אילן ברקוביץ על ספרו החמישי של דויד לידר ״חלמתי שאני מנגן על גופך״.ועל שיר ספציפי שם שעוסק במסע לזיכרון האנושי.

המערכת

כריכת ספרו של דויד לידר ״חלמתי שאני מנגן על גופך״
כריכת ספרו של דויד לידר ״חלמתי שאני מנגן על גופך״

אני חי / דויד לידר

אֲנִי חַי בִּתְקוּפָתוֹ שֶל אָסָף

הַיַּרְקָן הָאַדְמוֹנִי שֶמַּקְלִיד עַל הַקֻּפָּה

וּמַמְלִיץ עַל אֲבַטִּיחַ.

אֲנִי חַי בִּתְקוּפָתָהּ שֶל אֱלִינוֹר

הַפְּקִידָה בַּדֹּאַר שֶמַּחְתִּימָה אוֹתִי

עַל דֹּאַר רָשוּם לְחֵיפָה.

אֲנִי חַי בִּתְקוּפָתוֹ שֶל שׁוּקִי

הַמּוֹרֶה לְבִּיּוֹלוֹגְיָה שֶמַּלְהִיב תַּלְמִידִים

לְהִתְבּוֹנֵן מִבַּעַד לַעֲדָשַת מִיקְרוֹסְקוֹפּ.

וַאֲנִי נִזְכָּר בְּפֵרוּשוּ שֶל הָרַמְבָּ”ן –

מְקוֹמוֹת בְּמַסָּעוֹ שֶל אַבְרָהָם כְּסִימָן לַבָּאוֹת

וְחוֹשֵב עַל רְגָעִים נוּגִים מִנְּעוּרַי.

חִידוֹת אִזְמַרְגָּד מִתְנוֹצְצוֹת בָּנוּ

לְעֵינֵינוּ.

הָבָה נִהְיֶה רְאוּיִים.

השיר “אני חי” לקוח מתוך ספר שיריו החדש, החמישי, של המשורר דויד לידר (יליד 1975, פרדס חנה) “חלמתי שאני מנגן על גופךְ” (2022, הוצאת אשכולות פואטיקה, עריכה שוקי גוטמן, עמ’ 32). בגב הספר ציין העורך כי הספר “מבטא מערכת יחסים מורכבת ומעמיקה עם המוזה בניסיון להתקרב אליה, לתהות על קנקנה ולברר את משמעות קיומה”.

זו בהחלט נקודת מבט אפשרית על שירי הספר, אך לדעתי היא לא היחידה ואולי גם לא המעניינת ביותר. אחת המילים החוזרות בעשרות שירי הספר היא המילה “נזכר”, שנסובה על זיכרונותיו של המשורר ממראות תשתית בחייו, בילדותו, במקומות שבהם טייל או שבהם שהה. המסע אל הזיכרון בספר הזה הוא ייחודי, משתהה, לא ממהר, ומאפשר לנו הקוראים לעצור לרגע את מרוץ החיים ולהקשיב לקולו. מומלץ בהקשר הזה לקרוא שירים מהספר כגון “כיכר אנטין” (על אוניברסיטת תל אביב בעמ’ 34); “הברוש” (עמ’ 37); “הרמז” (עמ’ 41); “דקות שירה” (עמ’ 51); ואחרים.

בשיר שבחרתי להביא כאן נוכל לראות איך המבט ההיסטורי של המשורר דויד לידר מצליח לנוע בין זמן ההווה לבין התקופה הימי-ביניימית ולחבר ביניהם באמצעות הזיכרון, אהבת המסעות, והחיפוש אחר משמעותם. המעבר בין היומיום כמו בטורים “אני חי בתקופתו של אסף הירקן האדמוני” ו”אני חי בתקופתה של אלינור הפקידה בדואר”, בין המדע כמו בטורים “אני חי בתקופתו של שוקי המורה לביולוגיה”, ובין ההיסטוריה היהודית והארץ-ישראלית, שבאה לידי ביטוי בבית הרביעי של השיר עם ההיזכרות בפירושו של הרמב”ן (1270-1194) על משמעות המקומות במסעו של אברהם, אבי האומה העברית, כסימן לבאות, כל אלה יוצרים בשיר סינרגיה מרתקת. או, כלשונו של לידר, “חידות איזמרגד” המתנוצצות לנגד עינינו.

השיר נחתם במשאלה לא בהכרח ברורה, אלא נתונה לפרשנות בעצמה: שנהיה ראויים. נשאלת השאלה – שנהיה ראויים למה? אולי מתכוון המשורר שנהיה ראויים לשאת את מסע ההיסטוריה על כתפנו, או לחוש את רגעי היומיום בחיינו באותו העומק שבו ההיסטוריה יכולה לבאר אותם?

כך או אחרת, שירת המסעות של דויד לידר, שנוסף על היותו משורר הוא גם שחמטאי ופובליציסט, ראויה לקשב מצדנו.

קיראו גם:

דוד לידר בלקסיקון הספרות העברית

דוד לידר בראיון עם ראובן שבת

דף הפייסבוק של דוד לידר

דוד לידר כותב ב”יקום תרבות”

דוד לידר צילם ראובן שבת

תגובה אחת

  1. “חִידוֹת אִזְמַרְגָּד מִתְנוֹצְצוֹת בָּנוּ”. הטבע האנושי החידתי והמורשת שהונחלה ע”י אבי האומה. נראה שכוונת השורה האחרונה היא שנהיה ראויים למורשת זו. חושבני שנהיה ראויים רק אם נאמץ את ערכי המוסר והצדק של היהדות ולא את ערכי אתה בחרתנו והבטחת לנו הארץ על חשבון אחרים. תודה לאילן ולמשורר וגם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 1 =