דב ליפשיץ כתב רומן היסטורי, עם אלמנטים אקטואליים מאוד, על קהילה יהודית הסובלת מאנטישמיות קשה בספרד של המאה ה-15. הנה ראיון עימו על הספר שהוא אקטואלי כיום בימים של אנטישמיות מתעצמת לצערנו.
לספר, "הנער מסגונטו", תתקיים השקה ביום שני, 21 באוקטובר, בחנות הספרים "הולצר" בירושלים, בשעה 20.00 בערב.
בהשקה ידבר המחבר על ספרו, על התשתיות השונות שבו, ועל שיבוצי המקורות שהוטמעו בו.
האירוע יהיה גם מקוון.
המערכת
הספר הנער מסגונטו (הוצאה פיוטית, 2024) הוא רומן היסטורי לבני הנוער על המאה ה-15.
תקציר הספר על הכריכה:
השנה היא 1486, העיירה סגונטו, ספרד. הנער יוסף, שחי את התרבות העשירה של קהילתו, נעלם כמו בלעה אותו האדמה. כחמש שנים מאוחר יותר, ערב גירוש יהודי ספרד, צץ הנער במפתיע בבית הוריו ובפיו סיפור מסמר שיער על בגידה ועל חברות, על אכזריות ועל אחווה, ומעל הכול — על דבקות בערכים עליהם גדל, כנגד כל הסיכויים.
יוסף, שזה עתה שב מן המתים, מגורש מספרד עם משפחתו וקהילתו — וכך מתמזג מסע התלאות שלו עם מסע התלאות של קהילתו — במטרה להגיע אל חוף מבטחים.
ביד אמן מגולל דב ליפשיץ את סיפורה של קהילת יהודי ספרד הנתלשת באחת מחייה המוכרים ונזרקת אל הלא נודע.
הנער מסגונטו פותח חלון הצצה אל שגרת יהודי ספרד לצד שכניהם הנוצרים והמוסלמים. הוא סיפור על אהבה, נחישות, ענווה, כבוד, והכרת הטוב. סיפורה של היהדות הספרדית שמנהגיה, שפתה, ונעימותיה מוכרים ואהובים עד לימינו אנו.
הספור הוא רומן המסופר דרך עיניו של יוסף – נער יהודי בן לירקן פשוט עם חכמת חיים יוצאת דופן, החולם לחזור הביתה לאחר מסע תלאות מפרך בין נוכלים, פיראטים, וגם חברים נועזים.
דב ליפשיץ הוא בעל תואר שני בספרות יהודי ספרד, וכיום משלים את עבודת הדוקטורט שלו באותו נושא: "עדה, חכמיה וסיפוריה, סיפורי השבח של חכמי הספרדים בירושלים". הספר עוסק בנושא מומחיותו.
ספרו הראשון של ליפשיץ מיתר סמוי (הוצאת צבעונים) ראה אור בשנת 2009.
ראיון של אלי אשד עם דב ליפשיץ על הספר שכתב, שנעשה יותר מדי אקטואלי בימים אלו של אנטישמיות גוברת בעולם.
אלי: האם סיפורך מבוסס על פרשייה אמיתית כלשהיא?
דב: סיפורי הוא למעשה סיפור מסע דמיוני על בסיס המציאות ההיסטורית של אז, לא קיים כנראה סיפור דומה בהיסטוריה, אולי כמה פרמטרים שמרכיבים אותו: מסע; עבדות; היעלמות; הצלה. הרעיון המוביל בסיפור זה הוא "מסע הגיבור", בו הגיבור עושה מסע לאן שהוא, מתפתח ושב אל ביתו כשהוא מלא במה שלמד או חווה במהלך מסעו. כמו למשל אודיסאוס השב אל ביתו, או אפילו נילס הולגרסון שמגיע בסופו של דבר אל ביתו, או פינוקיו שמוצא את סבא ג'פטו ויחד הם שבים הביתה, או מרקו שמוצא את אמא בארגנטינה והם שבים אל איטליה. אבל בסיפור שלי, להבדיל, הגיבור שב אל ביתו, אך ביתו מתערער, בשל גזירת גירוש ספרד, והוא נאלץ לצאת למסע נוסף עם קהילתו ולמצוא בית חדש.
אלי: איזה מחקר או תחקיר עשית לשם כתיבת הספר?
דב: התבססתי על חיבוריהם של חוקרי תולדות יהודי ספרד כמו חיים ביינארט ויצחק בער, וכן על מאמרו של הספרדי מונטלבו שחקר את יישובי היהודים באזור ולנסיה, מהיכן שהגיע גיבור סיפורי. בחלק מן האפיזודות היה עליי לשער מה היה וליטול על עצמי חירות ספרותית, למשל, בספר ישנה אפיזודה בה דון יצחק אברבנאל מגיע לעירו של הגיבור ונושא שם נאום חיזוק. אין לכך תיעוד היסטורי, אך כאן נתתי דרור לדמיון. בהזדמנות זו אציין את פרופ' תמר אלכסנדר ז"ל, וד"ר אליעזר פאפו, שייבדל לחיים ארוכים, שהכניסו אותי אל העולם הספרותי של יהודי ספרד.
אלי: היו ספרים קודמים על התקופה ששימשו לך מקור השראה?
דב: אכן, נטלתי השראה מספריו של אילדפונסו פלקונס, כמו "הקתדרלה ליד הים", "יורשי הארץ", או "היד של פאטימה", כמו גם ספרו של מאיר מרכוס להמן "בית אגולר", וכן ספרו של גוארץ "פרידה מספרד". שני הסופרים הראשונים אינם עוסקים ישירות בדור גירוש ספרד, גוארץ עוסק בכך, אך חסר בספרו ידע על המורשת היהודית של ספרד. החידוש בספרי הוא המסע יחד עם מנה גדושה של מורשתם הדתית של יהודי ספרד.
אלי: מדוע אתה חושב כי חשוב ומעניין לקרוא את הספר דווקא היום?
דב: במשך שנים היו מעט מאוד ספרים שעסקו ביהדות ספרד, אם כי ספרים רבים עסקו בדמותה של דונה גרציה. ספרים אחרים עסקו ביהדות הבלקן או מרוקו, קהילות משנה של יהדות ספרד. לאחרונה חלה פריחה בנושא, כמו למשל ספריה של זהבה חן טוריאל, או ספרה של הילה ארוון "כחותם על ליבך", בצד הספר של חיותה דויטש "אשת הרב אשת הבישוף", שזכה להצלחה אדירה. כל הפריחה של השנים האחרונות היא מבורכת, ואני, בשל הידע שלי בתחום, אזרתי אומץ וחיברתי את הספר. אני סבור כי יש להנחיל את 'מורשת ספרד' לבני הנוער ולדור הצעיר, תוך כדי הכנסת תיבול ועניין לכל עלילה.
אלי: האם קטעים מן הספר מתכתבים עם אלמנטים ספרותיים קיימים?
דב: אכן, הטמעתי בספר כמה מוטיבים ורעיונות מספרות העם, וכן שיבוצים מן הרומנסות היהודיות בלאדינו. אתן שתי דוגמאות.
דוגמא ראשונה – ישנה אפיזודה בה הגיבור, יוסף בן יקר, מגיע לקהילה יהודית באי ג'רבה, לאחר שלא חי חיים יהודיים במשך חמש שנים. הדבר מתרחש בערב שבת, והיהודים הראשונים שהוא רואה מחזיקים בידם אגודות הדסים (עמ' 185). הקטע מתכתב עם יציאתו השנייה של רבי שמעון בר יוחאי מן המערה, לאחר שבפעם הראשונה שיצא ממנה (לאחר 12 שנה) הוא התאכזב והתבודד במערה במשך שנה נוספת, הוא יוצא מן המערה ורואה זקן עם אגודות הדסים בידיו, הוא שואל "הדסים אלו בידיך, למה הם"? השיב, "לכבוד שבת קודש". האלמנט הזה מרגיע את רבי שמעון בר יוחאי והוא מתרצה וחוזר אל חיי היום יום.
דוגמא שניה – שיבוץ מן הרומנסה "העצים בוכים לגשם". הטמעתי אותה באפיזודה בה יהודי הקהילה, אליה שב הגיבור, מפליגים על ספינת הגירוש ודמות בשם בלנקה רואה בעד עיניה את צער הגירוש: "בעיני רוחה ראתה את הטבע משתתף בצערם של המגורשים, את העצים בוכים לגשם, ההרים לרוח והים מלא דמע של צער ותוגה על צאתם לארץ זרה" (עמ' 289).
בבית הראשון של הרומנסה מופיעה השורה "ארבולס יוראן פור לוביאס, אי מונטאניאס פור איירס", ובתרגום – העצים בוכים לגשם וההרים לרוח. ובבית השני מופיעה השורה "טורנו אי דיגו קה וא סר דה מי, אין טיירס אג'אנס יו מה וו מוריר", ובתרגום – מה יהא בגורלי, האמות בארץ זרה?
הנה שני קטעים מהסיפור:
קטע ראשון.
יוסף הנמצא אלפי קילומטרים מביתו נזכר בסליחות.
כאשר התעורר יוסף מעלפונו מצא עצמו אזוק בחבלים עבים, ידיו קשורות מאחורי גבו. ראשו כאב, הריח היה דחוס, בלתי נסבל. ריח עז של עץ מעורב בריח חריף של זיעת אדם. הוא שמע קולות חריקה וחש תנודות – לרגע סבר שראשו סחרחר. לשלל הריחות הצטרף עתה גם ריח מלוח. הוא הביט סביב וכשהתרגל לחשיכה הבחין שהוא שרוע על רצפת חדר בצורת אליפסה שקירותיו הנמוכים בנויים עץ. לידו עמדו שקים ומספר ארגזי עץ. זו ספינה כנראה, ספינה קטנה. משהו עמום גאה בקרבו, גוש כהה ואפל.
מעליו שמע קולות בשפה מעט מוכרת. ערבית.
"הי, מה קורה כאן? שחררו אותי", צעק וניסה להשתחרר מכבליו. הכבלים היו חזקים.
לשמע צעקותיו הופיע אדם לבוש כתונת שחורה ובידו חרב, מבטו היה קשה. מסנטרו צמח מעין זקנקן תיש קטן. הוא הצביע לעברו בתנועה דרמטית ואמר בספרדית קלוקלת: "עוד מילה אחת ואני מוריד לך את הראש!".
לאחר כמה שניות הוסיף: "אנחנו מפליגים מכאן עוד שעה, אתה תקבל את האוכל ואת המים שלך, נגיע מתי שנגיע".
"לאן נגיע?", מלמל יוסף בבעתה, "לאן נגיע?".
שאלתו נשארה תלויה בחלל התא.
לראשו ההולם נוספו כעת גם כאבים עזים במפרקי ידיו האזוקות.
"מישהו מוכן לענות?", קרא, הקול שהפיק גרונו היה חלוש.
אימרה כלשהי חלחלה בדעתו, מילה ועוד מילה הצטרפו ויצרו פסוק מוכר: "לפקוח עיניים עיוורות, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך".
מדי בוקר התפלל בעל פה את התפילות שעוד זכר, ה"גרסתא דינקותא" שלו. את מועדי החגים לא ידע, משום שהזמנים התבלבלו, מה גם שהעונות היו הפוכות. מדי פעם היה עוצר מתחת לעץ הגדול שבפאתי הכפר, יושב תחת גזעו העבה ונושא תפילה פרטית. עונה אחת בשנה פרח העץ, פרחים לבנים מרשימים עיטרו אותו, הציפורים שרו את שירתם, למרות שחש טוב, בתוך רוחו הוא סבל, סבל מגעגועים, מאהבה להוריו, ולדברים שלא יכול היה להמחיש, שבקעו ממקום עמוק בנשמתו.
קטע שני
בוקר אחד בשעה מוקדמת חש במשהו, דבר מה דגדג ועלה מתוך ליבו אל נשמתו. הוא התעורר בבהלה, קפץ ממקום משכבו ויצא מן הבקתה החוצה, אל עבר העץ העבות, מקביל את פני השמש המפציעה. מתוכו בקע מזמור עתיק:
"בזוכרי על משכבי זדון ליבי ואשמיו,
אקומה ואבואה אל בית אלוקיי והדומיו."
המילים משכו איתן זיכרונות קדומים.
שמש עלתה, אי אז, מעל בית הכנסת של סָגוּנטוֹ. לאור נרות מאירים, עלה קול שירת רבים. יהודים נשאו את תפילתם לפני האל, "אדון הסליחות" ו"י-ה שמע אביוניך". תחינה עלתה אל עבר השמיים ההולכים ומתבהרים והתמזגה איתם. שם בבית הכנסת ישבו הוא ואבא לצד הרב יעקב אלבו ובני משפחתו, סניור אלבוחר והרב וידאל הלוי. כל אחד התכבד לשאת קולו במזמור או בקטע ממנו, כשנייר הקלף מועבר אחר כבוד מזה לזה. פסוקים הצרופים זהב וכסף, מילותיהם של משוררי ישראל בצרתם ובגלותם, עם אראלי מעלה העונים ואומרים "השם הוא האלוקים".
הרי זו עת הסליחות, אמר בליבו, ולפתע שם לב שהוא בוכה ללא מעצורים.
קנו את הנער מסגונטו
"הנער מסגונטו" נמכר במהדורה דיגיטלית באתר "עברית"
או
וואטסאפ: 0503434440 למהדורה מודפסת.
הספר יושק ביום שני, 21 באוקטובר, בחנות הספרים "הולצר" בירושלים, בשעה 20.00 בערב.
בהשקה ידבר המחבר על ספרו, על התשתיות השונות שבו, ועל שיבוצי המקורות שהוטמעו בו.
האירוע יהיה גם מקוון.
