יציאה מהפנטזיה

מה קורה כשאישה מגלה שדמות משנה מהפנטזיות המיניות שלה קמה לתחייה וחדרה למציאות הלא פנטסטית ברחוב ברמת גן.

סיפור מאוסף הסיפורים של אביבית משמרי מזג אויר מקסים (מסדרת “פטל מקור” בעריכת אלי הירש, הוצאת פטל, 2023).

המערכת

גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי צברו כל כך הרבה ותק בתפקידיהם, שכאשר אמאס בהם איאלץ כנראה לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום בעולמי מעבר לזה שכבר מובטח להם. בסך הכול, אני אישה עם כפות ידיים גסות, שחיי הדמיון שלה אינם מתפענחים בקלות, בטח לא במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובים וחשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, והעבודה שלי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחים וחלכאים בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף. בני ביתי הם טיפוסים נרגנים, התובעים את הארוחות שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ובינתיים, בד בבד, בתוך ראשי ובין רגליי צומחות להן ממלכות כבירות, ארמונות נגדשים בחפצי נוי, שולחנות – במעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא שום בושה.

בהינתן כל זאת, לא ציפיתי שבכניסה לחנות פרחים ברחוב ביאליק ברמת גן אתקל בדמות ותיקה ומוכרת היטב מתוך הפנטזיות שלי – דמות שהמלכותי והבזוי נמזגו בה לאחד. היה זה רב המשרתים של הטרקלין, אשר בדמיונותיי – שכל מטרתם הייתה להביא אותי לידי סיפוק – שימש תמיד בתפקיד שולייתי מעליב. מביך אפילו לנסח מה עשה שם – די לומר כי למשך עשור לפחות ישב בתוך ראשי כעובד זוטר שבזוטרים, תחתית החבית ממש, תמיד רק ממלא מטלות זעירות שסייעו לדמויות אחרות, חשובות הרבה יותר, בדרכן אל העונג. לפעמים נצטווה ללקק מישהו או לחשוף איבר כלשהו לרגע, ותמיד היה מציית בלי המשך, כאילו תענוגו שלו אינו עולה כלל על הדעת.

לרגע עמדתי ונעצתי בו את מבטי, להיווכח שאכן מדובר בו: שיער בהיר, פנים אדמדמות קצת, שפתיים דקות, לסת כבדה, גוף רחב, מבט צייתן. כן, זה הוא. אפילו שם לא היה לו בחלומות. והוא שלח בי מבט בוחן, מרוכז, והסמיק פתאום.

גם הוא מזהה אותי, חשבתי, וזרועותיי החלו מעקצצות. צמרמורת או לחץ? ואולי סתם משב קור מן המקרר הגדול שניצב סמוך לדלפק החנות – קצבייה, של עופות בעיקר, שהציגה חלקי פנים למכביר.

לא רציתי שהאיש יביט בי ומניתי בפני הקצב בקול קצת רם מדי את כל חלקי העוף שבאתי לקנות: ירכיים, לבבות, קורקבנים… לרגע ממושך אבדו לי עשתונותיי. מה עושה רב משרתים דמיוני ומושפל כמוהו בחנות דמוית דוכן-שוק המושכת אנשים שבאים לקנות עופות בזול? במציאות הבדויה שבה הוא מתקיים היה בוודאי שולח משרת נחות ממנו בדרגה לברור לו תרנגולת ישר מן הלול, ואפילו לצוד לו פנינית או חוגלה. ואולי גם כאן הוא רק שלוחה של דמיוני? האם ייתכן שגם אני, כמוהו, לא שוכנת כעת במציאות? הקצב הערה אל תוך שקית לחה קורקבנים וטחולים וחצאי לבבות. בזווית העין הבחנתי שיציר דמיוני ממשיך להביט בי ולחיי בערו.

האם יפנה אליי ויציג את עצמו? אפילו שם לא נתתי לו, לרב המשרתים הוותיק, אף לא כינוי חיבה כמו “דייווי” או “צ’סטר”, כאילו לא היה אלא נער אורווה נקלה. ועם כל זאת אין להכחיש שאני היא היוצרת שלו, חשבתי, ויש לי מלוא הזכות לנעוץ בו שוב את מבטי. וכך, שקית גדושה של ירכי עוף וחלקי פנים בידי, נפניתי והישרתי אליו את עיניי.

בחיים היה גבוה ורחב יותר מאשר בפנטזיה. מצד החסרונות, היה משהו מתוח ביציבה שלו, הרכונה קדימה, ובכתפיו המאומצות, הנוקשות. את שני הצדדים של המשוואה – הממדים המרשימים מצד אחד, המתח והנוקשות מצד שני – לא שיערתי אפילו כאשר היה משרת אותי בחזיונותיי, או ליתר דיוק: משרת את משרתיי.

“את יודעת, גברת, שאת נדחפת קודם בתור”, הוא אמר פתאום בקול נמוך, עיניו מכווצות.

“אני חיכיתי פה עשר דקות”, אמרתי, ומייד השתוממתי על הדריכות והזריזות שניכרו בתשובתי. האם ייתכן שדיברתי כעת עם אחד מיצירי דמיוני? ליבי הלם בי.

“לא, כי נתנו לך לפני כולם. אפשר לחשוב שאת מיוחסת”, הוא ענה. הייתה לו נטייה למשוך את ההברות האחרונות בכל מילה. ניסיתי לנחש את המוצא שלו: איטלקי? אולי רומני? האם ייתכן שיצרתי עולם ואין לי מושג באיזו שפה העולם הזה דובר? בעצם תמיד היה נדמה לי שהם כולם מדברים שם אנגלית. אז למה יש לו מבטא זר בולט כל כך?

“פה אין תור”, אמרה לחלל האוויר בעלת החנות, אישה כבדת בשר עם תסרוקת פן מנופחת. “מי שצריך – הוא מקבל.”

“תודה רבה”, אמרתי בקול קצת רם מדי. שימשיך לריב איתה ולא איתי. הצטדדתי ויצאתי מן החנות אבל הוא הלך מייד אחרי. מיהו ומהו בעצם? בועה של הדמיון. במכת אצבע צרדה אעלים אותו.

“רגע, גברת”, הוא אמר בקול קשה, הולך בעקבותיי על המדרכה.

“אני ממהרת”, אמרתי, וקולי נשמע לי טרוד ואף חרד. הוא גבוה ורחב ממני. רק לפני יומיים או שלושה זימנתי אותו בחלומי, ואז כל נוהגו עימי היה שונה לגמרי. אבל הוא חזק. אם רק ירצה, יכריע אותי בקלות.

“אני רוצה לדבר איתך, אסור לדבר?” אמר בניגון המתמשך שלו. הוא ניצב מולי על המדרכה בשוק העירוני המתקרא רחוב ביאליק, תערובת של אורות צעקניים, מתנות זולות ועלי שלכת. אם יעז לגעת בי אצעק. ואז מה יעשה? יאנוס? המחשבה הצחיקה אותי פתאום.

“רק לדבר”, חזר ואמר.

לראשונה חשבתי: הוא עלול לחשוף אותי. אני לא יודעת למה הוא מסוגל. יצרתי אותו עם ברירת מחדל מטופשת (ללקק אנשים שאינם פנויים להודות לו באותו הרגע), אבל לא טרחתי להכיר אותו באמת.

“נו, בסדר, מה רצית.”

“שלחו אותי אלייך”, הוא אמר. “הם רוצים שאני אגיד לך… זה לא נאה, אמרתי להם, אבל הם התעקשו אז בבקשה תקשיבי גברת”.

הוא מזויף, חשבתי באי נוחות, עכשיו שומעים. במקום דייווי או צ’סטר, הוא קוסטה או ראדו.

“מי שלח?” שאלתי.

“המעסיקים, לא נעים להם לבקש בפה, אז שלחו אותי.”

המשכתי להביט בו.

“הם אומרים, אולי את גברת יכולה להפסיק עם ה… לתת, יכולה להפסיק לתת כל כך הרבה לסטפן?”

“אני לא יודעת מי זה סטפן ומה לתת.”

אלא שאז הוא הסביר לי מי זה סטפן ולמה כוונתו באותה נתינה, והתלעלעתי.

לא היה לי מושג שדווקא סטפן מקבל כל כך הרבה בהשוואה לאחרים, אם כי בדמיונותיי לא הייתי עסוקה כמובן בהשוואת תנאים, מי שצץ בתוך הראש עשה את שלו ואני הודיתי לכולם במידה שווה. לא הייתה לי שום בעיה להפלות לרעה את סטפן דווקא, אחרי הכול הוא היה כרסתן שחצן כבן ארבעים שנהג ליילל בקול את תביעותיו מהנשים שעמלו עליו לגרותו, ומייד לאחר שהנשים נענו לבקשותיו היה מתחיל להתחנן בלחישות בקצב גובר. תמיד ניסיתי לגרום לו להיות קולני יותר ככל שההשתלהבות עלתה, אך הדבר לא הסתייע. דמיוני כשל, הסברתי לעצמי פעם. לא עלה על דעתי שידו של סטפן עצמו בדבר.

ולמה דווקא על סטפן הם מתלוננים? חשבתי, ורב המשרתים כנראה האזין למחשבותיי כי הוא מיהר לענות לי בלי שנתבקש: סטפן לא נעים להם. הוא מצחין. הוא מקלל. הוא מעשן תמיד אחרי מעשה. והם נגמלו מזמן.

יש מעשנים בארמון? פתאום הבנתי כמה דברים אני לא יודעת על ממלכתי. אולי אני מאכלסת את ההזיה הסקסואלית הלא נכונה? מי בעצם משלם משכורת לרב המשרתים הזה?

“היו שמחים להיפטר ממנו, אני לא רוצה להגיד שום דבר, אבל רק שתדעי גברת.”

“להיפטר?”

“שילך, שיסתלק”. אנשים רבים חלפו על פנינו, רובם אוחזים שקיות, ממהרים מחנות לחנות בלי להביט בחלונות הראווה. צריכה פונקציונלית, לא לשם מותרות או עינוג.

“ולמה אמרת שהיית לפניי בתור? אתה לא קונה פה כלום.”

“יקר”, אמר.

חייכתי בעל כורחי. בוודאי נותנים לו תקציב שבועי או חודשי והוא נדרש לעמוד בו. הבטחתי שאשקול, אראה מה אפשר לעשות. ממילא לא רחשתי חיבה רבה מדי לסטפן. גם לא לרב המשרתים החצוף.

ואכן בימים ובלילות לאחר המפגש בחנות העופות ראיתי שוב ושוב בחלומי את סטפן עומד מבויש ובטל ממעש בפינה צדדית, או יושב עגמומי על כורסה בעודו מתבונן באחרים מזדווגים בחדווה, עד שלבסוף הוא נעלם לגמרי. כנראה נשאר בחדר השני לעשן שם.

וערב אחד, מואר יותר מבדרך כלל, שטוף בזיהום האור העירוני של רחוב ז’בוטינסקי, עמדתי בין המון אדם על סף מעבר החצייה הרחב ומישהו משך בשרוולי.

“תודה גברת”, הוא אמר.

הבטתי בו בתדהמה.

“תשמעי, אם כבר אנחנו נפגשנו ומדברים…”

“זה לא מתאים עכשיו”, ניסיתי להשתיק אותו וסקרתי בחרדה את העומדים לידינו.

“את לא חושבת שכדאי לפעמים לעשות שינוי, איזה גיוון? הם ממש רבים לפעמים מי יתחיל! אני מפחד שייגמר להם החשק.”

בחילה אחזה בי – איזו חוצפה מצידו. נענעתי בראשי בתקיפות והבהרתי לאיש שבדבריו כעת הוא חרג הרחק מעבר לתחום סמכותו הזעיר.

“ואולי שלא כל הזמן נצטרך לעשות אותו דבר… את אישה משכילה גברת. יש היום מכשירים, אביזרים, חבלים…”

נפניתי אליו בחדות. “תשתוק!” אמרתי בלי קול. “אנחנו לא לבד פה!”

“אני רואה גברת שגם פה את ככה איך אומרים, סוערת, עם נרווים”, אמר בחצי חיוך.

האור ברמזור התחלף לירוק ועדיין לא חציתי. הוא התייצב מולי, גבו לכביש, רחב כמו בפעם שעברה. היה לי ברור שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.

קראו גם

עוד על ושל אביבית משמרי ב”יקום תרבות”