כוחו של הבלש הספרותי נובע בעיקר מכושרו השכלי בהסקת מסקנות, המאפשרות לו לפתור תעלומות על סמך תצפית אובייקטיבית, נקיה מדעות קודמות.
שרלוק הולמס לעולם אינו משתמש בהיגיון דדוקטיבי, כלומר על סמך תיאוריה ומשם מחפש את הביסוס לה בראיות, בפתרון תעלומת פשע.
במקום זאת, הוא משתמש בחשיבה אינדוקטיבית, בהיסק מתוך ממצאים אותם הוא מזהה, ועל פיהם הוא בונה השערה ותאוריה לפתרון תעלומה. היסק אינדוקטיבי מתחיל בתצפיות המייצרות הכללה ותיאוריה.

סיפור הגמל הסומא שמקורו בתלמוד

אמר רבא אמר רבי יוחנן כל מקום שהן הולכין נעשין שרים לאדוניהן ת”ר מעשה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל והיה שבאי מהלך אחריהם ק״ד א”ל אחד מהם לחבירו גמל שמהלכת לפנינו סומא באחת מעיניה וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד ישראל ואחד נכרי אמר להן [שבאי] עם קשה עורף מאין אתם יודעין אמרו לו גמל מעשבים שלפניה מצד שרואה אוכלת מצד שאינה רואה אינה אוכלת וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן של יין מטפטף ושוקע ושל שמן מטפטף וצף ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד נכרי ואחד ישראל נכרי נפנה לדרך וישראל נפנה לצדדין רדף אחריהם ומצא כדבריהם בא ונשקן על ראשן והביאן לביתן ועשה להן סעודה גדולה והיה מרקד לפניהם ואמר ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו ובכל מקום שהן הולכים נעשין שרים לאדוניהם ופטרן [והלכו] לבתיהם לשלום (איכה א, ב)

פסע לו גמל בשבילי הכרמל, כך מסופר במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי, עמוס על דבשתו שתי נאדות ואחריו השתרכו שני שבויים יהודיים והשובה שלהם. שוחחו ביניהם השבויים, ואמר האחד לחברו: גמל זה שמהלך לפנינו סומא הוא בעינו האחת, והנאדות שהוא טעון בהן, אחת של יין ואחת של שמן. ושני הנוהגים בגמל אחד ישראל והשני נוכרי.

השובה, שהקשיב לשיחתם, עצר אותם וביקש לדעת כיצד יודעים שבוייו כי הגמל שצועד לפניהם עיוור בעינו האחת. והנה ההסבר שקיבל השובה מהשבויים היהודים: מכך שהיה הגמל מלחך עשב רק מצד אחד של השביל הסיקו כי הגמל אינו רואה את העשב בצד השביל מצד עינו הסומא; מתוך כך שטיפות שניגרו מהנאד האחד נספגו בקרקע, הסיקו כי יין הוא; מתוך הנאד השני ממנו נזלו טיפות, נותרו על החול ולא נספגו בו, הסיקו כי שמן הוא הממלא את הנאד; ומדרך שנוהג הגמל שהולך בצד הדרך, זה דרכו של בן ישראל, בעוד הנוכרי הולך שופי בדרך.

שמע השובה את ההיסק האינדוקטיבי בירך את האלוהים ושיחרר את השבויים.

המחפשים את שורשיו של הסיפור הבלשי המודרני הראשון, שכתב אדגר אלאן פו ב-1841, הרציחות ברחוב מורג, מצביעים על אגדה זו כגרסה ראשונה, ממנה השתלשלו מספר גרסאות ומקורות שהזינו את אדגר אלאן פו, ובמסירה גם את ארתור קונאן דויל ושרלוק שלו, בדרך ההיסק הנפלאה. הם רואים בסיפור התלמודי את תחילת הדרך הארוכה שאפשרויות לגלגוליה בספרות ובפולקלור, מוצגים על ידי חוקרי הספרות.

סיפור שלושת הנסיכים בני המלך מסרנדיפ שמקורו בפרס

אותו גמל​ סומא תלמודי התגלגל, כמעט כלשונו, בסיפורם של שלושת הנסיכים בני המלך מסרנדיפ, היא ציילון (סרי לנקה). הסיפור התפרסם בוונציה במאה השש עשרה בהשפעת סיפורי עם מהמזרח, ה- orient, הגדרה רחבה ונזילה בדמיון האירופאי של אזור גיאוגרפי בין הודו, פרס, והסהר הפורה, שחלקו היה בעת פרסומו של הסיפור בוונציה תחת שלטון האסלאם. זהו סיפור פרסי שהתגלגל לאירופה כפי שהתגלגלו סיפורי אלף לילה ועוד לילה לצרפת, באמצעות מסירה של בני המזרח שידעו את השפה הצרפתית או האיטלקית, והזינו את הצמא האירופאי לסיפורי המזרח. אלמנטים רבים בסיפורי המזרח הכילו את סיפורי דורות קודמיהם, סיפורים ואגדות של עובדי כוכבים ומזלות, אגדות יהודיות, ואמונות ומנהגים טרם שלטון האסלאם. כתוצאה מהרחבת הידע האירופאי, ותרגומים ראשונים מפרסית וסנסקריט, סיפורים מהמסורות הזורואסטרית וההינדית משתרבבים לשפע הנובע מה- orient, כפי שהוא מצטייר בעיקר בדמיון המערבי האירופאי הקדם קולוניאליסטי.

PILGRIMAGE

OF THREE YOUNG CHILDREN

OF THE KING OF

SERENDIP,

BY M. CHRISTOFORO’S WORK

Armenian from Persian in

Italian language transferred with the Privilege of the Supreme Pontiff, & of the Illustriss.

Veneto Senate for X years

אותם שלושה נסיכים מסרנדיפ מזהים בעת נדודיהם עקבותיו של גמל, ומסיקים כי הגמל צולע, עיוור בעין אחת, חסר שן, נושא על דבשתו אישה בהריון, ונושא גם מטען של דבש מצד אחד וחמאה מצדו השני. כאשר הם פוגשים מאוחר יותר את הסוחר שאיבד גמל, הם מדווחים לו על תצפיותיהם. הוא בתמורה מאשים אותם בגניבת הגמל, ולוקח אותם לקיסר ברמו, שם הוא דורש להענישם בשל גניבת הגמל ומטענו. לאחר מכן נחקרים הנסיכים כיצד היו מסוגלים לתת תיאור כה מדויק של הגמל אם הם מעולם לא ראו אותו, כגרסתם. מתשובותיהם של הנסיכים ברור שהם השתמשו ברמזים קטנים כדי להסיק בחוכמה את תכונותיו של הגמל. זהו ללא ספק גלגול סיפורם של בני ישראל השבויים, שהלכו בעקבות גמל סומא בשבילי הכרמל, כמסופר בגמרא. היסוד הנוסף לסיפור זה הוא החשד שהטיל בהם בעל הגמל שאיבד עקבותיו, אשר במקום להודות לנסיכים ביקש להרשיעם בגניבתו של הגמל.

סוס של מלך וכלבה של מלכה

עטיפת תרגום לעברית של סיפורו של וולטר “זדיג” בספריית “תרמיל”

מכאן עובר סיפור הגמל הסומא אל ספרו של וולטר, הפילוסוף הצרפתי הידוע, זאדיג או הגורל. וולטר היה פילוסוף צרפתי בולט ושנוי במחלוקת בן המאה השמונה עשרה, “עידן הנאורות”, שכתביו ודעותיו כנגד הכנסייה, דעות האנטי קלריקליות, הרעישו את עולם התרבות האירופאי באותו עידן הנאורות, ואילצו אותו להימלט ולנדוד בכדי לשמור על חופש דעותיו מפני השלטון והכנסיה.

עטיפת קובץ סיפורים של וולטר בעברית.

בתוך שפע הספרים, המחזות, והמאמרים, שכתב יש שני ספרים שכתב וולטיר שהם מיוחדים בסגנונם, ומעבירים את הגיגיו הפילוסופיים כסאטירה חברתית, השלובה בעלילות פיקרסקיות. גיבוריהם מתמודדים עם הוויות העולם, האכזריות, הטיפשות, וצרות האופקים של הבריות. האחד הוא קאנדיד או האופטימיות והשני הוא זאדיג או הגורל. נתייחס לאחרון, ספר הכתוב כסיפורו של זאדיג, המתרחש בליבו של המזרח, האוריינט. זאדיג הוא אציל בבלי, איש המידות הטובות עשיר ומיוחס, שהרפתקאותיו מתחילות בבבל, שהייתה בעבר ליבו של העולם העתיק ובעת התרחשות הסיפור היא מרכז תוסס, תרבותי ומסחרי, תחת השלטון האסלאמי כפי שהיה בדמיונו של וולטר.

תרגום מפרסית לצרפתית של הזנד אווסטה, בידי אברהם הייסינת' אנקטיל דופרון.
תרגום מפרסית לצרפתית של הזנד אווסטה, בידי אברהם הייסינת’ אנקטיל דופרון.

המקורות של הספר שהזינו את וולטר שואבים מן הסתם מסיפורי אלף לילה ועוד לילה, וסיפורי נוסעים ואגדות מהמזרח שהגיעו לאירופה, פורסמו, ונקראו בצמא. וכן מתרגומה של הזנד-האווסטה הפרסית הקדומה בידי החוקר והמזרחן אברהם הייסינת׳ אנקטיל-דופרון הצרפתי, שתרגומיו לכתבים פרסיים ולמורשת של מרכז אסיה פתחו שדה חדש של ספרות וידע שלא היו ידועים כלל עד למחצית המאה התשע עשרה.

וולטר השתמש במזרח כתחפושת, מסווה, כפי שעשה לפניו מונטסקייה בספרו הידוע מכתבים פרסיים, כדי לבקר את מנהגי החברה האירופאית בת זמנו. מנהגי המזרח ותרבותו בפרשנות המשכיל הצרפתי המתנשא באחוזתו שבשוויץ היו לרקע פיקרסקי לסאטירה פילוסופית. תוכן הסיפור המתרחש במזרח הינו כיסוי לחולשות, למנהגים, לפולחני הכנסייה הקתולית, לדעות קדומות, של בני אירופה בני זמנו.

באחד הסיפורים שבספר, הנקרא סוס של המלך וכלבה של מלכה (תרגם מצרפתית מנשה לווין), זאדיג, האיש האציל, העשיר, פוגע בדרכו בשליחי המלך המחפשים אחר סוסו של המלך ואחר כלבתה של המלכה.
זאדיג מפעיל את שיטת ההיסק, ומפליא לתאר את הסוס האובד והכלבה האובדת בדייקנות, על פי העקבות שהותירו על גבי הארץ. בדיוק כפי שעשו זאת לפניו שלושת הנסיכים מסרנדיפ בסיפור הפרסי, שהובא בתרגום איטלקי בוונציה במאה השבע עשרה, וכפי שעשו השבויים היהודיים מהר הכרמל, בסיפור התלמודי.
זאדיג, על אף שלא ראה לא את הסוס ולא את הכלבה המלכותיים, ידע לתאר אותם במדויק, ושכרו היה שהובא בפני המלך, נטען נגדו שהוא גנב את בעלי החיים, ובקושי נחלץ ממצוקתו. סיפור זה הובא על ידי וולטיר כ”לקח פילוסופי” לשכר צדיקים שמסייעים מטוב ליבם ונדרשים לשלם על כך.

zadig ou la destinee
zadig ou la destinee

הרציחות ברחוב מורג, אדגר אלאן פו

תולדות ההיסק, פענוח עקבות וראייה בוחנת של “זירת הפשע”, מובילות אותנו לסיפור שנחשב לסיפור הבלשי המודרני הראשון, כלומר כזה שההיסק משמש בו לפיענוח מעשה רצח. ב-1841 כתב אדגר אלאן פו סיפור אודות רצח אכזרי של שתי נשים, ותיאר את פתרון תעלומת הרצח בדרך ההיסק הלוגי, ללא מרדף, חקירה, או הפעלת לחץ על חשודים. בכך יצר סוגה חדשה של בלשים פרטיים שבכוח האינטלקט שלהם מפענחים מעשי פשע, ומפצחים תעלומות הנקראות “פשעים בחדר הסגור”, כלומר פשעים המתרחשים במקום שאי אפשר להסביר בו את נוכחות הפושע בזירה וכיצד בוצע הפשע. הפושע אינו משאיר עקבות כניסה או יציאה מהזירה האטומה.

הסיפור הרציחות ברחוב מורג שכתב א. א. פו, מתבסס על ההיסק האינדוקטיבי כדרך לפתרון תעלומת פשע, ומוביל את הסיפור הבלשי לפסגתו הקלאסית אצל א. קונאן דויל ואגתה כריסטי, הממשיכים בדרכו של אוגוסט דופן הצרפתי גיבורו של פו בפריז, הפותר את הרצח בהסתמך על שערה שנותרה בידה של אחת הקורבנות.
מסקנתו של א. דופן בסיפור היא כי מדובר בשיער של בעל חיים ולא בשערה אנושית. ומכאן מסקנתו המשתלשלת מכך היא כי רק אוראנג אוטן, שעל קיומו בפריז נודע לו, יכול היה לבצע את הרצח האכזרי. דרך ההיסק בדבר תכונותיו הפיזיות של היצור השעיר ויכולתו לחדור לדירה בדרך שאדם לא יכול, נפתרה התעלומה.

כך הועבר סיפורו של הגמל הסומא מהכרמל לסיפור אודות האוראנג אוטן הרצחני בפריז.

דניאל, זאדיג, ואוגוסט דופן

לאחר שסקרנו את השתלשלות סיפור “הגמל התלמודי” בנתיבי הר הכרמל, אל האוראנג אוטן שבפריז, הבה נשוב אל ספרו של וולטר, זאדיג או הגורל. נסיט את מחשבתנו מגמלים, סוסים, כלבות, ואוראנג אוטן, נציע לקורא את הסיפור התנין וכהני בל, סיפור אפוקריפי, כלומר סיפור חיצוני לתנ”ך, המהווה חלק מספר דניאל המופיע בביבלייה הקתולית ומוכר היטב גם במסורות היהודיות, ומוזכר בבראשית רבא ובמקורות יהודיים נוספים החל מהמאה השתיים עשרה. הספרים החיצוניים, ובכללם דניאל, יצאו לאור במרוכז על ידי יצחק פרנקיל ב- 1830.
לספר דניאל התנכ”י קיימים שלושה פרקים חיצוניים הנקראים תוספות: תפילת עזריה, ספר שושנה, ספר התנין וכהני בל. לשלושה הפרקים החיצוניים של ספר דניאל, ובכללם לסיפור על דניאל ומקדש בל (בעל) , כתב המשכיל היהודי הונגרי, דב ברנרד הילר מבוא מאיר עיניים.

סיפור התנין וכהני בל (תקציר ללא סיפור התנין):

דניאל הוא יועצו של מלך בבל, הבבלים שבממלכתו עבדו את האל בל והקריבו לו מאכל ומשקה בכמויות גדולות מידי יום, והאמינו שהאל אוכל את הכל. דניאל התערב עם המלך, על חייו הוא, כי יצליח להוכיח שבל האל כלל אינו אוכל ולא שותה, וכי כוהניו של האל בל במקדשו מוליכים את המלך שולל. כדי להוכיח את דבריו, ביקש דניאל כי יוגשו לאל בל מנחות לעת ערב, ועל פי בקשתו של דניאל סולקו כוהניו מהמקדש לאחר שהונחו המנחות בפני האל. כל כניסותיו ומוצאותיו של ההיכל נחסמו וננעלו על מנעול ובריח, כאשר האוכל והשתייה מונחים לפני הפסל. עם בוקר כשנפתחו שערי המקדש נעלמו כל המנחות שהונחו בפני האל בל. לכאורה הוא אכל אותם, אך דניאל הצליח להפריך את התמונה שנצטיירה על ידי כך שהראה למלך כי רצפת המקדש מלאה בעקבות אדם, שנטבעו בשכבת הפיח והאפר שפיזר עליה עם ליל לפני שנסגרו השערים ונאטם המקדש, כדי ללכוד את כוהני האליל בל. הם התגנבו בלילה אל המקדש דרך דלתות נסתרות, זללו את כל הערוך לבל ושתו את היין. כך הוכח פשעם של הכוהנים באמצעות העקבות שהותירו באפר. הכוהנים גורשו והמלך התיר לדניאל לנתץ את פסל בל.

בבירור זהו אחד הסיפורים הבלשיים הראשונים שבבסיסו עומדת חקירה של תעלומה מוזרה שמוצאת את פתרונה באופן רציונאלי לחלוטין.

גם סיפור דניאל ושושנה הוא סיפור תעלומה בלשית, שאותה פותר דניאל על ידי חקירת עדים, והוא אחד הסיפורים הבלשיים הראשונים.

קיראו על כך ברשימה דניאל הבלש הראשון.

הקשר של הספר זאדיג או הגורל שכתב וולטר אל מקורות יהודיים, רחב יותר משנראה בסיפור הגמל הסומא התלמודי שהוכלל כאפיזודה אחת בספרו.
מלכתחילה נתן וולטר לספר את השם זאדיג, כלומר “צדיק”, המשמש כשמו של הגיבור, איש אציל בעל תכונות נעלות יושר חוכמה וצדיקות כמופיע במורשת היהודית, המתגורר בבבל, ומתאים לדמותו של דניאל התנכ”י שכונה “הצדיק”.
בספר יחזקאל מוזכר דניאל כאחד משלושת הצדיקים שצדקתם תעמוד להם ביום עֶבְרָה “וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, בְּתוֹכָהּ–נֹחַ, דנאל (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב:  הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. “(פרק י”ד י”ד)
על חכמתו המופלגת של דניאל אפשר ללמוד מדברי יחזקאל אל מלך צור “הִנֵּה חָכָם אַתָּה, מדנאל (מִדָּנִיֵּאל):  כָּל-סָתוּם, לֹא עֲמָמוּךָ״  (פרק כח” ג)
דניאל התנכ”י, הגולה בבל, בחצרו של המלך נבוכדנצר התגלגל בזאדיג של וולטר בתכונותיו ובחוכמתו.  
דניאל הנער היהודי מגולי יהודה לבבל, הגדל בחצר המלך והופך לדניאל החכם, דניאל בגוב האריות, דניאל הקורא את הכתובת שעל הקיר, דניאל שהמלך שם בו מבטחו. התוספות לספר, נכתבו כפרקי המשך לעלילותיו התנכ”יות, הן למעשה שונות מהמסופר בספר דניאל גופו וכאמור למעלה בשתיים מהן יש אלמנטים בלשיים.

הן וולטר והן אדגר אלן פו זכו בצעירותם להשכלה רחבה שכללה ידע בשפות הקלאסיות, וחינוכם הוא מיזוג של לימודי דת, ספרות קלאסית ממקורות שרווחו בתקופתם, וחידושי הפילולוגיה של תקופתם. הטקסטים הללו, מהמקורות והמסורת היהודית, מסיפור אלף לילה ולילה, ממקורות הפרסיים וההודיים שנחשפו אט אט עם התרגומים, יוצרים פסיפס מתרבויות חוצות זמנים, מוטיבים, דמויות, והשראה מהעבר.
כפי שאמר איטלו קאלווינו: “קלאסיקה היא ספר שמעולם לא סיים לומר את דברו”.

וולטר ואדגר אלאן פו הכירו את ספר דניאל (וולטר התחנך במוסד ישועי בצעירותו). וולטר בחר בדניאל הצדיק התנכ”י לשמש דגם לדמותו של זאדיג בספרו. אדגר אלאן פו היה בן בית בסיפורים ובאגדות, בין ישירות ובין מקריאת ספרות אנגלית העוסקת בעברו של עם ישראל, ובין היתר כתב את מעשייה ירושלמית, A TALE OF JERUSALEM. אפשר להציע במידה של סבירות כי הוא בחר בסיפור התנין וכוהני בל להיות הדגם לסיפור הרציחות ברחוב מורג ונתן לאוגוסט דופן להסיק את מסקנותיו כיצד אפשר לחדור לחדר סגור למרות הכול, על פי הטקסט הקדום של סיפור התנין וכוהני בל.

מראי מקום

*תוספות לספר דניאל:


https://commons.wikimedia.org/wiki/File:ספריםחיצוניים.תוספותלספרדניאל.דובהיליר.pdf

** מעשיה ירושלמית א.א. פו שנת 1832:


https://www.eapoe.org/works/info/pt006.htm#workstom

קיראו את המעשיה הירושלמית של פו ב”יקום תרבות” בתרגום לעברית

תגובה אחת

  1. Yuval Welis בפייסבוק:
    מעניין שבתלמוד אין אף קרדיט לפילוסופיה היוונית, שבלי ספק היתה מוכרת לחז״ל.
    מבחינתם זו היתה תרבות זרה נטו, שאין למצוא בה דבר אחד טוב (ור׳ השם ׳אפיקורוס׳ והפירוש שניתן לו אצלם, לעומת ההגות האמיתית של האיש).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − 3 =