטרי תעמולתי שמופק במהלך הקרבות על מנת להציג את את הקרבות כניצחון מצרי עבור הצופים המצריים.

מה שאי אפשר לדעת מהסרט הוא שלימים העיתונאי הצעיר המנהל את הסרטת סרט התעמולה לפארוק הפך לכותב הצללים של שליט מצרים נאצר (שגם הוא אחד הלוחמים המצרים הפולשים לנגב בתקופה שבה מתרחש הסרט, אם כי לא לאיזור של ניצנים), דוברו, כותב הנאומים שלו, והרבה יותר מזה גם האידיאולוג שלו.

יש הטוענים, בהם הוא עצמו, שהוא זה שיצר את האידיאולוגיה הפאן ערבית שבה השתמש נאצר, שלפני שפגש את הייכל לא במיוחד נטה דווקא לכיוון הפוליטי הזה.

בישראל היו שחשבו (כמו העיתונאי אורי אבנרי עורך “העולם הזה”) שישראל יכולה הייתה לעשות עסקים עם נאצר אילולא הייכל ש”שטף את מוחו” עם האידיאולוגיה שיצר עבורו, והפך את נאצר, שנראה לקצינים ישראלים שפגשו אותו ב-1948, בהם יגאל אלון, כאדם מתון ולא במיוחד אנטי ציוני, לאנטי ישראלי חסר פשרות.

ספרו המפורסם של גמאל עבד אל-נאצר ״הפילוסופיה של המהפכה״ שאותו כתב חסנין הייכל בשמו ככותב צללים



דהיינו העיתונאי הזה שינה את ההיסטוריה.

ואולי הביא לשינוייה גם בגלל מה שחווה בארץ ישראל בעת שהיה בה?

״הספינקס והקומיסר״, ספר שאותו כתב חסנין הייכל על הפוליטיקה של ימי נאצר וסאדאת

אלי: העיתונאי חסנין הייכל, שלימים היה סופר הצללים של נאצר, דוברו, והאידיאולוג שלו, באמת היה באיזור הקיבוץ כפי שמתואר בסרטו?

נשר: בכל אופן הוא וצוות הסרטה מצרי היה בסביבה על סמך התחקירים שלנו. צריך להבין שאם כי שמרתי על חרות פואטית לגבי חייהם האישיים של הדמויות, הרי הקפדתי מאוד על דיוק לגבי האירועים ההיסטוריים והצבאיים. הייתה לי קבוצה של תחקירנים שביצעו מחקר על התקופה, ועל סמך המחקר שלהם, שגם אני השתתפתי בו כקצין מחקר לשעבר במודיעין, כתבתי את התסריט. הקפדתי מאוד על דיוק בכל פרט צבאי.

אלי: השתמשת בספרו השנוי במחלוקת של אורי מילשטיין “הופקרו למוות”, שטוען שהייתה מזימה שטנית של “השמאל הבולשביקי”, של אבא קובנר ושמעון אבידן לנטוש את הקיבוץ מתוך מניעים אפלים?

נשר: התחקירנים קראו את הספר. לא השתמשתי בו כי הגענו למסקנה שאי אפשר לסמוך על הניתוחים שלו, והקפדתי מאוד לא להכניס שום דבר ממנו לסרט. תבין, למרות שמאשימים אותי שעיוותתי את ההיסטוריה כביכול, ותקפתי למשל את הדמות של קובנר, הרי למעשה השתדלתי להיות אובייקטיבי עד כמה שניתן, ולא להאשים אף אחד על דברים שאינם ידועים מהמקורות ההיסטוריים שהתחקירנים שלי ליקטו. אני כתבתי את התסריט על סמך מקורות אלו, תוך שימוש בכישורים שלי כקצין מחקר במודיעין בצבא.

עד כאן אבי נשר.

העיתונאי חסנין הייכל, בגילומו של אמיר חורי, מצלם בשעת הקרבות על קיבוץ ניצנים

לסיכום

הסרט מעביר בהחלט בצורה חיה ביותר את האירועים ואת נקודות המבט של שני הצדדים ששניהם משוכנעים בצידקתם. של המצרים שמאמינים שהם מסייעים לתושבי הארץ (אלו שהיום אנו מכנים אותם פלסטינאים אבל לא הוכרו ככאלו אז) מפני פולש. ושל יהודים כמובן שהותקפו בידי צבא ועמדו מולו בדרך כלל בהצלחה, אם כי לא במקרה של “ניצנים”.

העובדה שנשר מעביר את הסרט מנקודת המבט של שני הצדדים הופכת אותו למענין ומרתק יותר.

נקודה מענינת נוספת היא ששחקנים ישראלים עכשוויים מגלמים את הקיבוצניקים עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית השיתופית המיוחדת להם. הרוב של השחקנים האלו, ואולי כולם, הם אנשים שהאידיאולוגיה והאידיאה הסוציאליסטית הזאת רחוקה מהם לחלוטין. סביר להניח שצורת החיים הקיבוצניקית מוזרה עבורם הרבה יותר מאשר צורת החיים בוינה וברלין בראשית המאה העשרים, שאחרי הכל הן קרובות יותר לתל אביב האולטרה קפיטליסטית של ראשית המאה ה-21 מאשר קיבוץ ניצנים באמצע שנות ה-40, שהוא כביכול בגדר כוכב לכת חייזרי עבורם. לא התרשמתי שהשחקנים הצעירים באמת הבינו והפנימו את צורת החיים הקיבוצית שהיא כל כך שונה ממה שהם מכירים בעולם של הקפיטליזם הלא מרוסן בראשית המאה ה-21.

השחקנים שגילמו את הלוחמים המצריים היו משכנעים ביותר כמתנדבים היוצאים להילחם במי שהם משוכנעים שהם פולשים מרושעים מארצות מרוחקות – אנשי הקיבוץ הישראלים. אמיר חורי בתפקיד העיתונאי הציני נותן תפקיד טוב, אבל ספק רב אם הייכל, המנסח הפנאטי של אידיאולוגיית הפאן ערביזם עבור נאצר, היה כזה במציאות.

בכל אופן, תפקידו של הבמאי הוא לא להעביר את המציאות ההיסטורית כפי שהייתה, אלא לספר סיפור קוהרנטי ומשכנע עבור הצופים בסרט היום, והדמות של הייכל בעת שהוא עושה את הסרט ויוצר נראטיב שישכנע את הצופים במצרים שמצרים היא המנצחת בקרבות, היא בהחלט משכנעת עבור הצופים.

סך הכל הסרט מעביר את התקופה היטב. וגם את המסר הסמוי ששני הצדדים היו משוכנעים שהצד השני הוא הפולש המרושע.

קיראו גם

חגית בת אליעזר ממליצה על “תמונת הניצחון”

תמונת הניצחון בויקיפדיה

קיראו גם גירסה אחרת לגמרי של האירועים:

מנחם תלמי “מכתביו של קצין מצרי”

6 תגובות

  1. וזה מה שכותב מיכאל קובנר כאן :
    https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10553406הרבה שנים התלבטתי אם להגיב לסיפורים ולטענות בהקשר לדף הקרבי שאבי, אבא קובנר, כתב על נפילת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות,” כותב מיכאל, על הטענות שהוטחו באבא ובשמעון אבידן (מפקד חטיבת גבעתי במלחמת השחרור)” טענות מכפישות על מעשיהם בהקשר לנפילת ניצנים. חלק ממה שנאמר ממש מרושע ונבזי. וזה מה שגרם לי להחליט להגיב.

    “אבי כתב את הדף הקרבי בתמיכת ובאישור הפיקוד. לכולם היתה ברורה רוח המפקד אז: נלחמים עד הכדור האחרון ולא הולכים לשבי.

    “אין ספק שאנשי ניצנים כמו כל מתיישבי הדרום נלחמו בגבורה כדי לעצור את הצבא המצרי ולמנוע ממנו לכבוש את הארץ ולהכרית את חלום המדינה היהודית.

    “לכולם היתה ברורה רוח המפקד באותו הזמן (מדוד בן גוריון, דרך יגאל אלון ועד לשמעון אבידן): נלחמים עד הכדור האחרון ולא הולכים לשבי. בנפול ניצנים היתה בפיקוד הרגשה שצריך לחזק את הרוח הזאת. גם גבעה 69 וגזר נפלו בסמוך לנפילת ניצנים, והיתה סכנה שהדרך לתל אביב תיפרץ על ידי המצרים. [רק מייצ’סלב בגון-מנחם בגין עשה בדיוק אותה עת של סכנה ניסיון פוטש בפרשת אלטלנה, ופקד על אנשיו לערוק מצה”ל בעיצומה של המלחמה. נ.כ.]

    “הדף הקרבי נועד לחזק את רוחם של מגיני הנגב, ולעקור כל מחשבה על תבוסה והליכה לשבי. המעשה של ניצנים הוקע ועמידתה האיתנה של נגבה זכתה לשבחים. לא נראה שלאיש בפיקוד הדרום היתה התנגדות לגישה זו באותה עת. הדברים שכתבה מירה בן ארי, שנפלה בניצנים, מבטאים את רוח הדברים שכתב אבי בדף הקרבי: אם נגזר למות מוטב למות כאדם חופשי בקרב. מכאן עולה, שאם אחד מאנשי ניצנים היה בפיקוד באותו רגע והיה צריך לנסח את הדף הקרבי של החטיבה, כך הוא היה כותב לנוכח הידיעה על יישוב שנפל ואנשיו נכנעו. היתה הבנה מקיר לקיר שנלחמים עד הכדור האחרון ולא הולכים לשבי.

    “אבי לא כתב זאת בניגוד לדעת הפיקוד אלא בתמיכתו במהות וברוח הדברים, ובאישור של אבידן ופיקוד דרום, שקראו את הדף ואישרו אותו לפני שהופץ. על כך לא הוא ולא אף אדם אחר צריך להתנצל. השאלה היא, למה אחרי המלחמה ושנים לאחר מכן הוא לא בא לניצנים כדי לברר זאת אתם?

    “אבי רצה להיפגש עם אנשי ניצנים אך העמיד בפניהם תנאי, שיפסיקו את ההשתלחות הנבזית במפקד החטיבה הנערץ, אבידן. לאורך השנים אנשי ניצנים, בעידודו של יצחק פונדק (מג”ד 53, שניצנים היתה תחת אחריותו, והודה בעצמו שנפילת ניצנים היתה כישלון אישי שלו), טענו בכל הזדמנות שאבידן הפקיר את ניצנים כי אנשי היישוב לא השתייכו למפלגה שלו, מפ”ם. האם יש משהו יותר מרושע ורחוק מן האמת מהשחרת שמו של מפקד גבעתי בטענות כאלו?

    “אני לא מכיר בהיסטוריה של עם ישראל עוד האשמה כה מרושעת. אנשי ניצנים לא היו מוכנים לחדול מהאשמותיהם אלה, ולכן אבי מעולם לא נפגש עמם. הוא לא יכול היה לסלוח על ההאשמה בהפקרת חיי אדם על רקע מפלגתי, ובצדק.”

    מיכאל קובנר, פרשת ניצנים, הגרסה של אבא קובנר, “אל-ארצ'”, 20.1.22)

    • עוד זוית שניתן להוסיף לסיפור.
      ניצנים , תל יצחק, עין השלשה, הסוללים , אושה, שורש, בני דרור תלמי מנשה ועוד מספר מצומצם של ישובים קיבוצים ומושבים שיתופיים, היו שייכים לתנועה ציונית יחסית קטנה. הנוער הציוני הבונים/ דרור. הם נחשבו לקצה הכי ליברלי בתנועת ההתישבות הסוציאליסטית השיתופית קיבוצית. על הבסיס הזה הרגישו דחויים קצת מול התנועות ההתיישבותיות הסוציאליסטיות האחרות כבר בתחילת שנות ה40, הדחייה האידאולוגית על ידי הקומוניסטים ואנשי מפ”ם היותר קיצוניים החלה כבר בקהילות בפולין וצפון אירופה. הנוער הציוני/ בונים מיומם הראשון סירבו לנקוט בגישה אידאיליסטית מחמירה. יכול להיות שזה הבסיס מאחורי האשמת אבא קובנר את אנשי ניצנים. לא פלא שבן הכלאיים המושב השיתופי להבדיל ממושב העובדים היה למעשה יצירה של התנועה הציונית הזו, שמיומה הראשון חיפשה דרך למתן את רוח הסוציאליזם הבלתי מתפשר. כאשר הפכו לתנועה פוליטית בכנסת ישראל נקראו הליברלים העצמאיים. ואכן היו הסמן הכי ליברלי בתנועה הציונית בהיבט האידיאליסטי. אפשר לציין שהגישה הזו התבססה היטב בקהילות היהודיות בדרום אמריקה בקנדה ובדרום אפריקה, עד להטמעתה בארץ בתוך התנועה הקיבוצית המתאחדת בסוף שנות ה70 ותחילת שנות ה80.

  2. מה שמקס הזועם טוען זה חלק מתיאורית הקונספירציה של ד”ר אורי מילשטיין. והיא כאמור במאמר אינה המצאתו אלה ההמצאה של שאדם שהכיר אותו בליטה ניסן רזניק.שהיה עמית של קובנר במאבק הפרטיזני כנגד הנאצים בליטא, והוא זה שהאשים אותו לימים בהאשמות הקשות ביותר.

    עד כמה אפשר להאמין להאשמות של רזניק, ששנא את קובנר שינאה אישית תהומית עוד מימיהם כפרטיזנים בוילנה, ושנאתו עוד גברה למימדים בל ישוערו לאחר שנפל בשבי המצרי עם שאר חברי “ניצנים”, והאשים בכך באופן ספציפי את קובנר?

    זאת שאלה שנויה מאוד במחלוקת.רוב החוקרים הרציניים שעסקו בנושא סוברים שלא יותר מידי.
    ד”ר אורי מילשטיין מצא שלל רב בהאשמותיו של רזניק כבסיס לתיאורית הקונספירציה שמתוארת למעלה אבל כמעט אף אחד אחר לא חוץ ממנו.
    ועכשיו לעניין .קובנר לא קבע ולא החליט כלום הוא רק ניסח .את תוכן ההודעה קבע מפקדו שאישר זאת גם בפני אנשי “ניצנים ” שהוא הופיע בפניהם.
    נשאלת השאלה :באמת למה קובנר מעולם לא התנצל בפני אנשי “ניצנים” ? ובכן זה כנראה מסיבות אישיות שבמרכזן עומד אותו ניסן רזניק איש “ניצנים “שהאשים את קובנר לאורך עשרות שנים האשמות פראיות שונות ובינו ובין קובנר הייתה שינאה אישית גדולה. יש להניח שלקובנר אכן לא היה חשק מיוחד להגיע לקיבוץ שבו נמצא שונא אישי שלו שהאשים אותו במה שהיה בעיניו שקרים מתועבים ולהתנצל על מה שחשב שהיה נכון בשעתו.

  3. דינה פורת

    קובנר ראה בדף הקרבי טעות טרגית

    פורסם לראשונה בעיתון “הארץ” מיום 2.3.2022

    לאחר שיצא לאקרנים סרטו של אבי נשר, “תמונת הניצחון”, התפרסמו עשרות מאמרים ומכתבים ב”הארץ”, העוסקים בקרב הגבורה של לוחמי ניצנים ובדף הקרבי שכותרתו “כישלון” — הדף שניסח אבא קובנר ובו גינוי חריף לכניעה ולנפילה בשבי. בקרב ספגה ניצנים 33 אבדות, עד שנכנעה בלית ברירה להתקפה מצרית מסיבית, וכמאה חברי משק וחיילי גבעתי נפלו בשבי.

    האופן שבו קובנר מוצג בסרט – ניצול שואה היסטרי ואטום שהתערב בניהול המערכה ונתן הוראות כאילו היתה לו הסמכות לכך – תרם לזעם על תוכנו של הדף הקרבי הזה ושל שלושים וכמה הדפים הקרביים שבאו אחריו. תופעה מעניינת ניבטה מן הדיון בעיתונות: הבנים והבנות של הפעילים והלוחמים אז, ושאר קרובי משפחה – הם המשתתפים בוויכוח, וכיום הם כותבי ההיסטוריה של העבר ומתווי הזיכרון לעתיד. בני ובנות ניצנים מזה ובני ובנות עין החורש מזה, וכן כמה שולחי מכתבים שכותרתם “אבי לחם בניצנים”, “אני, בת ללוחמי ניצנים” ועוד כהנה וכהנה – כולם מרגשים ונסערים, יהיה תוכנם אשר יהיה.

    אך רוב הכותבים לא הביאו בחשבון את הרקע לדברים: באמצע אוקטובר 1947, ערב החלטת האו”ם על תוכנית החלוקה, הוציא ארגון “ההגנה” הוראה שאין לפנות שום נקודה ויישוב עבריים, ושצריך להחזיק בהם עד האיש האחרון. שלוש המילים “עד האיש האחרון” מודגשות. אך כאשר נפל גוש עציון, המטכ”ל, שאך זה הוקם, פרסם ב–14 במאי פקודה המבטלת את “פקודת תל חי”, כפי שכונתה הוראת ההגנה, ומתירה למפקדים לפנות יישובים על פי התפתחות המערכה. ואכן, 21 יישובים פונו או נעזבו, רובם בפרק הזמן הקצר שסביב נפילת ניצנים, למרות מאמצי רובם לקנות נשק, להתבצר ולהתאמן מראש, בידיעה שכוחן של החטיבות עדיין מוגבל מאוד.

    דברי יעקב (קובה) וילן, מפקד נגבה: “מכרנו חמש פרות, ובכסף קנינו כלים וכדורים.” החרדה לגורל הארץ הלכה וגברה, המצרים המשיכו להתקדם בכוחות גדולים, מצוידים בנשק כבד, ותקפו את ניצנים. זו נאלצה להיכנע, ולאחריה נפלו גזר וגבעה 69. בגן יבנה ובביצרון החלו לארוז חפצים, והדרך לתל אביב נראתה סלולה.

    באווירה זו החליט שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי, כי מוכרחים ליצור אידיאולוגיה של עמידה בדרום, וביקש מקובנר שיכתוב דבר מה תקיף. צוות הפיקוד של החטיבה, לרבות המג”דים, קרא את הדף ואישר את תוכנו. איש לא קם וטען שהדף קיצוני, ואיש לא התריע על עוול שנעשה לניצנים. ב-18 ביוני, כעשרה ימים אחרי נפילת ניצנים, אסף דוד בן-גוריון את מפקדי כל החטיבות לישיבה של יום שלם, ולמחרת חזר על “פקודת תל חי”: “לא אקח על עצמי לדון את חברי המשקים שנעזבו. אני יודע מה עבר עליהם […] דברַי אינם אלא הוראה לעתיד: אם אמנם נמלא את חובתנו כלפי המשקים בכלים ובאנשים […] אז ייקבע גם הכלל (ושוב, אני אומר זאת בדחילו ורחימו, כי אני יודע מה קשים ואכזריים הדברים שאומר), כי כל משק הנמצא במצור חייב לדעת שבלי פקודה מגבוה בל יעזוב איש חי את משקו!”

    החובה לצייד את המשקים בכלים ולתגבר אותם בכוח אדם היא התנאי שהציב בן-גוריון.

    עד כאן הרקע הכללי, ואולם לכתיבת הדף הקרבי על ניצנים היה גם רקע נסיבתי מדי: לאורך כמה עשרות שנים מאז תמה המלחמה והשבויים שבו לביתם, לא נשמר קשר בינם לבין צמרת גבעתי. עד שבמאי 1983 טלפנה טל חומסקי, בת ניצנים, אל קובנר. “עלי לציין,” כתבה לי טל ב-1998, לאחר שנודע לי דבר הריאיון שלה עימו, “שהיתה זו הפעם הראשונה שמישהו מחברי ניצנים יצר איתו קשר מאז מלחמת השחרור”. הנה כמה קטעים ממנו:

    ש’: “מפי מי שמעת לראשונה על נפילת ניצנים?”

    ת’: “שני חברי ניצנים וחייל שהיו בעמדה קיצונית הגיעו למטה החטיבה בלילה. לפי הדיווח שלהם התקבל הרושם שלא היה קרב קשה.”

    ש’: “היכן היית בעת ההתקפה האחרונה על ניצנים?”

    ת’: “אני הייתי במטה החטיבה.”

    ש’: “מה היתה הסיבה לפרסום הדף הקרבי, למחרת הקרב?”

    ת’: “שני החברים שהגיעו למטה פשוט לא ידעו בדיוק שבאזורים אחרים של המשק התנהל קרב קשה מאוד. הם היו המומים כשהגיעו למטה, ומדבריהם ניתן היה להבין שניצנים נפלה ללא מאבק. באותו זמן היתה סכנה איומה שהמורל ישבר בחזית, בגלל נפילת ניצנים, והיינו מוכרחים לפעול לעידוד שאר הלוחמים, שלא יתקבל הרושם שנקודה יכולה להיכנע ללא לוחמה עקשנית ביותר. זו היתה טעות טרגית לחשוב ולפעול כך למחרת הקרב, אך הסיבה היתה שהוטעינו על ידי שרידי הלוחמים, שלא ידעו בדיוק על מהלך הקרב והנפילה של הנקודה.”

    ש’: “כיצד ניסו אנשי החטיבה לכפר על המשגה והעוול שנעשה לאנשי ניצנים?”

    ת’: “רק לאחר שובם של חברי ניצנים והחיילים השבויים ממצרים נודעה לנו האמת אודות המערכה על ניצנים, והטעות שנעשתה על ידינו אודות הקרב האחרון בניצנים. מפקד החטיבה הסביר בכנס חטיבתי את מה שקרה בניצנים, ובזאת ניסה לכפר על הטעות שנעשתה.”

    ש’: “האם היה לדעתך מניע פוליטי לפירוש השלילי של הקרב?”

    ת’: “זו שטות גדולה במה שהעניין נוגע לחטיבה. […] זה שהחטיבה לא נתנה לניצנים נשק נאמר על ידי פוליטיקאים ולא על ידי אנשי החטיבה. הוצאת הדף הקרבי לא היתה פעילות פוליטית, היא נועדה לזעזע את היישובים ואת לוחמי החטיבה.”

    אם כן, אבא קובנר הבהיר שוב את הסכנה האיומה למורל, הגדיר את ההאשמה שניצנים הופלתה מסיבות פוליטיות כשטות גדולה, אך ראה בכתיבת הדף מיד למחרת הקרב, בטרם התבררו העובדות, “טעות טרגית”, “טעות שנעשתה על ידינו,” בלשון רבים — טעות של אנשי החטיבה.

    בערוב ימיו אמר קובנר לידידו ההיסטוריון אלי בן-גל, שניסה להביאו לביקור פיוס בניצנים: “הייתי צריך ללכת אליהם מיד, אבל אחר כך הדברים החלו להידרדר […] אני חייב לבוא לניצנים ולהרכין את ראשי בפני קבריהם של חברי ניצנים […] זה מגיע להם, זה מגיע גם לי.” אך אז חלה, איבד את מיתרי קולו, ומת.

    דינה פורת היא פרופ’ אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, וההיסטוריונית הראשית של “יד ושם”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × one =