רות נצר כותבת על יצירה מיסתורית שאותה כתב הפסיכולוג המפורסם קרל יונג בין השנים 1914-1930, עם איורים רבים פרי ידו, ובה הביא את התיאוריות המרכזיות שלו – “הספר האדום”. זו היצירה שהחשיב כיצירתו החשובה ביותר, אך לא השלים מעולם והיא פורסמה רק בשנת 2009. עם זאת היא בעלת משמעויות עמוקות ביותר ורות נצר מנסה לפענח אותן.

אירוע ההשקה לספרה של נצר יתקיים ביום שני 30/1/23 שעה 19:00 בנווה שכטר, נווה צדק, רחוב שלוש 42, תל-אביב.

המערכת

כרירת ״הספר האדום של יונג״ מאת רות נצר

תקציר הספר :

בעקבות קרע ב-1913 בינו לפרויד עבר הפסיכיאטר הידוע ק.ג. יונג משבר נפשי חריף. בתקופה זו הוא התמסר לבדו למסע ריפוי יחודי של דמיונות הזויים בעמקי עולמו הפנימי. מסע זה הוליד את הציורים והטקסט של ‘הספר האדום’, שהם דיאלוגים שערך יונג עם דמויות דמיוניות בניסיון להבין את התת-מודע שלו ואת הלא-מודע הקולקטיבי. התהליך שתועד בשנים 1913–1930 ב’ספר האדום’ הניב תובנות שהן הבסיס העיקרי לתורתו ולשיטת הטיפול של ‘דמיון אקטיבי’. יונג, מהוגי הדעות הגדולים של המאה העשרים, ראה ב’ספר האדום’ את עבודתו החשובה ביותר. בעת הופעת הספר באוקטובר 2009 הכריז ה’ניו-יורק טיימס’  כי הוא “הגביע הקדוש של הלא מודע”. הספר תורגם לשפות רבות, קיבל תהודה ענקית בכל העולם, והוכר כבעל ערך פסיכולוגי, אמנותי, מיתולוגי, תיאולוגי והיסטורי.

ספרה של רות נצר מתווך בין הקורא העברי לבין הטקסט המיתי-סימבולי-מטאפורי של ‘הספר האדום’ והציורים החידתיים שבו, בהתאם לסימבוליקה של הפסיכולוגיה היונגיאנית. הספר עוסק במרחב המיתי, הדתי, האלכימי, השמאני, האמנותי, והספרותי מתוכם צמח הספר האדום. נצר מבארת את המשמעות הסמלית של ציוריו, ואת הקשר לסגנונות האמנותיים והספרותיים של תקופתו. הספר עוסק בדילמות שנתקל בהן הקורא – האם יונג היה  משוגע? האם היה אאוטסיידר, גאון מעמקים יצירתי? ממי הושפע? מי היו הדמויות שיונג פוגש במסעו? האם יונג היה גנוסטי? האם יצר תורה דתית או תורת נפש של פסיכותרפיה? מדוע לא סיים את ספרו?

להלן פרק מתוך הספר האדום של יונג – המרחב המיתי, הדתי, האמנותי והספרותי (רות נצר, הוצאת אדרא רבא 2022).

כריכת הספר האדום של יונג במהדורה הראשונה שלו מ-2009

הספר שאינו מסתיים

“בעיר / שכל הרחובות בה / רחוב לא ידוע /

ואתה פסוק לא גמור / של שיר לא נכתב” 

                   (חלפי. 1986: 146)   

“בתוכך קשתות נפתחות זו אחר זו עד

אין סוף. לעולם לא תושלם, וכך ראוי” (טראנסטרומר. 2013: 226). 

”לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה” (פרקי אבות. ב, טז)

קרל גוסטב יונג מאבות הפםסיכואנליזה. ויקיפדיה

קרל גוסטב יונג עבד על הספר האדום 16 שנה, הרבה אחרי שהמשבר חלף. הוא הפסיק את עיקר הכתיבה והציור ב-1927, כאשר קנה אדמה בקוסנאכט ליד האגם והחל לבנות וליצור באבן את המגדל, הבית האישי שלו. אפשר שהמגדל לקח על עצמו מעתה ואילך את התפקיד של הספר האדום: להכיל את נפשו.

לפי הביוגרפית של יונג דידרה בייר (396 : Bair 2003) יונג לא סיים את הספר כי הבין שהוא תערובת של פנטזיה ונבואה שלא מתאימה לו בהיותו רופא. לכן גם הכריז שאינו משורר ואינו נביא. הוא לא ראה סיבה לסיים ספר אומלל שהוא עתיד להתחרט עליו. לכן הוא חדל לכתוב בו למרות שחלומות המשיכו לפקוד אותו.

איורים מתוך “הספר האדום”. אייר קרל יונג

בדף האפילוג לספר שכתב ב – 1959, 30 שנה אחרי שכתב את הספר האדום, הוא כותב שלמתבונן השטחי תכני הספר האדום נראים כשגעון, ואכן היו הופכים לשגעון אילו לא היה מצליח להכיל את עוצמת החוויות המסתוריות, הוא אומר שבעזרת האלכימיה הצליח לאחד אותן.  והוא מסיים כך: “תמיד ידעתי שחוויות אלה הכילו משהו יקר ערך ולכן לא מצאתי דבר טוב יותר מאשר לכתוב אותם בספר “יקר” ולצייר את הדימויים שבקעו תוך כדי שחייתי אותם  – ככל יכולתי. ידעתי עד כמה משימה זו באופן מפחיד בלתי אפשרית, אבל למרות עבודה רבה והרבה הסחות דעת נשארתי נאמן לזה, גם אם אפשרות אחרת מעולם…” (הספר האדום, עמ’ 360).

האפילוג שאולי היה נסיון לסיים את הספר, נקטע באמצע משפט. הוא ניסה להמשיך ולא עלה בידו ולא ברור מדוע. הוא אמר למזכירתו אניאלה יפה שזה קשור במוות. לא ברור למה כוונתו. אולי זו אמירה על תהליך האינדיבידואציה שלא מסתיים ולא נשלם, וממשיך גם אחרי המוות, כפי שיונג כותב ב’זכרונות’.

ליצירות שאינן מסתיימות יש הסטוריה ארוכה. Non finito (באיטלקית “לא גמור”, או בתרגום חופשי “אסתטיקת אי-השלמות”) היא טכניקה באמנות פלסטית, שבה האמן אינו מביא את הפסל לידי ליטוש וגימור, החל מתקופת הרנסנס. בהרחבה משמש הביטוי לכל יצירת אמנות שלא הושלמה בין אם באופן מקרי, ובין אם באופן מכוון מתוך ראיית אי-השלמות כערך אסתטי בפני עצמו, או מתוך כוונה להדגיש את שלמות היצירה על ידי חיבול בה והשארה של חסרונות מינוריים.

על הקתדרלה הבלתי גמורה בברצלונה, אמר גאודי, האדריכל שבנה אותה, מדוע אינו מסיים אותה: “הלקוח שלי, אלוהים, אינו ממהר”. גם בפורטוגל יש קתדרלה בלתי גמורה. זה היה ביום שמש כחול כשהגעתי לקתדרלה הנהדרת והנשגבת של בטליה, בפורטוגל, שהמבנה הכביר שלה, עמוס פיתוחים אינסופיים של מלאכת מחשבת בת מאות שנים, ובחלונות זכוכיות ויטראג’, והקתדרלה גותית מתגבהת – ואמרתי לעצמי, אכן יש אלוהים במקום הזה. והנה באגף שסמוך לקתדרלה, אולם תפילה עגול וגדול מאד מעוטר ומגולף כולו,  וכשמביטים כלפי מעלה לאורך קווי העמודים המתקשתים, מגלים שתקרת הכיפה חסרה, כי בניית האולם הזה של הקתדרלה לא הושלמה. עשרות רבות של שנים נמשכה המלאכה והקפלה הזו כמו מצפה עדיין להשלמתה, או אולי נותרה ככה בלתי מושלמת, לומר לנו את אי השלמות, ואי היכלת לשלמות, ואת היות הכיפה החסרה בלתי חסרה כי אם פותחת את המבט גבוה אל השמיים, להיות בלי חציצה אל העליון, ולהיות התפילות עולות למעלה ללא חציצה, ואז הכיפה הפתוחה היא כדי להשאיר את הדלת פתוחה.

הטקסט ללא סיום מזכיר את ספוריו של ר”נ מברסלב, שלא לכולם יש סיום. בספור ‘הלב והמעין’ אין מימוש לגעגוע. גם הספור ‘מעשה באבדת בת מלך’ מסתיים ללא סיום, כשהוא אומר: “ואיך שהוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה”. גלילי שחר כותב על כך: “הסיפור נשאר פעור, פתוח – וזה ‘סופו’, כלומר תכלית הסיפור היא פתיחה, התהוות. הסיפור עודו ‘בדרך’ ” (גלילי 2016: 39). בעיקר בולט הסיפור ‘שבעת הקבצנים’ שבו מסופרים סיפורים של ששת הקבצנים אבל לא של הקבצן השביעי. יוסף דן אומר על ‘שבעת הקבצנים’ שפרקי הסיפור מבטאים שלבים שונים בתהליך התיקון לקראת הגאולה שזמנה עדיין לא הגיע. אי אפשר להשלים את הסיפור משום שאחריתו אמורה להיות השלב העליון והסופי בזמן הגאולה שחבוי עמוק בסתר העתיד (דן 1975). גם הסיפור של ר”נ ‘מעשה באורח’ אינו מסתיים והוא נגמר כך: “ועדיין נגמר ולא נסתיים” (מרק 2011: 73).

נראה שקיימת בתשתית סיפורי ר”נ מברסלב החשיבה המאגית שמזהה את הכתיבה עם בריאת המציאות, כפי שאמירת האל “יהי אור” בוראת את האור. בחשיבה המאגית כתיבת הגאולה עצמה עשויה להביא את הגאולה. לספר את הספור האחרון פרושו להביא את סף הגאולה, שעדיין לא הגיע זמנה (אצל ר”נ מברסלב התווספה לכך אמונתו שהוא עצמו המשיח אלא שהיה עליו להסתיר זאת מפאת החשש מרדיפות כלפיו.)

אורי הולנדר (2015) כותב על העדר סיום באפוס האוגריתי הקדום ‘עלילת אקהת’: “מצד אחד מתגאה ‘טורסו’ זה בחסרון אבריו המבטיח אופק קריאה פתוח (סגולה שהיא לבדה נהפכה למעין נוגה מסתורי המופק מן היצירה החסרה) […] מצד אחר, מתגעגע הטורסו לאיבריו החסרים, מה שלא נשתמר הוא מה שאבד, אך גם מה שטרם התגלה”.

המשורר שיימוס הייני כותב על הפסל טרמינוס, אל הגבולות הרומי, שעמד על גג שהיה פתוח לרווחה לשמים, כמו כדי לומר שהמצב הרצוי באמת הינו חסר גבולות כשאנו נמשכים אל מה שמעבר להישג ידינו ( הייני 2016: 99).  

יש כאן גם ביטוי להכרה באי היכולת האנושית לומר את המלה האחרונה. להכרה בצורך להשאיר את המרחב הפתוח לכל קורא להוליך את החומרים העמוקים האלה אל מחוזותיו שלו: הקתדרלה בפורטוגל שלא הסתיימה; הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט; הרקוויאם של מוצרט שנותר בלתי גמור; והפיאטה האחרונה של מיכלאנג’לו, הפיאטה רונדניני, שלא הסתיימה והיא מופלאה בכוחה הגלמי.

איור מ”הספר האדום” מאת קרל יונג

האמן יונתן הירשפלד כותב עליה: “זוהי עבודה על היפרדות מהחיים, על עזיבת החיים כמי שעוזב באמצע השיחה, משאיר מלים אחדות תלויות באוויר וללא מענה. כל חיים הם תמיד ‘חיים נון פיניטו’ “. יצירות כאלה נקראות ‘נונפיניטו’: זה שהעבודה עליו הסתיימה והוא בלתי גמור (2019).

אלבר קאמי כתב בטיוטה לספרו האחרון ‘האדם הראשון’: “הספר חייב להיות בלתי גמור. למשל: “ועל האונייה שהחזירה אותו לצרפת…” ( קאמי 1995: 239). אירוניית הגורל היא שכשנהרג בתאונת דרכים ספרו זה אכן נותר בכתב-יד בלתי גמור, כלומר, לא ערוך. אולם הספר כפי שיצא לאור, מסתיים במשפט “גמור” מאד: “… שהכוח הזה, באותה נדיבות שבה נתן לו טעמים לחיות, יתן לו גם טעמים להזדקן ולמות בלי להתקומם” ( שם. עמ’ 235).

שלושת הרומנים שקפקא כתב נחשבים בלתי גמורים. כך הם נותרים בתפר שבין אי האמונה ביכולת הגיבור לממש את יעדו, לבין האמונה האפשרית הפוטנציאלית שבכל זאת הוא יתממש.

היצירה שאינה  מסתיימת מאפשרת לכל אחד מאתנו לחיות במצב הקיומי הפתוח, וכל אחד פתוחה לפניו הדרך להמשיך אותו בדרכו שלו. הטקסט הבלתי גמור הוא המסע האנושי שהוא תהליך מתמיד, לעד בלתי גמור ובלתי נגמר ולעד ממתין לנו להמשיך אותו.

הכתיבה מוליכה עצמה הלאה ואינה מסתיימת, כי לעולם לא ניתן לומר להכיר ולכתוב את השורה האחרונה. כפי שאלתרמן כותב: “וסוף אין לדרך הזו העולה וסופי הדרכים המה רק געגוע.”

איור מתוך “הספר האדום” מאת קרל יונג

נקודת מבט אחרת

לא רק שהספר האדום לא הסתיים, הוא גם לא פורסם בימי חייו של יונג. יונג השווה אותו לבית שלא הושלם. הוא ציין שרבים ממטופליו ואף הוא עצמו חלמו על בית שאינו גמור, שיש בו צורך בעוד חדר או פרוזדור מוליך הלאה, וכשהחולם הקיץ היתה בו הכרה מודעת שעליו לפתור את חידת הבית, לעשות דבר מה בקשר לכך. הוא הבין שמה שנאמר בכתביו אלה עדיין לא קיבל את העיצוב הנכון שמאפשר להוציא אותם לאור לקהל (Bair. 2003: 297). ואמנם, סונו שמסדאני עבד שנים אחדות על עיצוב הספר באופן שיהיה נגיש לקהל. ואף על פי כן החידתיות של הספר מותירה אותו בלתי גמור.

השוואה מעניינת: הפסיכואנליטיקן וילפריד ביון מנסה ב-1958 לכתוב את יומן המלחמה שלו ממלחמת העולם הראשונה ולשוב אל האימה הטראומטית הנוראה שלו אז, והוא מפסיק את הכתיבה באמצע משפט: “מת ב-8 לאוגוסט 1918”. הסיבה היא כנראה אי היכולת לנסח ולחוות שוב בעת הכתיבה את האימה ההיא, את “הלא-ידוע הגדול של הקטסטרופה הנפשית” (אשל 2018:121). ביון ויונג, שניהם התמודדו עם מצב שבר ומעמקים מאיימים והולידו מתוכם ידע חדש על הנפש ואינסופיותה.

מודעה על אירוע השקה ביום שני 30/1/23 שעה 19:00 לספרה של רות נצר.

קיראו גם

קרל גוסטב יונג בויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × אחד =