צילום עטיפת ה dvd של הסרט “זעם ותהילה”

 

צפו במקדימון הסרט “זעם ותהילה” (Rage and Glory) של אבי נשר

השבוע, לציון יום העצמאות ושמונים שנה לאירועים שעליהם הוא מבוסס, שהתרחשו בחודשים מרץ-אפריל-מאי 1942, הנה סקירה על אחד הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי “זעם ותהילה” (באנגלית: Rage and Glory), סרטו הרביעי של אבי נשר, מ-1984.

“זעם ותהילה” מתאר את פעולותיהם של אנשי התא הירושלמי של אירגון “לוחמי חרות ישראל”, הלח”י, שעוד לא נקרא אז בשם זה, שנוצר רק מאוחר יותר, תחת ההנהגה החדשה של יצחק שמיר, נתן ילין מור, וישראל אלדד. השם הרשמי היה “הארגון הצבאי לאומי בישראל”, ונהוג היה לקרוא לו אז פשוט “הארגון”, והבריטים קראו לו “כנופיית שטרן”. בחודשים מרץ-אפריל-מאי 1942 יצאו אנשי הארגון למסע נקמה בעקבות חיסולו של מנהיג האירגון אברהם שטרן, שנודע בכינויו “יאיר”, בידי המשטרה הבריטית ב-12 בפברואר 1942.

אם אותו מבצע מדהים שתואר בסרט – בשינויים גדולים מאוד ממה שהתרחש במציאות, כשהבמאי נוטל לעצמו חירות אמנותית – היה מצליח, הוא היה נכנס לדפי ההיסטוריה כמבצע הטרור המצליח ביותר בכל הזמנים לפני התקפת אל-קאעידה על בניני התאומים בארה”ב.

אבל זה לא קרה.

כרזת הסרט ״זעם ותהילה״

הסרט מתאר את מאמציהם של אנשי האירגון, ובראשם הפעיל המסתורי אדי “הקצב”, מקצוען קר מזג ורצחני (השחקן ג’וליאנו מר שהפך לידוע מאוד בעקבות הסרט), לגרום לטבח חסר תקדים בשורות המשטרה והממשלה הבריטית בפעולה שכמעט מצליחה במרכז הבולשת הבריטית בירושלים.

אבל רק כמעט.

הסרט עוסק לא רק בפעולות עצמן, אלא גם במתחים והחיכוכים באירגון על רקע אישי ומקצועי, כולל האמונה, שאמנם לא הרבה נעשה עימה בסרט, שיש בוגד בשורות האירגון. הוא מסתיים ב-20 דקות יוצאות דופן בקולנוע הישראלי, של קרב בין אנשי האירגון והמשטרה בריטית כמעט ללא מילים. הדקות האלימות והמדממות ביותר בכל סרט ישראלי עד אז. וגם מאז.

אבי נשר, הבמאי, ידוע כיום כאחד הבמאים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, אם לא החשוב ביותר. אבל “זעם ותהילה” אינו אחד מסרטיו הידועים. הוא בוודאי ידוע הרבה פחות מסרטו הראשון, “הלהקה”, שהפך סרט פולחן והוקרן בטלויזיה הישראלית בכל יום עצמאות.

“זעם ותהילה”, לעומת זאת, עורר מחלוקת גדולה בישראל, שהייתה אז לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ונשר אף הואשם בגללו במתן לגיטימציה לטרור פלשתינאי!

בעת הקרנתו המקורית ב-1984 גם נכשל הסרט לגמרי קופתית.

בעקבותיו עשה נשר סרט נוסף, בשם “שוברים”, על ניסיון ליצור מחזמר על המלך דוד בנגב. אך גם סרט זה נכשל קופתית, וכתוצאה מכך נאלץ נשר לעזוב את ישראל למשך כמה שנים, והפך לבמאי מצליח בהוליווד.

בניגוד לקבלת הפנים הצוננת שלה זכה בישראל “זעם ותהילה”, הסרט דווקא זכה להכרה והוקרה בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם. בעיני מבקרים ואנשי קולנוע בארה”ב הוא נחשב לאחד מסרטי הפעולה הטובים והמסוגננים שנעשו אי פעם, בכל שפה.

הסרט בודאי נשאר אחד מסרטי הפעולה הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי, וספק רב אם נוצר סרט נוסף שבכלל השתווה לו בתחום זה מאז.

הפוסטר באנגלית של “זעם ותהילה”

עלילת הסרט:

הסרט מתחיל בשידור מחתרתי של לח”י על ידי דפנה (חנה אזולאי הספרי), דמות המבוססת על גאולה כהן, מתוך חדר מחתרתי בירושלים, בו נמצאים גם מפקד הסניף הירושלמי, מלניק (יגאל נאור) דמות המבוססת על יצחק צלניק, וכותב התשדירים סלונים (ליאור נחמן), המבוסס על אחד ממפקדי לח”י (ישראל אלדד).

התאריך הוא 14 במרץ 1942, כחודש לאחר רציחתו של אברהם שטרן. מפקדת לח”י שולחת לירוש, ם את אדי “הקצב” (ג’וליאנו מר), לוחם קשוח ורצחני, כדי לעורר את הסניף “המנומנם”, ולבצע התנקשות במפקד הבריטי בירושלים.

בין הלוחמים בסניף נמצא גם נח קפלן (רוני פינקוביץ’), בוגר תיכון בן 19 (מבוסס על הסופר ברוך נאדל). הוא מאוהב בחברתו מהתיכון, אנג’לה ששון (רונה פריד).

נח קפלן (רוני פינקוביץ), שהוא בן דמותו של ברוך נאדל, עם חברתו אנג’לה ששון (רונה פריד)

הבריטים עוצרים את שמעון רובוביץ (יהלי ברגמן) בעת חלוקת כרוזים. הוא מעונה למוות בידי החוקר גרווין (ג’ון פיליפס) אך לא מוסר את שמות חבריו.

אדי מתכנן התנקשות בחיי המפקד הבריטי. את חומר הנפץ מכין “פינוקיו” (טוביה גלבר), והוא אמור להתפוצץ בעת כניסת מכונית המפקד לבסיס המבוצר. חומר הנפץ לא מתפוצץ והלוחם אלכס (דודו יפת) פותח באש, ולאחריו שאר המתקיפים. הבריטים משיבים באש עזה ופוגעים באלכס. הלוחמים נסוגים עם הפצוע, אך מקום מחבואם מתגלה על ידי הלשנה. הבריטים חשים למקום ותופשים את אלכס. הוא מועמד לדין, נושא נאום נגד השלטון הבריטי ומועלה לגרדום בנוכחות רב. פינוקיו מצליח לברוח לדירתה של חברתו יעל (סיגל כהן), המטפלת בו ומעודדת אותו.

נח ואנג’לה נישאים במחתרת ומסתירים זאת מהוריה. לבסוף מחליט אביה למכור את מפעלו בארץ ולהגר לארצות הברית, ואנג’לה מודיעה לנח שעליה להצטרף אליהם.

טקס החתונה ב”זעם ותהילה”. באדיבות אבי נשר

אדי מתכנן התקפה על הבסיס הבריטי על ידי הכנסת מכונית תופת ובה לוחמי לח”י לבושים כחיילים בריטיים.

הם מצליחים להחדיר את המכונית לבסיס, אך הבריטים מגלים אותם. מתפתח קרב קשה שבו נהרגים אדי וכל תוקפי הלח”י פרט לנח שמצליח לברוח.

הנה תמונות מאותה סצינה סופר דרמטית וסופר אלימה, המתארת את המתקפה על מפקדת המשטרה הבריטית בירושלים ואת סופה העקוב מדם, באדיבות אבי נשר:

המכונית מתפוצצת וזורעת הרס רב:

נח נתפס לאחר ששה שבועות, נדון למאסר עולם, ומשוחרר עם הקמת המדינה.

נציין עוד שעשרים הדקות האחרונות של הסרט, האלימות והעקובות מדם מתנהלות ללא מילה, רק עם רעש כלי הנשק.

נשר חשב להמשיך בתיאור חייו של נח, בהתבסס על חייו האמיתיים של העיתונאי ברוך נאדל ( שאמנם במציאות לא היה קשור לאירועים שבהם עוסק הסרט אבל היה איש לח”י ונתן השראה בסיפוריו לאבי נשר וראו על כך בהמשך ). בסרט השני נח היה אמור להיות מוצג כעיתונאי חוקר במגזין דמוי “העולם הזה” של אורי אבנרי, ויש להניח שחשב להתבסס על פרשת חשיפת השחיתויות בעיר חיפה של ברוך נאדל עבור “העולם הזה” בשנות החמישים. אבל התכנית לא התממשה עקב הכישלון בקופות של “זעם ותהילה”. הקהל לא הבין אותו, או אולי באותו הזמן, כשמפקד לח”י לשעבר היה ראש הממשלה, לא באמת התעניין בתולדות לח”י.

יש לציין כי אנשי המחתרת לשעבר שצפו בו דווקא שיבחו אותו, ובצדק, הסרט אכן לוכד היטב את האווירה של אותם הימים.

אבי נשר נזכר: אחרי הפרמיירה, שבה נכח, ניגש אלי יצחק שמיר, חיבק אותי חיבוק מאוד חם ואמר “כך היה! אף שאנחנו לא מסכימים פוליטית, הסרט מתאר אותנו כפי שהיינו”.

עם זאת, איש לא שיבח את הסרט על דיוק בעובדות. גם כי מעטים מאוד ידעו על איזה אירועים התבסס הסרט, ובכלל זה וותיקי הלח”י עצמם, ואף המנהיג עצמו, יצחק שמיר, לא ידע את הפרטים כי לא היה מעורב באותם אירועים. הוא היה בכלל בכלא באותם ימים, וכל השאר ששימשו כמודלים לדמויות, כמו גאולה כהן, ישראל אלדד, וברוך נאדל, נכנסו ללח”י רק לאחר מכן. אותה תקופה נשארה כסוג של “חור שחור” בתולדות הארגון.

דווקא את האנשים הרלבנטיים ביותר לאירועים שתוארו בסרט, יצחק צלניק ויהושע כהן, שעדיין היו בחיים בעת הפקת הסרט, נשר לא ראיין משום מה.

מאז נשר חזר לישראל, והחל ליצור סרטים שכל אחד מהם הצליח יותר מקודמו. סרטו האחרון, “תמונת הניצחון“, על הקרב של קיבוץ ניצנים נגד הצבא המצרי במלחמת העצמאות, הוא אולי המוצלח בכולם, ויש בו מעין חזרה לכמה מהנושאים של “זעם ותהילה”.

על “תמונת הניצחון” קיראו כאן.

אבל עדיין “זעם ותהילה”, למרות כישלונו הקופתי, נשאר סרט חשוב ביותר, הן ביצירתו של אבי נשר והן בתולדות הקולנוע הישראלי בכלל.

ב-2005 הסרט יצא שוב לקהל כקלטת DVD, שבה גם סיפר הבמאי בפירוט על תהליך יצירת הסרט שכעת היה מוכר כאיקוני.

ב-2018 נבחר “זעם ותהילה” על ידי סינמטק ירושלים להיות אחד מכמה סרטים ישראליים המוכרים כמופתיים שיעברו תהליך רסטורציה, כמקובל היום לגבי יצירות מופת קולנועיות שאילולא כן הנגטיב שלהם עלול להישחק.

תמונה מהסרט “זעם ותהילה”

“זעם ותהילה” הוא גם הסרט הישראלי הבדיוני הראשון על אירועים בהיסטוריה של המדינה לפני קום מדינה שנוצר בידי מישהו שנולד רק לאחריהם. כלומר זהו הסרט ההיסטורי האמיתי הראשון של הקולנוע הישראלי.

כמובן היו כבר קודם סרטים על אירועי קום המדינה ומלחמת העצמאות, אמנם לא מרובים כל כך, אבל רובם נעשו בידי אנשים שחיו את האירועים האלו. כמה שנים לפני נשר נוצרו שני סרטים בידי יוצרים שהיו ילדים או נערים בעת אירועי הקמת המדינה: סרטו האוטוביוגרפי של משה מזרחי הבית ברחוב שלוש (1973), שמתבסס על אירועים שחווה בעצמו בחייו כשהיה נער בימים שלפני קום המדינה; וסרטו של דן וולמן “מחבואים” (1980), על אירועים מלפני קום המדינה, בעת שוולמן היה ילד קטן.

אבל סרטו של נשר הוא הראשון בהחלט שנוצר בידי מישהו שנולד רק לאחר קום המדינה (נשר יליד 1952), ושהכיר אותם רק מקריאה בספרים כמו ספרי סדרת הימאים של “אבנר כרמלי” (הוא איש לח”י לשעבר שרגא גפני), וכבר מתייחס אליהם כסוג של מיתוס.

ספר בסדרת “הימאים” של איש לח”י לשעבר שרגא גפני, הוא “אבנר כרמלי”, ששימשה מקור השראה לאבי נשר כשיצר את “זעם ותהילה”

נשר מספר שהרעיון לעסוק בלח”י ניצת בו לאחר שפגש את העיתונאי והסופר ברוך נאדל, שסיפר לו על חייו כאיש לח”י, ובמיוחד על לוחם לח”י קשוח ורצחני שאותו נאדל טען שהכיר בשם “עוזי הקצב”.

ברוך נאדל, עיתונאי סופר ואיש לח”י לשעבר, ומודל לאחת הדמויות בסרט “זעם ותהילה”. באדיבות מכון גנזים

אמנם אין זה ברור לי כלל אם עוזי הקצב הנ”ל, שנאדל סיפר לנשר שהיה אדם אמיתי, אכן היה דמות אמיתית או בדיונית פרי דמיונו של נאדל. הוא כתב על עוזי הקצב שני סיפורים בשם “קנקנים” ו”דרושים שני בריטים”, שהם בידיוניים בעליל ומסופרים בגוף ראשון. עוזי הקצב נראה כגירסה מדומיינת ומוקצנת (מאוד) של נאדל עצמו כאיש לח”י.

קובץ סיפורים מ-1969 שיצא בספריית תרמיל של צה”ל “קרב שריון בדיסקוטק ועוד סיפורים”, שבו מופיע הסיפור “דרושים שני בריטים” שבמרכזו עומד איש הלח”י הקטלני “עוזי הקצב”.

מצד שני ייתכן שעוזי הקצב הוא גירסה בכלל לא מוקצנת של פעיל הלח”י הבכיר יהושע כהן, שאותו פגש נאדל, והיה האיש שחיסל את שליח האו”ם לארץ ישראל הרוזן ברנדוט בפעולה שבה ככל הנראה היה נאדל מעורב אישית.

עניינו של נשר בלח”י נוצר כתוצאה מסיפוריו של נאדל, הוא ביצע תחקיר מפורט על האירגון, והחליט ליצור סרט על לח”י בנקודת הזמן שלאחר מותו של יאיר שטרן. זה דווקא לא היה הזמן שעליו סיפר נאדל לנשר, שכן נאדל לא היה אז איש לח”י, אלא רק מסוף שנות ה-40, בעת שאנשי האירגון ובראשם יהושע כהן רצחו את שליח האו”ם ברנדוט. ספק אם נאדל ידע רבות על אירועי שנת 1942 שאז לא היה קשור כלל ללח”י.

אבל נשר, בעקבות התחקיר שביצע עם אנשים שונים כמו דוד שומרון ואנשל שפילמן, בכירים באירגון הלח”י, יצחק שמיר ראש הלח”י לשעבר וראש ממשלת ישראל בתקופה שבה נוצר הסרט, שדרנית הלח”י לשעבר וחברת כנסת דאז גאולה כהן, והסופר ואיש הלח”י לשעבר שרגא גפני, מחבר ספרי סדרת “הימאים” על אירגון מחתרת שמזכיר מאוד את הלח”י, הגיע למסקנה שדווקא האירועים המוקדמים יותר של שנת 1942, שעליהם נכתב מעט מאוד יהיו בסיס מצוין לסרט.

נשר נזכר: יצחק שמיר, אז ראש הממשלה, חשד בי שאני בא ממקום פוליטי מאוד שונה משלו, הוא חשד בי שאני מתכוון לעוות את הכל. “אני מתכוון לדייק באיך שהייתם”, הרגעתי אותו.

נשר מספר: לח”י תמיד עניינה אותי כ”מחתרת רוקנרול” – כלומר, אנשים צעירים שעושים פעולה מיידית, כאן ועכשיו, ולא הגיגים אידיאולוגים משמאל (ההגנה) או מימין (האצ”ל). מכיוון שמרבית סרטי עוסקים במרד נעורים זה או אחר, ומכיוון שבלח”י מצאתי מימד אנרכיסטי מאוד מסוגנן ומאוד “קולנועי” – חשבתי שסיפור התא הירושלמי (כזכור, סרטי עוסקים כמעט תמיד בחבורות ישראליות, מ”הלהקה” ועד הקיבוץ של “תמונת הנצחון”), יכול להיות מנגנון אפקטיבי. תבין, יש לי הערצה גדולה לאנשים שבנו את המדינה, כשבעצם הם היו בגיל של גיבורי “הלהקה”, ועשו מה שעשו מתוך חוצפה מופלאה ועוצרת נשימה, הראויה להערצה. כמו שהרוח האמריקאית נובעת מהמערבון, הרוח הישראלית נובעת ממלחמת השחרור ומהמחתרות שקדמו לה, והעזו לצאת נגד האימפריה הבריטית. קרו כאן דברים גדולים, שעד 84′ כמעט לא היה להם ביטוי בקולנוע, ועוד לא היה לנו סרט מכונן כמו שלאמריקאים יש את “הולדת האומה” של ד. וו. גריפית’. הקולנוע הישראלי עוד לא התעסק עם איך שנהיינו מי שאנחנו, ולכך חתרתי בעשיית הסרט.

צוות “זעם ותהילה”. מימין: רוני פינקוביץ, חנה אזולאי-הספרי, אבי נשר, וג׳וליאנו מר. מאחורי הקלעים של ״זעם ותהילה״, ינואר 1984. צילום: יוני המנחם באדיבות אבי נשר

נשר יצר את הסרט לאחר תחקיר מדוקדק על כיצד פעלה תנועת מחתרת בשנות ה-40. הוא העביר את השחקנים הצעירים, רובם חסרי כל ניסיון בסרטי קולנוע, במשך כמה חודשים תקופה של אימונים כאנשי מחתרת. היה עליהם ללמוד להשתמש בכלי נשק של התקופה, ולעבור אימונים גופניים שונים משל באמת היו אנשי מחתרת. שוחזרו אירועים אמיתיים כמו חלוקת כרוזים, חטיפת ורצח אלכס רובוביץ, משפט צבאי, הוצאה להורג בתלייה, שידור מחתרתי, ניסיון להתנקש במפקד בריטי, ועוד. תקציב הסרט היה כמיליון דולר והוא הופק במשך שנה. לצורך הפקת הסרט שיחזרו בקפדנות את פרטי התקופה: דירות מרתף דלות ריהוט שהתגוררו בהן חברי המחתרת, מרכז הבולשת הבריטית, סגנון החיים והלבוש בירושלים של שנות הארבעים, כרזות של הלח”י, מדים של הצבא הבריטי שהובאו במיוחד מאנגליה, משאיות צבאיות וכלי נשק מהתקופה. השחקנים כלאו עצמם מרצון במשך שלושה חודשים בדירה אחת כדי ללמוד, מכלי ראשון, את אופי חייהם של אנשי המחתרת.

אדי הקצב בגילומו של ג’וליאנו מר. צילום דוד גורפינקל באדיבות אבי נשר

השחקן הראשי, ג’וליאנו מר, ששיחק את הדמות של “אדי הקצב”, כל כך נכנס לתפקיד שבשלב מסוים בשיא הסרט נפגע קשה כתוצאה מרסיס כדור סרק כשהתעקש לעמוד קרוב מדי לדמות של בלש בריטי, ונפגע קשה בפניו. לקח לו כמה ימים טובים להתאושש.

אבי נשר מספר: ג’וליאנו מר הזדהה לגמרי עם התפקיד, באופן מוחלט וטוטאלי. הוא ראה את עצמו כלוחם חירות בדומה לדמות שגילם ב”זעם ותהילה” עד יום מותו.

כתוצאה מהתאונה אבי נשר עצמו, שקצת דמה לו, נאלץ לתפוס את מקומו בסצינת השיא של הסרט המתארת קרב יריות בין אדי ובין אנשי המשטרה הבריטית בצילומי סצנת פיצוץ בניין הבולשת.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא zaam-1.jpg
אבי נשר על הסט של “זעם ותהילה” בסצינה שבה נאלץ להשתתף בעצמו. נשר לובש כאן את בגדיו המגואלים בדם של אדי הקצב לסצינת השיא בסרט. צילום נח שחר באדיבות אבי נשר

ב-2011, 27 שנים לאחר שכיכב ב”זעם ותהילה”, נרצח ג’וליאנו מר ביריות בידי חמוש רעול פנים ליד התיאטרון שניהל, באופן שמזכיר את סצינת הסיום ב”זעם ותהילה”.

אדי הקצב (ג’וליאנו מר) ודפנה (חנה אזולאי הספרי). באדיבות אבי נשר

זעם ותהילה האירועים האמיתיים

לאחר חיסולו–רציחתו של אברהם שטרן, ראש האירגון, נושא שנוי ביותר במחלוקת שעליו התנהלו משפטי דיבה שונים ולא אכנס לכך כאן, מפקדי האירגון המעטים שנשארו בחיים, ובראשם סגנו של שטרן ומפקד האירגון בירושלים יצחק צלניק (1914-1999), החליטו לנקום את מות מנהיגם.

הם החליטו שלא יהיה די בנקמה במחסלים מהמשטרה הבריטית, אלא בעת ובעונה אחת יש לבצע פעולה שנייה בעלת אופי פוליטי בולט, שתזעזע את אושיות השלטון הבריטי בארץ, ותעשה רושם כביר בעולם כולו.

עידוד נוסף לפעולה כזאת התקבל עקב הטבעת ספינת המעפילים “סטרומה” (כנראה בידי צוללת רוסית), שבה נהרגו כמעט כל המעפילים. דבר שזיעזע מאוד את הישוב.

דמות שהחלה להתבלט אז בארגון הייתה של הלוחם הצעיר יהושע כהן (1922-1986), שהתגלה כמוכשר ביותר בחבלות ובחיסולים.

לימים, לאחר קום המדינה, הוא הפך לשומר ראשו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, אך בן גוריון, אם כי ידע ששומר ראשו היה איש לח”י לשעבר, לא ידע בתחילה שכהן היה גם האיש שחיסל (בין רבים אחרים) את שליח האו”ם לארץ ישראל ברנדוט.

כהן ואחרים הציעו תוכניות נקמה שונות וגרנדיוזיות.

יהושע כהן איש לח”י קטלני באופן מיוחד ולימים שומר ראשו של דוד בן גוריון. המודל לדמותו של עוזי-אדי הקצב? ויקיפדיה

DAVID TUVIYAHU (R), MAYOR OF BEER SHEVA, WITH YEHOSHUA COHEN OF KIBBUTZ SDE BOKER, WHHO HAS SUPERVISED THE RESTORATION WORK AT AVDAT.

 לבסוף הוחלט בידי צלניק, כהן, וכמה עמיתים שותפי סוד, על כמה פעולות שיתבצעו בירושלים ובתל אביב.

תוכנית א: תחילה חשבו להתנקש בחייו של הנציב העליון הרולד מקמייקל. אך זה בדיוק אז לא היה בארץ ישראל ולכן חיפשו מטרות בכירות אחרות.

תכנית ב: להפעיל מוקש חשמלי במכוניתו של מקקונל, מפקד המשטרה הבריטית בירושלים.

תכנית ג: שלב א-להטמין מוקש במוסכו של הקולונל אלן סאנדרס, מפקד המשטרה הבריטית בארץ. שלב ב-לאחר שסאנדרס יתרסק תיערך לו לוייה גדולה שבה ישתתפו ללא ספק ראשי השלטון הבריטי. לוויה זאת תותקף ברימונים, ובכך תחוסל בבת אחת כלל האדמיניסטרציה של שלטון המנדט בארץ ישראל. שלב ג-ואם תיכשל ההתקפה או יפגע רק חלק מאנשי השלטון ולא כולם, הרי למי שיישאר בחיים יחכו בדרך לבית הקברות האנגליקני כתריסר מוקשים, אשר יופעלו ברגע המתאים על ידי אנשי המחתרת ויטאטאו עד הסוף את שרידי צמרת האויב בטבח שלא היה כמותו בתולדות השלטון הקולוניאלי הבריטי עלי אדמות.

דווקא המפקד יצחק צלניק התנגד לטבח הזה. לא משום שחס על הבריטים חלילה, אלא משום שחשש שללא ספק גם בכירי הישוב כמו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי ורבים אחרים עלולים להיות בקהל ולהיות בין המתים.

יצחק צלניק מפקד האירגון בירושלים לאחר חיסולו של יאיר שטרן. ויקיפדיה

אבל השאר חסו פחות ממנו על חייהם של היהודים והוא נאלץ לקבל את דעתם.

תכנית ד: הטמנת מוקש בדרך הנסיעה של ג’פרי מורטון, מחסלו של יאיר, למפקדת המשטרה הבריטית, שיפוצץ את מכוניתו.

אם היו פעולות אלו מצליחות הייתה ההיסטוריה משתנה. בארץ ישראל הייתה מתחוללת אנרכיה, מהומות היו פורצות בין יהודים בריטים וערבים, וזה בזמן שרומל הנאצי מתקדם אליה בראשות צבאו.

אולם, כל הפעולות שתוכננו נכשלו.

ב-21 באפריל 1942 בלילה התגנב משה בר גיורא אל מכוניתו של מפקד המשטרה הבריטית בירושלים, מקקונל, שעמדה במוסך הווילה שלו תחת שמירה והטמין במכונית מוקש גדול. מעקב ממושך הראה שמקקונל הוא זה שתמיד פותח את דלת מכוניתו. אלא שבמקרה זה משום מה נכנס למוסך לא מפקד המשטרה מקקונל עצמו, שאמור היה להפעיל בתנועותיו את המוקש, אלא שוטר ערבי ששימש כנהגו. הנהג הערבי התרסק במקום. אבל מק-קונל לא נפגע כלל. כמובן לנהג הערבי לא ערכו לוויית פאר עם המוני משתתפים.

בכניסה לבית הקברות האנגליקני בירושלים הוטמנו כמה ימים קודם לכן 11 מוקשים, שכוח הנפץ שלהם אמור היה לרסק את פמליית הלוויה כולה. חוטים נמתחו למרחק שאפשר יהיה לשבת בו מבלי לעורר חשד ולהפעיל את המנגנון כולו. כעבור כמה ימים גילו אנשי המשטרה את החוטים בכניסה לבית הקברות. הם לא פורקו מיד, אלא חיכו לאנשי האירגון שיבוא לפרק אותם. למזלם הבחינו אנשי האירגון כאשר התקרבו למקום שהוא מוקף בידי שוטרים והסתלקו מיד, ויש להניח שבכך הצילו את חייהם.

במקביל, ב-22 באפריל 1942, נעשה נסיון התנקשות נוסף, בקולונל אלן סונדרס, המפקח הראשי של משטרת פלסטינה. הונחה פצצה גדולה בדרך נסיעתו של סונדרס לביתו. אולם ילד שהיה במקום ראה עצם גדול ומוזר, והפנה את תשומת ליבו של שוטר. השוטר הבין בדיוק במה מדובר, והפצצה  פורקה.

אנשי הארגון לא התייאשו ופנו לביצוע האירוע השלישי שתוכנן, חיסולו של רוצחו של יאיר שטרן.

כרזה שפירסם האירגון הקוראת לחיסולו של ג’פרי מורטון.אתר הנצחה ליאיר שטרן עיריית פתח תקווה

יהושע כהן בן ה-18, שכבר התבלט היה בין מתכנני האירוע.

שני מוקשים הוטמנו בשתי הזדמנויות נפרדות. מוקש אחד שהוטמן ליד ביתו של מורטון בשרונה מוסווה באבן בחומת גדר לפרדס התגלה עוד בטרם הסתיימה התקנתו. ב-1 במאי 1942 הוטמן עוד מוקש בידי זוג שהתעלס כביכול באהבים בצידי דרך הנסיעה של מורטון משרונה למשרדו ביפו.

אנשי לח”י מכינים התנקשות. מהספר “לח”י בעין המצלמה”

 לבסוף עברה שם המכונית שבה נסעו מורטון, אישתו, ושני סרג’נטים חמושים, ואז הופעל המוקש. המוקש הכיל שישים אצבעות ג’ליגנייט וכמות גדולה של רסיסי מתכת, והוטמן בצינור ניקוז מתחת לכביש. אך כוח ההדף התבזבז בעיקרו על פריצת המכשולים שהיו מעליו. בנוסף, איך שהוא התמזל מזלו של מורטון. מכונית משא אלמונית עצרה לפתע בדיוק ברגע הנכון (או הלא נכון תלוי איך מסתכלים) בצד הדרך, ומורטון נאלץ לסטות ולנסוע בצידי הדרך. כך כשהמוקש הופעל המכונית הועפה, התהפכה, בכביש נוצר בור גדול, אך מורטון עצמו והנמצאים עימו במכונית יצאו בריאים ושלמים.

לימים הועלו תהיות אם אכן היה כאן רק מזל שלא יאמן או שהיו מישהו או מישהם שפרטי המבצע היו ידועים להם, ושדאגו לסייע למורטון באמצעות אותה מכונית משא אלמונית. העיר מתיתיהו שמואלביץ בתיאורו את האירוע בספר “ימים אדומים: זכרונות איש לח”י”, העדות הראשונה על הפרשה (שמואלביץ מסר עליה רק עדות שמיעה, הוא היה בבית כלא בריטי בעת הביצוע ושמע על כך לימים ממתכנן המבצע יהושע כהן), “דומה כי כוח עליון כלשהו ביקש להעמיד את הבחורים העברים הנלהבים בניסיון הכישלון”.

זאת הייתה שורה ארוכה של כשלונות, ובחוגי האירגון החלו לחשוד שאולי יש כאן בגידה ומישהו הלשין לבריטים.

אנשים החלו לתמוה שמא ראש האירגון עצמו, יצחק צלניק, הוא שהלשין לבריטים, וכך גם יצר את האירועים וגם הדליף אותם. הם שמו לב שצלניק מצא את עצמו בכמה הזדמנויות במצב דחוק ובכל זאת בכל פעם ופעם יצא ללא כל פגע, והחלו לתמוה: האם רק יד המקרה הייתה בדבר, או שמא היה צלניק פרובוקטור מושתל בידי השלטונות, או אולי הוא מעביר מידע לאנשי ה”הגנה”, שהתברר יותר ויותר שהם יודעים הרבה על כל מה שמתרחש.

במקביל האנגלים הבינו כעת שלא סיימו עם קבוצת יאיר, ולכן גברו דריכותם ורדיפתם האכזרית אחרי אנשי המחתרת. אנשי ההגנה חטפו פעיל לח”י צעיר בשם אפרים זלטלר, והוא עונה קשות במשך שלושה ימים, ולבסוף הטילו אותו בתעלה ליד כביש, שם חיכו לו אנשי הבולשת שאותם הזמינו אנשי ההגנה מראש. פעילי לח”י אחרים נתפסו ועונו בידי הבריטים. בחיפה הם אסרו שבעה אנשי לח”י.

כחמישה-שישה שבועות לאחר חיסולו של יאיר שוב עבר על אנשי הלח”י גל מעצרים. כנראה ל”הגנה” היה תפקיד חשוב בגל זה, שכן אנשיה התנגדו כמובן בכל תוקף לפעולות שאותם תיכנן לח”י.

דעתי היא שהיה מישהו שאכן העביר מידע לאנשי ההגנה על הפעולות המתוכננות.

אולי אכן היה זה יצחק צלניק שהתנגד לפיגוע בעת הלוויה משום שחשב (בצדק גמור) שבלוויה ישתתפו גם מנהיגי הישוב שעלולים להיהרג גם הם, והחל לתמוה אם גם הפעולות האחרות עלולות לגרום נזק רב מדי.

לבסוף יצחק צלניק הסגיר את עצמו למשטרה בתיווך של משרד עורכי דין. הוא היה בעל משפחה, וודאי חשש שיום אחד הבולשת תפרוץ לביתו ותפגע באשתו ובבתו. הוא חשש לא רק מידי הבריטים אלא גם מאנשיו שלו. הוא קיבל מידע שיש אנשים באירגונו שחושדים בו בבגידה וזוממים כנגדו ואף להתנקש בחייו. הוא הועבר למחנה עצורים באפריקה וגם שם היו שחשדו בו כבפרובוקטור, אבל יצחק שמיר, לימים מפקד הלח”י, אמר לו שאין חושדים בו.

צלניק עצמו סיפר לימים שהוא עצמו לא חשד שהייתה בגידה כלשהי בארגון אלא פשוט ביש מזל גדול.

משה בר גיורא וחברו ישראל תבואה, שנטלו חלק בתכנון הפעולה בירושלים, נלכדו בראשית מאי, כאשר ניגשו למחסן נשק בגבעת שאול ונתקלו במארב בריטי. תבואה נפגע מיריות השוטרים, והשניים נעצרו ונידונו לשבע שנות מאסר. לימים התברר שהם נחשפו בידי הבריטים כתוצאה מעדותו של מכר שלהם בשם ניסים בכמריס, שנחקר ועונה בידי הבריטים ומסר לבסוף פרטים עליהם.

אני אוסיף שבין שהייתה כאן בגידה ובין שלא היתה כאן אצבע משמיים. מזל שהפעולות האלו כנגד אושיות השלטון המנדטורי בארץ  ישראל לא הצליחו, שכן כפי שהבינו אנשי ההגנה היטב, הן רק היו גורמות חורבן לישוב היהודי.

אם היה מי שבגד והעביר את המידע על האמור להתרחש לידי ההגנה כי אז הוא ביצע שירות גדול לישוב העברי. אנשי הלח”י נתפסו אז בישוב כקנאים פרו נאציים מסוכנים, ואנשי ההגנה עשו הכל כדי למסרם לבריטים.

אבי נשר אינו מדייק כלל בתיאור הפרטים האלו בסרט וגם אינו צריך, כי הוא יוצר אירועים חדשים סביב ההתנקשויות שתוכננו, ומתאר לבסוף קרב יריות גדול בין אנשי הלח”י והשוטרים הבריטיים שכלל לא התקיים בפועל (אם כי משהו קצת דומה מתואר בסיפוריו של ברוך נאדל). 

כאמור יצחק שמיר ואנשי לח”י בכירים לשעבר שראו את הסרט נהנו ממנו הנאה גדולה והצהירו שהיה אותנטי מאוד. אבל כמובן הם לא היו קשורים כלל לאירועים שתוארו בו.

אני תמה מה הייתה תגובתם לסרט של יצחק צלניק ויהושע כהן, האנשים שכן היו קשורים לאירועים, ועדיין היו בחיים בעת ההקרנה.

בכל אופן הסרט נשאר כאחד הסרטים ההיסטוריים המוצלחים ביותר שנעשו בקולנוע הישראלי, למרות חוסר נאמנותו לעובדות. למעשה הוא מתאר סוג של היסטוריה חלופית: מה היה קורה אילו המזימה של אנשי הלח”י לפגוע קשות בראשי המשטרה הבריטית הייתה קרובה להצלחה ולא נכשלת לחלוטין כפי שהיה במציאות. ככזה הוא סרט מרשים גם היום.

עבור הצופה הזה הסרט נראה כגירסה חיה של אחד מסיפורי הימאים של אבנר כרמלי, שנשר מאשר שהיה קורא אדוק שלו.

בתיאור הדקדקני שלו של אווירה של תקופה שלא הייתה מוכרת לבמאי אלא רק מתחקיר מדוקדק ספק אם יש לו מתחרים בקולנוע הישראלי.

כבונוס אנו מצרפים באדיבות אבי נשר קטע מתסריט “זעם ותהילה”, כפי שפורסם במגזין “מוניטין” בדצמבר 1983, עוד לפני שהחלו הצילומים. כבוד נדיר ביותר לתסריט של סרט ישראלי כלשהוא.

צפו גם:

אבי נשר מספר על הסרט “זעם ותהילה”

שאלות ותשובות באנגלית על הסרט ב-2019

ד”ר מירי טלמון על “זעם ותהילה”

קיראו עוד :

ברוך נאדל אבי נשר ו”זעם ותהילה “

קיראו עוד על “זעם ותהלה ” והביקורות עליו בעת יציאתו ב”ספר הקולנוע הישראלי “

סמל לח”י .וקיפדיה

2 תגובות

  1. Amnon Weiss בפייסבוק :
    קישקוש מקושקש. המבצע הגרנדיוזי גם אם היה מצליח לא היה מביא כל תועלת כמו רוב מבצעי המחתרת הנודעת כמו שוד בנקים ורצח (גם של חברים באירגון) נניח שהבריטים היו נסים על נפשם איזו מדינה בדיוק הייתה קמה כאן (שהרי הלוחמים הנועזים לא חשבו על התיישבות או קופת חולים)

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten + שלוש עשרה =