חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על התערוכה “אדמה, מים, רוח, אש וריקות” במוזיאון טיקוטין

כרזת התערוכה במוזיאון טיקוטין
כרזת התערוכה במוזיאון טיקוטין

בחיפה מערך של שישה מוזיאונים, הממוקמים באתרים שונים בעיר.

מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, בשדרות הנשיא במרכז הכרמל בחיפה, מציג בפני הקהל הישראלי את האומנות והתרבות של יפן ופועל לקידום של ההבנה ההדדית בין ישראל ובין יפן. המוזיאון נוסד בשנת 1959 ביוזמת פליקס טיקוטין (1893-1986), אדריכל, סוחר, ואספן של חפצי אמנות יפניים, יליד גרמניה, אשר מסר למוזיאון את האוסף שלו. עם פתיחת המוזיאון הוקם חבר נאמנים, שבראשו עומדת כיום אילנה דרוקר־טיקוטין, בתו.

אדמה, מים, רוח, אש וריקות” היא התערוכה החדשה של המוזיאון, באוצרותה של ד”ר אתי גלס גיסיס, אשר מציגה יצירות של אמנים יפניים ושל אמנים ישראלים, אשר עובדים בהשראת האמנות היפנית. היצירות מבליטות את המרכיבים של נושא התערוכה ומשלבות ביניהם. העבודות עשויות בטכניקות שונות: ציורים, וידאו ארט, בדים צבועים, הדפסי סטנסיל, קליעת ענפי במבוק, ועוד. 

דבריה המעמיקים ומאירי העיניים של האוצרת ד”ר אתי גלס גיסיס, המלווים את עבודות האומנות, כתובים בשפה יצירתית, ואף כוללים ציטוטים משירים יפניים מן המאות הקודמות.

חלל מוחשך מרווח מארח 3 עבודות וידאו של האמן יוקי היראקאווה, תחת השם “התפוגגות”. לפי התיאור של האוצרת, הצופים בעבודות הווידיאו העדינות של האמן מוזמנים לחוות מצב קיומי של ארעיות, התפוגגות, ושבריריות – מן המלא והנוכח אל הריקות וההיעלמות המוחלטת. באחת העבודות, עלה קפוא נמס לאטו במשך שבע דקות. הנקודות המוארות הן טיפות המים הקפואות, שמפשירות, מתאדות, ונעלמות, עד שבסיום הצפייה מן העלה הגשמי לא נותר דבר, ואולי מלכתחילה לא היה קיים? ד”ר אתי גלס גיסיס מצטטת בהקשר הזה את השיר:

“אגל הטל / על להב העשב / אין לו עוד זמן עד בוא השמש / לכן, רוח סתיו / אנא אל תמהרי” מאת דוגן זנג’י (1253-1200).

“מיזונו קאצונורי הוא אמן וידיאו, שאת יצירותיו ניתן לכנות “ציור דיו בתנועה”, או בקיצור, “ציור וידיאו”. השימוש בטונליות מונוכרומטית ומעבר הדרגתי מן הבהיר אל הכהה הם מן המאפיינים הוויזואליים הבולטים ביצירותיו.” כותבת אתי גלס גיסיס על עבודת הווידאו “ירח”, המציגה עיגול מואר, ובו עלים נעים ברוח.

״ירח״ של מיזונו קאצונורי
״ירח״ מתוך עבודת הווידאו של מיזונו קאצונורי

עצים לוכדים את הירח גם בעבודתה של מאיה כהן לוי, התלויה בשכנות.

״סודות העצים״ מאיה כהן לוי
״סודות העצים״ מאיה כהן לוי

העבודה עשויה בטכניקה של תצלום מקולף. “פעולתה היא מלאכה של גריעה והחסרה, הנכחה של החלל הריק, בניגוד לפעולה האמנותית הקלאסית של הרכבה והוספה. בדרכה הייחודית מצליחה כהן לוי ליצור חיבור בין שתי מסורות יפניות – ציור דיו ואמנות הסטנסיל” – מסבירה האוצרת.

ממול לשתי עבודות הירח העכשוויות האלה תלויים ציורי ירח יפניים עתיקים מן המאות ה- 18 וה-19, מהאוסף הפרטי של איתמר פרוקצ’ה, חתן פרס ישראל בפיזיקה לשנת 2009, אספן אמנות, ובפרט זו היפנית. במגילה מאת סנגאי גיבון (1837-1750), כתוב: “אם אתה רוצה את הירח, קח אותו”.

אם אתה רוצה את הירח קח אותו. צילום חגית בת-אליעזר
אם אתה רוצה את הירח, קח אותו. צילום חגית בת-אליעזר

חלל גדול בתערוכה מוקדש לעבודות הבד של יעל הרניק. אתי גלס גיסיס כותבת על העבודות: “בדומה לציורי דיו יפניים, יוצרת יעל הרניק עולם עשיר של גוונים על ידי שימוש בצבען אחד בלבד, האינדיגו. שלא כמקובל, היא צובעת בדים המאתגרים את הטכניקה ומחליפה את בד הכותנה השכיח במשי וקטיפה. למשי קשה יותר לספוג צבע מאשר לכותנה, ולכן מלאכתה דורשת דיוק וסבלנות רבה. ליצירת סטנסילים מצלמת האמנית שוב ושוב את הבד המקופל ומשתמשת בצילום כסקיצה לחיתוך. חלקים של בדים עוברים פרימה, באמצעותה האומנים יוצרת שקיפות וקלילות, שני המאפיינים החשובים באמנות ובאדריכלות היפניות.”

מרווח נשימה של יעל הרניק. צילום של חגית
מרווח נשימה של יעל הרניק

בעבודה היפה הזאת אני ראיתי את הרוח נושמת בריקות החלק הפרום ומעוררת אדוות במי הבד.

עבודות תחת השם “מחוץ לקופסה” הן פרי של שיתוף פעולה בין עירית אבא, אמנית קרמיקה ישראלית, לבין טאקאיוקי שימיזו, אמן הבמבוק מיפן מהעיירה בפּו, ממלכת הבמבוק.

כלי מחורר עם ענפי במבוק. צילום חגית בת-אליעזר
כלי מחורר עם ענפי במבוק. צילום חגית בת-אליעזר

טאקאיוקי שימיזו גם עשה עבודת במבוק גדולה בחצר הפנימית של המוזיאון, בה במבוק ישראלי מעמק חפר השתלב עם עצי האורן של הר הכרמל. בחצר המאוחדת הזאת התקיימה פתיחת התערוכה החגיגית ביום רביעי 31.5.2023, במעמד ד”ר יושי היגוצ’י, נספח התרבות של שגרירות יפן בישראל, ואילנה דרוקר-טיקוטין. בטקס נשאו דברים יותם יקיר, מנכ”ל מוזיאוני חיפה, ד”ר אתי גלס גיסיס, אוצרת התערוכה, אספן האומנות פרופסור איתמר פרוקצ’ה, ואמנים יפנים וישראלים, משתתפי התערוכה. האמנים מיפן דיברו באנגלית או ביפנית, ואילו ד”ר יושי היגוצ’י, נספח התרבות בישראל, הפליא לדבר בעברית עשירה וצלולה.

היה זה טקס ידידותי חגיגי, ברוח האומנות, המנשבת בעבודות הווידאו העכשוויות, בציורי הדיו עתיקים, בבדי כחול-לבן, שמצמיחה ענפי במבוק עדינים, ומביאה ציטוטים משירים.

הפוסט הקודםחלום ליל קיץ: בלט דורטמונד, המשכן לאמנויות הבמה 31.5.23
הפוסט הבאבוני וקלייד – הנאהבים והלא נעימים
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − אחד =