הולכין אחר הרוב / בנצי גולדשטיין
יְשִׁיבָה לִיטָאִית הִיא הֵפֶךְ גָּמוּר שֶׁל שִׁירָה.
מְסוֹבְבִים אֶצְבַּע בְּ’סֵדֶר בֹּקֶר’ וְשׁוֹאֲלִים, מָה הַפְּשָׁט?
מַאי נָפְקָא מִנַּהּ? בְּשִׁירָה לֹא נָפְקָא,
אֶלֶף יוֹצְאִים מִמֵּילָא עִם כּוֹבַע וַחֲלִיפָה, חֻלְצָה לְבָנָה.
וּבְשִׁירָה,
כֻּלֵּי הָאי וְאוּלַי, אֶחָד נִכְנָס
וּמִתְפַּשֵּׁט בֶּגֶד אַחַר
בֶּגֶד.
–
אָמְרוּ לָנוּ וְאָמְרוּ: יְשִׁיבָה הִיא “תֵּבַת נֹחַ”, “חֲמָמָה”
“מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה וּתְפִלָּה”
(חֲצֵר הַיְשִׁיבָה מֻזְנַחַת, כִּי הַבַּחוּרִים הֵם הַצְּמָחִים)
בְּ-14:00 חֲדַר הָאֹכֶל נִפְתָּח,
רִשְׁמִית אוֹכְלִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ לִלְמֹד,
שִׁירָה עוֹשָׂה לִי תֵּאָבוֹן לִקְצִיצוֹת.
–
אַחֲרֵי הַ’סְּדָרִים’ הֲלִיכוֹת אֲרֻכּוֹת
בְּשׁוּלֵי כְּבִישִׁים שֶׁלֹּא הִמְרִיאוּ וּתְפִלּוֹת
נִשְׁפָּכוֹת: שִׁדּוּךְ נָאֶה, חֲצִי דִּירָה, וְתֵן בְּלִבִּי לְהָבִין.
עַל דַּפֵּי דַּפְדֶּפֶת, שׁוּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי צוֹתְתוּ
לְגַלֵּי מִפְרַץ חֵיפָה, נִטְרָקִים שׁוּב וָשׁוּב אֶל שׁוֹבֵר הַנֶּפֶשׁ
וְהָרֹאשׁ אוֹתוֹ רֹאשׁ:
מֻחְזָק מֵעַל הַסְּטֶנְדֶּר, חוֹלֵק עַל הַזְּמַן, מִתְוַכֵּחַ עִם מְצִיאוּת
מְחַכֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַגִּיד “אוֹי
אַתָּה טוֹעֵן טוֹב.”
בתום כמה ימים של ניסיונות מטעם הקואליציה להגיע למתווה מוסכם על חוק הגיוס ולהציגו לבג”ץ, ולאחר בקשות מטעם ראש הממשלה לדחיית מועד התשובה, כאשר המועד תם, ועם תגובתה הקטגורית של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה – בג”ץ הוציא צו ביניים המורה על הפסקת התקצוב לישיבות שתלמידיהן לא יתגייסו לצה”ל. החלטת בית המשפט הגבוה לצדק התקבלה בזעם רב אצל מנהיגי הציבור החרדי.
המשורר בנצי גולדשטיין (יליד 1988, עמק האלה), חושף בשירים הראשונים של ספר שיריו הראשון והמדובר, “במדבר תמוז” (2023, הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, עריכה ליאת קפלן), את עולם הישיבות הליטאיות. לפי קורות חייו הוא “בוגר ישיבה חרדית-ליטאית”, כך מצוין בדש הפנימי האחורי של ספרו, “אב לארבעה… מנחה סדנאות ומפגשי כתיבה, מעורכי קונטרס שירה ויצירה מיגו, מייסד ועורך אתר סטנסיל לשירה”.
מדוע טוען גולדשטיין בתחילת השיר “הולכין אחר הרוב”, המופיע בראש ספרו בעמוד 9, כמעט כשיר הפתיחה, כי “ישיבה ליטאית היא הפך גמור של שירה”? התשובה לא בהכרח מתבררת בפשטות מהמשך הקריאה של השיר. אולי כוונתו לכך שלעומת ההולכין אחר הרוב בישיבות (כותרת השיר היא קטע מהעיקרון ההלכתי של “אין הולכין בממון אחר הרוב”), בשירה על המשורר ללכת אחר דרכו שלו כדי להפיק ממנה את קולו העצמאי? העמדה הזו תבוא לידי ביטוי בשירים העוקבים אחר השיר הזה בספר, ובעיקר בשיר “אם דומה הרב למלאך” (עמ’ 15-14), החושף את העימות בין המשורר לבין ראש הישיבה, הנוזף בו על עצמאותו, ואומר לו במפגש הטעון ביניהם: “אתה לא יכול להמשיך ללמוד בישיבה שלנו, אתה יודע מה חסר לך בחיים? / סיעתא דשמיא” (עמ’ 14).
שירת הישיבות של בנצי גולדשטיין מצטרפת לשירתם של משוררים כעמיחי חסון, עדן אביטבול, אבישלום פון שילוח, ואחרים, סביב הנושא הזה, כולם חושפים את הפער שיש בין ההנהגה החרדית לבין חיי הפרט, פער שלמרבה הצער לא תמיד בא לידי ביטוי בהקשר הציבורי הכללי של החברה הישראלית.
בנצי גולדשטיין.מרכז זלמן שזר.
