בוני וקלייד – הנאהבים והלא נעימים

בימים אלו יצא לאור הספר הסיפור של בוני וקלייד ושירים אחרים, מאת בוני פרקר, בתרגום פרופסור שרון ענב, ובעריכת אלי יונה שהוא המו"ל.

בוני פרקר היא בוני מצוות השודדים הנועזים בוני וקלייד, שעליהם נעשה סרט מפורסם מאוד בכיכובם של וורן ביטי ופי דנווי.

והנה ההקדמה לספר מאת ד"ר אלי אשד.

נתקלתי לראשונה בשם, במושג, ובדמויות "בוני וקלייד" בספר־כיס בשם בוני וקלייד (1968), מאת ברט הירשפילד (1923–2004), בתרגומו של רם עודד, בהוצאת ספרי המסתורין. הירשפלד היה מחבר רבי־מכר כמו אקאפולקו, אספאן, וספרים בסדרת דאלאס (על־פי סדרת הטלוויזיה הידועה). כשקראתי את הספר לראשונה, הבנתי שהוא הבסיס לסרט הידוע בכיכובם של וורן בייטי ופיי דאנאוויי. רק שנים לאחר מכן הבנתי שזה היה בדיוק ההפך, הספר התבסס על תסריט הסרט.

 עם זאת, כשקראתי אותו, לא חשתי חשק מיוחד לצפות בסרט, אף שנחשב אז והיום לקלאסיקה של סיפורי פשע. צפיתי בסרט כעבור שנים ולא התלהבתי במיוחד. ובכל זאת יש להודות: הדמויות של בוני וקלייד הן מרתקות, גם כי לזוג הפושעים היה חלק גדול ביצירת המיתוס על עצמם.

בדומה לגנגסטר הראשון ששמו ידוע לנו, וידוע בספרות העולמית – המשורר והמנגן דוד בן ישי, שלפי המסופר בספר שמואל היה במשך תקופה בחייו גנגסטר ומנהיג כנופיה, בעת שנמלט מידי שאול המלך, ונהג להתקיים מסחיטת דמי־חסות מעשירים כמו נבל הכרמלי.

אבל בוני וקלייד לא היו קוטלי־קנים בארצות הברית. הם היו מפורסמים מאוד גם לפני הסרט על חייהם. בעקבות הסרט כתב עליהם ג'ורג'י פיים בלדה ב־1968; עוצבו בגדים בסגנון בוני וקלייד; אנשים נהגו להתחפש לדמויותיהם בנשפי מסֵכות; הופקו עליהם עוד סרטים, חוץ מהמפורסם שוורן בייטי היה מיוצריו; נוצרה סדרת טלוויזיה; נכתבו עליהם סיפורי קומיקס, כולל אחד שבו הם פוגשים את גיבור־העל סופר בוי. בוני וקלייד נהפכו לתופעה.

להתפרסמותם בהחלט עזר שבראשית הקריירה שלהם הזוג היה נאה למדי. זה השתנה לקראת הסוף: לפי הצילומים בוני כבר הייתה אישה די מכוערת ומצולקת בפניה כתוצאה מיריות כדורים רבים לאחר תקופה של בריחה וקרבות שנוהלו עם כוחות החוק.

קלייד בָּארו ההיסטורי לא היה, לטענת מכריו בדאלאס־טקסס, טיפוס כריזמטי כמו השחקן וורן בייטי שמגלם אותו בסרט. הוא היה בחור עלוב למדי, כמעט מפגר בשכלו, ובוודאי חסר כל שאפתנות. הדבר שעניין אותו באמת, לטענת אותם מקורבים, היה לרצוח לשם ההנאה שבדבר. כששדד היה זה לא רק למען הכסף, אלא גם בתקווה שבהזדמנות זאת גם יחסל מישהו. בדרך כלל הסכומים שגנב היו זעירים, עשרות דולרים, ולא יותר משלוש מאות דולר במקרה הטוב. לפחות עד שפגש את בוני.

בוני פארקר לעומתו, לא נהנתה ממעשה הרצח. היא ירתה והרגה לשם הגנה עצמית. אבל היא בהחלט נמשכה לפרסום ולזוהר שנלווים לחיי פושעת מפורסמת – כמעט כמו כוכבת הוליוודית! ואז הוליווד הייתה הוליווד בשיאהּ ולא התחליף הזול והעלוב של המאה ה־21. ואם חלילה העיתונים לא מיהרו מספיק לכתוב על מעשי הפשע שלהם, בוני הקפידה לשלוח להם דיווחים בעצמה וגם צילומים.

תעלול פרסום חביב על בוני ועל קלייד היה לחטוף שוטר, להסיע אותו במכונית שלהם, ואז לשלוח צילום לעיתונות. פעם חטפו שריף והכריחו אותו לנסוע עימם, ואז שלחו צילומים לעיתון, וכל טקסס צהלה ושמחה.

 

מתברר שכמו לגנגסטר הראשון, דוד בן ישי, גם לבוני היו שאיפות ספרותיות. היא הייתה כותבת בלדות ושולחת אותן לעיתונות, שמיהרה לפרסם אותן, אם כי לאו דווקא במדורי הספרות, ולא נראה שבוני התרעמה בגלל זה.

הרבה עבר על שני הטקסנים האלה בחייהם. בוני למשל התחתנה, אבל בעלה נתפס בפריצות, נשלח לכלא, ונעלם מחייה. בוני וקלייד נפגשו בדאלאס כשבוני הייתה בת 19 ועדיין נאה למדי, אם כי בהחלט לא כמו הכוכבת שגילמה אותה לימים בסרט, פיי דאנאוויי. השניים התפעלו מאוד זה מזה, ונוצר בינם רומן, אך לימים התגלה שלקלייד יש בכלל נטיות הומוסקסואליות. אושרם לא ארך זמן רב. קלייד נאסר, אבל אז התגלתה בוני כארכי־פושעת בעצמה, שככזאת תתפרסם, ושכך תישאר בזיכרון הציבור.

היא הבריחה לקלייד אקדח לבית הכלא, וקלייד ברח עימו. הוא הרג בדרך שניים או שלושה סוהרים. בוני חיכתה לו עם מכונית גנובה. הם הגיעו לאוהיו, ושם נתפסו. השותף לתא של קלייד שברח גם הוא, נידון ל־104 שנות מאסר, אבל קלייד – רק 14 שנים, כי השופט ריחם עליו בגלל מראהו הנערי.

בכלא קטע קלייד שתי אצבעות מרגלו, וכך שכנע את שלטונות הכלא שאינו כשיר לעבודה. הוא השתחרר ב־1932 על תנאי, וחגג עם בוני בגניבת מכונית. המכונית נתפסה ובוני נשפטה לשלושה חודשי מאסר.

קלייד, שנמלט, לא טרח לבקר את בוני בבית הסוהר. היא כתבה בלדה עצובה על חברתו של פושע שנמצאת בכלא, מחכה לשווא לביקוריו ושומעת שהוא בוגד בה עם אחרות. כשהיא משתחררת, היא הורגת את האהוב ואת נערתו, ומתאבדת. מן הסתם, שיקף השיר היטב את מחשבותיה של בוני בנידון.

קלייד, בכל אופן, היה עסוק מאוד במעשי שוד שונים עם חברים שונים, ויצר כנופיה. הוא חיסל אנשים שונים, ובהם גם שריף ועוזרו. בזמן שמשטרת מדינות שונות רדפה אחריו, צירף קלייד לכנופייתו את בוני, ששוחררה מהכלא, אבל בו־בזמן גילה שיש לו נטיות הומוסקסואליות. בוני, לעומת זאת, כבר לא הייתה כל־כך נאה, אך פיתחה תיאבון מיני עצום.

עד סוף 1932 רצח קלייד עוד שישה שוטרים, עוד סגן שריף, ושני אזרחים פשוטים, אחד מהם קצב.

בינתיים הצטרף לכנופיה אדם ששימש גם כמאהבהּ של בוני וגם כמאהבו של קלייד, אחד בשם ג'ונס. במרץ 1933 הצטרפו לכנופיה אחיו של קלייד, באק, ואשתו בלאנש, והכנופיה הרצחנית הפכה להיות עסק משפחתי לכל דבר. בוני כתבה בלדות, בלאנש בישלה עבור כולם, והגברים שיחקו פוקר בזמן שהסתתרו מכוחות החוק.

לבסוף גילו אנשי החוק את מקום המסתור והקיפו אותו, קלייד נפצע, אבל הכנופיה הצליחה לפרוץ את הכיתור בקרב יריות ולהימלט. כמה שוטרים נהרגו וחלקם נפצעו. כל זה רק הוסיף להילה הציבורית שהייתה סביב בוני וקלייד.

במקום מצאו שוטרים כמה צילומים שהפכו לאיקוניים: בוני מכוונת רובה לקלייד; בוני מעשנת סיגר. היא התלוננה במכתב לעיתונים שבעצם אינה מעשנת סיגרים אלא רק סיגריות, אבל העיתונים התעלמו מההכחשה וקראו לה "השודדת עם הסיגר".

הם נרדפו מכאן ואילך בידי השוטרים, ונפצעו שוב ושוב בקרבות יריות, אבל איכשהו הצליחו להימלט. לבסוף נורו ונהרגו ב־23 במאי 1934, כשמסביבם נותרה הילה של רוצחים אגדתיים.

הם זכו לשיא פרסומם ב־1968 הודות לסרט שביצירתו השתתף וורן בייטי, ושעל פיו נכתב הספר של ברט הירשפילד. וכך נודע לי עליהם.

אבל, בדיעבד, הדבר המעניין ביותר הוא שהפורצת והפושעת בוני הייתה גם משוררת כותבת בלדות, והבלדות האלו מובאות בספר שהתפרסם עכשיו.

צפו במקדימון הסרט מ-1968: