כריכת ״פה-אתיקה״ של זיו רובינשטיין
כריכת ״פה-אתיקה״ של זיו רובינשטיין

בְּדָמַיִךְ חֲיִי / זיו רובינשטיין

יֵשׁ רְגָעִים שֶׁל בְּיַחַד

שֶׁל גּוֹרָל מְשֻׁתָּף,

שֶׁל אַחִים

וּמִתּוֹךְ הַיֵּאוּשׁ הַתִּקְוָה שֶׁזּוֹרַחַת

מַפְסִידִים, מְנַצְּחִים, מִתְבַּגְרִים.

יֵשׁ רְגָעִים שֶׁל פַּחַד

הַבָּנִים נִשְׁלָחִים לְהָגֵן

כִּי אַתְּ הִיא אַרְצֵנוּ וְהֵם גִּבּוֹרֵינוּ

לְמַעֲנָם מְנַגֵּן

מָה שֶׁעוֹבֵר עָלֵינוּ

מָה שֶׁעוֹבֵר עָלַי

יוֹם בְּלִי יְלָדֵינוּ

הוּא יוֹם אֶחָד

יוֹתֵר מִדַּי

בֵּין הַצְּחוֹק

לְבֵין הַדֶּמַע

בֵּין כְּאֵב לְבֵין תְּקוּמָה

זוֹ בְּרִית הַדָּמִים

שֶׁקַּיֶּמֶת בֵּינֵינוּ

אֶרֶץ אֲהוּבָה.

יֵשׁ רְגָעִים שֶׁקָּשֶׁה כָּאן

כְּשֶׁהָעֶצֶב לַלֵּב מְחַלְחֵל

זוֹהִי דַּרְכֵּנוּ

כִּי בָּנוּ בָּחַרְתְּ

בְּדָמַיִךְ חֲיִי יִשְׂרָאֵל

השירה הישראלית לא שוקטת על שמריה, ומאז פרוץ המלחמה סיפקה לנו כבר כמה וכמה שירים שזכו לתהודה לא מבוטלת, כמו למשל “השעות” מאת המשוררת טל ניצן, “דרוש (כל יכול)” מאת המשורר אלי אליהו, “אוקטובר” מאת המשוררת ענת לוין, ו”הותר לפרסום” מאת המשוררת שולמית אורבך.

המוזיקאי והמשורר זיו רובינשטיין (יליד 1970, תל אביב), שדף הפייסבוק שלו הפך לשם דבר במהלך המלחמה מבחינת הפרסומים השוטפים בו לגביה, כתב והלחין את המילים של השיר שלפנינו, שביצע הזמר שלומי שבת, בבחינת הימנון של הימים האלה.

לפני שנים אחדות רכשתי את ספר שיריו, הראשון כמדומני, של רובינשטיין, “פֹּה-אֶתִיקָה” (2017, סטימצקי הוצאה לאור, 64 עמודים). זהו ספר המכיל שירים, שירי אהבה על פי רוב, עם השפעות של משוררים כנתן אלתרמן ואלכסנדר פן שלרובינשטיין יש מופע מוזיקלי המורכב משיריו, לצד קטעי פרוזה הגותיים על השירה כז’אנר אמנותי של כתיבה.

שיר הפתיחה נקרא “שירי ההבל”, ומתאר בבית השני שלו עיר שנותרה שוממה “וגבריה עוד לא שבו / פן תגווע לה מלחמתם” (עמ’ 6). בקטע הפרוזה הארספואטי העוקב אחריו כותב רובינשטיין כך: “השירה מנסה לבלום, ולו לרגע אחד, את קטר ההווה הגורר אחריו את קרונות העבר ולצמצם את שאונה של רכבת זו לכדי מילה אחת, הברה אחת, אות אחת. רגע אחד, דמעה אחת של יופי, דמעה ענווה. כזו שבשעת התנפצותה שוטפת הרים וגאיות של זוהמה וסבל וכאב ומועקה. רק לרגע אחד. מנסה” (עמ’ 7). הקטע הזה, שמזכיר גם את שירו הידוע של המשורר נתן זך, “רגע אחד שקט בבקשה (אנא. אני רוצה לומר דבר מה])”, רלבנטי גם לשיר החדש, “בדמייך חיי”.

“בדמייך חיי” של רובינשטיין, בביצועו של שלומי שבת, הוא שיר-פזמון בעל אספירציות לאומיות מובהקות, אבל הוא לא שיר הקורא למלחמה. הבנים בשיר “נשלחים להגן”, והקריאה שעולה מתוכו היא לבחור בחיים, כלשונו של הנביא יחזקאל בן בוזי בגלות בבל לאחר חורבן בית ראשון: “ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי” (יחזקאל טז, ו).

בהמשך לזה, נראה שלא במקרה הפכו טורי השיר “יום בלי ילדינו / הוא יום אחד יותר מדי”, למילים שנדפסו על חולצות במהלך ימי המלחמה (!) כדי לסמל את הקריאה להשבת הילדים החטופים מרצועת עזה הביתה.

עטיפת אלבום שירים של זיו רובינשטיין

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × שלוש =