הקדמה מאת אלי אשד
אוניברסיטת באר שבע היא אחת האוניברסיטאות התוססות ביותר של ישראל ,העיר באר שבע כנראה הרבה פחות.
המלעיזים טוענים שבסך הכל המדובר באוניברסיטה שיש לה עיר.
אחרת איך אפשר להסביר שכל כך מעט יצירות ספרות שירה סרטים וכו' פורסמו ונעשו על באר שבע ?
העיר מוזכרת בתנ"ך בסיפורי אברהם אבינו .
ומאז?
כלום. נאדה.
יש עליה סדרת סיפורי בלשים ידועה של שולמית לפיד ( התל אביבית )יש עליה פרק בסדרת "אינדיאנה ג'ונס הצעיר"האמריקנית שבה הארכיאולוג לעתיד משתתף בכיבוש באר שבע בזמן מלחמת העולם הראשונה.וזה פחות או יותר הכל .
הסופר הצעיר דב ליפשיץ יצא למאבק נגד העלמתה של באר שבע מהתרבות העברית ברומן שפירסם ,אורי מאיר מו"ל הוצאת רסיס נהרה " סופר מחבר קובץ הסיפורים "כתר מלכות" מורה ומסטראנט העמל בימים אלו על הקמת אתר של ספרים אלקטרוניים כתב ביקורת על הספר הזה ועל הדרך שבה הוא מציג את באר שבע.
גילוי נאות :גם העורך גם הסופר וגם המבקר כולם חברים באותה מחלקה לספרות עברית באונ' באר שבע.
תקציר הספר "מיתר סמוי " מאת דב ליפשיץ ( לקוח מתיאורו ברשת) :
אביחי, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בנגב, כותב תזה על קהילה של ניצולי שואה בבאר שבע. הוא מתנדב לסייע בבית הכנסת שלה, מראיין את המתפללים ונחשף לסיפורי חייהם. גינתו העזובה של הגבאי המנוח שלמה פוגלמן הסמוכה לבית הכנסת מעוררת את סקרנותו, והוא מחפש את מקור המסתורין הטמון בה. סיפור חייו של פוגלמן הוא מסע שתחילתו בהונגריה של ימי השואה וסופו בבניית חיים חדשים בישראל. בתוכו מגלה אביחי את סודו הכמוס של ניצול השואה אציל הנפש.
ב"מיתר סמוי" נפגשים העבר וההווה, עולמות של חילונים ודתיים, צעירים וזקנים, גברים ונשים, וכולם שזורים פיוטים ומזמורים מחיי עדות ישראל. "מיתר סמוי" הוא סיפור של זיכרון ותקווה, סיפור של פיוס וחיים בהרמוניה. "מיתר סמוי" הוא סיפורם של בני אדם שעברו את אימי השואה, בנו מחדש את עולמם והשאירו כאן, בתוכנו, את רוחם ואת נשמתם.
הולדת הדרמה מתוך רוחה של החזנות
מאת אורי מאיר
ביקורת על הספר מיתר סמוי מאת דב ליפשיץ
221 עמודים הוצאת צבעונים 2009.
"חבל שלא הקלטתי את מה שסיפרת," אמרתי.
"זה לא משנה," אמר, "הכל רשום בכתבה שהתפרסמה בעיתון המקומי לפני שנים."
…"זו חוויה לשמוע את הסיפורים שלך. הכנסת אותי לאווירה."
אני לא אוהב לכתוב ביקורות לא אוהדות לספרים. ביקורות לא אוהדות לספרים ראשונים של סופרים לא מוכרים כל-כך אני אוהב לכתוב עוד פחות. אחרי הכל, סופרים בספריהם הראשונים הם עוד לא כל-כך "משופשפים" במלאכת כתיבת הפרוזה, וזו לא אשמתם. נהפוך הוא, אם לא נעודד אותם בתחילת דרכם, ייתכן שהם יתייאשו ממלאכת הכתיבה, ויעברו לתחומים אחרים, משתלמים וסימפטיים יותר.
כתלמיד לספרות באוניברסיטת בן-גוריון, שלמד יותר מקורס אחד בספרות עממית, אני מכיר את העולם הרוחני שמתוכו נוצר הספר. סטודנטים לספרות מראיינים זה שנים רבות את אנשי הדרום בנושאים שונים, וחוויות טראומטיות מימי השואה הן נושא שגור לראיונות אלה.
דב ליפשיץ מחבר "מיתר סמוי "
העלילה
סיפור המסגרת של הרומן "מיתר סמוי" מספר על סטודנט לספרות המגיע לבית כנסת בשכונה ד' בבאר שבע, מצטרף למתפללים לתפילות שונות (ומדי פעם תורם לכך שיהיה מניין. פרטים על כך בספר), ומפליא כל עין וכל אוזן ביכולותיו החזניות. מדי פעם מסופרים בספר הזיכרונות של המתפללים השונים (ואף של בנות זוגם, שכן גיבורנו מוזמן לעתים קרובות לארוחות חג). הזיכרונות עוסקים כמעט רק בימי השואה של המתפללים. רוב הניצולים שסיפוריהם מובאים בספר הם מהונגריה.
לקראת סוף הספר, בתפנית דרמטית, גיבורנו, שהתמנה גם לגבאי בית הכנסת, פותר תעלומה בלשית הקשורה לספר תורה, ובתוך כך גם פותר את בעיותיו התקציביות של בית הכנסת באבחה אחת.
הניתוח
אז מה הבעיה שלי עם הספר?
העובדה שרוב הדמויות בספר עוברות רדוקציה לשני תפקידים – ניצולי שואה ומתפללים בבית כנסת (או בנות זוגם), וכוחו העצום של גיבורנו הן ביחס לזיכרונות והן ביחס לניהול בית הכנסת יוצרים אצלי תחושה גדולה של אי נוחות. יש כאן (כמו ביצירות ישראליות רבות מן העבר, במיוחד סרטים), תחושה של "הגיבור הצבר יודע הכל מציל את המצב". אבל גרוע מכך, אין כאן כבוד לדעתי לדמויות של ניצולי השואה עצמם. כביכול כל סיפורם הוא רק סיפור שנות השואה שלהם, ושל עלילותיהם בבית הכנסת.
סבתי וסבי עליהם השלום מצד אמי היו שניהם יוצאי הונגריה, ושניהם שהו בה גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. אני יודע שחוויות השואה שלהם הטביעו בדמותם חותם בל יימחה, ועם זאת, הם היו אנשים מלאים בעלי חוויות רבות. סבא שלי, מעבר לעובדה שהתפלל בחיפה גם בבית כנסת רפורמי, גם בבית כנסת קונסרבטיבי, וגם בשני בתי כנסת אורתודוקסיים, אהב מאוד לאכול עוגות (למרות שסבל מסכרת), שירת במשטרת ישראל, היה שנים רבות פקיד בקופת חולים, ובכל פעם שהייתי מכה את אחותי, היה מבקש ממני להפסיק להיות "גיבור לאומי".
סבתא שלי לא חיבבה כל-כך בתי כנסת (למרות שתרמה ללוח הזיכרון של בית הכנסת מוריה בחיפה), לעומת זאת היא מאוד אהבה פלאפל, וברידג', וניהלה חברת קייטרינג בחיפה במשך כמעט שלושים שנה.
הנקודה שלי היא ש"ניצולי השואה מהונגריה" היו ועודם אנשים חיים ונושמים, ולצערי ספר זה לא עושה עמהם, לדעתי, צדק או חסד.הדמויות הן סטריאוטיפיות לחלוטין של "ניצולי השואה" רק דמות המספר עצמו בורחת מהסטריאוטיפ הזה.
לסיום נקודת אור אחת. כאשר המספר מתאר את חייו שלו כסטודנט באר שבעי, הסיפור מתמלא לפתע אור וצבע (וגם המון בורקס). אני ממליץ לסופר להישאר שם לפי שעה. לתאר את העיר באר שבע עצמה, ונראה שבנקודה זו שנינו היינו מסכימים. יש בה בבאר שבע, המון מה לתאר ולחוות.
ראו גם
עוד ביקורות על "מיתר סמוי "
ביקורות באתר "סימניה " על מיתר סמוי "
\
על באר שבע דווקא נכתב ספרה היפהפה של חביבה פדיה "בעין החתול", כך ש"כלום. נאדה" היא אולי אמירה נמהרת מדי, שאולי כדאי להיזהר בה.
רינה
אם היית מעיין טיפה יותר היית מגלה שליפשיץ פתח אתר הנצחה גדול לזכר אותם ניצולי שואה שהלכו לעולמם ושאותם הכיר באופן אישי כשהיה ילד:
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=zikaron
אבל זה בדיוק מה שאני טוען, שההתייחסות היא רק לעובדה שהניצולים הם ניצולים, ולא אל חייהם כאנשים, כדמויות ספרותיות מלאות….
אדון יקר!
לא הבנתי את הבקורת שלך בכלל !
מה הקשר בין זה למשפחתך והתנהלותם.
דב ליפשיץ מוכר לי אישית .
מה שהוא כתב היא אמת. אומנם הוא הצניע את חלקו ולא התפאר במעשיו.
אבל מעשיו היו אצילים בהחלט. כשאתה חביבי חשבת איך תהשתזף בחוף דדו.
הליפשיץ הזה ישב שעות עם קשישים הנעים את זמנם.
נתן להם להרגיש צעירים וחיוניים. התלהב מתחביבם .
ועזר להם לכתוב דפי עד. ולמצא פרטים או למלא טפסים לקבלת כספי הפיצויים לעובדי כפיה.
הוא חיפש בספריות באוניברסיטה כול מידע שאבד.
ובספר הוא נותן טעימה אמיתית וכנה לא מדומיינת.
כנראה חסר לך קצת קטע מעורטל או תאוות בשרים.
כי רק לגועל נפש יש ללכם בקורת טובה.
ידידי הספר יצליח על אפך וחמתך. למרות ואף על פי כן.
כי הבקורת שלך לא נחשבת.
אתה לא מאן דאמר ובר סמכה לפסול.
תלמד לפרגן זה לא מזיק.
דב מברכים אותך עלה והצלח
בצלאל בן שולה מן השמים מברך אותך .
על כול החסד שעשית איתו עד יומו האחרון.
כותבת בדמע
פריד לאה כלתו