משה גרנות על מורשתו הקשה של מחבר ספר דברים – אידיאולוגיה של קנאות ובערות.

המערכת

כריכת ספרו של משה גרנות ״התנך כף החובה״

האיש שהמיט אסון על עם ישראל, ובעקבות כך גם על מיליארדי אנשים ברחבי העולם, הוא כנראה חלקיהו, הכוהן הגדול בימי מלכותו של יאשיהו. חלקיהו מצא, כביכול, ספר תורה בבית ה’, והדעת נותנת שהוא חיבר אותו בעקבות אסכולה בדלנית שהחלה כבר בימי המלך חזקיהו (מלכים ב יח, א-ז). שפן הסופר קורא בפני המלך את התורה הזאת, וזה קורע את בגדיו בתדהמה על כך שהינה נמצא דבר אלוהים לא ידוע, שהיה מוסתר מעיני בני ישראל (מלכים ב כב, ח ואילך), ואוי למלך ואוי לעם אם לא ימלא אחר מצוות הספר הזה לאותיותיו, ולא יבצע מהפכה ברברית, הדומה מאוד למעשי הטליבאן בימינו.

לפני המהפכה הזאת, שביצע המלך יאשיהו, התנהגו העברים ובני ישראל כמו כל עם אחר באזור: יצרו קשרי אישות ונישואין עם נשים נוכריות (כגון יהודה ובת-שוע ותמר הכנעניות, יוסף ואסנת המצרית, משה וציפורה בת כהן מדיין וכן עם אישה כושית, בועז ורות המואבייה, דוד ובת תלמי מלך גשור, שלמה ובת פרעה). כפי שהיה מקובל במלכויות מאז ומעולם, הנישואין היו תוצאה של קשרים מדיניים, וברור ששלמה איפשר לנשים הרבות שלו לעבוד את אליליהן. זה לא הפריע לסופר הקדום (שלא יכול היה להכיר את ספרו של חלקיהו!) לציין ששלמה הוא בחיר ה’, שה’ אוהבו ומעניק לו חוכמה, אושר, וכבוד (שמואל ב יב, כד-כה; מלכים ב ג, ד-טו).

כמו כן, לפני המהפכה של יאשיהו, עבדו אבותינו את ה’ בדרך דומה לדרכם של עובדי האלילים שסביבם: רחל גונבת את אלילי אביה בבורחה ממנו עם יעקב, בתקווה שאלה ישגיחו עליה בדרך החדשה שאליה נשואות פניה (בראשית לא יט, ל, לד-לה); יהונתן, נכדו של משה, עובד לפסל שבני דן שדדו מביתו של מיכה מהר אפרים (שופטים יח לא-לב); אחרי ניצחונו במלחמה במדיינים, גדעון בונה אפוד (שופטים ח, כד-כז); שמואל האפרתי (לא כהן גדול, ולא משבט לוי כנדרש בויקרא טז) ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א ג, ג); דוד מכיר בתוקפם של אלים אחרים מחוץ לאזור יישובם של הישראלים (שמואל א כו 19), ובביתו יש תרפים, שהם אלילי בית (שמואל א יט, יג-טז). מסתבר שהישראלים העתיקים האמינו שה’ הוא האל שלהם, אבל גם יראו מתוקפם של אלילי העמים שסביבם. דוגמה לכך נמצא במלכים ב ג, כו-כז, שם מסופר שבייאושו הקריב מלך מואב את בנו (לאלוהיו כמוש): “[…] ויהי קצף גדול על ישראל, וייסעו מעליו וישובו לארץ”. ברור שמספר הדברים הכיר בתוקפו של האל הזר.

למהפכה הדתית שיזם אותו חלקיהו, ואשר בוצעה באדיקות על-ידי המלך יאשיהו, היו מספר יסודות שאסור היה לסטות מהם כמלוא הנימה, משום שהם הגיעו כביכול למשה מפי הגבורה, אבל בפועל נכתבו כ-600 שנה מאוחר יותר בקולמוסו של מי שהחליט כי הוא מוסמך לקבוע מה האל ציווה.

יסוד ראשון: השמדת כל זכר לעבודת אלים אחרים מלבד ה’ – “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם – את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרופון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא” (דברים יב, ב-ג, ועוד עשרות מקומות נוספים בספר זה).

יסוד שני: קביעה קטגורית שהפולחן לאל אחד חייב להיות במקום אחד – מותר לעבוד את האל רק ב”מקום אשר יבחר ה'” (שם, שם, יג-יד). המקום הנבחר הוא כמובן ירושלים. קביעה זאת גרמה וגורמת לשפיכות דמים ללא תִכְלה וקץ בין קנאי הדתות המשוכנעים שהעיר הזאת יועדה על-ידי האל האחד רק לפולחן המיוחד של כל אחד מהם.

יסוד שלישי: עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים, וחל איסור מוחלט על נישואין מעורבים – “[…] לא תתחתן בם [בכנענים], בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה’ בכם והשמידך מהר” (שם, ז, א-ד); “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’, גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה’ עד עולם” (שם, כג, ד). בסוגריים אציין שבועז לא ידע, ולא יכול היה לדעת, שיש צו כזה מפי הגבורה, ולכן נשא מואבייה, סבתא-רבתא של דוד המלך. בעקבות הצו הזה בספר דברים ביצעו עזרא ונחמיה מעשה זוועה – כפו על השבים לציון לגרש את הנשים הנוכריות ואת ילדיהן (עזרא ט; נחמיה יג, כג-לא).

יסוד רביעי: ספר דברים (שמחברו הוא, כנראה, חלקיהו) דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר אם סטו מהאמונה בה’, הלשנה שתוצאתה דין מוות – “כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור, ‘נלכה ונעבדה אלוהים אחרים’ […] לא תאבה, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו […] כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו לראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה, וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה’ אלוהיך […] וכל ישראל ישמעו ויראון […]” (דברים יג, ז-יב). אם עיר שלמה עובדת אלילים – דינה הרג התושבים וחורבנה, כשכל שלל העיר חרם (שם, שם, יג-יח). ברור שדין מוות הוא גם לנביא המטיף לעבודת אלילים (שם, שם, ב-ו). באווירת טרור שכזאת, אין כל סיכוי למחשבה חופשית שיכולה להוביל לפריחה תרבותית.

יסוד חמישי: ספר דברים דורש השמדה טוטלית של כל תושבי ארץ כנען – “רק מערי העמים האלה אשר ה’ אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם […] למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה’ אלוהיכם” (שם, כ, טז-יח). ההשמדה מנומקת בהתנהגות המוסרית והדתית של תושבי כנען שלא מבני ישראל, אבל המעיין בספר בראשית מוצא כי לתושבי הארץ הייתה התנהגות נאותה, ויחסי רעות שררו בינם ובין אבות האומה: כך מתואר המפגש של אברהם עם מלכי-צדק, מלך שלם, כהן לאל עליון (בראשית יד, יח-כ); המפגש שלו עם מלך גרר (שם, שם, כ); המפגש והשקלא וטריא של אברהם עם עפרון החיתי ועם שאר תושבי חברון החיתים (שם, שם, כג); וכך מתוארים קשרי העבודה של יהודה עם חירה העדולמי (שם, לח, א). דווקא בני ישראל, שמעון ולוי, מתנהגים בנוכלות ובברבריות (שם, לד, כה-ל), והבן הבכור ראובן חוטא בעריות – שוכב עם פילגש אביו (שם, לה, כב).

חמשת היסודות האלה של ספר דברים – הספר, שאת כולו או חלקו, קרא שפן הסופר בפני יאשיהו – גוזרים על עם ישראל קנאות דתית חסרת פשרות, הסתגרות מפני כל שביב תרבות זרה, וסטגנציה מוחלטת בתחום עולם הרוח. והרי פירות הבאושים של ההסתגרות התרבותית: בכל המקרא אין זכר לקיום בית ספר או מוסד פורמלי כלשהו לחינוך ילדים. המלצה לחינוך כזה אנו מוצאים רק בדברי שמעון בן שטח (120 לפני הספירה, ראו: ירושלמי כתובות ח, י”א), וחינוך פורמלי מוסדר נמצא רק מימי יהושע בן גמלא (נהרג במרד הגדול – 69 לספירה – ראו בבא בתרא כא, יא). נשווה למצב אצל העמים האליליים באזור: מימיהם הרחוקים של השומרים (1,200 שנים לפני דוד!) נמצאו ספרי לימוד על לוחות חימר, המעידים על מציאותם של בתי ספר בתקופה הקודמת בכאלף שנים להתנחלות בני ישראל בארץ כנען. במצרים התקיימו בתי ספר להכשרת פקידים ליד המקדשים כ-500 שנה לפני דוד. בספרטה הונהג חינוך חובה לבנים ולבנות כבר מהמאה השישית לפני הספירה (ימי סוף ממלכת יהודה). באתונה לא היה חינוך חובה, אבל כל האזרחים ראו חובה לעצמם לשכור עבור ילדיהם פדגוגים שילמדו אותם קרוא וכתוב, מוזיקה, חשבון, יצירות קלאסיות, גימנסטיקה, ועוד. באתונה הוקמו גם מעין אוניברסיטאות למבוגרים – האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו.

בעולם האלילי לא הייתה כמעט קנאות דתית – היוונים קיבלו ברצון יסודות דתיים-מצריים, והרומאים קיבלו על עצמם את כל אלילי יוון, הגם שהעניקו להם שמות חדשים. האליליים העניקו לאליהם חיים נצחיים וכוחות-על, אבל לא חוכמה יתרה וגם לא מעמד מוסרי: זאוס מתואר כנואף סדרתי, בעיקר עם בנות אדם; דמטר היא אלה כול-יכולה באשר ליבול השדות, אבל כשהאדס חוטף את בתה פרספונה, אין לה מושג מה קרה לה עד שאל השמש (שרואה הכול) מודיע לה; הרה, אתנה, ואפרודיטה נשפטות אצל נסיך טרויה פאריס – בן תמותה (!), ומבקשות לשחד אותו! גם באפוס השומרי אנו קוראים תיאור לא ממש “אלוהי” של האלים שהצטופפו סביב הקורבן שהעלה אותנפישתים לאלים בצאתו מהתיבה לאחר המבול – האלים נדמים בסצינה ההיא לזבובים מורעבים העטים על ריח הקורבן.

חופש המחשבה הזה בכל הנוגע לאלי מרום, מאפשר חופש מחשבה בכל תחומי התרבות: במאה השישית לפני הספירה אנו פוגשים את פיתגורס, פילוסוף, מתמטיקאי, ואסטרונום, הוא אביהם של “משפט פיתגורס” וחקר המוזיקה. בעקבות תאלס (546-624 לפני הספירה), הוא קובע על-פי צל הארץ על הירח, שהארץ היא כדור; במאה הרביעית לפני הספירה אנו פוגשים את אוקלידס, אבי הגאומטריה הנלמדת בבתי ספר עד היום; במאה השלישית לפני הספירה אנו פוגשים את ארכימדס, מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, אסטרונום, ומהנדס. הוא גילה את חוק הציפה, חישב את קבוע פאי בחישוב היקף המעגל, וגילה את הכוח הטמון במנופים. שלושה אלה קדמו לימיהם של התנאים בקורות עמנו. כמה מתמטיקאים ופיזיקאים כאלה יש לנו בתנ”ך ובספרות חז”ל? אף לא אחד!

מבין הפילוסופים היוונים מוכרים בעיקר תאלס (‏624-546 לפני הספירה), פרוטגורס הסופיסט (420-490 לפני הספירה), סוקרטס (399-470 לפני הספירה), אפלטון (347-427 לפני הספירה), דיוגנס (323-412 לפני הספירה), אריסטו (322-384 לפני הספירה), אפיקורוס (273-343 לפני הספירה), אבל יש עוד עשרות פילוסופים שהשאירו מורשת מחשבתית וכתבים. אנו יודעים בדיוק מי אמר מה ומי כתב מה, בניגוד לרוב ספרי התנ”ך, ובעיקר התורה, שכותביהם לא חתמו, כדי שנאמין שמדובר בדברי אלוהים, ולא בהיגדים אנושיים. כידוע, הבסיס לפילוסופיה הוא להטיל ספק בכול, כולל במציאותו של אלוהים. בתנ”ך חשיבה כזאת היא בלתי אפשרית. שני הפילוסופים היחידים בתנ”ך הם מחבר ספר קהלת ומחבר שירת איוב (לא סיפור המסגרת ההזוי!), וגם הם מביעים חרטה על פקפוקיהם האמוניים: “ויען איוב את ה’ ויאמר, ידעתי כי כל תוכל, ולא ייבצר ממך מזימה […] על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר” (איוב מב, א-ד); “סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם” (קהלת יב, יג).

מבין המחזאים היווניים, המפורסמים ביותר הם אייסכילוס (456-595 לפני הספירה). רק בודדים נותרו משבעים המחזות שכתב, ביניהם הפרסים, אורסטיאה, שבעה נגד תבאי, פרומותיאוס הכבול. סופוקלס, בן דורו הצעיר, כתב 123 מחזות שנותרו מהם בודדים, ביניהם אדיפוס המלך, אנטיגונה, אלקטרה. אריסטופנס (385-466 לפני הספירה) שכתב ארבעים קומדיות, ביניהן הציפורים, הצפרדעים. הוא היה הפמיניסט הראשון בעולם שהביע דעתו בנדון בקומדיות ליזיסטרטה, מהפכת הנשים. אוריפידס (406-480 לפני הספירה) כתב תשעים מחזות, שנותרו מהם פחות משליש, ביניהם אורסטס, איפיגניה באאוליס, איפיגניה בטאוריס, אנדרומכה, הבאקכות, היפוליטוס, מדיאה, נשות טרויה.

הזכרתי מעט מיצירותיהם של מחזאים אלה, שמוצגות עד היום על הבימות. וכל הארבעה חיו ופעלו בזמן מקביל לסוף ממלכת יהודה, הגלות, ושיבת ציון (הזמנים שלפי מחקר המקרא נכתבו בהם רוב הטקסטים שבתורה). הזכרתי את הארבעה הידועים ביותר, אבל היו ביוון העתיקה מחזאים רבים אחרים, כמו אאופוליס, אפיכרמוס, מנאנדרוס.

האם התנ”ך מכיר באפשרות להעלות מחזה בפני מאמיני ה’? האם יש בכלל מחזאים יהודים עד תקופת ההשכלה (סוף המאה ה-18 ואילך) שניסו לרופף מעט את כבלי הדת?

כיוון שאין כל דרך לקיים מדינה לפי הצווים האלוהיים הכתובים בספר דברים – שבת, שמיטה, עול ענק של קורבנות ומתנות כהונה בארץ מוכת בצורות, כפי שהמקרא עצמו מתאר: בראשית יב, י, כו, א; שמואל ב כ”א, א; מלכים ב ו; כה, ירמיה יד, א-ו; תהלים קה, טז; רות א, א. וכיוון שארץ ישראל היא ארץ קדושה, שהעם היושב בה חייב להיות גוי קדוש, הפתרון המסתמן הוא נטישתה והתנחלות בגלויות. בפרק הברכה (המצומצמת) והקללה (המורחבת מאוד), הוא פרק כח, מזהיר בעל ספר דברים כי אם העם לא ימלא את מצוות ה’ כמפורט בספר התורה (= ספר דברים) תבוא עליו סדרה של עונשים מבהילים, שרק נפש מעורערת יכולה להמציא, ובין העונשים מופיע גם עונש הגלות: “והפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים […] ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך […]” (דברים כח, כד-כה). כיוון שעל-פי הגזירות של ספר דברים ארץ ישראל מחייבת חיים במשטר אימים, בחר עם ישראל את הגלות כמקום של ישיבת קבע, שם לא חלים הצווים התלויים בארץ. תלמידו של בעל ספר דברים, הלא הוא המחבר הכוהני, שפעל כנראה כמאתיים שנים אחרי בעל ספר דברים, מפרט גם הוא את הברכה לעם שישמע למצוות התורה, ואת הקללה הנוראה אם יסרב (ויקרא כו), גם הוא מתאר את עונש הגולה, אשר למרות נוראותיו – מסתבר שהוא עדיף על ישיבה בארץ שעיני האל הקנאי מופנות אליה תמיד.

אחרי חורבן הבית הראשון וגלות בבל שָׁבו הגולים לציון בעקבות הצהרתו של כורש מלך פרס, אבל אחרי חורבן הבית השני וכישלון מרד בר-כוכבא, היהודים העדיפו את הגלות על כל מוראותיה, ובלבד שלא יצטרכו להתמודד עם הדרישות האבסורדיות שספר דברים (ואחריו הסופר הכוהני, בעיקר בספר ויקרא) מטיל על יושבי הארץ. כדי להצדיק את הגלות הארוכה הומצאה האגדה ההזויה על גאולה מחוץ לדרך הטבע, והאיסור למרוד בגויים ולעלות בחומה (דברי ר’ יוסי בן חנינא, בבלי כתובות קיא, ע”א). התנערות מהגלות הגיעה רק כאשר מורדים בדת ובמסורת החליטו לקחת את גורלם בידם, ועלו לארץ כנגד כל הסיכויים ואל מול כל הסיכונים.

הזכרתי את גזירת הקנאות והבערות שנגזרה על עם ישראל בעקבות התאוריה הדתית של בעל ספר דברים, שאני משער כי הוא חלקיהו הכוהן, אבל צריך גם להתייחס לכך שהרעיון כי קיים רק אל אחד, וקיימת רק אמת אמונית אחת – אין לו יכולת לשרוד לאורך זמן. מאחר שהאל הוא בריאת האדם הרי שכל אדם מדמיין לעצמו אל יחיד משלו. סתירות באשר לדמות האל מופיעות במקרא עצמו: מצד אחד האל הוא בלתי נראה, ומצד שני רואים אותו משה, אהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, וכן רואים אותו עמוס, ישעיהו, יחזקאל, ודניאל. מצד אחד האל מתואר כמי שמשתוקק לריח הניחוח של הקורבנות, ועל כך מילא המחבר הכוהני, תלמידו של בעל ספר דברים, עשרות פרקים בספרים שמות, ויקרא, ובמדבר, ומצד שני טוענים הנביאים עמוס, ישעיה, וירמיה, שהאל מואס בקורבנות. עמוס וירמיה ממש מתכחשים למה שכתוב במפורש בתורה: “הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?!” (עמוס ה, כה); “כה אמר ה’ צבאות אלוהי ישראל, עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח” (ירמיה ז, כא-כב; ראו גם: ישעיה א, יא-יג).

זאת רק דוגמה אחת מתוך אין-ספור סתירות במקרא, שמהן משתמעים לא רק הבדלים מהותיים בחקיקה ובמצוות, אלא גם באשר לייחוס תכונות מגוונות, ואפילו קוטביות, לאל. אם כך במקרא עצמו, קל וחומר שכך צפוי שינהגו המאמינים לאחר חתימת המקרא: אין אלוהי הפרושים דומה לאלוהי הצדוקים, והוא לא דומה לאלוהי האיסיים, וגם לא לאלוהי אנשי הסוד והקבלה. אלוהי ממשיכיו הליטאים של הגאון מווילנה אינו דומה לאלוהי החסידים, ובין החסידויות הרבות יש הרי ויכוח לאיזה אדמו”ר האל נוטה יותר חסד. אין בכלל מקום להשוואה בין אלוהיו של ישעיהו ליבוביץ ובין אלוהיו של הרבי מלובביץ’, שחסידיו משוכנעים שהדולר שהוא מחלק משכנע את האל להעניק הצלחה ופרנסה, ואילו חסידי הבאבא סאלי משוכנעים שדווקא המים הקדושים שהוא מחלק להם, בהם טמון סוד חסדו של האל.

אשר על כן, אין בכלל לתמוה על כך שתחת השלטון הרומאי קם זרם חדש של מאמינים יהודים, שבטוחים כי האל היחיד, שעימו האמת היחידה, הוא אביו מולידו של בשר ודם שאמור, בהקריבו את חייו, להביא גאולה לעולם. וברור שבזה לא תמה שרשרת היודעים בדיוק איך מתנהג האל: הנצרות הרי הקימה מקרבה אין-ספור זרמים, שהעיקריים ביניהם הם הקתולים, האורתודוקסים, והפרוטסטנטים, שהתפצלו, כאמור לאין-ספור כתות משנה. כדי לתת מושג לפרישת הענק של הזרמים בנצרות, שכל זרם מייחס לאל האחד והיחיד תכונות שרק הוא מכיר בהן, אזכיר שבישראל הקטנה, שיש בה אוכלוסייה נוצרית מצומצמת, אוכלוסייה זאת מתפצלת לתשע עדות: המזרחית האורתודוקסית; היוונית-הקתולית; הלטינית-קתולית; המרונית; הגרגוריאנית; הארמנית; הארמנית-קתולית; הכשדית-אוניאטית; הסורית-קתולית; והסורית-אורתודוקסית. ולמען האמת האחת והיחידה, שירשו מספר דברים, נשפך המון דם, נשרפו אנשים על המוקד ועונו בעינויים מזוויעים.

אין שום סיבה להתפלא על כך שמוחמד החליט שרק הוא יודע מה האל האחד והיחיד רוצה ומצווה – בעיקר הוא דורש להשמיד את הכופרים בכל העולם. ספר דברים דיבר רק על השמדת עובדי האלילים בארץ כנען, ואילו האסלאם הרחיב את הזכות להשמיד אוכלוסיות בכל העולם, ולהבטיח ללוחמי האסלאם שייפלו בקרב את כל מנעמי גן העדן. בלי ספק אלוהיו היחיד של מוחמד שונה לחלוטין מאלוהיו היחיד של עם ישראל, ומאלוהיהם היחיד של הנוצרים. וברור מאליו שגם האסלאם מתפצל לזרמים ולזרמי משנה, שכל אחד מהם יודע מה האל דורש מהאדם. ישנם שני זרמים מרכזיים: הסונה והשיעה, כשלראשון מעל שישה זרמי משנה, ולשני מעל 12 זרמי משנה. ישנם גם הסופים עם עשרה זרמי משנה, וכן זרמי החווארג’ והאחמדים. למותר לציין כמה דם נשפך בין הזרמים, כשכל אחד משוכנע שרק הוא יודע את סודו של האל האחד והיחיד שאין בלתו.

אבל הקנאות הדתית לאל אחד ויחיד, שהובילה לשפיכות דמים נוראה, איננה האסון היחיד שנחת על העולם בעקבות הצווים המבהילים של ספר דברים – האמונה הזאת הסיגה את תרבות העולם אחורנית באלפי שנים. הרמה התרבותית האדירה של היוונים העתיקים, אשר השרתה מרוחה גם על התרבות הלטינית, צנחה לתחתית עם השתלטות הנצרות באימפריה הרומית ובאירופה בכלל, אל מה שנהוג לכנות “חשכת ימי הביניים”, חשֵיכה שהגיעה לסיומה רק בזכותם של נפילי הרנסנס. לעולם המוסלמי הייתה פריחה תרבותית של כמה מאות שנים בעקבות השפעת התרבות היוונית, שממנה נהנו גם היהודים בתקופה המכונה “תור הזהב”, ומייד אחר כך שקעו הארצות המוסלמיות לעולם של בערות ונחשלות עד ימינו אנו, בערות שהיא אחותה התאומה של הקנאות הדתית שהולידה עשרות זרמים של טרור, הממרר את חייהם של המוסלמים עצמם, וזורע חורבן ומוות בשאר באי עולם המבקשים לבלות את חייהם בשלווה, ובמידת האפשר גם בנאורות.

בשהותו של עם ישראל בגלות, בחסדי הגויים, נבצרה ממנו הקנאות הדתית כלפי מאמיני דתות אחרות (הרי בגלות היהודים היו תמיד מטרה לגירושים, פוגרומים, עלילות דם, ולניסיונות השמדה). אבל מהבערות עם ישראל לא נפטר, כי הוא האמין שכל החוכמה כולה מצויה רק בתורה ובממשיכיה – ספרות חז”ל וספרות המפרשים. עם ישראל שקע לתרדמה תרבותית עד להתעוררותם של סופרי ההשכלה. היהודים החרדים של כל הדורות, וגם של ימינו, סולדים מכל סממן של תרבות: אמנות, תיאטרון, ספרות יפה. הם מצנזרים עיתונים, סמארטפונים, טלוויזיה, רדיו, שחס וחלילה לא יזלוג אליהם מעט מתרבות העולם. הם מוכנים להיהרג על כך שילדיהם לעולם לא ילמדו לימודי ליבה, כי אין דבר יותר מאוס ושנוא מחוכמת הגויים ומתרבות בכלל. האסון שהמיט בעל ספר דברים (כאמור, אני משער שהמחבר הוא חלקיהו הכוהן בימי יאשיהו) על עם ישראל, ועל כמחצית האנושות, בקובעו שיש רק אל אחד, רק אמת אמונית אחת, רק מקום פולחן אחד, ושחובה על המאמינים להשמיד את מי שלא מאמין באמונה זאת, דבר שנבע מהתיאוריה האמונית הזאת, היה גדול מהאסון שהמיטה על העולם התיאוריה המרקסיסטית, שיש בה, לדעתי, סממנים של דת (“אלוהים” אחד ויחיד, תורה שאסור לשנות, טרור על אמונות ודעות “סוטות” וכולי). ולמה אותו כוהן החליט לחבר את הספר המזעזע הזה ולהגיש אותו למלך כדי שיבצע מהפכה דתית מזוויעה? אני משער שקינא ברווחים שזוכים בהם כוהני הבמות בכל גבול ישראל, והוא סבר שרווחים אלה, מן הדין שיהיו נחלתם של כוהני ירושלים בלבד. הוא גייס את האל האחד והיחיד, ושם בפיו של נביאו את הצווים שסייעו לו מההיבט הכלכלי, אבל גרמו לתקלה, בלי סיכוי לתקנה, לעם.

כריכת ״שלושת ספרי האימה:התנך, הברית החדשה, הקוראן״ של משה גרנות

קיראו גם

האם התנ”ך מונותאיסטי? עוד הירהורי כפירה של משה גרנות

17 תגובות

  1. יש לי התנגדות לטענותיו של משה גרנות.

    הטענות הן באופן כללי שהתנ”ך והיהדות וגם הנצרות והאיסלאם הפכו את העולם למקום יותר פרמיטיבי ורצחני.המציאות היא שהדתות המתבססות על התנ”ך לפחות בימי שיאן הכניסו לעולם כל מיני כללים ופעילויות של עזרה מוסרית וגם ובעיקר לבני השכבות הנמוכות שלא היו מתקיימים אילולא הן.
    היהדות דאגה תמיד לעזרה הדדית בין חבריה ודאגה שכל אדם הקשור אליה ( גברים ,לא נשים ,לצערנו )יהיה יודע ספר.
    הנצרות בשיאה בנתה בתי חולים ואוניברסיטאות והעלתה את רמת ההשכלה הכללית במקומות שונים שבהן הייתה.
    האיסלאם בשיאו העלה מאוד את הרמה התרבותית של הארצות שעליהם שלט.
    נכון כשהם לא היו בשיאם הייתה ירידה גדולה בדברים האלו ועדיין …האם היתה דת פגאנית כל שהיא שאי פעם דאגה כל כך למצבם ההשכלתי והבריאותי של חבריה ? לא הייתה.
    משום כך האמונות האלו הצליחו ומצליחות כל כך לאורך אלפי שנים בזמן שהדתות שלא התבססו על התנ”ך כמעט נעלמו.

    • בכל הכבוד הראוי לדבריך, אלי יקר, מבקשת להגיב לאמירה הנחרצת שלך, “האם היתה דת פגאנית כל שהיא שאי פעם דאגה כל כך למצבם ההשכלתי והבריאותי של חבריה? לא הייתה”, באיזכור של מה שהיה מקובל במקדשֵי העולם העתיק, במצרים ועוד לפניה: במסופטמיה. החיפוש הראשוני ביותר באינטרנט הניב את הספר אשר את שמו תירגמתי בחופזה ובאופן רופף ל”רפואה וּמתן טיפול רפואי במסופטמיה העתיקה”, ושם כבר בהקדמה מצוטט הרודוטוס בעניין הבבלים אשר לכשעצמם הסתמכו על מסורות ופרקטיקות ש”הולכות אחורה” עד שׁוּמֶר העתיקה
      … speaking of the Babylonian practice of medicine, the Greek historian Herodotus said: “They bring out all their sick into the streets, for they have no regular doctors. People that come along offer the sick man advice, either from what they personally have found to cure such a complaint, or what they have known someone else to be cured by. No one is allowed to pass by a sick person without asking him what ails him.”
      https://scholarworks.gvsu.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1056&context=gvjh

      • וּמפנה למקור נוסף אשר מבהיר את הפן התיאולוגי של פרקטיקת הרפואה במסופטמיה; להבנתי מֵהמאמר (ממנו מצטטת קטעים להלן) עולה כי “רופאים במסופוטמיה היו בפשטות נציגים שבאמצעותם פעלו האלים לשמור את הבריאות של האנשים במסופוטמיה”, וּבמילים אחרות: העיסוק ברפואה היה לא פחות מעיסוק דתי, מילוי מצוות האלים, באותה דת פגאנית…
        In ancient Mesopotamia, the gods infused every aspect of daily life and this, of course, extended to health care. The goddess Gula (also known as Ninkarrak and Ninisinna) presided over health and healing aided by her consort Pabilsag (who was also a divine judge), her sons Damu and Ninazu, and daughter Gunurra. Gula was the primary deity of healing and health and was known as the “great physician of the black-headed ones” (meaning the Sumerians). … the rod intertwined with serpents, which today is the insignia of the medical profession, originated — with her son, Ninazu, who was associated with — healing.
        Ninazu’s name means `Lord Healer’ … Inscriptions — are uniform in their presentation of Ninazu, and his serpents, associated with health and healing (the continuation of mortal life) — Ninazu was associated with the serpent because he — enabled [people] to recover from whatever ailed them. Doctors in Mesopotamia were simply the agents through which these deities worked in order to maintain the health of the people of Mesopotamia.
        https://www.worldhistory.org/article/687/health-care-in-ancient-mesopotamia/

        • עד כמה שידוע לנו אחת הסיבות העיקריות ואולי הסיבה העיקרית בכלל שהנצרות “ניצחה ” את הדתות הפגאניות בעולם העתיק הייתה שהיא דאגה הרבה יותר מהן לבריאותו ולרווחתו של האדם הפשוט ברחוב.
          עזזבו את כל הסיפורים שישו מת וקם לתחייה כדי לעזור לכולם עוד הרבה אמונות סיפרו את כל זה על המושיע שלהן אדוניס ,מיטרה ,מאני וכו’. .אבל הנצרות הקדומה לעומתן דאגה לעזור לעניים ולחולים. ולכאורה בנגוד לכולן עשתה זאת חינם אין כסף.
          לכאורה כמובן אבל בשיטה שעבדה לאורך זמן.
          משום כך האנשים העדיפו לעזוב את האמונות הפגאניות שתמיד דרשו תשלום עבור הנצרות שהיציעה עזרה בחיים האלה ולא רק ישועה בעולם הבא ולכאורה חינם.
          אצל היהדות זה היה משהו דומה .הפרט תמיד ידע שהכלל יעזור לו במצבי מצוקה קשים .עד עצם היום הזה. וכמובן היו לזה כל מיני תנאים אבל זה מה שהיה ולכן היהדות המשיכה.
          הדתות הפגאניות לא היציעו את העזרה הזאת ולכן נעלמו.

          • ואצטט מאמר שפירסמתי בנושא בבלוג שלי

            למה בעולם חוגגים את הולדתו של ישוע הנוצרי ?

            התשובה כי לפני 1700 שנה הדת הנוצרית הפכה לדת של האימפריה הרומאית.

            אבל זאת לא התשובה האמיתית. כי נשאלת אז שאלה נוספת :

            למה “דווקא” הנצרות הפכה לדת של האימפריה הרומאית ? למה לא אף אחד אחר מהמתחרים השונים והיו רבים כאלו?

            הרי המתחרים השונים כל אחד מהם סיפר על אל שמת וקם לתחייה. זה היה סיפור אופנתי באותה התקופה.

            למה לא נניח הדת של מיתרא האל הפרסי שגם הוא מת וקם לתחייה כמו ישוע?

            אז נשאלת השאלה:

            איך הנצרות הצליחה בכך? ובתוך 300 שנה בלבד ללא כיבושים ?

            התשובה:

            כי היא כבשה את לבבותיהם של מספיק אנשים בעלי השפעה במעמדות שונים גבוהים ונמוכים בניגוד למתחרים.

            ואז נשאלת השאלה :

            איך הנצרות עשתה את זה והמתחרים לא?

            לפני עידן הקורונה כשהייתי בספריה הלאומית פגשתי מכר חוקר ימי הביניים.שאלתי אותו במה הוא עוסק בימים אלו.

            “אני אתן הרצאה על הנושא שמעניין אותי תמיד שהוא מדוע היהודים והנוצרים במזרח התיכון התאסלמו למרות שהיו כל כך שמרניים” הסביר

            “האם זה לא היה בגלל המיסוי המיוחד שהוטל על הלא מוסלמים שהפך את זה ליותר כדאי כלכלית להיהפך למוסלמי ?” שאלתי

            “לא” ,ענה המכר החוקר .”זה לא היה הגורם האמיתי. לדעתי הסיבה האמיתית הייתה בגלל ההגירה של האליטות היהודיות והנוצריות לאיזורים אחרים וכשאין לך אליטות שמטפלות בענייני דת כמה ששונאים אותם ומתעבים אותם הדתות האלו לא יוכלו לשרוד .וברגע שהאליטות עזבו הדתות באיזור התמוטטו אתן. וכולם התאסלמו.”

            “מעניין” אמרתי “ואיך אתה מסביר את זה שכמה מאות שנים קודם לכן הנצרות השתלטה על המזרח התיכון וניצחה דתות גדולות ועתיקות כמו הדת האלילית המצרית דת מיתרה וכו’ למרות שהאליטות שלהם לא נטשו והאימפריה הייתה בתחילה לפחות כנגדה?”

            “זה” הוא ענה” שאלה קשה בהרבה. אתה יכול לתת תשובה ?

            עניתי לו את מה שענה לי חוקר פעם בראיון : הקיסר הרומאי קונסטנטינוס נתן את העליונות באימפריה לנצרות הקתולית כי היא הייתה האמונה הפרקטית והמעשית ביותר מבין כל האמונות המתחרות של תקופתו שכולן סיפרו סיפורים דומים על האל או המשיח שמת ושיחזור להציל את העולם וכו’.

            אבל בניגוד לכולן הכנסיה הקתולית ידעה גם לדאוג לענייני העולם הזה לשלם חשבונות וחובות לבנות כנסיות ולנהל ולארגן דברים .וזה מה שהקיסר היה זקוק לו כשחיפש קבוצה או אירגון יעיל שיסייעו לו בניהול האימפריה המושחתת והשוקעת.

            כל סיפור האל הנוצרי שמת ויחזור באחרית הימים הקרובה מאוד לטענת הנוצרים יש להניח עניין את הקיסר קונסטנטינוס קצת פחות משלג אשתקד.

            ועדיין נשאלת השאלה: כיצד היגיעו הנוצרים למצב של כוח ועוצמה עוד לפני קונסטנטינוס לאחר כמה מאות שנים של קיום בלבד במאבק כנגד דתות עתיקות וחזקות שסך הכל דמו בסיפורים שלהם על אל שמת וקם לתחייה לסיפור הנוצרי ? למה לא ניצחו מאמיני האל אוזיריס ממצריים שמת וקם לתחייה ? או מאמיני האל דיונוסוס מיוון שמת וקם לתחייה ? או מאמיני האל מיתרה מפרס שמת וקם לתחייה ? או מאמיני החכם שמעון מאגוס משומרון שמת וקם לתחייה? או מאמיני הפילוסוף אפולוניוס מטיאנה שמת וקם לתחייה ? או מאמיני המנהיג הדתי מאני מהאימפריה הפרסית שמת וקם לתחייה ? ועוד כמה וכמה כאלו ?

            התשובה שלי היא” שהמוני העם וגם האליטות פנו לנצרות לא דווקא בגלל הסיפור שסיפרה על ישוע שמת וקם לתחייה.

            כי אם רק בזה היה מדובר היא הייתה נשארת עוד אמונה אחת מני רבות.

            אלא כנראה משום שבזמנים של משבר הנוצרים באמת דאגו לחולים ולעניים בניגוד לנציגי דתות אחרות שהיו אדישים לכל אלו ורק דרשו שימשיכו לשלם למקדשים שלהם מיסים ויעבירו קורבנות.

            למה אנשים העדיפו את ישוע שמת וקם לתחייה על פני אוזיריס שמת וקם לתחייה או תמוז שמת וקם לתחייה או דיונוסוס שמת וקם לתחייה או מיתרה שמת וקם לתחייה או על פני מאני שמת וקם לתחייה או אפולוניוס מטיאנה שמת וקם לתחייה או שמעון מאגוס שמת וקם לתחייה ? יש הרי הרבה חלופות.

            המציאות בשטח היא שאנשים יעדיפו את האל שמת וקם לתחייה שהארגון שמייצג אותו גם עוזר ומסייע להם בעת מצבי משבר בחיים האלו על פני האל שמת וקם לתחייה והארגון שמייצג אותו רק דורש כסף ולא נותן הרבה בתמורה בסיוע בחיים האלו.

            אפשר לתת לכך דוגמה למשל ממצרים כשאב משפחת האיכרים הענייה היה חולה הוא והמשפחה פנו לנזיר הנוצרי בסביבה כדי שיתן להם טיפול רפואי חינם כי הכוהן של האל אוזיריס במקדש הקרוב דרש תמיד תשלום.

            וכך כוהני כל האלים האחרים כפי שהיה מאז ומתמיד.

            כל מה שהנזיר ביקש בתמורה שיזכירו את ישוע ואת מרים בתפילותיהם.

            לאב המשפחה זה לא איכפת מה שהם מבקשים הוא ממשיך להתפלל לאוזיריס ואיזיס כי זה מה שהוא מכיר וזה מה שאבותיו הכירו.

            הילדים של אב המשפחה מוכנים להתפלל גם לאוזיריס ואיזיס וגם לישוע ומרים. וגם לכל אל אחר. להם זה באמת לא איכפת, הם יתפללו לכל מי שאפשר בעבור תוצאות פרקטיות.

            הנכדים שממשיכים לקבל טיפול רפואי חינם מנציגי הכנסיה הנוצרית וכך גם ילדיהם ונכדיהם מתפללים כבר “רק ” לישוע ולמרים.

            הם יודעים מינקותם שרק מנציגי הנצרות אפשר לקבל עזרה חינמית. וכבר לא מעלים על דעתם לפנות לנציגי האלים המתחרים שדורשים כסף.

            בעזרת יחצנות מעולה של עזרה חינמית לכאורה ( שללא ספק דרשה עבודה ופעילות מסורה ובלתי פוסקת של מתנדבים רבים ומאמינים ) בעתות צרה מחלה ומשבר הנצרות המוקדמת קיבלה תמיכה גוברת והולכת בלבבות האנשים.

            . והעניים וגם העשירים במקומות השונים זכרו זאת היטב.

            העניים ידעו שבעיתות משבר הקבוצה הנוצרית מסייעת לכולם בלי בקשת תמורה.

            רק כמה תפילות ואחר כך הגעה לפעילויות השוטפות ואחר כך תרומות בלי סוף.

            העשירים ידעו שתמיד אפשר לסמוך על הנוצרים שיסייעו לעניים ולנזקקים ויקחו את זה מעל כתפיהם ולכן שווה לתמוך בהם.

            .וזאת לעניות דעתי הסיבה האמיתית להתחלת הצמיחה של הנצרות מעל לכל האמונות האחרות שדמו לנצרות אבל לא דאגו לדאוג לאנשים בשטח “חינם ” כפי שעשו הנוצרים.

            שהרי כדי להצליח ולשגשג עליך להראות קבלות שאכן עשית דברים עבור האנשים וכנראה שלנוצרים הראשונים היו הרבה יותר קבלות כאלו מאשר כל אמונה מתחרה.

            ולכן זאת הסיבה האמיתית חוץ כמובן מהבירוקרטיה המעולה שלהם שהם ניצחו.

            כל הנציגים של הדתות המתחרות להוציא אולי היהדות הרבנית מעולם לא תפסו את העניין ולכן בסופו של דבר נעלמו.

            אבל היום אירגונים דתיים כמו האחים המוסלמיים למשל או מפלגת ש”ס בישראל פועלים בשיטות דומות של פניה וסיוע לאנשים העניים על מנת שיסייעו להם בתמורה.

            וזאת הסיבה האמיתית שחלק גדול מהעולם חוגג וימשיך לחגוג את חג המולד לזכרו של ילד שנולד ביהודה לפני 2000 שנה.

  2. אני מכבד מאוד את ידיעותיו המופלגות של משה גרנות ואני כמובן מסכים שקנאות דתית היא דבר נורא שגרם לאינספור מלחמות ומוות עד וכולל כיום. לא רק קיצוני האיסלאם (שבדרך כלל טובחים מוסלמים אחרים אבל לא תמיד) אלא גם בהודו הקיצונים ההינדים שערכו כבר פוגרומים דווקא בהודים מוסלמים. אבל הדוגמא ההודית בדיוק מדגימה את חולשת הטיעון. אפשר להתרשם כי לפי גרנות כל המלחמות הן תוצאה של ספר דברים – האמנם לא היו מלחמות לפניו? התנ״ך עצמו מספר לנו על אינספור מלחמות כאלו לפני הזמן שלפי גרנות נכתב ״דברים״. וכמובן ההיסטוריה היוונית, למשל, היא היסטוריה של מלחמות בלתי פוסקות. מסתבר שהספרטנים והאתונאים לא היו זקוקים לאמונה מונותיאסטית כדי להלחם זה בזה עד ששתי הערים נחלשו כל כך שהמקדונים כבשו אותן למעשה בלי התנגדות (והרבה אחרי תור הזהב שלהן). כמובן זה היה המצב לא רק ביוון אלא בכל מקום (סין, הודו, פרס..), הזכרתי את יוון פשוט כי גרנות מעלה אותה על נס. גם ימי הביניים לא היו תקופה של חשיכה. התפיסה הזאת נחשבת היום למיושנת והיסטוריונים מודרניים מצביעים על התקדמויות טכנולוגיות ופוליטיות, ואפילו אמנותיות ופילוסופיות, שהושגו בתקופת ״החושך״ כביכול הזאת. אני גם מצטרף לאלי שהעיר למעלה שעם כל הברבריות של ימי הביניים והדברים האיומים שאנשים עשו אז זה לזה, התקופה העתיקה עוד יותר גרועה. זה היה הרומאים הטרום-נוצרים שצלבו אנשים, זרקו אותם לחיות טרף, או אפילו העלו אותם באש לפי זכרוני (״מנהג״ שהיה כידוע גם לאינקוויזיציה, אבל בפירוש לא בכל הארצות הנוצריות, להיפך, זה היה היוצא-דופן, ודווקא אחרי ימי הביניים שפורמלית נמשכו עד סוף המאה ה-15). נדמה לי שגרנות מגזים למרבה הפרדוקס דווקא בהשפעה של היהדות. אפשר להירגע, אנחנו לא המצאנו את כל הדברים הטובים (גם לא את המונותיאיזם – אחנאתון 1350 לפנהס 500 שנה לפני דוד אם היה בכלל אדם כזה), וגם לא אחראים לכל הדברים הרעים (אותו מונותיאיזם אליבא דגרנות). האנושות ממש לא היתה צריכה את היהודים ואת התנך כדי להלחם כל הזמן וכדי לעשות דברים איומים.

  3. Yuval Welis בפייסבוק
    המונותאיזם לא הומצא בארץ וע”י חלקיהו; התקיים במזרח הרחוק ועוד מקומות בתקופה ההיא.
    זה היה חלק ממהפיכה אבולוציונית, שהפכה את הדת למנותקת ממקום וגזע: אל בלתי-נראה לא משוייך למיקום מסויים או עם מסויים, ויכול להכיל יותר אנשים. צעד נדרש במעבר מממלכה לאימפריה ולאומה מודרנית.

  4. משה גרנות מגיב :
    אני מעריך את העובדה שאלי אשד ואמנון סטופ הגיבו על המאמר שלי; והרי תגובתי לדבריו של אלי אשד: זה ממש לא נכון שהמונותאיזם הביא לעולם את המוסר ואת העזרה לזולת – חוקים מוסריים נמצא גם בחוקי אשנונה ואפילו בחוקי חמורבי. בחוקי חמורבי יש רשות לאישה להתגרש מבעלה, מה שלא ניתן להעלות על הדעת בתורה. בתורה יש חוקים מזוויעים מבחינה מוסרית: אב רשאי למכור את בתו לעבדות נצח, ובעל עבד רשאי להרוג את העבד במכות (שמות כ”א). הטענה שהפגניות לא דאגה להשכלה ולבריאות היא ממש לא נכונה: בספרטה היה חינוך חובה גם לבנות, ובאתונה כל אזרח שכר פדגוג ללמד את ילדיו קרוא וכתוב, מוסיקה , גימנסטיקה, ואפוסים קלאסיים. אפלטון ואריסטו הקימו מעין אוניברסיטאות. בכל התנ”ך אין זכר לבית ספר. את התרבות האדירה של יוון ניסו לחקות אלף שנה מאוחר יותר אנשי הרנסנס. ביוון הרפואה הייתה לכול – היפוקרטס קבע את השבועה המחייבת רופא לטפל אפילו באויב. תגיד לי, אלי היקר, איפה כתבתי שהמונותיאיזם הומצא על ידי חלקיהו? מה שכן כתבתי הוא שחלקיהו עשה רפורמה במונותיאיזם: ביטל את העבודה בפסלים שהייתה נהוגה אפילו אצל נכדו של משה, וגם בביתו של דויד; ספר דברי קבע שאת האל מותר לעבוד רק בירושלים, ביטל את עבודת הבמות, כדי שכל העושר יגיע לכוהני ירושלים, וגם גרם לכך שיאשיהו יזבח את כוהני הבמות. טענתי, ואני עומד על כך, שמחבר ספר דברים גרם לקנאות הנוראה של הדתות המונותיאיסטיות, ודנה את מאמיניהן לבערות.

    ובאשר לאמנון סטופ, שוב אני חש כבוד על התגובה שלו, אבל זה לא מונע ממני להעיר על דבריו: מעולם לא עלה בדעתי רעיון חסר שחר שהמלחמות הן תוצאה של ספר דברים, מה שכן כתבתי הוא שמחבר ספר דברים הביא לעולם קנאות דתית (“לא תחיה כל נשמה!”), ודן את המאמינים לבערות כי חובה של המאמין היא לעסוק רק בדבר ה’. מורשת נוראה נוספת של בעל ספר דברים היא שחובה על המאמין להלשין על הכופרים ולגרום להוצאתם להורג. האל מופקד על המחשבות, ואוי לו למי שאינו מתיישר עם כללי האמונה. ובאשר לימי הביניים – ברור שיש חוקרים שיחפשו דרך לומר דבר והיפוכו – עובדה היא שגדולי רוח כמו הפילוסופים היווניים, דרמטורגים שלהם, היסטוריונים שלהם, מדענים שלהם – לא קמו בימי הביניים במשך אלף שנים.

    שלכם בתודה,

    משה גרנות

    • תודה לד”ר משה גרנות וכעת תגובתי לתגובתו:
      אמת חוקים סוציאלים היו במסופוטמיה.אנחנו לא יודעים עד כמה אם בכלל יושמו במציאות .כנראה לא הרבה. חינוך והשכלה בוודאי שהיו במדינות אחרות למי שידו הישיגה לשלם עבורם.לא לעניים.
      הקהילה היהודית דאגה לראשונה שכולם כולל כולם יהנו מהשכלה ( אבל לא נשים זה נכון ) וידעו לקרוא ולהבין את הכתבים הקדושים.זה חידוש דרמטי.
      והיא גם דאגה לעזרה הסוציאלית לכל בני הקהילה ומשום כך הקהילות האלו שרדו לאורך הדורות.
      אילו לא הייתה ידיעת הקרוא והכתוב האלו והעזרה הסוציאלית הקהילות לא היו שורדות את כל הרדיפות שלהן לאורך הדורות.
      וכך גם במידה פחותה הנצרות.כך גם במידה פחותה האיסלאם על סמך חוקים שלמדו מהתנ”ך ולא מחמורבי ולא מאשנונה.

      • משה גרנות עונה :אלי היקר, אתה צודק שיחסית למוז’יק המזרח אירופי, הילד היהודי היה אורייני – ידע לקרוא בסידור ובתורה, ומאוחר יותר התמודד עם סוגיות התלמוד – רק זה – לא חשבון, לא אמנות, לא ספרות קלאסית. אבל בכל התנ”ך אין זכר ללימוד ילדים בבית ספר, וגם לא לימוד ילדים בדרך אחרת, רק הטפה דתית. חינוך כללי לכל ילדי ישראל בצורה מוסדית התאפשר רק בימיו של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כ”א ע”א), אשר חי במאה הראשונה לספירה (נהרג במרד הגדול ב-70 לספירה). במצרים יש ראיות על קיום בתי ספר כבר ב-1550 לפני הספירה; בשומר יש ראיות כנ”ל מסוף האלף השלישי לפני הספירה. בספרטה היה חינוך חובה חינם מהמאה ה-6 לפני הספירה, חינוך שכלל גם בנות (חז”ל טענו שהמלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות, ויש שקבעו כי יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים). באתונה לא היה חינוך חובה לילדים, אבל כל אזרח שכר פדגוג לילדיו שלימד אותם קריאה, חשבון, יצירות קלאסיות, נגינה בקתרוס, תורת הנאום. במאה הרביעית לפני הספירה הקים אפלטון מעין אוניברסיטה – “האקדמיה”, ואריסטו הקים את “הליקיאון”.

        האם צריך עוד ראיות כדי להוכיח עד כמה המונותיאיזם מפגר תרבותית ביחס לאלילות?

        שלך – משה גרנות

    • מדהים שאדם שקורא לעצמו דוקטור מפגין את בורותו ברבים כנגד פסוקים מפורשים שאומרים ההיפך ממנו.
      אב אינו מוכר את ביתו לעבדות נצח אלא לכל המאוחר עד גיל 12 ואז חייב לשחררה, וגם זה למטרת נישואין ולא לעבדות “אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה” היעוד הוא נישואין לאדון או לבנו והאב נחשב בוגד אם הנישואין לא מתבצעים.
      כנ”ל לגבי הטענה שבעל עבד רשאי להרוג את העבד במכות. כתוב בתורה בפירוש שהאדון חייב מיתה אם הוא הורג אותו “וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם” (רש”י – מיתת סיף), באיזה מקום בעולם העתיק הרגו אדון שהרג עבד מלבד ביהדות???
      המחבר בא עם אג’נדה מוכנה ומסתמך על בורות הקוראים.
      בושה

      • תגובת ד”ר משה גרנות לענת :
        ענת היקרה,

        את מחליטה שאני בור כיוון שאינני מקבל על עצמי את את הטענה המסורתית שתורה שבעל-פה ירדה מהשמיים יחד עם תורה שבכתב. ובכן, לא היו דברים מעולם, גם התורה שבכתב לא ירדה מהשמיים במעמד הר סיני, אלא נכתבה כ-600 שנה אחרי התקופה שבה היה משה אמור לחיות ולפעול. ואיך אני יודע את זה? משום שיאשיהו נדהם כשקראו בפניו את ספר התורה, והוא קרע את בגדיו (מלכים ב’ כ”ב). הוא לא אמר לחלקיהו ולשפן שהתורה קיימת מימעמד הר סיני, כי לא הייתה תורה כתובה ומחייבת קודם. כל בחירי ה’ שקדמו ליאשיהו נוהגים בניגוד למה שכתוב בתורה, כי לא הכירו אותה: הנכד של משה עובד לפסל (שופטים י”ח), שמואל שוכב ליד ארון האלוהים (שמואל א’ ג’), למרות שהוא משבט אפרים, ואיננו כוהן גדול כנדרש בויקרא ט”ז, בביתו של דויד יש תרפים, הוא נכנס למקדש טמא מת, ומחזיר לעצמו את מיכל בת שאול לאחר שהייתה נשואה לפלטיאל בן ליש. אני יודע שפרשנים מנסים לתרץ את “הסטיות האלו”, כי הם האמינו באמונה שמדובר בהיגדים קדושים. אני אינני חושב שהם קדושים, אלא שכוהני ירושלים החליטו שהקורבנות יגיעו רק אליהם, ולכן קבעו שהפולחן חייב להיות רק בירושלים, לכן חיברו את ספר דברים, ויחחסו אותו למשה, אבל כבר ר’ אברהם אבן עזרא הבין שלא ייתכן שמשה כתב את התורה (ראי פירושו ל-בראשית י”ב 6). אינטרס כלכלי גרם לעיוות נורא. ועוד דבר, ענת היקרה, אני מוכן לעמוד איתך במבחן לגבי ידע בתנ”ך ובתורה שבעל-פה. אבל ברור שבוויכוח תיאולוגי את “צודקת”, כי נדמה לך שאלוהים איתך.

        • אני כמובן לא מסכימה עם אות מדבריך, וכל הציטטות שלך כבר נשאלו מאות ואלפי שנים לפניך ויש להם תשובות נכונות עם קצת הצצה במפרשי התנ”ך, ואנחנו לא קראים שמאמינים רק בתורה שבכתב, ולכן כל מה שאתה כותב זה מפוזיציה של קראי שלא מאמין בתורה שבעל פה ולכן את כותב את טענותיך.
          בפועל, הפגנת את בורותך ולא ענית על שאלותי שאתה כותב כנגד פסוקים מפורשים, רק התחמקת באלגנטיות ע”י מתקפה נוספת.

          • משה גרנות עונה :
            חוק מבהיל, והכול בשם האל! ובאמת מדוע אין בכל המקרא. תאמיני לי שלמרות הבורות שאת מתייגת אותי אני בקיא בכתובים (שוב, בדקי בוויקיפדיה כמה ספרים כתבתי על התנ”ך) – אין בכל התנ”ך אופק עתידי בו תפוג החרפה הזאת שאדם קונה אדם לעבדות.

            בשמות כ”א 21 כתוב: …”אך אם יומיים יעמוד (העבד), לא יוקם (לא ינקמו בבעל העבד), כי כספו הוא”. ובכן, זהו החוק האלוהי – בן אדם נחשב לרכוש!

            את מכנה אותי קראי כי כביכול אני מאמין רק בתורה שבכתב, יש לי חדשות בשבילך – אני לא מאמין אפילו בתורה שבכתב, כי יש ראיות (שאפילו ר’ אברהם אבן עזרא היה מודע להן!) שהתורה לא חוברה על ידי משה, אלא על ידי כוהנים בני דורו של המלך יאשיהו (ראי מלכים כ”ב 8 ואילך). כל מי שנבחר על ידי האל, לפני שספר התורה נמצא בימי יאשיהו, לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, כי היא לא הייתה קיימת.

            ולבסוף עצה קטנה: קצת צניעות לא מזיקה.

            בברכה,

            משה גרנות

            • אני לא חושבת שאני ידענית גדולה בתורה ולכן אינני מבינה את הערתך לגבי צניעות אבל מד”ר שכתב ספרים על התנ”ך אני מצפה שידע לקרא מה כתוב בתנ”ך.
              אתה מתחמק מפסוקים מפורשים שהתורה כותבת שהורגים את האדון במקרים ובו הרג את העבד, איפה היה דבר כזה בתקופת התנ”ך ואפילו במאות שקרובות אלינו?
              אכן, העבדות היא חרפה, אבל עד לפני 200 שנה זה היה דבר מקובל שהיו עבדים, ובכ”ז יש “אופק עתידי” כדבריך לעבד להשתחרר בפגיעה של האדון בעבד בשן ועין (ולפי חז”ל ב-24 ראשי אברים) וזה פסוק מפורש בפרק כ”א, כו “וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ:
              וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ”, וזה בעבד כנעני.
              בעבד עברי, יש לו אופק עוד יותר רחב להשתחרר אחרי 6 שנים או בתשלום מוקדם של הכסף שהאדון הוציא או במיתת האדון, כל אלה פסוקים מפורשים! יש לך איזו מקבילה לזה בעמים אחרים? ואני לא מדברת על דברי חז”ל שכותבים שמי שקנה עבד קנה אדון לעצמו ואם יש כרית אחת בבית, העבד יקבל אותה ולא האדון.
              כנ”ל עם מה שאתה מנפנף כל הזמן עם ספר התורה שמצאו בימי יאשיהו, שוב אתה כותב כנגד פסוקים מפורשים.
              רק כמה פסוקים אח”כ כתוב ואני מצטטת: “(יב) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֡ן וְאֶת־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁ֠פָן וְאֶת־עַכְבּ֨וֹר בֶּן־מִיכָיָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שָׁפָ֣ן הַסֹּפֵ֗ר וְאֵ֛ת עֲשָׂיָ֥ה עֶֽבֶד־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר:
              (יג) לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת־ה’ בַּעֲדִ֣י וּבְעַד־הָעָ֗ם וּבְעַד֙ כָּל־יְהוּדָ֔ה עַל־דִּבְרֵ֛י הַסֵּ֥פֶר הַנִּמְצָ֖א הַזֶּ֑ה כִּֽי־גְדוֹלָ֞ה חֲמַ֣ת ה’ אֲשֶׁר־הִיא֙ נִצְּתָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־שָׁמְע֜וּ אֲבֹתֵ֗ינוּ עַל־דִּבְרֵי֙ הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֔ה לַעֲשׂ֖וֹת כְּכָל־הַכָּת֥וּב עָלֵֽינוּ”
              הוא מצטער על כך שלא שמעו אבותיו לדברי הספר הזה, זאת אומרת שהספר לא “הומצא” בימיו אלא כבר היה קיים בימי אבותיו.
              בנוסף, בפסוקים המקבילים בדברי הימים ב פרק לד כא כתוב עוד יותר מפורש: “לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת־ה’ בַּעֲדִ֗י וּבְעַד֙ הַנִּשְׁאָר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִֽיהוּדָ֔ה עַל־דִּבְרֵ֥י הַסֵּ֖פֶר אֲשֶׁ֣ר נִמְצָ֑א כִּֽי־גְדוֹלָ֤ה חֲמַת־ה’ אֲשֶׁ֣ר נִתְּכָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹא־שָׁמְר֤וּ אֲבוֹתֵ֙ינוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה’ לַעֲשׂ֕וֹת כְּכָל־הַכָּת֖וּב עַל־הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה”, ובפסוק י”ד שם נאמר: “וּבְהוֹצִיאָ֣ם אֶת־הַכֶּ֔סֶף הַמּוּבָ֖א בֵּ֣ית ה’ מָצָא֙ חִלְקִיָּ֣הוּ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־סֵ֥פֶר תּֽוֹרַת־ה’ בְּיַד־מֹשֶֽׁה ” אז כתוב מפורש שזה תורת ה’ ביד משה ולא “התגלה” אז.
              ואני לא מדברת על פסוקים מפורשים ביהושע פרק א שקדם בהרבה ליאשיהו וכתוב שם: “(ז) רַק֩ חֲזַ֨ק וֶֽאֱמַ֜ץ מְאֹ֗ד לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ כְּכָל־הַתּוֹרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר צִוְּךָ֙ מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֔י אַל־תָּס֥וּר מִמֶּ֖נּוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔יל בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ:
              (ח) לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵפֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכָל־הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל:”
              ולשאלתך, למה יאשיהו כ”כ הופתע, כבר חז”ל עמדו על השאלה במסכת בבא בתרא יד ע”ב ומסבירה שמצאו את ספר התורה המקורי שמשה כתוב והוא נפתח להם בדיוק בפסוקים “יולך ה’ אותך ואת מלכך” והוא ראה בזה סימן שהם ילכו לגלות.
              אני מתנצלת שדברי חריפים אבל לבא בטענות על התורה עם ציטטות חלקיות ובמיוחד כשחז”ל משלימים ומסבירים את הדברים, גם אם אתה לא מקבל את זה, אתה לא יכול לבוא בטענות על הדת כי היא ממש לא אומרת לעשות את מה שאתה אומר.

              • משה גרנות מגיב :

                ענת היקרה:
                נדמה לך שהתורה הייתה מתקדמת ביחס לקודקסים חוקיים של עמים אחרים, ובכן, זה לא מדויק: בחוקי ח’מורבי עבד יוצא לחופשי כעבור 3 שנים (לא שבע), ואישה רשאית להתגרש מבעלה, דבר שבתורה מותר רק לבעל. ובאשר לטענה שלך שיש ראיות שמשה כתב את התורה, אולי תסבירי לי מדוע בחירי ה’ (לא חוטאים, או עובדי אלילים) מתנהגים כמי שמעולם לא שמעו מה כתוב בתורה: הנכד של משה עובד לפסל (שופטים י”ח), שמואל, נער משבט אפרים (לא לוי, לא כהן!), ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א’ ג’), והרי הדבר אסור אפילו לכהן גדול! (ויקרא ט”ז), מדוע יש בבית של דויד תרפים?, מדוע דויד נכנס טמא מת למקדש?, מדוע הוא מחזיר לעצמו את מיכל בת שאול, לאחר שהייתה לאשתו של פלטיאל בן ליש?, מדוע הוא עורך מפקד בניגוד לכללים של ספר במדבר? כבר ר’ אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) הבין שלא ייתכן שמשה כתב את התורה. ראי את הפירוש שלו ל”הכנעני אז בארץ” (בראשית י”ב 6), ראי בבראשית י”ד אברם רודף אחרי המלכים עד דן, והרי דן נקראה כך רק בימי השופטים. בימי משה המקום נקרא ליש. ובפרק על העקידה (בראשית כ”ב) כתוב “על כן ייאמר היום בהר ה’ ייראה”, והרי פסוק כזה יכול לכתוב רק מי שבימיו בית המקדש היה קיים, כלומר אחרי ימי שלמה. בבראשית ל”ו 31 כתוב: “אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל” – ברור שפסוק כזה יכול לכתוב רק מי שחי בתקופת המלוכה, ולא בימי משה! הבאתי כאן רק קצת ראיות מרבות מספור על כך שמשה שלא כתב את התורה, ואנשים מאוחרים מאוד ייחסו לו את מה שהם החליטו שמשה כתב. אני משוכנע שתביאי את חז”ל והמפרשים שעושים שמיניות באוויר כדי לתרץ, אבל קצת הגיון לא היה מזיק. ועוד דבר: ישעיהו ליבוביץ כתב שחז”ל היו אנשים כמונו, ולכן התורה שבעל פה, לא ירדה מהשמיים בסיני, ועל ליבוביץ’ לא ניתן לומר שלא הבין מה כתוב בתורה ואצל חז”ל, כפי שאת טוענת לגביי.

  5. אכן היה חינוך בעמים אחרים לפני שהחלו חינוך לכל יהודי כנראה במאה השנייה לפה”ס בימי החשמונאים.אבל לא היה חינוך בכפייה לכל. אולי בספרטה ובעוד כמה מקומות היה. וגם שם זה לא האריך ימים. בקהילה היהודית החל חינוך בכפיה לכל ללמוד את התנ”ך במאה השנייה לפה”ס לאחר קביעת אסופת התנ”ך ( ככל הנראה בימי השליטים החשמונאים וביוזמתם )מכאן ואילך על הילדים היהודים נכפה ללמוד וללמוד כולל שפה שלא הייתה מוכרת להם כלל ולא דיברו בה כמעט, העברית ( שפה שלישית אחרי ארמית ויוונית שהיה עליהם ללמוד גם כן ). . והנוצרים למדו את זה מהיהודים. בשאר העמים הלא מונותאיסטים עד כמה שידוע לא הייתה כפיה כזאת לאורך דורות על גבי דורות.אצל היהודים והנוצרים וגם המוסלמים זה כן היה בתוספת למדיניות חברתית.
    והתוצאה הדתות האלו הפכו דומיננטיות בעוד שהפגאנים רק נחלשו ונעלמו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 7 =