מרותי שמיר ועד לגן קופים – ראובן קריץ אבי נשר והסרט “גן קופים”

לרגל יום השנה לפטירתו של הסופר וחוקר הספרות ראובן קריץ ב-7 בנובמבר 2020, הנה הסיפור כיצד פרשה קטנה ולא ידועה בחייו – סיפור כתיבת ספר מחקרי על יצירתו, לכאורה בידי חוקרת ולמעשה בידי קריץ עצמו – שימשה כבסיס לסרטו של אבי נשר גן-קופים.

המערכת

הסרט החדש של אבי נשר, “גן קופים”, עוסק בסופר הנשכח אמיתי קריב (אדיר מילר) שמחליט לצאת מאוקינוס השיכחה שבו הוא נמצא באמצעות פרסום מחקר על יצירתו, שאותו יכתוב הוא עצמו אבל ייוחס לבחורה צעירה (סוזנה פפיאן) שאותה הוא שוכר למטרה זאת.

צפו במקדימון הסרט “גן קופים”:

הגרעין העלילתי מבוסס על פרשה אמיתית שעליה קרא נשר במאמר שלי הזהויות הבדויות של ראובן קריץ בבלוג שלי.

הפרשיה קשורה לסופר וחוקר הספרות ראובן קריץ ולסופרת בלה דורון מקנדה שעימה היה לו קשר. קריץ ביקש ממנה לגלם דמות בדויה של חוקרת, שתחת שמה הבדוי יופיע ספר מחקר (אמיתי מאוד) על חייו ויצירתו שאותו כתב בעצמו, מאחר שלא נמצא אחר שיעשה זאת.

הספר שורה שלישית בצד :סקירת חייו וכתביו של ראובן קריץ (  תל-אביב : שמיר, 1991] אכן פורסם ופורסמה לו מהדורה מעודכנת בשנת 1997. ואף נמצאו מאמינים שאכן זהו מחקר יסודי מאין כמוהו על הסופר הלא כל כך ידוע קריץ.

קראתי את הספר והוא הפליא אותי – איך ייתכן שהחוקרת הלא ידועה כותבת כל כך דומה למשא המחקר שלה, ונראה כאילו היא חושבת כמוהו?

על סמך בדיקות סגנון חשפתי שמושא המחקר היה גם כותבו.

להלן סיפור הפרשה ששמשה כבסיס לסרט.

ספריו הראשונים של הסופר והחוקר ראובן קריץ, “אלון ועירית” ו”בוקר חדש”, שעסקו בחיי בני הקיבוצים (כפי שהיה הוא עצמו), זכו בשנות החמישים והשישים להצלחה ולביקורות טובות.

ראובן קריץ הצעיר.באדיבות מכון “גנזים”.

אך בשנות השבעים התברר לקריץ שיצירותיו שוב אינן נמכרות, בגלל אדישות הביקורת, וגם מאחר ששוב אינן נחשבות ל”אופנתיות”. אולי גם משום שהקיבוצים כבר לא היו “אופנתיים”. הוא מצא את עצמו נאלץ לפרסם אותן בהוצאה עצמית, הוצאת “פורה”.

היו לו חשדות כבדים שיריבים שלו בעולם האקדמי של חקר הספרות (כמו פרופסור מנחם פרי) מתעלמים במכוון מיצירותיו כאשר הם מקבלים אותם לשיפוט ולפרסום בכתבי עת שאותם ערכו, כמו “סימן קריאה”.

כתוצאה החליט לנקוט ב”טריק” יוצא דופן. הוא החליט ליצור לעצמו זהות חדשה, ולפרסם ספרות יפה רק בזהות זאת.

יש כאן דמיון מוזר בין קריץ ובין הסופר הצרפתי הידוע רומן גארי, שכאשר התברר לו שיצירותיו זוכות לאדישות ביקורתית וציבורית החל לפרסם בזהות הבדויה “אמיל אז’אר”, ואף שכר אדם שגילם בציבור את תפקיד הסופר אמיל אז’אר, בזמן שהקשר של גארי הוסתר בקפדנות. התוצאה הייתה הצלחה מיידית, ואחד מספריו אלה, “לחיות את חייו”, אף הוסרט בידי הבמאי הישראלי משה מזרחי. הביקורת הצרפתית השתוללה מהתפעלות מהיכולת המדהימה של הסופר החדש והבלתי ידוע עד כה, וכאשר חשף גארי לבסוף את זהותו כמחבר הספרים הייתה הפתעה מוחלטת.

ראובן קריץ המבוגר. מכון “גנזים”.

קריץ קדם לגארי בכמה שנים, גם במסקנה דומה לגבי יחס הביקורת לספריו, וגם בהחלטה לנקוט בשיטה של יצירת זהות בדויה על מנת למצוא קהל חדש וביקורות חיוביות יותר לספריו. אלא שקריץ אף הרחיק לכת מגארי, מאחר שהזהות הבדויה שבה בחר הייתה זהות של אישה דווקא..

כך, במשך שנים, החל לפרסם ספרים תחת השם “ריקי קלר”, שם שגם תמיד היה שם הדמות הראשית בכל סיפור. הדמות הראשית יכלה להיות זכר או נקבה, כך שגם המין של המחבר/ת לא היה ברור, וקריץ הקפיד לשמור את זהותו האמיתית בסוד.

מענין שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שקריץ יצר דמות בדויה של אישה ככותבת יצירה שהוא מסתתר מאחוריה.

אורי אבנרי, עורך השבועון “העולם הזה”, שקריץ היה מקורב אליו מאוד במשך שנים, סיפר פעם כיצד נכנסה למשרדו צעירה בת 16 וביקשה לראות את העורך. בידיה היה כתב יד כתוב במכונת כתיבה. היא סיפרה שזה רומן שלה, אך סירבה לגלות את שמה. היא ביקשה שאבנרי יקרא את הרומן ויחווה עליו את דעתו. אבנרי סיפר שהוא שונא לקרוא כתבי יד של סופרים מתחילים, אך אותה נערה נראתה לו כה מסכנה עד כי לא היה לו לב להשיב לה בשלילה. הוא לקח את כתב היד ללא ציפיות, החל בקריאתו, וסיים נרגש, כשהיה ברור לו שהתגלתה סופרת חדשה בישראל, בעלת יכולת מפליאה לתיאור מושב ישראלי, בוגרת מעבר לשנותיה, ובעלת דעות בוגרות ביותר על יחסי אדם ועמים. אבנרי החליט לעזור לה למצוא מו”ל.

הנערה הופיעה שוב כעבור חודש, ואבנרי השמיע לה את דעתו הנלהבת על הספר, אף שחשש שמחמאות רבות מידי יקלקלו את כשרונה. הנערה הקשיבה לו בסבלנות, ואז גילתה לו סוד: הספר המדובר כלל לא היה שלה, אלא של מורה ממושב מולדת בשם ראובן קריץ, סופר שכבר פירסם סיפור ב”העולם הזה” שנים קודם לכן. אבנרי קרא שוב את הספר והתרשמותו לא פגה – הספר היה לדעתו אחד הספרים הטובים בשפה העברית באותם השנים. הספר יצא לאחר מכן בשם “אחות קטנה” בהוצאת “פורה” של קריץ.

אבנרי שאל את קריץ מדוע נקט בתכסיס זה, וקריץ הסביר ש”חשבתי שאחרת לא תקרא”. זאת ככל הנראה הייתה הפעם הראשונה לתכסיס של קריץ של שימוש בזהויות נשיות כדי למשוך קוראים ליצירתו.

הוא השתמש בתכסיס זה עם עוד שתי זהויות נוספות לפחות.

לצערו בכל זאת הזהות הבדויה של “ריקי קלר” עוררה רק עניין מצומצם בקהל, אבל קריץ נשאר עימה במשך שנים.

הסרט “גן קופים” מבוסס כאמור על פרשת רותי שמיר.

בשנות השמונים והתשעים קריץ הפך לאחד הסופרים היותר פוריים ולכאורה פחות מבוקרים בספרות העברית. אך קריץ יכול היה להתנחם לכאורה לפחות בדבר אחד. סטודנטית ישראלית בשם רותי שמיר בגוף מוזר בשם האוניברסיטה הבינלאומית של השולחן העגול בארה”ב, גוף שמטרתו להביא ל”עולם מאוחד” בעזרת לימודים של תחומים מיסטיים ואזוטריים שונים, כתבה עליו ספר. שמיר בחרה קריץ כנושא למחקר “הסופר שבחרתי הסופר שחקרתי”, וכתבה עליו ב-1991, בעזרת מילגה שקיבלה מאותו המוסד, את הסקירה המפורטת ביותר שנכתבה על סופר עברי חי כל שהוא. עבודתה כללה ניתוח מפורט ומדוקדק של כל אחד מספריו, פלוס סקירה מפורטת עד להדהים על תולדות חייו, מלווה בהערות מרובות על פרטי טריווייה שונים בתולדות חייו של קריץ. הספר הופיע בהוצאת “שמיר”.  

למעשה זהו הספר המפורט ביותר הקיים בעברית (ואולי בכל שפה שהיא) על חייו ויצירתו של סופר חי כלשהו.

ב-1997 עבודה זאת עודכנה, ופורסמה, שוב בהוצאת “שמיר”, אלא שבמקרה זה הוצאת “שמיר” הייתה רק שם אחר להוצאת “פורה” של קריץ, שהוא המו”ל של הספר על עצמו.

היא הופיעה כספר תחת השם “שורה שלישית בצד: סקירת חייו וכתביו של ראובן קריץ”. הכותרת נלקחה מהמוטו של הספר, קטע משיחה עם קריץ שבה העריך את מקומו בספרות העברית כמי ש”יושב בשורה השלישית בצד”. רמז ברור לאנונימיות היחסית שלו בתחום זה בעיני הביקורת ובעיני הציבור הרחב בכלל.

הספר הזה הוא גם הספר המתמיה ביותר שנתקלתי בו שעוסק בסופר חי.

אין במהדורה המקורית של הספר – שאינה התזה עצמה, שבה לא נתקלתי מעולם בשום מקום – שום איזכור של המרצה שעבורו הוכנה העבודה, אין שום תודות כמקובל בעבודות כאלו, וכך גם במהדורה המעודכנת. הקורא מבין שכנראה מיד עם כתיבת התזה מיהרה הגברת שמיר להוציא את עבודתה בהוצאת “שמיר”.

הספר הוא סקירה מעניינת ומאלפת ביותר, בראש ובראשונה בגלל שפע הפרטים האישיים על קריץ: האנשים שהכיר במהלך חייו; שלמד איתם; שהרצה עמם; תחביביו; נסיעותיו לחו”ל; אירועים קטנים מחיי משפחתו; קשייו בקידום מקצועי; ועוד הרבה. כמעט מספר אינסופי של פרטים קטנים ואנקדוטות מחיי קריץ ועל כל יצירה שאי פעם שירבט, דרך הטקסט ומאות ההערות שמצורפות אליו בכל עמוד. כל זה מעניין, ואפילו מעניין מאוד, למי שמתעניין באמת בראובן קריץ היוצר והאיש – גילוי נאות אני אחד כזה ואותי הספר בהחלט עניין – אבל תזה כזאת לעולם לא הייתה עוברת. שום מרצה שאני מכיר לא היה מסכים לקבל תזה כזאת, ובראש ובראשונה הגברת שמיר הייתה נדרשת למחוק את ההערות מחייו של קריץ כ”לא רלבנטיות”.

כשהתחלתי לבדוק את העניין תמהתי אם בכלל היה קיים המוסד שעבורו נכתבה כביכול התזה הזאת בראשית שנות התשעים כשפורסמה לראשונה. בדיקה במרשתת גילתה שאכן יש מוסד כזה והוא אזוטרי מאוד. כפי שאפשר לראות מהאתר שלו.

אבל האם אוניברסיטה אמריקנית, אזוטרית ככל שתהיה, הייתה מוכנה לקבל תזה בעברית?

בנוסף, אני מכיר רק שני אנשים בתחום הספרות העברית שיש להם אובססיה כזאת לפרטים קטנים כפי שמוצגת בעבודה של שמיר. האחד מהם הוא כותב שורות אלו, והשני שמו ראובן קריץ. הסיגנון של התזה, ושל ההערות הקטנות שבה, דומה בדייקנות לסגנון כתיבתו של קריץ, כפי שאפשר ללמוד מספרי המאמרים שלו.

מכל בחינה ספרה של שמיר הוא מדהים בפירוט שלו על מושא הכתיבה, שכמוהו לא ניתן למצוא בשום עבודה אקדמאית אחרת על סופר כלשהוא, ומדהים בדמיון בין סגנון הכתיבה של המחברת לזה של מושא כתיבתה, כאילו במהלך המחקר שלה היא החלה לכתוב ולחשוב כמוהו. הדמיון הוא כל כך מדהים עד שתוך כדי הקריאה נוצר רושם ההולך ומתחזק שהמדובר בספר שנכתב בידי ראובן קריץ עצמו על עצמו, תחת שם בדוי נוסף ממסכת הזהויות הבדויות שלו.

אחת מהשניים: או ששמיר החלה להזדהות כל כך עם מושא כתיבתה שהחלה לכתוב ולחשוב בסגנונו המדוייק, או שמושא הכתיבה הוא גם הכותב תחת שם בדוי.

עם זאת מעניין ששמיר אינה מהססת גם לבקר את ספריו של קריץ, על פגמים וחזרות שונות שיש בהם.

מאז יצאו מהדורות חדשות של ספריו של קריץ, עם הפרקים הרלבנטיים מספרה של שמיר בסיום כל ספר. כולל כאלה שיש בהם ביקורת שלילית. באחד הספרים הביקורת של “שמיר” מבטלת לחלוטין, כמעט אומרת לקורא שביזבז את כספו כאשר קנה את הספר …

אז מי היתה רותי שמיר? היא הייתה ראובן קריץ, עם פרטים של הסופרת בלה דורון, שכמה מסיפורי המדע הבדיוני שלה פורסמו ב”יקום תרבות”.

.

בלה דורון מספרת:

הקשר בין ראובן לביני התחיל בשנות השבעים, לאחר שראובן פירסם את סיפרו “דופקים” שנכתב בארה”ב. אני התפעלתי מספר זה שפורסם תחת השם “ריקי קלר”, ופניתי אליו דרך המו”ל, נחומי, מהוצאת רשפים. הבעתי את פליאתי בפני נחומי שלא קראתי שום ביקורת על הספר, שלהערכתי אז היה לא פחות טוב מ”התפסן בשדה שיפון” של סאלינג’ר. לנחומי לא היה הסבר. הוא יצר קשר ביני ובין המחבר, ששמו התברר לא היה “ריקי קלר” אלא ראובן קריץ.

היה ביננו רומן קצר, בשנות השבעים. ראובן היה נשוי. ולי היה בן-זוג אנגלי, ששהה בארץ תקופות ממושכות בעבודתו בתעשיה האוירית, בסך הכל תקופה של כ-11 שנה מתוך 16 שנים.

ראובן שמר על קשר רב-שנים אתי, כל הזמן. בטלפונים, בביקורים בביתי (כשבן-זוגי נעדר מהארץ לתקופות ארוכות), בביקורים במקום עבודתי באוניברסיטה הפתוחה, במכתבים, בדוא”לים, בסקייפ, וכדומה. הוא היה ידיד המשפחה, ונערץ על בתי.

שוחחנו בענייני ספרות וכתיבה, פוליטיקה ומשפחה, עבודה, משברים, חברים, בעלי-חיים, הכל.

חלק מהרעיונות המד”בים והמיסטיים שבספריו המאוחרים, שאובים מדברים שאני סיפרתי לו על חוויותי ומחקרי.

היינו ידידים, וכמדומני שראובן אהב אותי ממרחק במשך שנים רבות.

בטרם נסיעתו השנייה לארה”ב הוא הציע לי שכשיחזור, שנה לאחר מכן, נעבור לגור יחד. אני שאלתי עם מי הוא נוסע לארה”ב, וכשענה לי שאשתו (אילה) נוסעת עימו, סירבתי להצעת המגורים המשותפים העתידית באופן מוחלט, בהנחה שהוא לא-רציני. הייתי די מופתעת שהוא אכן התגרש במשך הזמן.

המשכנו להיות בקשר כתוב בעיקר, גם כשהוא עבר לגרמניה, וכשאני עברתי לקנדה בערך ב-1994.

ראובן תמיד הביא לי בארץ את ספריו, ושלח לי אותם לקנדה.

בהמשך, שמחתי עבורו כשהוא נשא את מוני לאשה בגרמניה, והיה מאושר עימה עד סוף ימיו.

אלי: ואיך נוצרה “רותי שמיר”?

בלה: ראובן התלהב מהאפשרות לבלבל את המבקרים לגבי ריקי קלר.

הרעיון היה שאשאיר רמזים על ריקי בכתיבה שלי, ושהוא ישאיר רמזים על הכתיבה או הביוגרפיה שלי בכתיבתו. מאידך הוא מאוד לא אהב את שם הסיפור שלי על רובוט ראובן יצא לחופשה – שם שנבחר על ידי מאיר עוזיאל במקום השם המקורי “זוהר השמש”. גם היה צריך להסביר לו שראובן או רובי הוא שם טוב לרובוט, מבחינה שיווקית.

נראה לי שנעלב ממתן השם ראובן לרובוט. מאידך אולי כגבר נשוי לא רצה להופיע בשמו, אך בתור ריקי זה היה בסדר. אבל תזכור אלי דבר נוסף: ראובן טען ששנינו שייכים זה לזו עוד מהתנ”ך – ראובן אהב את בלהה (בראשית לה’ 22, וכעונש נלקחה ממנו הבכורה).

אלי: הוא אמר לך מה הוא בדיוק מתכנן עם הספר שהוא כותב על עצמו?

בלה: הוא בא לבקרני בתל-אביב, וסיפר לי על תוכניתו לכתוב ספר מחקר על יצירותיו, ולהשתמש בשם בדוי. הוא תיאר את הספר כתיעוד וביקורת על מכלול יצירותיו – כאילו נכתבו על ידי אדם אחר. אני עזרתי לו בהקשר של הצעות לשמה העתידי של הסטודנטית רותי שמיר. ראובן קיבל את שתי הצעותי. הרעיון נראה לי אז כמשונה, ורק כעבור שנים הגעתי למסקנה שהספר הוא רעיון מצוין, וגם נותן ביטוי ליכולותיו של ראובן כחוקר ספרות.

ראובן החל לעבוד על הספר כבר ב-1992, אך טרם בחר בשם הכותבת. הוא ביקש את הצעותי לבחירת שם מתאים, מאחר ואין ביכולתו להשתמש בשמו/שמה של ריקי קלר, והוא רצה שם של בחורה.

הצעתי לו את השם רותי, והשם נראה לו מצוין. רותי הוא שמה של אחותי, ומיד חשבתי עליו. לימים התברר לי שבבית קראו לו רודי, אז לא פלא שהשם קסם לו.

אחר כך התלבטתי לגבי שם משפחה. 1993-1994 היו השנים הסמוכות לכהונתו של יצחק שמיר כראש ממשלה. הוא כבר עזב את התפקיד, אך השם שמיר עוד היה טרי וחזק בזיכרון הציבורי. חשבתי שלא יזיק אם יתהו האם הכותבת היא קרובת משפחה של יצחק שמיר.

ראובן לא היסס כלל, והיה מרוצה בשם שמיר. כמובן שמבחינתו ודאי היו לכך קונוטציות נוספות של שמירה ושימור.

כך נולד שמה של הכותבת רותי שמיר.

אולם, כשעברתי לקנדה, התברר לי שבספר שהודפס, ראובן השובב השתמש בכתובתי ברחוב קונאוט באוטווה ככתובתה של רותי שמיר. ללא רשותי. כמדומני שבמהדורה הראשונה, הכתובת היתה במקום בולט יותר בתחילת הספר. הרעיון היה ככל הנראה לבלבל את חוקרי הסיפורת בעתיד.

(ראו את שמה באינדקס עמוד 377, והפנייה לעמוד 327 במהדורת העידכון משנת 1997).

בכל אופן אני נבהלתי מאוד. והבעתי את מחאתי על שלא סיפר לי על תוכניתו להשתמש בכתובתי, ואף לא ביקש רשות.

במכתב או בטלפון אמרתי לו שאיני מסכימה לשימוש בכתובתי, והוא התנצל והבטיח לשנות זאת במהדורה שנייה.

הדיאלוג היה כלהלן:

בלה: מה אעשה אם יחפשו את רותי שמיר בטלפון לדירתי באוטווה?

ראובן: אל תדאגי, אף אחד לא יחפש.

בלה: ואם בכל זאת יחפשו?

ראובן: תגידי שהיא נסעה ותשוב בעוד שבוע שבועיים.

בלה: אבל אם ימשיכו להתקשר, מה אעשה?

ראובן: תגידי שהיא נסעה לאוסטרליה, ולא השאירה כתובת.

באמת לא חיפשו, ואחר-כך עברתי לדירה אחרת באוטווה.

בשלב הרבה יותר מאוחר, לאחר שסיימתי את ה-ב.א. ונרשמתי לאוניברסיטת תל אביב, להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, ללימודי הקדם-מאסטר, הוא הציע שאבחר בו כמנחה לדוקטורט (אני מניחה שבמסלול ישיר לדוקטורט). סירבתי, כי הכיוון שלי היה פילוסופיה, לא סיפרות. הרעיון הזה עלה פעם אחת בלבד, ונפסל כאמור.

עד כאן בלה דורון.

נראה שלראובן קריץ היו מחשבות להציג את בלה דורון כרותי שמיר מחברת הספר הבדיונית. קריץ מעולם לא אישר זאת כשנחקר על כך אבל גם לא הכחיש, אלא ענה תשובה שמשתמעת לפנים שונות ומשונות.

לימים קרא אבי נשר על הפרשה בבלוג שלי “המולטי יקום של אלי אשד”. הוא התלהב מהרעיון של סופר שכותב על עצמו ספר מחקרי כשהוא משתמש בדמות בדויה המבוססת על אישה אמיתית, והזמין אותי לשיחה על הסצינה הספרותית בישראל בשנות השמונים ועל היריבויות שבה.

נשר אפילו הזמין אותי להשתתף בסרט, ואני אכן מבליח בו בתור עצמי לחצי שנייה.

בסיומו של הסיפור מתברר שהודות לספר שכתב על עצמו, ולסרטו של אבי נשר, ראובן קריץ זוכה שוב לפרסום. אולי אפילו יתפתו כמה מהקוראים או הצופים לנסות אחד מספריו. הוא בודאי היה משועשע מכך.