העיר הלינארית בערב הסעודית דמיון הצייר. הציור אינו חופשי. ראו הסבר בקישור
https://en.wikipedia.org/wiki/File:The_Line,_Saudi_Arabia.jpg
העיר הלינארית בערב הסעודית דמיון הצייר. ויקיפדיה, הציור אינו חופשי. ראו הסבר בקישור

שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, חשפה את הפנטזיה בה חיינו, גרמה לנו לחשוב שוב, להבין מה עומק הדיסטופיה ולדמיין מחדש את האוטופיה שלנו, לנסות להגדיר לאן פנינו מועדות. לאיש אין עדיין תשובות, גם כשצריך להחליט מה השלב הבא במלחמה ומתי הוא יקרה, מה מטרות המלחמה, אין מה לדבר.

קטונתי מלהתעמת עם המציאות המשתנה לנגד ענינו באופן ישיר, איני מצויה בפרטים המצויים רק בידי יודעי חן בעלי סיווג בטחוני מתאים. אך בכל זאת, במקום ללכת פנימה לנקודת המגוז, בחרתי להעיף מבט החוצה, אל מעבר למציאות שלנו פה ולברר מבחינה אידיאולוגית, אם אפשר לקרוא לזה כך, מבחינה פילוסופית, מה זה אומר, דיסטופיה מול אוטופיה.

וכיוון שאני לא מתעסקת עם המציאות המיידית, כאמור, העיון שלי במושגים האלו, שיקום תרבות מתחבט בהם בסדרה מיוחדת של פוסטים, נערך ביחס לזווית מאוד מסוימת שמצאתי בסרט ברזיל, בבימוי טרי גיליאם משנת 1985. וניתן לקרוא אותו כאן בבלוג שלי באנגלית, iQassandra.com.

כל זה הביא אותי להמלצה הראשונה בפינת המלצות על ערוצי YouTube נבחרים, בעקבות כמה סרטונים, שעליהם מתבסס המאמר שלי.

הערוץ של DamiLee, ארכיטקטית מוונקובר, קנדה, שלו מעל 1.01M עוקבים, עוסק בהיבטים אדריכליים בהקשרים שונים. עיקר הסרטונים הם מאמרי-וידיאו (video-essays) המוקדשים לתופעות אדריכליות במציאות, או ביקומים בדיוניים, כמו סרטים, קומיקס, וכדומה, עם חיבה מיוחדת לקשר שבין אוטופיה ודיסטופיה. והכול מוגש בחביבות ועם קורטוב של חוש הומור. אורכם של הסרטונים באורך קשב של יו-טיוב, בסביבות 20 דקות.

הסרטון שהיה רפרנס ישיר למאמר שלי על ברזיל הוא הסרטון שמעמת את תופעת הסייברפאנק הדיסטופית עם תופעת הסולרפאנק האוטופית.

SolarPunk Cities: Our Last Hope?

הסרטון מעלה נקודה למחשבה שפיתחתי במאמר שלי – האם אוטופיה באמת יכולה להתקיים, נניח תופעה כמו סולרפאנק, או שהיא עוד אמצעי בשירות של התמנון הקפיטליסטי, נניח בפרסומות ליוגורט. מחוץ למאמר של דמי, תחשבו על כל הביקורת שיש על כל הטרנדים של הוול-נס, שגורסת שהם נועדו בעיקר לייצר הכנסות למי שמריץ אותם, ולא באמת להביא לשיפור בחייהם של בני האדם.

סרטון מעניין נוסף מוקדש לפרויקט השאפתני שקורם עור וגידים במדבריות ערב הסעודית מכל המקומות, עיר צרה בצורת קו ארוך שנקראת The Line (חלק מקומפלקס NEOM), שאמורה להיות עיר העתיד האוטופית באמצע המדבר, אבל הסרטון שואל אם אין לה למעשה את כל המאפיינים הארכיטקטוניים שיהפכו אותה למעשה לעיר דיסטופית.

The Line city

משהו כמו העיר הצפופה בעולם, לפני שנהרסה – העיר המגודרת קואולון (Kowloon Walled City) – מובלעת סינית מזערית בהונג קונג הבריטית.

The Densest City In The World Had A (Strange) Secret – about Kowloon Walled City, Hong Kong

תופעת החזרה לטבע אינה דבר חדש לימינו ואינה קשורה לדיון על אוטופיות, שהתחיל הרבה לפניה (בספרו של תומס מור אוטופיה, מ-1516). היא כנראה קשורה למעבר מהכפר אל העיר וביתר שאת בימי המהפכה התעשייתית. מאז היא חוזרת כל כמה עשורים בלבוש אחר, תמיד מסמנת את הקצה האוטופי של החיים. למשל מארי אנטואנט והפטיט טריאנון והכפר הקטן שיצרה לידו (יותר תפאורה מכפר), התיאוריות של הוגים כמו ז’אן-ז’ק רוסו, הקומונות בטבע של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, ובימינו כל סוגי הריטריט בטבע כחלק מטרנד הוול-נס.

האמנם החיים בטבע הם החיים העדיפים?

דמי בכמה מהסרטונים מדגישה שהחיים בעיר הרבה יותר חברתיים, חסכוניים ומוגנים, כל עוד אתה לא נתון לחסדי הכוח התאגידי המוגזם. כשאנשים מתגוררים רחוק מהערים, למשל בפרברים, שנוצרו בשם החזרה לטבע, הם מבודדים מהעבודה, מהחברה וממשאבי תרבות ובעצם פליטת הפחמן שלהם גדולה הרבה יותר, כיוון שפחות אנשים משתפים את אותם משאבים, להבדיל מעיר צפופה יחסית.

סלבוי ז’יז’ק, שמוכר כממשיכו של לאקאן, עוסק גם בביקורת הכלכלה, בעיקר מהכיוון המרקסיסטי. הוא מזהה אוטופיה ספציפית נוספת לאוטופיה הקפיטליסטית הברורה: זו הגורסת כי ברגע שיתנו באמת לכוחות השוק לפעול, בד בבד עם השלטת מנגנון מספק של זכויות אדם, כל הצרכים האנושיים ייענו.

למען האמת, הוא מתאר זאת באופן משעשע למדיי במאמרו האוטופיה הליברלית – חלק 2: מנגנון השוק של גזע השטנים. (‘גזע השטנים’ הוא ביטוי של עמנואל קאנט המצוטט במאמר, שגורס שטבע האדם רע מנעוריו)

“הרעיון הרגולטיבי” שמונח ביסוד הצדק הליברלי הגלובלי העכשווי אינו רק לחשוף את כל (מה שנחשב לפי הסטנדרטים של תקופתנו כ) פשעי העבר הקולקטיביים; הוא גם מערב את האוטופיה של הפוליטיקלי קורקט של ‘פיצוי’ על אלימות קולקטיבית מן העבר באמצעות תשלום או תקנות חוקיות (תשלום של מיליארדים של דולרים לאפרו-אמריקאים בגלל העבדות, וכו’). זוהי האוטופיה האמיתית, הרעיון שסדר משפטי יכול לפצות על הפשעים שייסדו אותו, ולכן לנקות את עצמו רטרואקטיבית מהאשמה ולהשיב לעצמו את התמימות שלו. מה שמחכה בסוף הדרך היא אוטופיה אקולוגית של האנושות בכללה, המשלמת בחזרה את חובה לטבע על כל הניצול שלו בעבר. [i]

תחשבו על גרטה והפלסטינים. הנה לכם זווית שתחבר את זה – ניקוי המצפון מאשמה, גם אם אתם רחוקים מה”עוול” מרחק מזרח ממערב… תרתי משמע…

הסרט ברזיל מציב משוואה הפוכה לנהוג בדרך כלל ובו הצבע הוא פנטזיה ואפור-חום הם המציאות/האמת (בניגוד לסרטים אחרים שבהם החלום או הפנטזיה מוצגים בשחור/לבן והמציאות בצבע). למשל בסצנה שבה רואים את הגיבורים נוסעים בכביש כשבשני צידיו לוחות פרסומת ענקיים וצבעוניים שמסתירים את הנוף האפרורי והמדכא. כמו הרטיות על עיני הסוס, כמו משל המערה של אפלטון. גם קצת כמו המטריקס, אולי אתה שוכב באינקובטור והכול רק חלום.

ואני טוענת, הרבה בהשפעה לאקאניאנית, שהצבע הוא האובייקט האבוד שאנו מחפשים, זה שאליו מובילה אותנו התשוקה שלנו כדי שנחווה את העונג שמעבר לעונג, את ה-Jouissance. ובעצם הצבע הוא התקווה, שמניעה את חיינו האפרוריים.


[i] Slavoj Žižek, “The Liberal Utopia – section II: The Market Mechanism for the Race of Devils,” 8 January 2008  https://www.lacan.com/zizliberal2.htm#2x

ראו גם

המאמר שלי על הסרט ברזיל (באנגלית)

סרטונים אחרים מומלצים של בערוץ של דמי:

Architect reacts to 5 famous Sci-Fi movies

CyberPunk Cities: Fiction or Reality?

HIVE CITIES: Reality or Fiction?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע − אחד =