מאמר זה הוא סקירה ראשונה מסוגה על סוגת הסרטים, וסדרות הטלוויזיה, העוסקים בנושאי ריגול, ביון, ושירותי הביטחון הישראלים, ובראשם “המוסד למודיעין לתפקידים מיוחדים” (המוסד), שנוצרו בישראל.

המאמר הזה עוסק אך ורק בסרטים עלילתיים המוצגים ככאלה, ואינו מתייחס לסרטים הדוקומנטריים המרובים בנושא.

 משום מה באופן יחסי רק מעט מאוד סרטי קולנוע ישראלים עסקו במוסד וב”שירות הביטחון הכללי” (השב”כ), אם כי בשנים האחרונות יש יותר ויותר סרטים כאלו. אלו שקיימים בדרך כלל לא עוסקים בפרשיות היסטוריות בתולדות הביון הישראלי, בניגוד לטלויזיה שפרשיות כאלו הן לחם חוקה, אם כי היו יוצאי דופן בהקשר זה.

כדאי לשים לב שלגבי כמה וכמה מהם יש בעיה בהגדרה אם הם שייכים לקולנוע הישראלי, שכן הם נוצרו כדוברי אנגלית. החלטתי להכניס אותם בכל זאת אם הבמאים, המפיקים, והתסריטאים הם ישראלים. אבל קשה להיות עקבי. ישנם כמה סרטים שעוסקים במוסד הישראלי שהם דוברי אנגלית ועם יוצרים ישראלים שלא הכנסתי, ומצד שני כללתי סרט ישראלי נדיר (“קשר הדבש”) שכן עוסק בפרשיה בטחונית חמורה, אבל אינו עוסק כלל במוסד או בשב”כ, הרלבנטי לעניין.

נראה שלבמאים הישראליים היתה במשך שנים רבות רתיעה לעסוק באנשי המוסד, אולי בגלל ההילה סביבו, רתיעה שנסדקת רק בשנים האחרונות. ואולי גילו שקיימת בעיה להשיג תקציבים לסרטים כאלו אם לא היו חיוביים מספיק עבור האירגונים הנ”ל.  

ובכל זאת היה מי שעסק בנושא משנות השישים.

ההתחלה – משנות השישים

האיש שהכניס את תחום הריגול והמאבק הבין לאומי של שירותי ביון לקולנוע הישראלי היה הבמאי והמפיק מנחם גולן. סרטי הריגול הישראלים הראשונים התאפיינו בכך שמנחם גולן היה מעורב בכולם, ורובם התבססו איכשהוא על אירועים אמיתיים, אבל ששונו כיד דמיונם הטובה של הבמאי והתסריטאים.

כרזזת הסרט “שמונה בעקבות אחד” סרט הריגול הישראלי הראשון שעליה מתנוסס פרצופו של המרגל המרושע (שייקה אופיר) וגם מטוס שסביבו מתרחשת פרשיית הריגול

הסרט הישראלי הראשון שעסק בריגול היה סרטו של מנחם גולן “שמונה בעקבות אחד” מ-1964, על פי ספרה הידוע של ימימה טשרנוביץ אבידר, שהוא בעצם ספר הריגול החשוב הראשון שנכתב בעברית, וראו על כך את מאמרי היכל התהילה של ספרות הריגול העברית, ושאת תסריטו כתב הסופר אוריאל אופק.

עוד כרזה דרמטית יותר של הסרט “8 בעקבות אחד”

הסרט עסק בחבורת ילדים העוקבת אחרי רופא הקיבוץ (שייקה אופיר) שהיא חושדת בו שהוא מרגל זר בבסיס צבאי של חיל האוויר, ומשדר מידע סודי בערבית לגורמים עוינים. הילדים מסכנים את חייהם במעקב נועז כדי להוכיח שהוא אכן מרגל זר, ואף התקין מטען חבלה במטוס, שמנוטרל מבעוד מועד. חבורת הילדים האלו הם לוכדי המרגלים הראשונים בקולנוע העברי. גיבור החבורה, אגב, הוא הילד ממוצא תימני יחיא (ציון אשכנזי), שמאפיל על כל הילדים הבהירים. הסרט העביר בצורה ברורה את המסר שהיה ברור גם בספרי חסמבה של יגאל מוסינזון מאותה התקופה: “המאבק במרגלי האוייב הוא משימה של כולם ולא רק של אנשי ביון מקצועיים אלא גם של ילדים”.

הסרט זכה להצלחה גדולה, ובעקבותיו נוצר משחק קופסה שהתבסס על עלילת הסרט ועם דמויות השחקנים.

התמונה על קופסת המשחק שנוצר בעקבות הסרט “8 בעקבות אחד” שדמות המרגל מתנוססת עליו בגאון

הוא היה מצליח מספיק כדי לשכנע את המפיקים שאם יש הצלחה לסרט ריגול לילדים תהיה הצלחה גם לסרט ריגול למבוגרים.

צפו בשיר הידוע מהסרט שמונה בעקבות אחד:

זמן קצר לאחר “שמונה בעקבות אחד” הוקרן סרט הריגול הישראלי הראשון למבוגרים. הסרט “מבצע קהיר” דובר האנגלית משנת 1965, של מנחם גולן ורפאל נוסבאום. הסרט נועד בעיקר לקהל הבינלאומי, ותיאר את מאבקם של סוכנים ישראליים במדענים הגרמניים הבונים טילים למצרים של נאצר, וכלל גם שיחזור של מבצע הכנסת מרגל למזוודה בידי סוכנים מצרים שהתבסס על פרשת “המרגל במזוודה”שהתפרסמה זמן קצר לפני יצירתו. בסרט כיכבו אודי מרפי, כוכב קולנוע אמריקני ידוע (והלוחם האמריקני המעוטר ביותר במלחמת העולם השניה), ורוחמה מרטון. זאת הייתה קופרודוקציה ישראלית–מערב גרמנית דוברת אנגלית.

כרזת הסרט ״מבצע קהיר״

הסיפור עסק בסוכן של ישראל שהוא אמריקני דובר אנגלית בשם מייק מריק (אודי מרפי), המסתווה כמדען גרמני, שמשימתו היא לחטוף בת של מדען טילים גרמני במצרים כדי לשכנעו לעזוב את הפרוייקט ואת מצרים. וכך לחבל בתוכניות הפיתוח המצריות המאיימות על ישראל. הוא נפגש בקהיר, שהייתה במציאות יפו שבה צולמו הסצינות, עם מדען גרמני המפתח טיל המיועד להגיע לירח, אך יכול לשמש ככלי נשק. הגיבור בורח עם בתו של המדען, שבה התאהב באיטליה, ובשלב מסויים היא נחטפת בידי צוללת ישראלית שמגיעה לחופי אלכסנדריה. ישראל מציעה למדען להחזיר לו את בתו ברומא, אלא שסוכני הביון המצרי מתערבים באיחוד המשפחתי, מתפתח קרב, ומייק נלכד בידי סוכנים מצרים, המכניסים אותו למזוודה כדואר דיפלומטי אותו הם עומדים לשלוח במטוס לקהיר. האיטלקים תופסים את הסוכנים המצרים, פותחים את המזוודה, ומגלים בה את גופתו של סוכן מצרי ולא את גיבור הסרט, שהצליח להיחלץ ממנה, הכניס לתוכה את שומרו המצרי, וטס לקהיר להמשיך במשימותיו.

באופן כללי הסרט התבסס על פרשיות אמיתיות. המוסד אכן ניסה לפגוע בצורות שונות במדעני הטילים הגרמניים במצרים, ניהל אחריהם מעקבים, ואף ניסה לפגוע בהם פיזית בצורות שונות כדי להפחידם ולהוציאם מכלל פעולה. כאמור למעלה גם סיפור הסוכן המוסתר במזוודה מבוסס על פרשיה אמיתית בהחלט וידועה מאוד. אך העלילה המפורטת כולה היתה כיד דמיונם הפורה של הבמאי והתסריטאים.

עוד מטרה סמוייה של הסרט הייתה להפגין, דרך ההפקה המשותפת ודרך העלילה הסימפטית למדי לגרמנים, את היחסים המתחממים בין ישראל ומערב גרמניה. המדענים הגרמניים בסרט לא הוצגו כנציגי כוחות הרשע, והסוכן החשאי אף מתאהב בבתו של המדען גרמני.

צפו במקדימון הסרט.

על פי תסריט הסרט נכתב ספר של חיים גיבורי בשם “מבצע קהיר” (הוצאת ספרי נח 1966). תופעה נדירה בהחלט בספרות העברית, אם כי היה עיבוד קודם כזה לסרט הפשע  בבימוי גולן “אלדורדו”, שהתבסס מצידו על מחזה של יגאל מוסינזון, של י. סלפיד בהוצאת תירוש 1963.

הסרט הזה בהחלט לא היה מיועד לילדים.היו בו רמיזות יותר מברורות לסקס בין הדמויות והתנהלו בו מעשי חיסול. אבל גם בו כמו ב”שמונה בעקבות אחד ” היו שירים שכתב אוריאל אופק . שאמנם נועדו לקהל מבוגר יותר.הם גםיצאו לאור בתור תקליט.

האזינו לשיר מהסרט “מבצע קהיר” ששרה גאולה גיל:

השירים האלו לא עזרו. בקופות, בניגוד לקודמו, הסרט נכשל לחלוטין. התברר כי הקהל הישראלי לא נמשך אחרי הסוכן החשאי הזר שביצע פעולות עבור ישראל. אולי העובדה שהסרט שעוסק בפעולות ריגול של ישראל היה דובר אנגלית הפריעה לו.

גולן נאלץ כתוצאה מכישלונו למכור את ביתו.

צפו בקטע מהסרט “מבצע קהיר”

אבל חיש מהר עמד שוב על הרגליים והמשיך לביים ולהפיק סרטים כאילו כלום לא קרה.

ולבסוף חזר גם אל סרטים העוסקים במבצעי ריגול ולחימה כי הגיע למסקנה שאחרי הכל יש להם פוטנציאל הצלחה בשוק הישראלי, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים.

כרזת הסרט ״הפריצה הגדולה״

מנחם גולן חזר אל הז’אנר ב-1969 עם “הפריצה הגדולה” (הוקרן ב-1970 בכיכובו של יהורם גאון), שבו תיאר חדירה של קומנדו ישראלי לעומק השטח הסורי כדי להציל חמישה חיילים ישראליים שנתפסו במשימה סודית ביותר וכעת נמקים שם בכלא הסורי. בעזרת איש המוסד אנשי יחידת הקומנדו הנועזים, בפיקודו של יהורם גאון, מצליחים לבסוף לפרוץ לכלא ולשחרר את חבריהם, למרות התנגדות קשה של הסורים.

רוב הצילומים בוצעו במסגד סידנא עלי שליד חוף הרצליה, שעוצב ככלא. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בקריית שמונה ב-17 בפברואר 1970. הסרט הופץ מחוץ לישראל בדיבוב לאנגלית בשם – Eagles Attack at Dawn.

הסרט מזכיר מאוד את מבצע יהונתן (1977), גם הוא של גולן ובכיכוב גאון, שנעשה כמה שנים מאוחר יותר. אם כי שם הושם דגש פחות על פעילויות אנשי הביון במהלך המבצע.

צפו בסרט כאן:

מנחם גולן חזר לעולם הביון גם בסרט מ-1978 בשם “קשר האורניום”, גם הוא דובר אנגלית כמו “מבצע קהיר” מאחר שנועד לקהל הבינלאומי. אחד המשתתפים בסרט היה אסי דיין והוא היה מעין שחזור (בדיוני לחלוטין) של פרשת גניבת ספינת אורניום מצרפת שעליה היו 200 טונות אורניום בידי סוכנים ישראלים.

כרזת הסרט ״קשר האורניום״

הסרט התבסס על תסריט של ישעיהו בן פורת, עיתונאי שהתמחה בנושאי ביטחון, ותיאר מעין אירוע חלופי לזה שאירע במציאות, אם כי מזכיר במקצת את המציאותי, שבו האורניום נגנב מידי עבריינים בינלאומיים. לכאורה היו לסרט בעיות עם הצנזורה הישראלית, אם כי אין להבין מדוע משום ששום פרט בסרט אינו מזכיר את מה שהתרחש במציאות. יוצרי הסרט בכל אופן עשו פרסום רב לבעיות שהיו או לא היו להם עם הצנזורה הישראלית.

בסרט מתוארת חטיפתה בלב ים של ספינה הנושאת אורניום מזאיר – שנשלח בידי סוחרי נשק בינלאומים, בראשות אחד “הברון”, לטרוריסטים בלבנון – בידי הסוכן הישראלי דן  (אסי דיין בהופעה ראשונה אך בהחלט לא אחרונה כאיש מוסד) ושותפו האיטלקי רנצו, בהוראת ראש המוסד (עודד קוטלר). בשיאו של הסרט שני הסוכנים מנסים להשתלט על הספינה (כפי שאירע באירוע המציאותי), נכשלים, ונכלאים בתוך הספינה. אלא שהספינה נעצרת במיצרי גילברטר בידי אנשי משמר החופים הספרדי, שהם בעצם אנשי המוסד מוסווים, וסוכנים ישראליים משתלטים עליה ומובילים אותה עם המטען היישר לנמל חיפה, כפי שאירע במציאות.

צפו בסרט המלא

 

כמו במקרה של “מבצע קהיר” גם על פי תסריט סרט זה נכתב ספר ריגול, מאת אורי דן ופיטר מאן (מסדה, 1977). אורי דן היה עיתונאי שהתמחה בנושאי ביטחון וביון, ושותפו של בן פורת לכתיבת כמה ספרים בנושאים אלו. פיטר מאן היה סוכן מוסד ואחד מהאנשים שחטפו את אייכמן, ולימים אורי דן כתב ספר על חייו ועל לכידתו את אייכמן בשם “אייכמן בידי”.

אבל למעשה הספר בשם זה, שאכן פורסם במקביל ולכאורה בהקשר לסרט, היה סיפור שונה לחלוטין מתסריט הסרט של גולן. אם כי גם הוא עסק בגניבת אורניום כבסיס לפעולת טרור בינלאומי גדולה בעתיד הקרוב של שנת 1982. הקשר בין הספר והסרט היה בדיוק כמו הקשר בין עלילת הסרט ופרשיית הביון מראשית שנות השבעים, כלומר קלוש עד בלתי קיים. ככל הנראה הספר התבסס על סיפור תסריט שנכתב גם הוא עבור הסרט של גולן ולא הוסרט לבסוף.

עטיפת הספר שלכאורה אבל לא באמת התבסס על הסרט “קשר האורניום”



נעשה כמעט סרט אחד ויחיד שלא בידי מנחם גולן על פרשיה בטחונית חמורה הקשורה לפעילות אנשי השב”כ בשנות השבעים. זה היה “קשר הדבש” (1976), שכתב אריה קרישק, וביים יעוד לבנון בהשתתפות גדליה בסר, מוני מושונוב, וחנה לסלאו, ועסק במאבקו של השב”כ בתנועת מחתרת יהודית רצחנית שרוצחת מחזאי דמוי חנוך לוין לאחר מחזה שלועג לפעילויותיה. בסיום המצמרר מסתבר לעיתונאי החוקר את הפרשה (גדליה בסר) שיש למחתרת היהודית קשרים גם בדרגים הבכירים ביותר של המשטרה.

למעשה השב”כ אינו מופיע בכלל בסרט מתח פוליטי ראשון מסוגו זה.

כרזת הסרט “קשר הדבש” עם שיר הנושא של הסרט. באדיבות סינמטק תל אביב

הסרט הגיע למקום הראשון בתחרות הסרט הישראלי הקצר 1977, בקטגוריית סרט עלילתי באורך העולה על 25 דקות, אבל הגיע למקום הראשון גם במחאות וגינויים מצד גורמי ימין, והוקרן רק פעמים מועטות – במועדון “צוותא”, בסינמטק, ופעם בטלויזיה, ונעלם. יוצריו טענו שהוא חזה את פעילויות המחתרת היהודית בשנות השמונים.

הסרט הזה שימש גם כסנונית ראשונה שבישרה את גל הסרטים “השמאלנים” על השירותיים החשאיים בשנות השמונים.

הוא ניתן לצפיה ברשת כיום לאחר שהיה לא זמין במשךם שנים רבות.

סירטי שנות השמונים – ביקורת על השירותים החשאיים

כמה סרטי ריגול נעשו גם בשנות השמונים, עידן מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה, אבל הם כבר היו שונים מאוד. בראש ובראשונה לא הציגו את אנשי המוסד או השב”כ בצורה הירואית כפי שנעשה קודם בסרטיו של מנחם גולן.

נהפוך הוא, אלו היו סרטים פוליטיים “שמאלניים” שהציגו את השירותים הישראלים בצורה מאוד לא הירואית, ובכך המשיכו את “קשר הדבש”.

כרזת הסרט ״מגש הכסף״

כך בסרט “מגש הכסף”, בבימוי ג’אד נאמן לפי תסריט של אמנון לורד (עיתונאי שידוע היום בדיעותיו “הימניות” אך בעת עשיית הסרט היה “שמאלן”) ורוחמה מרטון. הסרט נעשה ב-1982 אך הוקרן רק ב-1984, ועוסק ביוני, צנחן לשעבר בעל דעות שמאלניות (בגילומו של הזמר והשחקן הכל ישראלי גידי גוב), שיוצר קשרים עם קבוצת טרור פלסטינאית. כתוצאה הוא הופך לנעקב על ידי אנשי השב”כ, שרואים בו אדם מסוכן ביותר, ובסוף הסרט מוצא את מותו משני כדורים – אחד של אנשי השב”כ, והשני של הפלסטינאים. אולי במסר על חוסר התוחלת של הניסיון להביא לפיוס בין ישראלים ופלסטינאים.

סרט זה הוא ההתחלה של המגמה בקולנוע הישראלי לראות את הכיבוש הישראלי בשטחים ואת פעולות שירותי הביטחון בנושא בצורה מאוד חשדנית.

כמעט מיידית, ב-1984, נעשה סרט נוסף מסוג זה, “ביום בהיר רואים את דמשק”, בבימויו של ערן ריקליס  הסרט הוא מותחן ריגול אידיאולוגי שהתבסס על הפרשייה האמיתית של הקיבוצניק אודי אדיב, שנאסר לאחר שנמצא אשם בסיוע למרגלים ערביים מסיבות אידיאולוגיות.

כרזת הסרט ״ביום בהיר רואים את דמשק״ On a clear day you can see Damascus

הסרט, שתסריטו נכתב בידי הבמאי ריקליס והתבסס על סרט הגמר שלו בבית ספר לקולנוע בלונדון, עוסק במאסרו של בן קיבוץ, כפי שהיה אודי אדיב במציאות. אורי שרון, קיבוצניק מהצפון, נידון למאסר לאחר שהואשם בריגול לטובת סוריה. הדבר משנה את תפיסת עולמם של חבריו, שאחד מהם, מוזיקאי, נדהם לגלות שחבר שני, ג’וזף, מתנדב מאנגליה, הוא בעצם סוכן של השב”כ שעוקב אחרי קבוצות פוליטיות הנחשדות כ”קיצוניות”, והוא זה הסגיר את אורי שרון. הוא מזמין את ג’וזף לפגישה, כביכול על מנת לדון ביוזמה של הקמה מחדש של רשת הריגול הערבית היהודית, אבל בעצם כדי לחשוף את קלונו כבוגד ומלשין על חבר ברבים. אבל תוך שהם מגיעים לגבול, עסוקים בויכוח פוליטי, מתקרבות אליהם מכוניות מהצד הערבי הסורי של הגבול, ומכונית של אנשי השב”כ. ג’וזף נהרג בכדורי השב”כ ורון נלכד ונאסר. כך, השניים הופכים לקורבנות נוספים של המאבק בין יהודים וערבים שנמשך ללא הפסקה.

תמונות מהסרט “ביום בהיר אפשר לראות את דמשק” באדיבות סינמטק תל אביב

הסרט הזה העז להטיל ספק בצידקתו של הצד הישראלי ובצידקת שירותי הביון שלו, וכנראה לכן נכשל לחלוטין בקופות ומאז כמעט נעלם לגמרי.

הסרט הבא שעסק בשירותי הביון היה הראשון שהציג את השב”כ לכאורה מבפנים, ובצורה מאוד לא סימפטית. וכדי להוסיף הוא העז לעשות את זה עם השחקן שעד אז ייצג את הישראלי הטוב, אסי דיין, שהופיע כבר כאיש השירותים החשאיים בסרט “קשר האורניום”. זה היה הסרט “הינשוף”, ב-1988, בבימויו של אמנון רובינשטיין, עם תסריט של טוביה מנדלסון. אולי דווקא בגלל ההעזה הזאת הוא היה כישלון חרוץ ביותר בקופות וירד בתוך כמה שבועות בודדים.

כרזת הסרט ״הינשוף״

עלילת הסרט מספרת על אמנון (אסי דיין), ראש מחלקת המבצעים בשב”כ, שהמנהל שלו, ראש השב”כ, נמצא במאבק עם ראש המוסד.

אמנון מחפש מי רצח סוכן רומני שהסתובב בישראל, ותוהה אם סנדר, פרופסור שעלה לארץ מברית המועצות, הוא מרגל, והוא זה שדאג לחיסול הסוכן הרומני עבור מדינה זרה. במקביל הוא מנהל מהצד רומן עם דיפלומטית גרמניה בלונדינית. בסיום הדרמטי מתגלה שדווקא הדיפלומטית הגרמניה הייתה סוכנת אוייב, ואילו סנדר היה בכלל סוכן של המוסד, וכל הפרשה הייתה יוזמה של ראש המוסד שונא הרוסים לטרפד מו”מ רשמי בין ברית המועצות וישראל לשיפור היחסים ביניהם. ממש אין עוד למי להאמין ועל מי לסמוך.

אסי דיין עושה בסרט את אחד מתפקידיו הפחות סימפטיים אי פעם. לדבריו הוא היה במהלך הסרט תחת השפעה של סמים פסיכיאטריים, אבל יש לציין שחוסר הסימפטיות של הדמות באה כנראה מהתסריט ולא דווקא מדיין. זאת אולי הפעם הראשונה בקולנוע הישראלי שבה הוצגו המוסד והשב”כ כאירגונים שמתקשים לשתף פעולה ביניהם. הן אנשי המוסד והן אנשי השב”כ מופיעים בסרט בצורה מאוד לא חיובית בלשון המעטה, כבוגדניים, לא חכמים במיוחד, וסתם אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם בשום צורה שהיא. כאמור הסרט היה כישלון חרוץ, אולי בגלל האור המאוד לא מחמיא שבו הוא מציג הן את המוסד והן את השב”כ. אולם מצד שני אין ספק כי הסרט משקף חשדנות גוברת והולכת כלפי גופי הביטחון האלו. יש להניח בעקבות מלחמת לבנון הראשונה מ-1982.

החשדנות הזאת הגיעה לשיאה בסרט הנבואי ממש שחותם את הטיפול בנושא בשנות השמונים – “רחובות האתמול“, 1989, בבימויו של יהודה ג’אד נאמן.

כרזת הסרט ״רחובות האתמול״ Streets of Yesterday

במותחן הפוליטי דובר האנגלית, שכמו ניבא את רצח ראש ממשלת ישראל רבין, הבמאי נאמן חוזר לטריטוריה של “מגש הכסף” בסיפור על יוסף רז היהודי, וחברו הפלסטינאי אמין חאלדי, סטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אמין נחשד בחיסולו של שר החוץ הישראלי רגע לפני שמסר הצהרה על פתיחת מו”מ לשלום עם הפלסטינים. מסתבר שגורמים רבים, הן בימין הישראלי והן אצל הקיצונים הפלסטינאים, היו מעוניינים במותו של השר הזה. אמין מוצא מקלט אצל יוסף, חברו לספסל הלימודים ושותפו לעמדה הפוליטית, וחברותם של יוסף ואמין עומדת במבחן קשה ביותר, שחושף את שורשי המאבק והסכסוך בין יהודים וערבים. כשאמין מנסה להימלט מהארץ, אנשי השב”כ מחכים לו ומחסלים אותו. יוסף נמלט לאירופה, ומוצא מחסה בביתה של נאדין, אחותו של אמין, שמרכזת את פעולות סניף אש”ף באירופה, ומוצאת בו עניין פוליטי ורומנטי כאחד. בינתיים יוצרים קשר עם יוסף קובי ומיכאל, איש שב”כ לשעבר וסוכן מוסד בהווה, ומציבים בפניו אולטימטום ובו דרישה לאינפורמציה על הנעשה בארגונה של נאדין. הכל מגיע לעימות סופי באיצטדיון האולימפי של ברלין.

מעניין שהסרט נוצר בהשראת ספר הריגול הישן מראשית המאה ה-20 “לנגד עיניים מערביות” של גו’זף קונראד, והעביר את עלילתו לזמננו. הסרט ממשיך את המגמה של הצגת אנשי שירותי הביון הישראליים באור שלילי למדי.

צפו בקטע מהסרט “רחובות האתמול”

 

שנות התשעים – לאן נעלמו השירותים החשאיים?

בשנות התשעים חלה ירידה גדולה מאוד בעניין בשירותים החשאיים בקולנוע הישראלי, אולי כתוצאה של הסכמי אוסלו שנראה היה שמביאים את השלום והביטחון להישג יד.

תופעה דומה התרחשה בקולנוע האמריקאי, כנראה כתוצאה מנפילתה של ברית המועצות והתחושה הציבורית הגוברת שעתה, עם סיום המלחמה הקרה, אין צורך יותר בשירותים חשאיים.

הסרט הישראלי היחיד (!) בשנות התשעים שעסק באיש מוסד היה דובר אנגלית, ושלא כמקובל התבסס על חומר ספרותי, על ספר שכתב אביו של הבמאי בנימין תמוז, והציג את איש המוסד באופן שונה מאוד ממה שהוצג עד אז. “המינוטאור” מ-1997, בבימוי יהונתן תמוז, על פי ספרו של בנימין תמוז, בכיכוב דן תורג’מן ומילי אביטל.

איש המוסד בסרט זה שוב לא התעניין במטרות אירגונו ובציונות, אפילו לא רק כדי לבקר אותן. הוא היה אדיש אליהן לחלוטין. הוא התעניין רק בעצמו ובבת זוגו.

כרזת הסרט ״מינוטאור״

הסרט מגולל את סיפורו של איש המוסד אלכס, הנמצא במשימת חיסול סודית ומורכבת בניו יורק, ובדרך מתאהב בסטודנטית ת’יאה (מילי אביטל), שהיא לכאורה התגשמות חלומותיו. היא הופכת למושא אובססיה עבורו, והוא מוצא את עצמו חצוי בין משימת החיסול שלו ורצונו לנהל מערכת יחסים עם תיאה. עבודתו אינה מאפשרת לו להכניסה למעגל חייו, ומונעת ממנו להיכנס למעגל חייה. אלכס עוקב, משגיח, ואוהב את ת’יאה. הוא משתלט על חייה באמצעות מכתבים ומוסיקה שהוא שולח לה, ובאמצעות הידיעה המוחלטת על מעשיה, תוצאה של המעקב הבלתי פוסק. בהתחלה ת’יאה חוששת, אך לבסוף נענית לאהבתו האנונימית של העוקב המסתורי. העלילה והסיום הם מעורפלים כמו האדם שהם מתארים.

צפו במקדימון “מינוטאור”

צפו בסרט על מאחורי הקלעים של מינוטאור

ראו גם:

החלק השני של רשימה זאת על סרטים וסדרות טלויזיה על המוסד במאה ה-21

היכל התהילה של ספרות הריגול הישראלית

כנס ספרות הריגול של יקום תרבות

13 תגובות

  1. הבמאי יעוד לבנון כתב לי :

    ” התסריט לסרט “קשר הדבש” נכתב על ידי שנינו, אני וקרישק, על פי סיפור שאני כתבתי.
    המאמר שלך מרתק ומאלף.
    תוספת אנקדוטה למאמרך, אני הייתי המפיק הישראלי של “רחובות האתמול” לצד מפיק אנגלי ומפיק גרמני (הסרט היה קו-פרודוקציה של 3 המדינות). בשני הסרטים -“קשר הדבש” ו”רחובות האתמול” -התממשה התחזית הפוליטית שלהם מספר שנים קצר לאחר יצירתם. “קשר הדבש” נוצר ב-1976 והמחתרת היהודית בשטחים התגלתה ב-1984. “רחובות האתמול” נוצר ב-1988 ורצח רבין אירע ב-1995.
    באותה שנה, 1995, צילמתי בשטחים סרט תיעודי במסגרתו פגשתי וראיינתי את המנהיגים האמיתיים של המחתרת היהודית, ובמהלך ההסרטה אירע רצח רבין. הסרט “119 כדורים +3″כלל קטעים מ”קשר הדבש” . הסרט זכה בשלל פרסים וייצג את ישראל בעשרות פסטיבלים ונמכר ושודר ברוב מדינות העולם, כולל אצלנו. אם כי גם הפעם, בשנה הראשונה לאחר הרצח, סירבו לשדר אותו.
    אי-שידורו אפילו נדון בישיבת ממשלה, לבקשת שר החוץ דאז, אהוד ברק.
    תודה,
    יעוד.

  2. עבודה מרשימה ומקיפה של הדוקטור…. התחום הזה אכן זנוח משהו ולמרבה הצער – למרות שפע הסיפורים והעלילות – לא ממש תופס יוצרים מקומיים. וחבל. אשר להערתו של לבנון – לא היה שום סיפור מוקדם (הוא הוזה?) וכאן גם המקום לציין תרומתה של הצלע השלישית לכל הפרוייקט – רוני פרנקל ז”ל, חברנו מנוער, שהיה גם המפיק-השותף. רוני מת בדמי ימיו בן 28, מסרטן העצמות. “קשר הדבש” הוא מעין מצבה לחלומותיו, למה שיכול היה להיות.

    • יעוד לבנון ביקש שאוסיף:”את סיפור הסרט (סינופסיס) כתבתי בלוס אנג’לס בשנת 1975, שם שהיתי עם רוני פרנקל, ושלחתי את הסינופסיס לקרישק כבסיס לתסריט שהצעתי לו לכתוב אתי במשותף”

      • ואני חוזר וטוען, אפרופו הערת לבנון, ששום סיפור לא היה קיים ובוודאי שלא נשלח אלי סינופסיס. הכל נולד מול עליית גוש אמונים וההתנחלויות שדחפו אותנו לרקוח את הסרט שלנו.
        אין טעם להתווכח. העיקר שהסרט, למרות פגמיו, נעשה ויתכן ואף השפיע.
        לאורך השנים, עם פניות של כמה במאים, כתבתי עוד כמה תסריטים או טיוטות על חומרים פוליטיים אבל משום מה זה אפפעם לא יצא לפועל. “לא מסחרי” , אמר אחד המפיקים ופלט עשן סמיך מסיגרו….

  3. חשיבותו של “קשר הדבש” היא בעצם עשייתו ומסריו הנוראים שהולכים ומתאמתים. כסרט,למרות התסריט המבריק, הוא די חובבני. יעוד לבנון לא יצר אחרי זה ,בתחום העלילתי, שום סרט ראוי. קרישק פנה לשדות זרים(בכל מיני מובנים). מאד חבל שזה לא מוקרן -ובמיוחד בבתי ספר!

  4. אציין שביקשתי מהבמאי יעוד לבנון שיעלה את”קשר הדבש בשלמותו ברשת לפני הבחירות .אין ספק שלסרט כזה שחזה את עליית הימין הקיצוני בשנות השבעים יש בו עניין רב מאוד כיום כאשר הימין הקיצוני חודר לללב הפוליטיקה הישראלית ומהווה איום גובר על החברה הישראלית.

  5. כמה עצוב שבמאים ותסריטאים ישראלים מעדיפים את אזורי הנוחות שלהם…זה גם נורא משעמם!
    שנים רבות שלא ראיתי (כי – אי אפשר??) את הסרט הזה אבל אני זוכר שהוא היה ממש מטלטל.

  6. אם מר יעוד לבנון יעלה את הסרט”קשר הדבש ” שהוא כיום בגדר בלתי ידוע ברשת ביו טיוב או בוימאו במלואו כדי שיהיה זמין לצפיה לכל אדם אפשר יהיה לפרסם עליו רשימה באתר זה.
    במיוחד לאור הצפי שאנשי הימין הקיצוני שראשוניהם באמצע שנות השבעים מתוארים בסרט יכנסו לממשלה ועלולים לגרום משם נזק אדיר לדמוקרטיה ולכל מה שאפשר..
    כפי שזה כעת הסרט הוא בגדר בלתי קיים ובלתי ידוע וקיים רק בסלילים מאובקים בביתו של מר לבנון. אין טעם לכתוב עליו משהו מעבר לכמה שורות.

  7. הבמאי יעוד לבנון הודיע לי שהעותק היחיד של הסרט “קשר הדבש “זמין כעת לצפיה לכל חינם ברשת. לאחר שלא היה זמין כלל לצפיה במשך קרוב לחמישים שנה.
    הסרט תיאר בשנת 1976 אירגון מחתרת ימני קיצוני בעל השפעה בדרגים הבכירים ביותר שפותח במסע רצח כנגד אנשי תרבות ישראליים בעלי השקפה לא נכונה.
    והוא התגלה כנבואה.
    ובוודאי עבור ימינו כשהימין הקיצוני מאיים להשתלט על המדינה ולגרש או גרוע מזה את כל מי שלא חושב כמוהו.
    קשר הדבש כעת זמין לצפיה :
    https://jfc.org.il/movie/70436-2/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × שלוש =