“אנאבל לי” של אדגר אלן פו

לרגל תאריך לידתו של הסופר והמשורר המפורסם אדגר אלן פו ב-19 בינואר לפני 214 שנה כותבת טובה נווה על שירו המפורסם ״אנאבל לי״, עם תרגום שלה, המקור, ועוד תרגומים לעברית.

המערכת

אדגר אלן פו (1809-1849) היה אחד היוצרים הבודדים במאה ה-19 שחקר את הצד האפל והלא הגיוני של הטבע האנושי, כמו גם את טבעם של האובססיה והטירוף, נושאים נפוצים בשירה ובסיפורת של המאה ה-20.

באמצעות שימוש חוזר בחרוזים כבדים ובמקצבים עיקשים, והימנעות מחזרות על שורות שלמות, קיווה פו להעלות את הקהל שלו אל ממלכת היופי הרוחני. בניגוד למשוררים האחרים בתקופתו, פו לא התכוון ללמד לקח מוסרי, אלא לתאר את היופי האפל “מעבר לקבר”. שירים ידועים שלו מסוג זה הם “אנבל לי” ו-“העורב”.

בשנת 1836 נישא לבת דודתו וירג’יניה כשהיא בת 13 בלבד, והם התגוררו יחד עם אמה של וירג’יניה. מותה של וירג’יניה בשנת 1847 השפיע על רבות מיצירותיו של פו.

בשיר “העורב” המשורר מאמין כי לעולם לא יפגוש שוב את אהובתו. לעומת זאת בשיר “אנבל לי” אהבתו היא נצחית, מעבר למוות:

“וכוכב לא יאיר עד לי יזכיר

אור עיניה של אנבל לי”

“אנבל לי” הוא השיר האחרון שכתב לפני מותו. בשיר זה הוא מתאר את הכאב של אהבה אבודה כמו גם את תחושת הדיכאון והכאב הנפשי הקיצוני.

“אנבל לי” מאופיין כשיר-סיפור מהתקופה הרומנטית, השם דגש על העבר הרחוק: “זה היה לפני שנים כה רבות”. מאפיין נוסף הוא מקום העלילה הדמיוני: “בממלכת החוף הגלי”. המקצב והחרוז החוזרים ברוב בתי השיר בשורות שתיים ארבע ושש מוסיפים לאווירה המסתורית:

“זה היה לפני שנים רבות

בממלכת החוף הגלי

שם גרה עלמה, יתכן ותכיר

יונתי – זו אנבל לי:

ומחשבה אחת לה הייתה

לאהוב ולתת אהבה, לה ולי.”

המשורר מתאר את אהבתם כמשהו נשגב, מעין היבריס בו הוא מרגיש כי באהבתם הם מתעלים מעל לאל:

“אהבנו באהבה גדולה מאהבה –

אני ואנבל לי:

אהבה ששרפים מגן עדן

קינאו לה ולי.”

על כך הם מעוררים את קנאתם של מלאכים המענישים אותם במותה של אנבל לי:

“…כן! – זו הסיבה (זאת ידעו כולם,

בממלכת החוף הגלי)

שרוח הופיעה מענן באפילה

ציננה והמיתה את אנבל לי.”

מקור הכוח בשיר הוא השילוב של רחמים עצמיים וצדקנות:

“אז הגיעו בני משפחה

נשאוה רחוק ממני

וכלאו אותה בקברה

בממלכת החוף הגלי.”

השינוי הדרמטי בא לידי ביטוי בארבע השורות האחרונות בשיר. המשורר מנבא את מותו המתרחש לאחר מותה של אהובתו והוא בן ארבעים בלבד:

” ובגאות חשיכה אנוח לצידה

כלתי – יפתי – בחיי ובמותי

בקברה בממלכת החוף הגלי

לצידו של הים שלה ושלי.”

להלן השיר המקורי, וכמה תרגומים שלו, כולל תרגומה של טובה נווה.

השיר במקור האנגלי

Annabel Lee

BY EDGAR ALLAN POE

It was many and many a year ago,

   In a kingdom by the sea,

That a maiden there lived whom you may know

   By the name of Annabel Lee;

And this maiden she lived with no other thought

   Than to love and be loved by me.

I was a child and she was a child,

   In this kingdom by the sea,

But we loved with a love that was more than love-

   I and my Annabel Lee-

With a love that the wingèd seraphs of Heaven

   Coveted her and me.

And this was the reason that, long ago,

   In this kingdom by the sea,

A wind blew out of a cloud, chilling

   My beautiful Annabel Lee;

So that her highborn kinsmen came

   And bore her away from me,

To shut her up in a sepulchre

   In this kingdom by the sea.

The angels, not half so happy in Heaven,

   Went envying her and me-

Yes!—that was the reason (as all men know-

   In this kingdom by the sea)

That the wind came out of the cloud by night,

   Chilling and killing my Annabel Lee.

But our love it was stronger by far than the love

   Of those who were older than we-

   Of many far wiser than we-

And neither the angels in Heaven above

   Nor the demons down under the sea

Can ever dissever my soul from the soul

   Of the beautiful Annabel Lee;

For the moon never beams, without bringing me dreams

   Of the beautiful Annabel Lee;

And the stars never rise, but I feel the bright eyes

   Of the beautiful Annabel Lee;

And so, all the night-tide, I lie down by the side

   Of my darling—my darling—my life and my bride,

   In her sepulchre there by the sea-

   In her tomb by the sounding sea.

תרגום טובה נווה

אנבל לי / אדגר אלן פו

זֶה הָיָה לִפְנֵי שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת

בְּמַמְלֶכֶת הַחוֹף הַגַּלִּי

שָׁם גָּרָה עַלְמָה יִתָּכֵן וְתֵדָע

יוֹנָתִי – זוֹ אַנַּבֶּל לִי:

וּמַחְשָׁבָה אַחַת לָהּ הָיְיתָה

לְתַת אַהֲבָה, לָהּ וְלִי.”

הָיִיתִי יֶלֶד וְהִיא יָלְדָה

בְּמַמְלֶכֶת הַחוֹף הַגַּלִּי:

וְאָהַבְנוּ יוֹתֵר מִכָּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל לִי:

לָכֵן שְׂרָפִים מִגַּן עֵדֶן

קִנְּאוּ בָּהּ וּבִי

וְזוֹ הַסִּבָּה שֶׁלִּפְנֵי שָׁנִים

בְּמַמְלֶכֶת הַחוֹף הַגַּלִּי,

רוּחַ מֵעָנָן נָשְׁבָה וְצִנְּנָה –

אֶת יָפָתִי, זוֹ אַנַּבֶּל לִי:

וְהִגִּיעוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה

וּנְשָׂאוּהָ רָחוֹק מִמֶּנִּי

וְכַלְאוּ אוֹתָהּ בְּקֶּבֶר

בְּמַמְלֶכֶת הַחוֹף הַגַּלִּי.

אֹשֶׁר כַּזֶּה מַלְאָכִים לֹא יָדְעוּ

לָכֵן בָּהּ וּבִי הֵם קִנְּאוּ

כֵּן! – זוֹ הַסִּבָּה (זֹאת יוֹדְעִים כֻּלָּם,

בְּמַמְלֶכֶת הַחוֹף הִגָּלִי)

שֶׁרוּחַ מֵעָנָן הוֹפִיעָה בָּאֲפֵלָה

צִנְּנָה וְהֵמִיתָה אֶת אַנַּבֶּל לִי.

אָהַבְנוּ יוֹתֵר מִכֹּל אוֹהֲבִים

שֶׁהָיוּ בּוֹגְרִים מֵאִתָּנוּ –

חָכְמָתָם רַבָּה מִשֶּׁלָנוּ –

וְלֹא מַלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם מֵעַל

גַּם לֹא בְּני שָׂטָן שֶׁמִּתַּחַת לַגַּל

יָכְלוּ לְהַפְרִיד נִשְׁמָתִי מִנִּשְׁמָתָהּ

שֶׁל אַנַּבֶּל לִי הַיָּפָה:

וְיָרֵחַ אֵינוֹ זוֹרֵחַ לְלֹא חֲלוֹמִי

עַל יָפָתִי זוֹ אַנַּבֶּל לִי:

וְכוֹכָב לֹא יָאִיר עַד לִי יַזְכִּיר

אוֹר עֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל לִי

וּבִגְּאוֹת חֲשֵׁיכה אָנוּחַ לְצִידָּהּ

כַּלָּתִי – יָפָתִי – בְּחַיַּי, בְּמוֹתִי

בְּקִבְרָהּ בְּמַמְלֶכֶת הַחוֹף הַגַּלִּי

לְצִדּוֹ שֶׁל הַיָּם שֶׁלַּה וְשֶׁלִּי.

תרגום זאב ז’בוטינסקי

אַנַּבֶּל-לִי / אדגר אלן פו

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

תרגום ראובן וימר

אַנַּבֶּל-לִי

מִלִּפְנֵי עִדָּנִים וְשָׁנִים זֶה קָרָה,

בְּמַלְכוּת עַל הַיָּם הַגַּלִּי,

שָׁם חָיְתָה נַעֲרָה, תַּמָּה וּבָרָה,

וּשְׁמָהּ הָיָה אַנַּבֶּל-לִי;

וְאַחַת הִיא אִוְּתָה לָהּ, אוֹתָהּ נַעֲרָה –

לֶאֱהֹב וְלִהְיוֹת רַק שֶׁלִּי.

יֶלֶד הָיִיתִי, יַלְדָּה הִיא הָיְתָה,

בַּמַּלְכוּת עַל הַיָּם הַגַּלִּי;

אַךְ אָהַבְנוּ אָהוֹב מִכָּל אַהֲבָה –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי;

אַהֲבָה כֹּה עַזָּה, שֶׁשַּׂרְפֵי הַמָּרוֹם

חָמְדוּ אֶת שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי.

וְזוֹ הַסִּבָּה שֶׁלִּפְנֵי עִדָּנִים

בַּמַּלְכוּת עַל הַיָּם הַגַּלִּי,

יָצְאָה רוּחַ מֵעָב, וְהִקְפִּיאָה לָמוּת

אֶת יָפָה לִי, אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

וּבָאוּ קְרוֹבֶיהָ, בְּנֵי הַיֻּקְרָה,

וְנָטְלוּ גּוּפָתָהּ מֵאֶצְלִי,

וּסְגָרוּהָ לָנֶצַח בְּבֵית קְבוּרָה

בַּמַּלְכוּת עַל הַיָּם הַגַּלִּי.

לֹא יָדְעוּ כְּאָשְׁרֵנוּ שְׂרָפִים בַּמָּרוֹם

וְקִנְאָה הִתְקַנְּאוּ בָּהּ וּבִי –

כֵּן! – זוֹ הַסִּבָּה (וְיוֹדְעִים זֹאת הַיּוֹם,

בַּמַּלְכוּת עַל הַיָּם הַגַּלִּי)

שֶׁבִּשְׁחוֹר לֵיל מֵעָב, גָּחָה רוּחַ נָקָם

שֶׁהִקְפִּיאָה אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

אַךְ אַהֲבָתֵנוּ חָזְקָה מִכֻּלָּם

שֶׁהָיוּ מֵאִתָּנּוּ בּוֹגְרִים

וְרָבְתָה חָכְמָתָם מִשֶּׁלִּי.

וְלֹא הַשְּׂרָפִים שֶׁבִּשְׁמֵי הַמָּרוֹם,

לֹא שֵׁדֵי אֹפֶל, שׁוֹכְנֵי הַגַּלִּים,

יוּכְלוּ לְהַפְרִיד מֵעַתָּה עַד עוֹלָם

נִשְׁמָתִי – מִשֶּׁל אַנַּבֶּל-לִי.

כִּי לְבָנָה לֹא תָּאִיר בְּלִי חֲלוֹם בִּי תָּעִיר

עַל יָפָה לִי, עַל אַנַּבֶּל-לִי;

וְכוֹכָב לֹא יָאִיר בְּלִי שֶׁאוֹר לִי יַזְהִיר,

אוֹר עֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

כָּךְ, לְעֵת לֵיל-כּוֹכָב, לְצִדָּהּ שׁוּב אֶשְׁכַּב

שֶׁל חַיַּי, יָפָתִי, כַּלָּתִי, שֶׁאֹהַב,

בְּקִבְרָהּ עַל הַיָּם הַגַּלִּי,

מְנוּחָתָהּ בְּהֶמְיַת הַגַּלִּים.

ראו גם

הקשיבו ליוסי בנאי שר את “אנבל לי”, לפי תרגומו של ז’בוטינסקי משנת 1919, לחן יוחנן זראי:

קיראו סיפורים של אדגר אלן פו ב”יקום תרבות”