לרגל צאתו לאור של ספרה הרביעי של המשוררת טלי כהן שבתאי, הספר הדו-לשוני “אישה כמוני A Woman Like Me” בהוצאת ספרי עיתון 77, ששיריו כתובים בשפה עזת-ביטוי, במגוון סגנונות ובנושאים רבים, הנה ראיון של חגית בת אליעזר עם המשוררת.

המערכת

כריכת ספרה של טלי כהן-שבתאי ״אשה כמוני״
כריכת ספרה של טלי כהן-שבתאי ״אשה כמוני״

את מגיבה בשירייך למאורעות: כותבת על מות הדודים שלך, מקדישה שיר לג’ורג’ פלויד, אבלה על האישה, שהתמוטטה בחדר לידה, מתכתבת עם הקורונה. האם תוכלי לספר על ההשפעה של החוץ על כתיבתך, לפרט על נסיבות כתיבתו של שיר מסוים?

שאלתך מזכירה לי את התפיסה בסוציולוגיה על האמונה שאדם הוא יצור חברתי. המושג “חברה” קודם, מבחינה לוגית ואמפירית, למושג “פרט”. פירוש הדבר הוא שהאדם הפרטי ותודעתו אינם, אלא נגזרת של מצבים חברתיים, שיוצרים בנסיבות מסוימות גם את התודעה שאנו מכנים “פרטית” או “אינדיבידואלית”.

על כן, לא ניתן לנתק מאורעות חיצוניים מהעולם הפרטי, ואכן, בספרי האחרון “אישה כמוני A Woman Like Me” עשיתי חיל עם שירים רבים שנוגעים בסוגיות חברתיות, דתיות ופילוסופיות.

על הקשר ביני לבין “החוץ” כתבתי בפואמה “אידיאולוגיה כדרך חיים”:

אִשָּׁה כָּמוֹנִי

מְנַסָּה

לְהִשָּׁאֵר חָפְשִׁיָּה

מִ ן הַחֶבְרָה

וּבוֹ בַּזְּמַן

לִחְיוֹת בָּהּ

כאשר אני חשה שה’קרקע פוריה’ לכתיבת פואמה לנוכח אירוע חיצוני, אני כותבת עליו, ומוצאת במאורע זה מן ההשראה שתיגע בצער האישי שלי.

להלן רשימה חלקית של השירים והפואמות שכתבתי בהשראת החוץ בספרי “אישה כמוני” כדלקמן: תשעה באב בירושלים; פדופילים; צער בעלי חיים; כסף; כיפורים; גושפנקא-מאמר; השקיעה לקראת עליה?; בלעדיות; מחזוריות של ראש השנה; אמונות טפלות; יצר הישרדות של הטבע; בצלם אלוהים; ללכת פתי אחר הסמל; מלחמה בין-גזעית; הקורונה; דוד דויד; פרוזה אינפורמטיבית-הגר”א; דוד הראל; הווית הבחירות; שולי -החברה; טרגדיה בינואר.

לעיתים נדירות אני מקבלת אינספירציה מכתבה בעיתון, כמו השיר שהוזכר בגוף השאלה, ובו אני כדבריך “אבלה על האישה שהתמוטטה בחדר לידה”.

כריכת ספרה של טלי כהן-שבתאי ״תשע שנים ממך״
כריכת ספרה של טלי כהן-שבתאי ״תשע שנים ממך״

לפי עקרונות התפיסה, שנוצרה בתקופת הרנסאנס, שבה הפרט הוא ייחודי, אוטונומי ועצמאי, אנוכי אינדיבידואליסטית לא קטנה, ואתנגד למסורת שאינה לרוחי. אקבע בעצמי במה להאמין ולא אתן לסביבה לקבוע עבורי את השקפותיי. בפואמה “שונה” מספרי הקודם “תשע שנים ממך”, כתבתי את הקטע הבא:

הַנִּסָּיוֹן לְיַשֵּׁר עִמָּהּ קַו

הוּא

לַעַג לָרָשׁ

לְמָסֹרֶת הָאִינְדִּיבִידוּאָלִיזְם וְלַדּוֹמוֹת לָהּ

בְּמִעוּט

כְּמוֹ הַדְּמֻיּוֹת הַדּוֹמוֹת לָהּ מִ”דְּיוֹקָן עַצְמִי בְּמִכְתָּב” שֶׁל הַצַּיֶּרֶת אָמָרִיטָה

שָׁר-גַּל

אוֹ לְגִילוּפִין “Femme aux deux colliers” שֶׁל

קַאס וַאן דּוֹגֶן וּבַר בִּצּוּעַ לְהוֹסִיף גַּם “דּוֹרָה מַאר” שֶׁל פִּיקַאסוֹ.

המשורר עמוס לויתן זיהה את הדפוס האינדיבידואליסטי, שניכר מספרי הראשון “בסבך השחור נמהל ארגמן”, וכך כתב ברשימת הביקורת שלו: “שירה שאיננה מתמסרת בקלות וכפופה לכללי משחק משל עצמה.”

אני מביאה כאן את הפואמה שלי “אידיאולוגיה כדרך חיים”, הממחישה בדיוק רב את יחסי החוץ-פנים שלי.

אִידֵאוֹלוֹגְיָה כְּדֶרֶךְ חַיִּים

נָשִׁים כָּמוֹנִי, כֵּן

נוֹסְפוּ עִם הַשָּׁנִים לְהַאֲפִיל

עַל מָה שֶׁקָּדַם לָנוּ

שֶׁלָּרֹב

אֵינוֹ עוֹלֶה בְּקָנֶה אֶחָד

עִם הָאָגֶ’נְדָּה שֶׁלָּנוּ.

הַנֻּסָּח הַמְּקֻבָּל הוּא

לֹא מָה

שֶׁיַּשְׂבִּיעַ אֶת רְצוֹנֵנוּ-

רְצוֹנֵנוּ? שֶׁלָּנוּ? וּבְכֵן, אֲנִי כּוֹתֶבֶת

בְּגוּף רִאשׁוֹן בִּ נְקֵבָה רַבִּים

כְּדֵי לֹא לְהִ שָּׁמַע

כְּחוֹטֵאת בְּיֻמְרָה

כִּיחִידָנִית,

אוּלָם

אֵין לִי הַרְבֵּה חֲבֵרוֹת לַמַּסָּע הַזֶּה

וְאֵלּו שֶׁכְּבָר עָבְרוּ

תַּחֲנָה אוֹ שְׁתַּיִם

לְפִי

הַ שֻּׁלְחָן

הָ

עָרוּךְ

שֶׁל הַחֶבְרָה

אִשָּׁה כָּמוֹנִי

מְנַסָּה

לְהִשָּׁאֵר חָפְשִׁיָּה

מִ ן הַחֶבְרָה

וּבוֹ בַּזְּמַן

לִחְיוֹת בָּהּ

עִם חֲרָמוֹת בְּגִילָאִים דּוּ סִפְרָתִיִּים

עַד בּוֹאָהּ

שֶׁל גִּיל הַמִּצְוָה

וּמֵעֵבֶר

אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת הָ עֶלְ

בּוֹן

הַמַּר הַזֶּה עַד כֹּה.

אָז! חַס וְתִשְׁפְּטוֹ

אוֹתִי

שֶׁ”יֵשׁ לְכֹּהֵן שַׁבְּתַאי

כְּלָלֵי מִשְׂחָק

מִשֶּׁל עַצְ/מָהּ…”

כְּפִי שֶׁכָּתַב עָלַי עָמוֹס לְוִיתָן.

בָּאתִי

מִתּוֹךְ מַטָּרָה

לְהַשְׂבִּיעַ הַשְׁרָאוֹת

עַל סְמַךְ

הַתֵּאוֹרְיוֹת שֶׁ לִי

לְפִיכָךְ

אֲנִי אוֹסֶפֶת שְׁיָרִים שֶׁל בְּרִיּוֹת מֵהַשּׁוּלִיִּים,

מְאַחֵר שֶׁ

לָהֶם פּוֹטֶנְצְיָאל רַב יוֹתֵר

לִמְעִידָה מִן

הַמֻּסְכָּמוֹת-

בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי!

עִם

חֲמִשִּׁים אֲגוֹרוֹת

בָּאַרְנָק

אֲנִי

חַיָּה אֶת הַמַּעֲשִׂים שֶׁלִּי

שֶׁמָּא

אָפְיִי

יִהְיֶה פִּסֵּחַ וְעֵינַי? עֵינֵי

סוּמָא.

נָשִׁים כָּמוֹנִי, בִּפְרָט

בִּתְחִלַּת הַמֵּאָה

הַחֲמֵשׁ עֶשָׂרֵה

נִרְדְּפוּ וְנִשְׂרְפוּ

עַל הֱיוֹתָן עַצְמָאִיּוֹת וַחֲזָקוֹת בְּהוֹרָאַת

הַכְּנֵסִיָּה הַקָּתוֹלִית

בְּיָמֵנוּ? תּוּכְלוּ לַעֲתֹר

לְבָגָ”ץ.

אִשָּׁה כָּמוֹנִי.

מבחינת העיצוב, יפה בעיניי פרח ההיביסקוס הלבן על הכריכה, שמופיע גם, בלא צבע, בין העברית לאנגלית בספר. מה משמעות הפרח הזה עבורך?

אני מתוודה, שלא הבחנתי בזה כפרח. זה היה לי כקישוט, כמו עדי לא ברור, אך צבעיו כן בלטו לי וישר הבחנתי בפטאליות שהצבע משדר מהעטיפה. בעיניי זה היה עיטור שמשלים את הקומפוזיציה של התמונה שלי בעטיפה. לא נתתי לכך תשומת לב עד שקראתי את שאלתך, וודאי לא התבקשתי לתת על כך את הדעת אחרי שהספר פורסם. את הראשונה שמגלה רגישות כה גבוהה לפרח ההיביסקוס בספרי.

פניתי למיכאל בסר, מעצב הספר, וכך הוא כתב לי:

“שלום טלי

אם את שואלת מדוע השתמשתי ו״שתלתי״ את הפרח בכריכה – התמונה ששלחת לי הזכירה לי דיוקן עצמי של פרידה קאלו שאת מזכירה אותה. כשצרפתי את הפרח, הצילום הפך, לדעתי לעבודה חזותית (קולז׳), שמזכירה יותר את הדיוקן שלה, דיוקן כלשהו שטבוע בזיכרון, אולי אוסף דיוקנים… ההיביסקוס נבחר לא בגלל משמעות נסתרת, אם כי אפשר לייחס לו חושניות ומסתורין, אלא בגלל הגודל והפריסה שלו. הצבע הלבן של ההיביסקוס עדיף היה בעיני על האדום הנפוץ יותר, כדי שלא יבלוט בהגזמה, כמו כן הוא השתלב כך נכון יותר בצילום השחור לבן.

מקווה שעניתי לך

בברכה מיכה”

תספרי, בבקשה, על השירים המתורגמים לאנגלית. איך נוצר הקשר עם המתרגם דניאל בן-טל? איך נבחרו השירים לתרגום? היכן פורסמו השירים במקור העברי?

דניאל ואנוכי מכירים מעל שתיים עשר שנים. הוא במקור מבריטניה. הוא עיתונאי, שעבד בין היתר ב”ג’רוזלם פוסט” ובעיתון “הארץ” במהדורה הלועזית. הוא היה כעזר לבטא את כתביי בשפה האנגלית. אין זה מפתיע שספרי בתוכו כולל שירה אנגלית, כי כל ספריי הם דו לשוניים.

דניאל הצליח להשיג את השפה שלי. לא פעם מלאכת התרגום של שיריי והאופן בו תירגם עוררו בי השתאות. חשבתי שאני לא ניתנת לתרגום. חשיבה זו הינה נגזרת של תחושתי, שאני יציר בודד בעולם. הוקל לי שטעיתי. מפני שכל פעם מחדש הוא העתיק את תאומו הלועזי של השיר בעברית בצורה יוצאת דופן. תחילה הוא תירגם שלא לצורך הספר, וכאשר נוכחתי בכישוריו, גייסתי אותו לתרגם את החלק של השירה באנגלית בספרי.

החלק האנגלי בספרי מכיל את הפואמות שטרם תורגמו מספרי השלישי “תשע שנים ממך”, ושירים ופואמות מספרי החדש “אישה כמוני A Woman Like Me”.

השיר “הייתי פה”, שמהווה לפי דברייך “אחרית הדבר של ספר זה” מרשים מאוד. אשמח לפרסם כאן שיר חדש שלך, שנכתב לאחר השליחה של “הַטְּיוּטָה לַהוֹצָאָה”.

אצטט כאן קטע מהפואמה “הייתי פה”, המשמשת כאפילוג לספרי “אישה כמוני A Woman Like Me”, הכולל את הביטוי הַטְּיוּטָה לַהוֹצָאָה”:

פָּנִים נוֹסָפוֹת לָעִנְיָן, צִיּוּנוֹ שֶׁל

הַסּוֹף יְאַפְשֵׁר לִי לִהְיוֹת

קוֹנְקְרֶטִית מַעֲשִׂית

קְרִי, לָתֵת עִתּוּי לִשְׁלֹחַ אֶת

הַטְּיוּטָה לַהוֹצָאָה

עִם פָּנִים הַמַּבִּיטוֹת קָדִימָה

אֶכְתֹּב אֶת

הַמָּסָה הַבָּאָה.

הטיוטה שלי יפה מתמיד. חומרי הגלם משמשים אותי כיאה, כך שעיבדתי אותם כבר למוצר מוגמר, אך עדיין רבה העבודה.

אני כותבת את ספרי החמישי. ספר זה יהיה שונה משאר ספריי פרט לספרי הראשון “בסבך השחור נמהל ארגמן”, וכולו שירה קצרה.

הפואמות שלי מתפרסות על שניים ואפילו שלושה עמודים. אך לא בספרי העתידי. אורכם של השירים בו לא יעלה על עמוד אחד. ישנה תחושה של קוהרנטיות הן חזותית הן במבנה השירים והן בסגנון. הייחוד הנוסף הוא שכל שיר מסתיים באמרת כנף או לחילופין בסיומת בעלת מסר/תובנה חריפים וחדים. אביא כאן שיר מספרי שבכתובים, שטרם נוקד.

התקף דיסוציאציה***

תִּסְלְחִי (לִי) אִמָּא!

(אֲנִי ) לֹא יוֹדַעַת שֶׁל מִי

הַדִּמְעָה הַזּוֹ אֲגָלִים אֲגָלִים

בְּמוֹרַד לֶחְיִ (י)

מוּל

יְרוּשָׁלַיִם בִּמְלוֹא הֲדָרָהּ

מֵחַלּוֹנִ(י)

כָּל מִלַּת שַׁיָּכוּת

תִּתְקַּבֵּל בְּרֶגַע שֶׁל

זֶה הָעַכְשָׁו

רַק בְּהַטָּיַת

גּוּף שֵׁנִי

וַאֲפִילוּ

שְׁ לִישִׁי

רַק אַל תְּבַקְּשִׁי מִמֶּנִּי

לוֹמַר “אֲנִי”.

***דיסוציאציה (בעברית: היפרדות או ניתוק) מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע כמו לזהותו של האדם לעצמו.

כתיבתך על אלוהים ייחודית, רבת פנים, ישירה, אף וכחנית. האם תוכלי לפרט?

ראשית, אני מסכימה עם ההבחנות אלה, ובהמשך תשובתי אביא דוגמאות מפואמות מספרי “אישה כמוני A Woman Like Me” של דיאלוגים ביני לבין אלוהים.

שנית, אני מזדהה עם דברי המבקר של הספר “ביום שנולד הבעש”ט נשרף הגיהנום” – אנתולוגיה של הסיפור החסידי בעריכתו של בנימין שבילי, שטען שיש מאמינים שחיפשו קשר חדש עם האל והמסורת, אישי יותר, בלתי אמצעי ולא מופשט ומוכתב מראש, רוחני ופסיכולוגיסטי יותר מאשר הלכתי וחמור סבר. במידת מה אפשר למצוא גישה זו בדיאלוג שלי עם אלוהים.

שלישית, בסופו של יום, אגלה! אני ישנה עם האלוהים שלי עם תחינה אחת ו”שמע על המיטה”, אני בן-אדם מאמין, אחרי הכול.

רביעית, עברו כארבע-חמש שנים מאז ההתכתבות שלי עם אלוהים בשנים 2018 – 2021, בפואמות, שכונסו בספר. בהמשך אצטט דוגמאות מהפואמות האלה, וכאן אביא שיר טרי, שנכתב החודש, ומציג את תפיסתי הפילוסופית העכשווית של הבריאה ושל אלוהים בראי הזמן.

לְעוֹלָם לֹא נִהְיָה בְּנֵי חוֹרִין

לֵיל סֵדֶר הַשָּׁנָה

אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת

שֶׁאָנוּ בְּנֵי חוֹרִין

כָּל עוֹד יֶשׁ לִי

גּוּף בְּהַשְׁאָלָה, לְרַבּוֹת

נְשָׁמָה לְהַחֲזִיר בִּימֵי הָרָעָה וּשְׁנֵי צְלָמִים

הַגָּדוֹל מִן הַיְּסוֹד וְהַקָּטָן מִן הַמַּלְכוּת

הַמִּסְתַּלְּקִים מִן הָאָדָם

בְּקֵץ הַיָּמִים.

לֹא נוּכַל לִהְיוֹת

לְעוֹלָם

בְּנֵי חוֹרִין

כְּשֶׁיֶּשְׁנָהּ תּוֹרָה

אַחַת הַמּוֹרָה

לְכָל יְהוּדִי

הֶתֵּר לִהְיוֹת עֶבֶד

לֶאֱלֹהִים אֶחָד.

כְּדִכְתִיב:”כִּי-

עֲבָדַי הֵם”

לְאָדָם אָסוּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כָּל שִׁיּוּךְ וְיִחוּס

לְעַבְדוּת כְּלָל

גַּם לֹא לְשָׁם יִרְאַת שָׁמַיִם!

וְיֵשׁ שֶׁזֶּה יִתְבַּצֵּעַ

בְּעִקָּרוֹן ל/מַעֲשֶׂה וְהֵן לַהֲלָכָה!

אֲנִי מְבִינָה ש

הָעָם הַיְּהוּדִי נוֹצַר מִתּוֹךְ יְצִיאָה מִ”שִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם”, וּבִטֵּא מִיּוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן יַחַס מְיֻחָד לְעֵרֶךְ “חֵרוּת הָאָדָם”.

אַךְ בּוֹא נַסְכִּים, שֶׁאֵין בְּכָךְ דַּיָּם לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי

לַחְשֹׁב אַחֶרֶת

כְּשֶׁאֲנִי

אשיר בְּלֵיל הַסֵּדֶר שָׁנָה הַבָּאָה:

“עַתָּה בְּנֵי חוֹרִין, בְּנֵי חוֹרִין”.

עתה אביא 5 דוגמאות של ההתכתבות שלי עם אלוהים מתוך הספר “אישה כמוני A Woman Like Me”.

1. מתוך הפואמה “כיפורים”:

אֵינֶנִּי

מַסְכִּימָה עִמְּךָ אֲדוֹנָי וְכִי תָּכְנָן שֶׁל

הַסְּלִיחוֹת נוֹשֵׂא

אֶת אַפְסוּת הָאָדָם מוּל בּוֹרְאוֹ/בְּעֵת שֶׁנִּבְרֵאנוּ מִצַּלְמְךָ הַאִם רַק אֲנִי מְשִׂימָה לֵב לָאַבְּסוּרְד שֶׁבַּדָּבָר?/עִנּוּי

הַגּוּף לְצֹרֶךְ הִתְעַלּוּת וְהִטַּהֲרוּת הַנֶּפֶשׁ וְלֹא

מִטַּעֲמֵי אֲבֵלוּת גּוֹבֵל

בְּאַקְט פְּסִיכוֹטִי מַשֶּׁהוּ, זֶה

מִתְגַּבֵּר מִשָּׁעָה 17:40 י’ בְּתִשְׁרֵי עַד צֵאתְךָ

בַּיּוֹם לְמָחֳרָת בְּשָׁעָה 18:51/הָיִיתִי שְׂמֵחָה לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינַי מוּל מִי אֲנִי צָמָה וּמוּל מִי אָבִי פּוֹקֵד אֶת מִגְוַן קִטְעֵי פְּסוּקִים, תְּפִלּוֹת וּפִיּוּטִים שֶׁל

הַסְּלִיחוֹת הַ מַּתְחִיל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל

הַמְּבִיאִים

אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים כַּמָּה יָמִים קֹדֶם בִּשְׁבִיל

שֶׁאַגִּיעַ אֵלֶיךָ מוּכָנָה לְבוּשָׁה בְּלָבָן וְסוֹפֶרֶת דַּקָּה אַחַר דַּקָּה מָתַי אוּכַל לְהַתִּיר אֶת אַרְבַּעַת

הָאִסּוּרִים הַ מְּיַחֲדִים אוֹתְךָ. בִּמְיֻחָד – מַגְּפֵי עוֹר שֶׁקָּנִיתִי לָאֲרוּחָה מַפְסֶקֶת.

2. מתוך הפואמה “הוויית הבחירות”:

אֲנַחְנוּ כַּמָּה יָמִים טֶרֶם/הַבְּחִירוֹת לַמֶּמְשָׁלָה:

נִרְאֶה כִּי /אֱלֹהִים הוּא סְפִּין תִּקְשָׁרְתִּי בָּעִנְיָן /הַזֶּה/בֵּין מֶמְשָׁלָה חִלּוֹנִית לְ

מֶמְשָׁלָה מְשִׁיחִית./לִשְׁמֹר עַל הַצִּבְיוֹן הַיְּהוּדִי /וּבַד בְּבַד לְאַפְשֵׁר

פְּלוּרָלִיזְם /זוֹהִי אִידֵיאָה אוֹפְּצְיוֹנָלִית /אַךְ לֹא מַמָּשִׁית

3. מתוך הפואמה “מסר”:

לִטְעוֹת זוֹ חֻלְשָׁה אֱנוֹשִׁית. לִסְלֹחַ זוֹ מַעֲלָה אֱלֹהִית קַיָּמוֹת גִּישׁוֹת שֶׁאֵינָן מַבְחִינוֹת בֵּין סְלִיחָה אֱנוֹשִׁית לֶאֱלֹהִית/הַצֹּרֶךְ שֶׁל הָאָדָם/לְבַקֵּשׁ וּלְקַבֵּל סְלִיחָה עַל חֲטָאָיו מִיֵּשׁוּת עֶלְיוֹנָה /הוּא צֹרֶךְ רֵטוֹרִי./לְעֻמַּת זֹאת יוֹתֵר מֻרְכָּב הַצֹּרֶךְ לִסְלֹחַ אִישׁ /לְרֵעֵהוּ בְּעִנְיָן זֶה בִּמְיֻחָד.

4. מתוך הפואמה “בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה – נִסְפָּח לְיוֹם הַכִּפּוּרִים”:

הַצּוֹם, בּוֹ מְעַנֶּה עַם שָׁלֵם

אֶת גּוּפוֹ זוֹהִי טְרָאוּמָה שֶׁלֹּא תְּסֻלָּא בַּפָּז/לֹא בִּכְדִי נֶעֶרְכוּ כּוֹחוֹת שֶׁל מָדָ”א /בְּכוֹנְנוּת גְּבוֹהָה

לְשָׁעוֹת אֵלֶּה/בָּהֶן הַבְּרִיּוֹת מִשְׁתַּמְּשׁוֹת/בַּצּוֹם כְּמֵרוּק לְמַצְפּוּנָם /וּלְמוּסָר לָקוּי שֶׁעָלוּל לִהְיוֹת חֵלֶק מֵאִישִׁיּוּתָם /אוֹ מִ דְּפוּס הִתְנַהֲגוּתִי/אַךְ הַדַּעַת

אֵינָהּ רְפַת שֵׂכֶל וְהֶחְכִּימָה לְהַבְחִין מִבֵּינֵיהֶם אֶת הַנָּקִי בָּאָדָם/נִתָּן לְפַשֵּׁט זֹאת בְּעָגָה פְּשׁוּטָה

אַךְ דָּבָר זֶה אֵינוֹ מַשְׂבִּיעַ אֶת מְלוֹא כַּוָּנוֹתַי/בְּנֵי אָדָם מְעוֹדְדִים בְּשָׁעוֹת אֵלּוּ אֶת אַפְסוּת הָאָדָם

אֶל מוּל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁשִּׁלְטוֹנָהּ שֶׁל הַסְּלִיחָה בַּתָּנָךְ הוּא רַק שֶׁל הָאֵל.

קְרִי, הַסְּלִיחָה אֵינָהּ יְכֹלֶת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שָׁם./מֵחַד גִּיסָא,

רַק בִּימֵי הַבֵּינַיִם הִתְרַחֵב הַשִּׁמּוּשׁ בְּמֻשַּׂג הַסְּלִיחָה/לַתְּחוּם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

בָּעֵת הַחֲדָשָׁה, בְּעִקְבוֹת לְשׁוֹנוֹת אֵירוֹפָּה, נֶעֶשְׂתָה הַמִּלָּה סְלִיחָה בִּטּוּי הִתְנַצְּלוּת /וְכֵן מִלַּת נִימוּס לַהֲסָבַת תְּשׂוּמַת הַלֵּב לִפְנֵי שְׁאֵלָה אוֹ בַּקָּשָׁה.

מֵאִידָךְ גִּיסָא,/עַל מְנַת לְהֵיטִיב עִם מַצְפּוּנוֹ שֶׁל הָאָדָם וּלְהָקֵל עָלָיו

שֶׁאֵין דְּבַר הִתְנַצְּלוּתוֹ אַקְט רַק בֵּינוֹ לְבֵין הָאֵל הַשּׁוֹפֵט/יֶשְׁנָהּ –

הַמְּחִילָה! הַמְּחִילָה כְּבָאָה מִ

סִפְרוּת יְמֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי שָׁם אִזְכּוּרָהּ רִאשׁוֹנִי, /וְהִיא פְּעֻלָּה אֱנוֹשִׁית וֶאֱלֹהִית כְּאֶחָד,

עִמָּהּ נִתָּן לְבַטֵּא בֵּין אָדָם לְאָדָם לְהַבְדִּיל/מֵהַסְּלִיחָה שֶׁעַל פִּי

הַפַּרְשָׁנוּת הַמִּקְרָאִית הִנָּהּ בְּחֶזְקָתוֹ שֶׁל/הָאֵל הַשּׁוֹפֵט

וְאִלּוּ הַמְּחִילָה מְהַוָּה כְּאַקְט חֻלִּין בֵּין /אָדָם לְרֵעֵהוּ./בַּשָּׁעוֹת הָאֵלּוּ מַמָּשׁ, אֲנָשִׁים

עוֹטִים אֶת הַסְּלִיחָה מִמְּקוֹמָהּ הַטִּבְעִי /וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ כְּמוֹ הָיְתָה פְּרוּצָה/זֶה לֹא מְקֻבָּל עָלַי.

אַךְ עִם זֹאת /כָּעֵת נִתָּן לִנְשֹׁם לִרְוָחָה וּלְהַצִּית

סִיגַרְיָה.

5. מתוך הפואמה “בצלם אלוהים”:

אֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה?

“כִּי בְּצֶלֶם אֵלּוּ הַיָּם

בָּרָא אֶת הָאָדָם”

כִּמְנֻסָּח,/אָנֹכִי נִקְרֵאת אָדָם

עַל שֵׁם הָאֲדָמָה /וּמַדּוּעַ קְרָאוּהוּ לִי כְּאָדָם עַל שֵׁם הַחֵלֶק הַנָּמוּךְ

בְּיוֹתֵר שֶׁבַּבְּרִיאָה? עַל זֹאת אֲנִי מֻחְמֵאת./ מִמֵּילָא/הַשָּׁמַיִם לֹא בָּרֵי הַשָּׂגָה./וְעִם זֹאת בּוֹ בַּזְּמַן כָּאָדָם זוֹכָה אֲנִי /לַיַּחַס הַמְּרוֹמָם וְהַנִּשְׂגָּב שֶׁהַתּוֹרָה מַעֲנִיקָה לִי/

עַל/שֶׁבּוֹרֵא עוֹ לָם בָּחַר/בִּי בְּצַלְמוֹ כִּדְמוּתוֹ וּבָזֹאת פּוֹסַחַת/עַל אַפְסוּתִי אֶל מוּל הָאֵל?/ אֲנִי מֵיטִיבָה עִם הַצְהָרוֹת/אִירוֹנִיּוֹת כְּגוֹן זוֹ/אַךְ/כָּל עוֹד אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַרְאֵהוּ שֶׁל אֱלֹהִים/אֵין זֶה מְעַנְיֵן אוֹתִי שֶׁאֶפְשָׁר לְדַמּוֹת צוּרָה/ לְיוֹצְרָהּ/כְּמוֹ טִיט בְּיַד הַקַּדָּר

וּלְהַנִּיחַ לִי לְהַרְהֵר עַל הַפָּרָדוֹקְס

הַזֶּה:אִם כָּךְ, אֱלֹהִים יָכוֹל/

לִלְבֹּשׁ אֶת הֶחָזִיָּה שֶׁלִּי/לְהַסְנִיף סִיגַרְיָה וּלִהִתְעַמֵּת עִם/הַ מַּחְשָׁבוֹת הָאָבְדָנִיּוֹת שֶׁ פּוֹקְדוֹת

אוֹתִי/בִּירוּשָׁלַיִם – הֵיכָן

שֶׁהַהִתְגַּלּוּת הָאֱלֹהִית בָּעוֹלָם

שׁוֹכֶנֶת, כִּבְיָכוֹל./וְאִם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים נִבְרֵאתִי/מִפֹּה אֶפְשָׁר לְהַ

מְשִׁיל זֹאת בְּמָשָׁל/שֶׁל בַּעַל מְלָאכָה הָעוֹשֶׂה בַּחֹמֶר

כְּתַאֲוָתוֹ/וְעַל כָּךְ נִקְרָא “כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר”/אַךְ הַאִם עָלַי לְהוֹקִיר

כִּי אָנֹכִי/בִּידֵי ה’ כְּמוֹ הַחֹמֶר בְּיַד הָאָמָּן?/וְעוֹד עַל זֶה נֶאֱמַר כִּי נִבְרֵאתִי בְּצַלְמוֹ./בֶּטַח וּבֶטַח שֶׁלֹּא.

טלי כהן שבתאי
טלי כהן שבתאי

קיראו גם

ישנה טלי אחרת: חגית בת אליעזר על טלי כהן שבתאי

טלי כהן שבתאי בלקסיקון הספרות

דף הפייסבוק של טלי כהן שבתאי

6 תגובות

  1. תודה. זה מרשים מאד. טלי כהן שבתאי עוברת כמשוררת רצינית עם אמירה מאד מאד ייחודית.

  2. תשובות יפות מאוד של כהן שבתאי לשאלות מפתיעות ששואלת בת אליעזר.
    בעיניי שירתה של כהן שבתאי שרוייה במתח שיוצרת יצירה אקזיסטנציאליסטית שאינה נשמעת לעקרונות האקזיסטנציאליסטיים, אך עדיין יכולה להיות מוכתרת כשירה אקסיסטנציאליסטית; במובן מסויים זו שירה אקזיסטנציאליסטית המיוחדת בכך שהיא גוברת על ה’אקסיסטנציאליזם’.
    צדוק

  3. אני עוקב שנים רבות אחר כתיבתה של המשוררת טלי כהן שבתאי. שירתה נוגעת במציאות ומשקפת עולם פנימי משלה במקביל, והמפגש הזה פעמים רבות מדליק ניצוצות. זה מה שצריכה לעשות שירה אמיתית. קיראו אותה!

  4. שיריה של טלי כהן שבתאי מעידות על נשמה צעירה תמיד המחפשת את מקומה הכן והראוי בתוך החיים באשר הם המתרחשים בכל מקום וזמן שהיא פוגשת, כולל המטאפיסי מתוך עולם המסורת היהודית.
    אהבתי מאד את אחיזתה בריטואל יום יומי בלילה במיטתה. לבקש תחינה אחת ולומר שמע ישראל. עוגן זה מסביר ומאיר לי את דמותה של טלי כמשוררת יחודית וכאישה יהודיה ועם זאת אישה אוניברסלית. תודה לבת אליעזר על הראיון .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 4 =