כריכת ״יון מצולה״
כריכת ״יון מצולה״ של הרב נתן נטע הנובר

הטבח בעוטף עזה בשבת, השביעי באוקטובר 2023: מאות שבויים; חטופים (חיים, פצועים, וגופות) נשים, זקנים, וטף, אזרחים, וגם חיילים וחיילות; מעל מאתיים אלף פליטים במדינתם (אצלנו, ומיליון וחצי או יותר בארצם בצד התוקפני); הרס של ישובים שלמים; מלחמה רב-זירתית עקובה מדם כולל נזקים דומים בשטחי אויב; משך מלחמה בן חודשים עם צפי למשך של שנים.

האם ניתן להשוות לתיאורים דומים בטקסט היסטוריוגרפי בן קרוב לארבע מאות שנה, באוכלוסייה יהודית אזרחית במרחב מזרח אירופי מוגדר, כפי שמופיע בספר “יון מצולה” של הרב נתן נטע הנובר על גזרות ת”ח-ת”ט? אם ניתן להשוות, האם השוני כה גדול שמדובר בפעולה מופרכת? מה ניתן ללמוד מן ההיסטוריה הזאת – לא סתם על ההיסטוריה הזאת בבחינת קוריוז מעניין ומעורר מחשבה – אלא דווקא לקח מעשי ויישומי להפליא?

נתן נטע הנובר נולד כנראה סביב שנת 1610 בעיירה זאסלאב ליד עיר המחוז אוסטרבה, כיום מזרח צ’כוסלובקיה, ונפטר ביולי 1683. הוא היה רב, איש קבלה, דרשן ובלשן, מחברם של כמה ספרים תורניים ומילון, אך מוכר בעיקר תודות לחיבורו של ספר היסטורי, עדות אישית (קונטרס, חוברת, כרוניקה) על פרעות ת”ח-ת”ט (מחצית שנייה של שנת 1648) במזרח אירופה. הספר, בשם “יון מצולה”, הודפס לראשונה בוונציה, ופורסם ב-1653. הספרון (קרוב למאה עמוד) זכה לפופולריות יוצאת דופן כעבור כ-200 שנה (מחצית שנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים), כשגברה ההתעניינות בהיסטוריה היהודית, ועם פריצת הציונות. הוא תורגם אז לשפות רבות, ונחשב במשך תקופה ארוכה לעדות הנאמנה ביותר לאותן פרעות. החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים הוא חדל לשמש כמקור מהימן מבחינה מדעית בעיני ההיסטוריונים המודרניים, על אף העובדה שהוא מסמך-עדות ראשוני של המאורעות, שנכתב על ידי מי שחווה אותם. עם זאת הוא נחשב עד היום כמסמך מרכזי בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי בגלות האירופית.

המאמר הנוכחי מסתמך על קריאה צמודה במהדורה הבאה: נתן נטע הנובר, “ספר יון מצולה גזרות ת”ח-ת”ט”, הקדמה י. פיכמן, ביאורים י. היילפרין, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1945. עמודי הציטוטים הם מהטקסט הזה.

כמה מילים על המונחים: פוגרום, טבח, מהומות, פרעות/פורענויות/התפרעויות, מאורעות, גזרות, שחיטות, גירושים והגליות, טיהור אתני, רצח עם (השמדה, הכחדה)/ג’נוסייד, פשעים נגד האנושות ונפגעי פעולות איבה/טרור/גרילה – האחרונים הם מושגים שנוצקו רק אחרי שני מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים.

המונחים האלה, כולם, הם הגדרות נרדפות אבל גם שונות זו מזו. יש ביניהם הבדלים סמנטיים ומהותיים, שבין היתר, תלויים בתרבות, תקופה, ומאפיינים סוציו-אקונומיים ופוליטיים. עם זאת כל הגדרה כזאת כוללת שלושה מרכיבים בסיסיים: הקורבן; המקרבן; והנסיבות.

מונח המפתח הוא הפוגרום: מונח שמקורו במילה בשפה הרוסית, שמשמעו מעשה של הרס, חורבן, השמדה. הפוגרום הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד קבוצה אתנית או דתית (או שתיהן), בדרך כלל מיעוט בתוך קבוצת רוב, שמובלת על ידי ההמון (אך לעיתים בעידוד או עצימת עין של השלטון). הספונטניות של הפעולה היא חלקית, ומכאן שמרכיב ההסתה, הגלויה או הסמויה, מהשלטונות הוא משמעותי. המטרה היא להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה האחרת. אין מדובר בסכסוך בין מדינות, שהרי זה נקרא מלחמה, אלא בין קבוצות אזרחיות שונות באותה המדינה ותחת אותו שלטון. פוגרומים (וחלק מההגדרות האחרות בווריאציות שונות) הם תופעה החוזרת על עצמה במחזוריות לאורך ההיסטוריה האנושית. עם זאת, הפוגרום מופיע במאות השנים האחרונות בהקשר יהודי מובהק. המונח זכה להתנחל ברוב השפות והתרבויות המערביות, ובהמשך גם באחרות, החל מסוף המאה ה-19, ונעשה בו שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט זרה על ידי קבוצת רוב. פעולות אלו נבעו מרקע של אנטישמיות עטופה בטענות כלכליות, פוליטיות, וגזעניות. המונח נעשה נפוץ בז’רגון הכתיבה ההיסטורית והספרותית (סיפורת, שירה, ומחזאות), במשמעותה כפי שהוגדרה לעיל, בעיקר לאחר הפרעות בדרום האימפריה הרוסית בשנים 1884-1881 (“הסופות בנגב“) ופרעות קישינב (1903). נראה כי גזרות ת”ח-ת”ט וספרו של הנובר הקדימו במאתיים שנה את הפוגרום המודרני ונגזרותיו. היתכן שהם רלבנטיים מאוד גם לפוגרום בנגב המערבי בסוף 2023!?

מה היו גזרות ת”ח-ת”ט – רקע ואירועים: האזור הגיאוגרפי שבו התרחשו פרעות ת”ח-ת”ט תחום במה שבימינו כולל את מערב אוקראינה (מערבית לנהר הדנייפר), בלארוס, דרום ומזרח פולין (גליציה), עד מזרח צ’כוסלובקיה (בעיקר סלובקיה), צפון מולדובה, ובמילים מסכמות, בין קייב במזרח לקראקוב במערב, ופינסק בצפון וצ’רנוביץ בדרום. באזור זה נכללו לפחות שש קבוצות אתניות: שבטי טטרים מוסלמים (המכונים בספרון של הנובר ‘קדרים’); שבטי קוזקים נוצרים יוונים אורתודוקסים; האוכלוסייה האוקראינית (רותנים) בת אותה הדת (כולם מכונים בספרון של הנובר ‘יוונים’) – שתי האחרונות היו צמיתים תחת שלטון האיחוד הפולני-ליטאי מאז 1569; השליטים הליטאים-פולנים, נוצרים קתולים; ובין הערב רב הזה היו מפוזרות הקהילות היהודיות, שבדרך כלל זוהו כתומכי האצולה הפולנית (הגם שבגדה בהם לא פעם). הרקע לפרעות היה מרד כנגד השליטים הפולנים-ליטאים על ידי מנהיג הקוזקים בוגדן חמלניצקי (המכונה בפי היהודים ‘חמיל הרשע’), אליו הסתפחו הטטרים והאוקראינים עקב הנגישות ללא רחם של האצילים הפולנים. החורבן שהומט על הקהילות היהודיות החל מתחילת אפריל 1648 (אייר ה’ת”ח) עד הפסקת התקדמות הקוזקים בנובמבר אותה שנה (כסלו ה’ת”ט), הוא המקור לשם. בלי להיכנס לסטטיסטיקות היסטוריות, המוני יהודים נטבחו, מתו ברעב, מתו במגפות דבר, גורשו או נמלטו מערבה, נמכרו לעבדות, או הוכרחו להמיר את דתם והפכו לאנוסים. יש להדגיש כי הפרעות המשיכו להתרחש לסירוגין, אמנם לא באותה אינטנסיביות, במשך יותר מעשור או שניים נוספים עקב מלחמות אחרות שהתרחשו באותו אזור בהמשך הזמן. כמו כן, יש לזכור כי באותה תקופה לא היו גבולות מוגדרים, גדרות, מכשולים (פרט לטבעיים כמו נהרות), תחנות גבול וכדומה. בעת מלחמות, קטנות או גדולות, הנתינים (המושג ‘אזרחים’ היה אז בחיתוליו) הצמיתים היו בורחים לערי המבצר או המבצרים של השליטים האצילים, ומשתתפים בהגנתם מרצון או שלא מרצון, וגם היהודים עשו כך ונלחמו באופן פיזי או על ידי סיוע מסוג אחר. בנוסף, המושגים המודרניים של הפרדה בין אזרחים לצבאות על ידי אמנות והסכמים וקודים בינלאומיים, גם הם לא התקיימו. למרות זאת הדמיון בין הזוועות הוא יותר ממדהים!

מקור השם של הספר, “יון מצולה”, הוא מתהילים, פרק ס”ט, פסוקים ב’-ג’: “הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושיבולת שטפתני”. בהקדמה לספר כותב יעקב פיכמן את המשפטים האלה:

“מתוך חוברת קטנה זו עלתה שוועת ישראל נשכחת ביחד עם שוועת ישראל האחרונה [מתכוון לשואה], שהדיה עוד הרעידו את נפשנו. נתן נטע הנובר זה, יהודי מזאסלאב, דרשן ומקובל, ידע לגולל בחיבורו את כל האימה הישראלית, לקפל בה כל פרשת גורלה של האומה. דפים מועטים, השקולים כנגד ספרי היסטוריה שלמים […] ההיסטוריונים העברים מכירים בחשיבות הספר. גרץ סומך עליו ודובנוב מייחד לקונטרסו של הנובר רמה של מחקר היסטורי […] ברור, שיש לנו עסק עם אדם מספר לתומו, — מספר מה שראה ומה ששמע, בלי הבחנה ביקורתית-מדעית, שגם לא הייתה בגדר האפשר בימים ההם. זה היה יהודי למדן, מקובל, עם נטיות לדרוש, אבל גם בעל שכל צלול ובעל תרבות נפשית עמוקה. וכיוון שהיה עד למאורעות (אם גם לא תמיד עד-ראייה) קלט אותם קליטה ישרה, כפרטיה של דרמה אחת […] כך מצאתי בסוף ספר צמח דוד“.

הספר “צמח דוד” הוא כרוניקה היסטורית בשני חלקים שחיבר רבי דוד גנז (1613-1541), איש פראג, הכוללת את דברי ימי עם ישראל, כולל רשימות מפורטות של הפרעות והאסונות של היהודים לאורך הגלות, ודברי ימי העמים מבריאת העולם ועד לזמנו של המחבר, פורסם ב-1592, כ-50 שנה לפני “יון מצולה”.

הכתוב מדבר בעד עצמו. תיאורי המאורעות מופיעים בספר בסדר כרונולוגי וגיאוגרפי לפי מסלול הבריחה של המחבר ומשפחתו מכיוון מזרח למערב, ושמות מעשי הטבח הם על פי שם הקהילות שנפגעו בכל פעם. התיאור הראשון הוא הארוך, המפורט ביותר וגם המצוטט ביותר בימינו:

“[אחרי מתן רשימה של שמות קהילות הקרויות ‘ק”ק – קהילות קודש’] … שלא יכלו לברוח ונהרגו על קידוש השם במיתות משונות קשות ומרות, קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ואברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם, ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתם קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים תחבו בשיפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד’ מיתות בית-דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה, ונשים ובתולות ענו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים. כיוצא בזה עשו בכל המקומות אשר היו מגיעים שמה וגם לעכו”ם [עובדי כוכבים ומזלות, דהיינו גויים, נוצרים אויבים] שהיו מעם פולין עשו כהנה, וביותר להכמרים והגלחים. ונהרגו אחורי הנהר ניפור [הדנייפר] כמה וכמה אלפים נפשות מיהודים וכמה מאות שהוכרחו להמיר דתם. וספרי-תורות קרעו לקרעים ועשו מהם שקים ומנעלים לרגליהם ורצועי תפילין לקחו לכרוך סביב רגליהם, וקצוצי תפילין [בתים של תפילין] השליכו בראש כל חוצות ומשאר ספרי קודש עשו גשרים ברחובותיהם וקצת לקחו לתחוב בקני השרפה, אשר כל השומע תצלנה אזניו” (עמ’ 32-31).

התיאור החי הזה אינו צריך פרשנות כי המפלצתיות שלו היא מהקיצוניות ביותר בסיפורת לאורך הדורות. המושג קידוש השם והמרת דת מופיע לאורכו ולרוחבו של הספר פעם אחר פעם. יש להסביר כי בתחילת המאה ה-17 המושג חילוניות ובוודאי יהודי חילוני לא היה קיים, כולם היו יהודים דתיים, חיו בקהילות דתיות עם רב, בית כנסת, חדרי לימוד, ישיבות, ומוסדות תמיכה ורווחה עצמאיים, רק נושא ההגנה היה בידיים של האצילים בעלי השליטה המדינתית.

כאשר הקהילות היותר מערביות שמעו את עלילות הטבח האלה, שבוצעו על ידי היוונים, הם הקוזקים והאוקראינים בני הדת הנוצרית-יוונית-אורתודוקסית, ובסיוע הקדרים, הם הטטרים המוסלמים שהגיעו מערבות קרים והאזורים מזרחית לנהר הדנייפר (ניפור), תגובתם היתה: “אם אנו נמתין עד שיבואו היוונים לעיר יעשו בנו כלה ונחרצה, או יכריחונו להמיר דתנו חלילה, מוטב לנו שנלך אל מחנה הקדרים בשבי, כי ידענו, אחינו בית ישראל שבקוסטנטינא [קונסטנטינופול בירת האימפריה העות’מנית] ושבשאר קהילות תורקיא רחמנים גדולים הם ויפדו אותנו בממון, וכן עשו” (עמ’ 34-33). בהמשך מפורטת כרוניקה ארוכה של פרשיות של פדיון שבויים שבוצעו במרחבי האימפריה המוסלמית על ידי קהילות ישראל, שהיו עשירות ובקשרים טובים עם השליטים המוסלמים. מכאן ההעדפה של היהודים המזרח אירופים ליפול לידיהם של הטטרים המוסלמים, ומאידך זו עדות לאוזלת היד של היהודים האירופים המערביים מול הנוצרים הקתולים השליטים, שלכאורה היו אמורים להגן על היהודים שתחת שלטונם, ובהרבה מקרים בגדו בהם בלי להניד עפעף.

בפוגרום של 2023 המצב הפוך: הנוצרים הם לצד מדינת היהודים, והמקרבנים הם דווקא מוסלמים! אבל זה נושא לדיון נפרד.

טבח נמרוב (עמ’ 40-37):  “והרגו ביהודים הרג רב. ונשים ובתולות ענו כרצונם. וקצת נשים ובתולות היו קופצות לברכת המים הסמוכה למבצר שלא יטמאו אותן הערלים, וטבעו במים. וגם הרבה אנשים, שהיו יכולים לשוט, קפצו לתוך המים ושוטטים בו [שטו או שחו במים כדי לברוח] והיו סבורים שינצלו מן ההריגה והיו היוונים שוטטים אחריהם החרבות ואיתיהם, והורגים במים. וקצתם היו מורים בקני השרפה לתוך המים והרגום עד שנתאדמו המים מדם ההרוגים”. בהמשך מתואר מותו על קידוש השם בבית הקברות (בית החיים) של ראש הישיבה הידועה של נמירוב, “הגאון מוהר”ר (מורנו הרב רבי) יחיאל מיכל בן הגאון מוהר”ר אליעזר זצ”ל שהיה יודע כל התורה כולה בע”פ ובקי היה בכל חכמות בעולם”. מסתבר כי הסיפור של בריחת יהודים לבית הקברות כדי למות קרוב למקום קבורתם העתידי ליד קברות אבותיהם חוזר על עצמו בתיאורים רבים בספר. המחבר מציין הפעם מספר מדויק של נרצחים “מספר כל ההרוגים והנטבעים בק”ק נמרוב לערך ששת אלפים נפשות”. בפרק הזה מביא המחבר שני סיפורי גבורה-התאבדות של “ריבות יפות תואר” שאולצו להינשא לקוזקים והצליחו להתאבד לפני שנאנסו, בתחבולות נואשות: אחת שכנעה את הבעל המיועד כי הא חסינה מכדורי רובה והציעה לו לירות בה כדי להוכיח את סגולתה הזאת; והשנייה ביקשה להינשא  בבית תפילה מעבר לגשר על נהר וניצלה את ההזדמנות לקפוץ אל מותה בטביעה בנהר הגועש.

טבח פולנאה (עמ’ 53-46), מתאר את צורת מותו של עוד גאון ידוע, מוהר”ר שמשון מק”ק אוסטרופולי שהיה מקובל מפורסם: “… וכאשר באו האויבים וצרים על העיר, נכנס המקובל הנ”ל לבית הכנסת ושלוש מאות בעלי בתים עמו, כולם חכמים גדולים וכולם מלובשים בתכריכים ובטליתות על ראשיהם ועסקו בתפילה גדולה עד שבאו האויבים לעיר ונהרגו שם כולם בבית הכנסת על אדמת קודש הי”ד”. צורה של הליכה למוות כצאן לטבח אבל עם כבוד עצמי!

בטבח נרול מתאר המחבר אירוע של קניבליזם עקב הרעבה של ימים רבים: “… שנשארו כהנה כמה מאות נשים וטף ומעט אנשים (גברים), שלא היה להם חמישה ימים שום דבר למאכל ואכלו בשר אדם ומן הרוגים חתכו אברים וצלו באש ואכלו. וכמה אלפים הרוגים שאכלו אותם הכלבים והחזירים”.

בטבח קרמניץ “לקח צורר אחד סכין של שחיטה ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים ושאל לחברו אם זה כשר או טרפה, ואמר: זה טרפה, והשליך לכלבים. ואחר כך לקח אחד ופרע לבית השחיטה. אמר: זה כשר, ובדקו כמו שעושין לגדיים וטלאים ויישאוהו במוט בכל רחובות העיר והכריז: מי רוצה לקנות גדיים וטלאים. השם ינקום דמם”. תיאור זוועה גרוטסקית ברברית שקשה לעלות על הדעת שהיא המצאה אנושית.

לקראת סוף הספר מופיע דיון מפורט על נושא האנוסים, העגונות והיתומים, אלה שאולצו להמיר דתם ויותר מכך: “… נסו האנוסים משם [מאזורים שבשליטת הקוזקים אל אזורים מערביים שבשליטת הפולנים] ונשים שנשאו הקוזקים לנשים ברחו גם כן לאותם מקומות שהיו יהודים דרים שם, ונעשו יהודים כמה מאות אנוסים. ובכל מקומות שנעשו בהם הריגות נשארו כמה מאות נערים קטנים ותינוקות קטנות שהמירו, ולקחו אותם היהודים מיד העכו”ם ביד חזקה וכתבו לכל אחד קמע מאיזה משפחה הוא, על ידי דרישה וחקירה, ותלו הקמע על צווארו. והרבה נשים נעשו עגונות והרבה אלמנות נעשו עגונות בשביל שנפלו לפני היבם (האח של הבעל המת) [על פי ההלכה היהודית, עד ימינו, בלא ייבום או חליצה אין האלמנה רשאית לחזור להינשא לאיש] שהלך למדינה אחרת, ועשו להם גאוני ארץ דארבע ארצות [הרבנים שבוועד ארבע הארצות – המוסד האוטונומי העליון של יהדות פולין, אצלנו הרבנות הראשית למדינת ישראל] יצ”ו [ישמרם צורם וגואלם] הרבה תקנות הגונות. ותקנו תענית ציבור לכל מדינת פולין ביום עשרים בחודש סיון לדורות, בו ביום שנעשו הריגות נמרוב כידוע לכל, שהייתה קהילה ראשונה שמסרו עצמם להריגה על קדושת השם, זכותם תעמוד לנו והשם ינקום דמם” (עמ’ 78-77).

התיאור הזה מרפרר לבעיות דומות בימים אלה בהקשר לטבח בעוטף עזה, כולל נושא זיהוי חללים, פתרון בעיות של עגונות אלמנות ויתומים, והנוקשות ואי הגמישות של רבני ישראל בהשוואה להתנהגות המקבילה דאז של ההנהגות הדתיות של הקהילות ההרוסות שמנסות להשתקם ללא עזרת מדינה ושלטון מרכזי.

ההשוואה – הפוגרומים ב”יון מצולה” מול הפוגרום בקהילות עוטף עזה

כיום יש לרשותנו מידע מהמקורות הבאים: עדויות בע”פ של קורבנות וניצולים ממעשה הטבח; עדויות בע”פ ופורנזיות של לוחמים, אנשי זק”א ומומחי המכון הפתולוגי; עדויות מתחקירים מודיעיניים ועיתונאים בשטח, כולל חקירות שבויי חמאס; סרטונים מהרשתות; מסמכים ועדויות של המקרבנים.

כמובן אינני יכול להציג כאן את אלו, ולו רק מפאת המפלצתיות שלהם והשפעתם השלילית על הצופים והקוראים. אסתפק בהפניה לשני מאמרים שפורסמו מתוך מכלול עצום של חומרים אלה:

יואב זיתון, Ynet, 20.10.23, מביא מאמר שלם מהמגזין “האטלנטיק” מאותו תאריך ובו תיאור מלא של ‘דפי הנחיה’ לטרוריסטים כיצד לנהוג בשבויים וחטופים במהלך הפשיטה כולל את מי לרצוח ואיך לנהוג בנשים, ילדים ואחרים. הוראות שבוצעו בדיוק מקפיא דם!

ליזה רוזובסקי 28/12/23 “הארץ”, מביאה פרטים ממאמר-תחקיר מפורט של ג’פרי גטלמן, ענת שוורץ, ואבישג שאר-ישוב, בעיתון ניו יורק טיימס מה- 28.12.23 על מעשי האונס של אנשי חמאס (מעל שלושים מקרים מתועדים שנרצחו לאחר מכן וכמה מקרים שנשארו בחיים) בשבת ההיא של ה-7 באוקטובר.

בהסתמך על העדויות האלו אנו יכולים לבצע השוואה לתיאורים מ”יון מצולה”. השוואה שמוכיחה באופן חד משמעי, ומייאש למדי, שרמת הזוועתיות נשמרה ברמה הכי גבוהה שאפשר להעלות על הדעת למרות הפרש הזמנים בן קרוב ל-400 שנה. אותן רציחות, אותן שחיטות, אותן הצורות של התאכזרות אל-אנושית סדיסטית, אותם מעשי אונס ואינוס, התעללות בגופות, שביה וחטיפה לצורכי מיקוח, זריעת הרס וחורבן של בתים, רכוש, נוף, בשריפ, חניקה, ואיבוד כל סממן של הומניזם. ההבדל היחיד הבולט הוא השימוש בטכנולוגיה מודרנית, שהרי אז במאה ה-17 לא היו מיקרו-גלים וחומרי נפץ והפגזות, ולא היו סרטונים ורשתות אלקטרוניות. ואידך זיל וגמור.

ומזווית הראייה של הקורבן ומניעי המקרבן? במאה ה-17 המושגים של דמוקרטיה, ריבונות העם, זכויות אזרח, מאבקים בין מדינות לטרור חוץ-מדינתי, וכדומה, לא היו בנמצא. היהודים היו נתינים שזכו לכאורה להגנה מצד השליט המקומי, אך נבגדו על ימין ועל שמאל. מה שלא היו הסיבות לסכסוכים המדממים – רקע אתני, דתי, מעמדי – הקורבנות היו תמיד החלשים והשנואים: נשים, ילדים, זקנים, מיעוטים דתיים ואתניים, וסתם זרים. הפוגרומים היו נוף חיים מוכר וידוע, והתקבלו כמוסכמה שהיא חלק מהתרבות דאז. לכן להביא נשים לידי נישואין כפויים, להביא אנשים למעמד של עבדות, לגייס ילדים לחינוך הפוך, היו הסטנדרט ולא היוצא דופן. המושגים קידוש השם ופדיון שבויים שלטו במרחב ההתנהגותי האנושי, ולא מושגים כמו התנגדות מזוינת ומאבק על חירות אנושית (אמנם, הנובר וגם אחרים מציין כי יהודים נלחמו במסגרת הגנה על המבצר אליו נמלטו אבל זה היה אנקדוטי וחסר תוחלת מעשית).

הפוגרום של אוקטובר 2023 התבצע באזרחים של מדינה ריבונית חזקה שכשלה והפקירה אותם לחסדי אויב-טרוריסטי שפורץ מעבר לגבול בינלאומי מוכר ומבצע פשע מלחמה מוכר על ידי החוק הבינלאומי. המשפט האחרון מורכב ממערך מושגים מודרני שלא היה קיים במאה ה-17, ועם זאת הפוגרום הוא אותו פוגרום… לא יאומן כי יסופר.

נ.ב. עדיין לא שמענו על נישואין כפויים בין קיבוצניקיות לבין אנשי חמאס, רחמנא ליצלן!

תגובה אחת

  1. למרבה הצער האנטישמיות הנוצרית ממשיכה להתקיים היכן שלא פועלים בתקיפות כדי לדכא אותה. ההצלחות במערב מלמדות שאפשר, בניגוד לכל מיני טענות שאנחנו שומעים, לשנות גישות מושרשות ותיקות. היכן שלא פועלים כאמור זה למשל במדינות מוסלמיות, שם לאנטשימיות המוסלמית מצטרפת גם אנטישמיות נוצרית. ראו המאמר של יואב קרני בגלובס:
    https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001466793

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − 16 =