וילדו (וַיִּוָּלְדוּ) לְדָוִד בָּנִים, בְּחֶבְרוֹן; וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.  ג וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לאביגל (לַאֲבִיגַיִל) אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי; וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה, בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.  ד וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית; וְהַחֲמִישִׁי, שְׁפַטְיָה בֶן-אֲבִיטָל.  ה וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם, לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד; אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד, בְּחֶבְרוֹן.  {פ}

שמואל ב פרק ג

לכבוד חג השבועות הנה לפניכם פרק מרומן היסטורי של אורי קציר, כלאב (הוצאת מילים מדברות 2021), המתאר את חייו של נכד-נכדה הכמעט בלתי ידוע של רות המואביה, כלאב בנו השני של דוד, שצריך היה להיות המלך במקום אמנון, אבל מסיבה מיסתורית נעלם מדפי ההיסטוריה.

על אף שכלאב קדם לאבשלום בסדר הירושה, הוא לא תבע לעצמו את המלוכה ואינו מוזכר כמעט בספר שמואל.

המפרשים מציעים לכך שתי סיבות אפשריות: ייתכן שכלאב נפטר בגיל צעיר; לחלופין, אפשר שהוא לא היה ראוי למלוך מסיבה כלשהי.

על פי המדרש בתלמוד הבבלי, כלאב הוא אחד מארבעת האנשים שלא חטאו כל ימיהם ומתו רק בעטיו של נחש, לצד בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה אהרן ומרים, וישי אבי דוד המלך. במסכת אבות נאמר כי כלאב יצא מהול, כלומר באופן ניסי נולד כבר נימול (אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ב). באוצר המדרשים נאמר כי תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ולא טעמו טעם מיתה, ביניהם כלאב בן דוד (אוצר מדרשים-אייזנשטיין, חופת אליהו). באוצר המדרשים נאמר גם כי בגן עדן שוכנים כל ראשי האומה ושם כלאב בן דוד עדיין חי (אוצר מדרשים-אייזנשטיין, יהושע בן לוי וכונן).

אורי קציר יצא לפענוח את הסודות מאחורי הדמות המסתורית והשותקת של כיאב.

המערכת

כריכת ספרו של אורי קציר “כלאב”

אורי קציר מספר על הספר “כלאב”

אורי קציר. תמונה אישית

זהו ספרי השלישי. הראשון היה ספר ילדים מחורז ומאוייר בשם “אש לי יום הולדת”, השני היה הגדה אלטרנטיבית לפסח שאותה בניתי יחד עם המעצב דוד קסירר ושקרויה “הגדת מודיעין”, ו-“כלאב” הוא השלישי, אבל הרומן הראשון מביניהם.

סיפור המסגרת לעלילת הספר מופיע מייד בראשיתו: במאי 1848 מגלה משלחת מחקר בראשות ויליאם פרנסיס לינץ’ מגילות הטמונות בכדי חרס במערה בעבר הירדן המזרחי, לא הרחק מים המלח. לאחר גילגולים שונים ומשונים, מגלים חוקרי המזרח כי מתואר בו סיפורו האוטוביוגרפי של אדם שהמקרא מעיד על קיומו, אך פרט לכך איננו יודעים עליו כמעט דבר – כלאב בן דוד.

כלאב הוא בנו השני של דוד המלך, שנולד אחרי אמנון הבכור ולפני אבשלום ואדוניה, וכמובן שגם לפני שלמה (שהיה אחד מצעירי הבנים ורחוק מאוד מאחיו בסדר הירושה המסורתי). אמו של כלאב הייתה אביגיל, שמוכרת לנו מפרשת נבל הכרמלי, לו הייתה נשואה טרם נישואיה לדוד.

התנ”ך כמעט ואינו מזכיר את כלאב. ברשימות בני ביתו של דוד הוא נזכר כמה פעמים בשמו, אבל גם לאחר רצח אמנון בידי אבשלום הוא אינו מתואר כטוען לכתר או כיורש פוטנציאלי, ואילו אבשלום עצמו (האח השלישי, כאמור) עובר מייד לעמדת היורש בכוח של מלכות דוד. לפיכך, סיפורו של כלאב הוא סיפור מרתק שכמעט ואינו נזכר בספרות הכללית ובוודאי לא בספרות העלילתית שעוסקת בתקופת המקרא. מבחינה זו, מדובר בספר פורץ דרך, ראשון מסוגו. אם מישהו מכיר ספר אחר שעוסק בדמות זו, אפילו כדמות משנית, אשמח לשמוע על כך. הפכתי כל אבן, אבל לא מצאתי ספר כזה.

סיפורו של כלאב כפי שכתבתי אותו רווי בחידות ובמסתורין. לכאורה, הוא גדל בבית מוגן כנסיך בארמון של ממלכה קטנה, אבל בפועל רוחשים סביבו כוחות שונים שהוא אינו מודע להם, ושמשפיעים על מהלך חייו באופנים בלתי צפויים. כאח ליורש עצר מפונק ולנסיכים שאפתנים כלאב עצמו כמעט נטול מניירות של שלטון וגדולה, וממקומו הנוח בארמון הוא משקיף על התככים והמזימות שאופפים את אביו, את המלכות, וגם את אחיו המרובים. הוא ירא מתהילת אביו ומתייחס אליו ביראת כבוד השמורה ליחיד סגולה, בז ליהירותה של המלכה אחינועם, קשור מאוד לאימו שלו, נהנה מחברות עמוקה עם אמנון, משקיף בסלידה מסוימת על גינוניו היהירים של אבשלום, ונרתע מאד מתככיו של שלמה. גם חגית, עוד אחת מנשות אביו, ממלאת תפקיד מפתח במארג העלילתי של הספר.

במקביל, אנו עדים גם ליחסיו עם חבורת הלוחמים הוותיקה המלווה את דוד מאז ימי בחרותו, ובמיוחד עם רמטכ”ל צבאו של דוד, הלא הוא יואב בן צרויה. יואב משמש לכלאב כמעין מנטור, ולימים אף מזמין אותו להתגורר בביתו המדברי שבפאתי מדבר יהודה. שנים רבות לאחר מכן, באותו בית עצמו, זוכה כלאב לביקור מפתיע שמשנה באחת את מהלך חייו, ומאלץ אותו להכיר במציאות שלא ידע על קיומה ושבמידה רבה מאיימת על חייו.

אלמנטים מרעננים נוספים ברומן הזה הם אותם דברים קטנים שמוסיפים תיבול טוב לעלילה: שירי ילדים, תבשילים, ביטויים, סיפורים עממיים, אגדות, ומה לא.

אני עצמי אוהב מאוד רומנים תנ”כיים, לפחות מאז קראתי בילדותי את “לב מלך” של ישראל מלכיאלי (גם הוא על תקופת שאול ודוד), ואת סדרת “עולם התנ”ך לילד” של שרגא גפני. אני מרצה על התנ”ך, מדריך סיורים בעקבות התנ”ך, ולאחר פרסום “כלאב” אני גם כותב רומן תנ”כי נוסף ששמו “תמרת”.

המקרא אינו בדיוק ספר היסטוריה במובן המקובל. הוא רווי שאפתנות, יצרים, מזימות, ותשוקות – ולכן הוא גם כר פורה לסיפורים עלילתיים הקשורים במתואר בו. בספר “כלאב” אני נותן פתרונות לתעלומות משמעותיות אחרות הנרמזות בסיפורי המקראי – והחשובה שבהן היא, כמובן, מה עלה בגורלו של כלאב עצמו ומדוע לא ידועות לנו תולדותיו, ובעצם אף לא דבר אחד עליו מלבד שמו ומקומו בסדר לידת בני דוד.

הנה לפניכם פרק מהספר, המתאר דרמה המתרחשת בארמון המלך דוד בשעה שלכלאב, בנו השני, נודע על כוונת אבשלום לשלוח מתנקשים כדי לחסלו ולהסירו מרשימת הטוענים לכתר. 

עטיפה מוקדמת של “כלאב”

הייתי אז כבן שלושים ושבע, ובמידה רבה שמחתי בחלקי. אמנם נישאתי לאישה, יעל בת אלישמע משבט אפרים – שאף הייתה צאצאית ישירה של קמואל בן שיפטן, מי שהיה נשיא השבט במהלך נדודי בני ישראל במדבר – אך לא עלה בידינו להביא ילדים לעולם, והיא הלכה לעולמה ממחלה קשה שש שנים בלבד לאחר מכן. מאז, ידעתי נשים אחדות, לעיתים אף נתתי בשכרן, אך לא לקחתי לי שום אישה אחרת. ייתכן שכך היה משום שכאשר נולדנו העניק האל לאַבְשָׁלוֹם תבערת חלציים גדולה בהרבה מזו שהעניק לכל אחיו האחרים. באותה תקופה מוזרה יועדתי להיות מלך, אבל אבי מולידי לא עשה כל מאמץ כדי להכשירני לתפקיד. דומה היה כי כולם קיבלו במעין חירגון חושים מוזר את העובדה שאבי צועד אל שקיעת חייו. איש לא הופרע מהמחשבה על היום שבו יוכרז על מותו. אולי היה הדבר מפני שהתרגלנו שמלכותו היא עניין יומיומי שאין לו סוף, מעין תקופה שהולכת אל הנצח, מהידיעה שבמושגים של זמן הנצח אינו אפשרי. אולי משום שלאחר רצח אמנון, שלוש שנים קודם לכן, הוטל אבי אל עצבות ששוב לא הצליח להתאושש ממנה, והוא הלך והתכנס בתוך עצמו, הרהר על חטאיו ועל העונשים שהוטלו בו בגינם. המשפטים שאמר הלכו והתקצרו, שתיקותיו הלכו ותכפו, פגישותיו עם שריו הפכו נדירות מאוד, ודומה היה כי רצונו להמשיך במלכותו נשחק עם הזמן.

כאמור, הוא לא טרח לשתפני בסודות ניהול המדינה. יואב הוא שדאג לכך, לפחות בכל הנוגע למהלכי הצבא, לשמירה על הגבולות, לחיזוק הביצורים, לתרגול הגדודים, לייצור הנשק. בכל המהלכים האלה עודכנתי לעיתים תכופות. ככל שידוע לי, הוא לא הסתיר ממני שום פרט בעל חשיבות. “יום אחד תמלוך על ישראל, כִּלְאָב,” אמר לי ישירות, “ואם אביך אינו מוצא את הזמן להכשירך לתפקידך, אעשה זאת אני ככל שרק אוכל.”

היום הזה החל ככל יום אחר – סתיו ירושלמי חמים ונעים שרוחות קלילות של בוקר הופכות אותו לנעים עוד יותר. ביקשתי מאחד מנערי המטבח שיביא לי קנקן מזיגה בינוני ובו מים חמים עם עלי מרווה ריחניים ועשב לימון. המשקה הזה היה חביב עליי במיוחד, ותכופות נהגתי לקחת עימי קנקן כזה אל גג הארמון, להתרווח שם על ספה רחבה, וליהנות מהנוף ומהשלווה העוטה את העיר. כן, גם כשהרחובות שוקקים אדם ואנשים עולים ויורדים במדרגות התלולות, השווקים סואנים וקולות ניחרים של תגרנים בוקעים מהם, צלצולי פעמוניהם של חמורים וגמלים מדנדנים ברקע ונביחות כלבים ופעיות עזים נישאים ברוח מכיוון שדות המרעה – גם אז שורה על העיר מעין שלווה שמקורה, כך אני חושב, בשרשרת ההרים המקיפה את יבוס מכל צדדיה.

כשהלך נער המטבח אל דרכו וסגר אחריו את הדלת, הצצתי בחלון אל הגבעות השרועות מתחתיי. הרהרתי במה שממתין לי ביום ההוא: לא הרבה, שהרי כמעט כל סדר היום שלי נגזר מלוח הזמנים של יואב, והלה שהה אז בדרכו חזרה מגשור. אולי אקח את הפרדה שלי ואצא לטיול קצר, חשבתי.

נקישה בדלת הפריעה את שלוותי. ניגשתי ופתחתי אותה. בפתח עמדה קשישה לבנת שיער ופניה קודרות.

“חגית!” קראתי בהפתעה.

המלכה הקשישה חייכה אליי קלות, אך כמעט מייד שבו פניה ללבוש ארשת רצינית. היא החוותה בידיה באין אומר כשואלת אם אפשר להיכנס אל חדרי. נדתי בראשי לחיוב. הצבעתי על אחד מארבעת הכיסאות שסבבו את שולחן האירוח שלי. היא הניעה בראשה לשלילה. כיווצתי את גבותיי בתהייה. היא הניחה אצבע על שפתיה ורמזה לי שאשתוק. אחר כך סימנה בשלוש אצבעות את הסימן ל”המתן רגע” והחלה לחפש משהו בבגדיה.

עברו שלושים שנה מאז הימים ההם בחברון, שם ראיתיה לראשונה. תלתליה הגדולים נותרו כמאז, ושיערה שכבר הלבין שפע והתארך עד אמצע גבה. עיניה החומות והגדולות, שפעם הביעו חשש מפני המעמד הנכבד של נישואין למלך לצד נשים דעתניות כמיכל, אֲחִינֹעַם, או אימי שלי, וכשהיא בתחרות עם מַעֲכָה יפת התואר, קרנו חוכמה ומתינות. דומה היה כי הגיל היטיב עם אישיותה.

חגית ואני לא היינו קשורים בעבותות של חברות. היא העדיפה לבלות את רוב זמנה בלוויית בנה היחיד, אדוניה, שהיה יקר לה מאוד, ושאותו ביקשה להפריד מעל אַבְשָׁלוֹם הפרוע. חגית הרתה לאבי פעמיים נוספות, אך בשתי הפעמים הפילה את העובר. לשונות רעות בארמון קשקשו כי קללה רובצת עליה, ובשלב מסוים כנראה הושפע מכך גם אבי, והוא חדל לפקוד את יצועה. היא ניסתה להרחיק את אדוניה גם מהעיסוק בענייני הממלכה באומרה כי מכל אלה צומחות רק צרות. בצעירותו, נטה אדוניה לשעות לאימו, שאותה כיבד מאוד. אולם ככל שבגר והבין שאַבְשָׁלוֹם – אף שאינו יורש העצר – עוסק בענייני המדינה ופועל כדי לצבור עוצמה והשפעה, נסחף אף הוא אל כל העניינים האלה. אבל בשונה מאַבְשָׁלוֹם, לא ניחן אדוניה בגינוני כבוד שחצניים ובערמומיות נסתרת שטיפח אחיו הגדול ממנו בסתר, לכן שאלותיו וקביעותיו היו תמימות בהרבה מאלה של אחיו.

כשלא שהתה בקרבת אדוניה, נהגה חגית לצייר. היא הייתה חריגה בעניין זה, שכן כמעט ולא הכרתי אנשים ממשפחת המלוכה שעסקו באמנות. לעיתים קרובות נהגה לבקש ממשרתיה להרכיב אותה ואת ציוד הציור שלה אל ראש אחת הגבעות. כשהיו מגיעים אל ראש הגבעה היו מוצאים עץ רחב צמרת ותחתיו פורשים שתי מחצלות קש. על האחת פרשו צנצנות קטנות מחימר, שהכילו את הצבעים שרכשה מסוחר צורי שעבר בעיר מדי חודש לרגל עסקיו, ולצידן מכחולים, קופסת חימר לערבוב הצבע, מכל מים קטן, וכמה סמרטוטי בד. על המחצלת האחרת הניחו המשרתים קופסאות ובהן מצרכי מזון, שני נאדות מים וכמה בדים מקופלים. אחר כך הציבו כן עץ, שנראה כמעין מסגרת של קורות דקות שחוברו אליה כמה מוטות בתור רגליים אלכסוניות. על גבי כן זה נפרשה יריעת עור שעובדה בקפדנות עד כדי כך שהייתה דקה, חזקה, ומתוחה היטב. על המשטח הזה ציירה חגית את יצירותיה, רובן תמונות נוף של ירושלים והסביבה.

חגית נעה במהירות. היא הפנתה אליי מבט מזהיר, שבה והניחה את אצבעה על פיה וסימנה לי להוסיף ולשתוק, בעודה מפשפשת בשמלותיה ומחפשת משהו. ידה התעכבה על כיס נסתר ששכן במורד רגלה השמאלית, ואחר כך שלפה ממנו פיסת קלף זעירה המקופלת היטב, הזדקפה והגישה לי אותה בידה האחת. את אצבע ידה האחרת העבירה מפיה אל פי שלי. הנהנתי בראשי לאות שהבנתי. בסדר, הנעתי את שפתיי ללא קול, אני שותק. היא הצביעה בתנועות מהירות ודחופות על הפתק. “קרא, קרא!” דובבו שפתיה.

פתחתי את הפתק. כמה משפטים שורבטו בו בכתב מהיר. “חייך בסכנה. אנשים בארמון מתכננים לרצוח אותך נפש. אם אתה מבין את זה, הבט אליי והנד בראשך”.

הסבתי את ראשי. היא עמדה שם, גובהה בקושי שלוש אמות ושלוש חמישיות הזרת [1], ועיניה עמוסות חשש ודאגה. נדתי בראשי לאיטי. ראשה ירד אל חזה ועלה שוב בהנהון רציני. היא הצביעה שוב אל הקלף. שבתי וקראתי בשורות הבאות.

“אני חוששת שמרגלים אחריך. אני יוצאת לרגע כדי לבדוק אם השטח פנוי. אם כן, אקח אותך אל מקום בטוח ואסביר הכל. קרע את הקלף ברגע שתסיים לקרוא והשמד את הקרעים”.

הסבתי את פניי אליה ונדתי בראשי לחיוב. היא יצאה מהחדר ונעלמה מעבר לעיקול המסדרון. הבניין היה שקט למדי. מדי פעם נשמעו קולות שיח מהחצר החיצונית. באגף המרוחק ישבו פקידי השלטון ועסקו בעבודתם. למטה הסתחררו המדרגות הרחבות של המדרון המרכזי, שהיה בעצם הרחוב החוצה את יבוס מגבעת המוריה בראשה, דרך ארמונות המלך, משפחתו, ושרי ממשלתו, דרך אזורי המגורים והשווקים הצפופים, ועד תחתית הגבעה, המעיין שלמרגלותיה, והשדות המוריקים שמחוץ לחומת העיר.

התנועה לא הייתה רבה באותו בוקר. אפשר היה לראות חקלאים עושים את דרכם מניר אחד למשנהו בעמק ששכן תלולות מתחת ליבוס. גם דנדון פעמון נשמע, אם כי אי אפשר היה להבחין במקורו, אולי בגלל שצאנו של הרועה, שהלך אחריו בואכה האחו שבדרום הגבעה, הוסתר על ידי אגף זה של הארמון. אי פה אי שם נראו נשים שכיבסו בגדים על גגות הבית. קריאות תרנגולים עלו מחצר כלשהי בפאתי מערב. כמה צמרות עצים איוושו ברוח. היה זה בוקר שקט.

הקלף היה עדיין מונח בידי. הצצתי בו שוב. הבטתי בגומחת הקיר, שם דלק דרך קבע נר עבה מאוד. אחד מתפקידי המשרתים היה לעבור בחדרי המגורים, להחליף את הנרות המתכלים בנרות חדשים ולהביא את שאריות הנרות המשומשים לסדנת עושי הנרות, שבה המיסו את החלב ועשו ממנו נרות חדשים. חציתי את החדר, קירבתי את הקלף ללהבה והבטתי כיצד היא עולה ומתפשטת ומכלה במהירות את השורות.

נקישה מהירה נשמעה בדלת, ואחריה הופיעה ראשה צחור השיער של חגית בפתח. היא החוותה בראשה תנועה שמשמעותה “בוא איתי”. סימנתי לה שאגיע מייד. היא המתינה בחוסר סבלנות עד שסיימתי לשרוף את שארית הקלף.

הלכתי אחריה. עברנו דרך שני מסדרונות, עלינו בגרם מדרגות קצר, נכנסנו לחדר גדול באגף השירות, ומשם פנינו אל מסדרון נוסף שהוביל אל אחד המחסנים. נכנסתי אחריה. ריח של אוויר דחוס שרר בו. היא סגרה את הדלת אחריה והבריחה את המנעול בכפיס עץ שהיה מונח שם. אחר כך פילסה דרך בין חבילות המזון, שקי הקמח, ארגזי הפירות המיובשים, ושאר המצרכים. היא פנתה אל הקיר המרוחק במחסן, קיר שלכל רוחבו היו מונחות ערימות של שקי שעורה ולצידם ארגזי יבולים יבשים. בכמה תנועות הסירה חבילות מזון שנערמו מעל ארגז גדול ממדים שהיה צמוד לקיר ושעליו נכתבו המילים “שקדים וחרובים”. כשהגיעה אליו, פנתה אליי.

“עזור לי,” לחשה קצרות.

היא נעמדה בצידו האחר של הארגז והחלה לדחוף אותו. רכנתי ודחפתי אותו יחד איתה. למרבה הפלא, הארגז נע בקלות. ככל הנראה לא הייתה בו כמות מזון גדולה מדי. לאחר שדחפנו שני שלישים מרוחב הארגז, התגלה לעיניי לוח עץ מלבני לא גדול בחלקו התחתון של הקיר. חגית הניחה את כף ידה על הלוח ובהפעלת כוח מזערית הסיטה אותו שמאלה. נראה היה כאילו הלוח נע על מסילה כלשהי. חלל אפל נפער בו.

היא החוותה כלפי החלל והורתה לי לזחול פנימה. נדתי בראשי באלם ועשיתי כמצוותה. ירדתי על ברכיי, אבל אז הבנתי שראשי והחלק העליון של גופי עדיין גבוהים מדי. נשכבתי על גחוני, חשתי ברצפת האבן הקרה, והתחלתי לנוע בעזרת רגליי. לא היה לי קל לעבור בחלל הצר, אבל היה ברור לי כי חגית אינה מביאה אותי לשם בעלמא, ושאם חיי מוטלים על הכף, עליי לעשות מאמץ ולהציל את עצמי בדרך כלשהי.

רוב גופי עבר עכשיו דרך הפתח. שום דבר לא הגביל עוד את רוחב הכתפיים שלי או את חזי. חשתי כי בחדר החשוך שאליו אני מגיע יש מרחב רב יותר. קיוויתי שלא אפול ולא אתקל בקיר או באבן. משום מה, הייתה באוויר החדר הנסתר הזה קרירות מסוימת. כנראה היה חשוף למקור של אוויר צח, אם כי לא היה לי ברור מהיכן: אם היה חשוף כלפי חוץ, הייתי ודאי רואה עכשיו חלק מהאור שהיה חודר פנימה. אבל החדר היה שרוי בעלטה, מלבד המלבן עם האור העמום שסימן את הפתח שנכנסתי דרכו.

חגית זחלה פנימה וכאשר היה גופה בתוך החדר הסמוי, סבה על עקבותיה, הפנתה פניה לפתח המלבני, שלחה ידיים אל עבר הארגז והסיטה אותו שוב כדי שיחסום את פתח המעבר. אחר כך לקחה את לוח העץ והניחה אותו על גבי הפתח. כעת הפרידו הארגז והלוח – ואולי גם מחסן התבואות– בינינו לבין כל אחד אחר.

בעלטה ששררה בחדר חשתי את כף ידה נוגעת בי.

“איפה אנחנו, לכל הרוחות?” לחשתי.

“בחדר נסתר שגיליתי במקרה. עדיין לא הגענו אל סוף הדרך. בוא איתי.”

חגית נזדקפה על רגליה. קמתי גם אני. בשל הזחילה לא שמתי לב לכך שהחלל שנמצאנו בו היה למעשה חדר לכל דבר, שתקרתו גבוהה, ולא מנהרה צרה ונמוכה. רק ברגע ההוא חשתי שהלחץ והמהירות שבה פעלנו הותירו בי את רישומם. אגלי זיעה ניגרו על מצחי ושטפו במורד לחיי בואכה הסנטר. גם גופי היה רטוב כולו וגלימתי ספוגה בחמיצות.

היא נטלה את ידי והובילה אותי אחריה. עיניי כבר התרגלו אל החשיכה, אבל עדיין גיששתי כסומא באפלה. אשר לחגית, דומה היה כי היא מתמצאת בנבכי החלל הנסתר הזה גם בעיניים עצומות. הלכנו כך במשך שניות אחדות, עד שלפתע נראה היה כי הכתלים הולכים וסוגרים עלינו. מסלול ההליכה שלנו הפך צר מרגע לרגע, וגם בעלטה חשתי כי כתפיי נוגעות לא נוגעות בקירות. נענו עקב בצד אגודל, כשחגית צועדת בראש ואני מגשש את דרכי אחריה.

המעבר שב והתרחב, ושוב חשתי בקרירות הנושבת ממקום כלשהו. נדמה היה לי שאני שומע צליל מרוחק של פכפוך מים זורמים, צליל עדין מאוד ובכל זאת – זרימה קלושה של מים. ככל שידיעתי הייתה משגת, מקור המים הזורם היחיד שבסביבתנו היה הגיחון. אבל משהו כאן לא היה ברור: הרי הגיחון נבע למרגלות המדרון של יבוס, מעל השדות אשר בעמק, ואילו חגית ואני הלכנו בקו גובה כמעט אחיד לאורך כל הדרך. משמעות הדבר היא שאנו מצויים כרגע במפלס הארמון, אבל לא הרחק מאיתנו קיים מקור מים בלתי ידוע.

חגית פנתה ימינה, ואני בעקבותיה. היא רכנה על ברכיה וחפנה משהו כבד בשתי ידיה.

“מה זה?” לחשתי.

“שקים מלאים בעפר,” השיבה בלחישה, “בוא ועזור לי.”

ואכן הייתה שם ערימה קטנה של שקים גדושי עפר. רק האל יודע מי הניח אותם שם, מתי ומדוע. כל שק כשלעצמו לא היה כבד מאוד, אבל ביני לבין חגית היו הבדלים של גיל ומבנה גוף, ומה שהיה קל למדי עבורי חייב אותה למאמץ נוסף. הערימה לא הייתה גדולה ובתוך כמה דקות התגברנו עליה. חגית הורתה לי להניח כמה מהשקים במסדרון הצר שהוביל אל החדר שברגע ההוא נמצאנו בו. “חשוך כאן מאוד,” הסבירה בלחש קל, “ואם יבוא מישהו בעקבותינו, עדיף שייתקל במכשול הזה, יקים רעש וכך נוכל לשמוע אותו מרחוק.”

כשהזזנו את שתי שורות השקים האחרונות ניצבה מולנו דלת קטנה. חגית פתחה אותה. נכנסנו אל תוך החדר הבא. חגית מיהרה וסגרה את הדלת, ומייד לאחר מכן הבריחה אותה בעזרת קורת עץ חזקה. היא רמזה לי להתרחק עד לאמצע החדר, ולאחר מכן שלחה יד אל גומחה סמויה בקיר ומשכה במשהו. המשהו התגלה כידית מתכת שהייתה מחוברת לגוש אבן רחב שחוטב וגולף לצורה של ריבוע. משיכתה הסיטה את ריבוע האבן עד שחסם לחלוטין את הדלת ומנע אפשרות לפתוח אותה או לחדור לחלל החבוי הזה בדרך כלשהי, מעין דלת על גבי דלת.

“כאן אנחנו בטוחים יותר,” אמרה חגית. היא פלטה אוויר מחזה והסתכלה עליי במבט חמור סבר.

“אני לא מבין מה הולך כאן,” אמרתי לה, “מה מתרחש בארמון הזה, לכל הרוחות?”

היא רמזה לי לשבת. הבחנתי שבמרכז החדר ניצבה בליטה רחבה החצובה בסלע, כעין במה נמוכה שבקעה מתוך הרצפה. שנינו התיישבנו עליה.

“יואב עושה עתה את דרכו ליבוס,” אמרה בשקט, “ואין לו שמץ של מושג על מה שאספר לך עכשיו. הוא יוכל לעזור לך רק אם יגיע בזמן ויגייס את המשמר הנאמן שלו כדי להגן עליך, אבל כל עוד הוא אינו יכול לעשות זאת, עליך להישאר בחיים בכוחות עצמך.”

אני משער שהבעת פניי הסתומה שיקפה את פרצופו של שוטה מוחלט. רציתי לומר משהו, אבל היא היסתה אותי.

“שמעני, כִּלְאָב. אין לנו זמן רב. לפנות בוקר העירה אותי אחת מנערותיי ומסרה לידיי מכתב שהגיע באמצעות יונת דואר. את היונה שיגר אליי בן אחי, ידעיה, הנמצא כעת במסע. הוא רכש כלי חרס מעוטרים בצור ונסע לגשור כדי למכור אותם שם במחיר טוב.”

“גשור?” אמרתי. אני חושב שהחוורתי, אם כי בעלטה אי אפשר היה לבדוק זאת, “אַבְשָׁלוֹם?”

“כן,” אישרה חגית, “אַבְשָׁלוֹם. בעודו שם, שמע ידעיה באקראי שיחה בין אַבְשָׁלוֹם לבין כמה אנשים שהוא הורה להם לנסוע לירושלים ולפגוע בך. אתה אמור למות, כִּלְאָב. זה אמור לקרות כשתהיה מחוץ לארמון. הם יודעים שאתה נוהג לרכוב על הפרד שלך בגבעות מדי אחר צהריים, כאשר החום מתפוגג, לפני שקיעת השמש. כך שהרושם יהיה שנפלת קורבן לניסיון שוד שהסתבך והפך אלים. זו הייתה התוכנית הראשונה שלו.”

“תוכנית ראשונה?” שאלתי בזעזוע, “יש תוכנית שנייה? חגית! זה אחי! והוא רוצה לרצוח אותי!”

“נכון,” אמרה חגית בעצב, “יש תוכנית שנייה – להרעיל אותך.”

“להרעיל? איך?”

“זה לא קשה. במקרה של אַבְשָׁלוֹם, הוא רוצה להביא לכך שמנות קטנות של רעל יוגנבו מדי יום למזון שאתה אוכל. אתה תרגיש רע, אבל כמות הרעל הקטנה לא תהרוג אותך. לעומת זאת, תרגיש שחום הגוף עולה, תסמיק, תזיע, תתקוף אותך בחילה, תקיא או תשלשל. אחרי כל אלה, יהיה די הגיוני אם תיפול למשכב לכמה ימים. ואז, אחרי שתחלים, ולאחר כמה ימים נוספים של אכילה כרגיל, מאן דהוא ידאג להרעיל את אחת הארוחות שלך – והפעם באמצעות כמות רעל גדולה בהרבה. מהכמות הזו כבר לא תשרוד. לאחר מכן אי אפשר יהיה לטעון שידיו של אַבְשָׁלוֹם היו במעל, ובכל מקרה איש לא יאמין שהורעלת, משום שממילא הרגשת רע לפני כן ושכבת במיטתך. הכל מתוכנן להפליא, כִּלְאָב.”

“אבל… אבל… אַבְשָׁלוֹם נמצא כרגע בגשור,” אמרתי בהיסוס, “מי יבצע בשבילו את ההרעלות הללו? הרי זה צריך להיות מישהו מהטבחים.”

“או מהמשרתים, או מהחדרנים, או מהגננים, או מהשומרים. האפשרויות רבות מאוד. לאַבְשָׁלוֹם יש מספיק כסף כדי לשלם לכל אחד מאלה לחוד או לכולם יחד. סבו, תלמי, משפיע עליו רוב טוב. ובכל מקרה, אַבְשָׁלוֹם לא נמצא עוד בגשור.”

“הוא לא?”

“לא, כִּלְאָב. אַבְשָׁלוֹם נמצא כרגע עם יואב. יואב מביא אותו הביתה. אביך התיר זאת.”

שתקתי. הרעה כלתה אליי מכל הכיוונים. אבי היה אדיש כלפיי. אחי הבכור נרצח. אחי האחר רוצה לרצוח גם אותי. אח נוסף הוא ילדותי ונמשך לסממני המלכות והעוצמה יותר מאשר לקול ההיגיון ולבגרות הנובעת מניסיון החיים. אם אַבְשָׁלוֹם מבקש להרעילני למוות, כנראה יש לו בני ברית מקרב עובדי הארמון, כפי שאמרה חגית עצמה, ואינני יודע על מי אוכל לסמוך ובמי לחשוד. מגיני העיקרי איננו כאן, ובלעדיו אני עלול להיות מטרה למתנקשים בכל רגע. על אנשי הצבא אין לי שליטה או סמכות לפקוד עליהם. לצידי נמצאת רק קשישה לבנת שיער שלא תוכל להיות לי לעזר רב במקרה של קטטה אלימה, ושנינו שרויים בחור חשוך ואפל, ואיננו יודעים מתי נוכל לבקוע ממנו אל סביבה בטוחה.

“יש לך רעיון?” שאלתי, כמעט בייאוש.

היא אחזה בידי. “אל תיפול רוחך,” אמרה בשקט, “אנו נמצאים במקום בטוח. הוא לא בלתי אפשרי לגילוי, אבל דומני שמכל הנוכחים בארמון כיום, רק אני ואתה יודעים על קיומו. כנראה החדר הזה נבנה כבר לפני מאות שנים. מי שסיפר לי עליו היה טבח יבוסי שעבד כאן וכבר אינו בין החיים. טיפלתי בו כשגסס ממחלה קשה, ועל ערש מותו גילה לי את דבר קיומו. באחת השבתות, כשכולם ירדו אל הגיחון כדי לשאת תפילה והארמון היה כמעט ריק מיושבים, החלטתי לצאת ולחפש אחר המקום הזה. הדבר לא עלה בידי, לפחות לא בפעם הראשונה. רק אחרי שבועות תמימים של חיפושים הבנתי איך מגיעים אליו.”

“אני רוצה להבין משהו,” ניסיתי להתעשת, “אנחנו כלואים כאן ואיננו יכולים לצאת עד שיואב יגיע?”

“לא,” נאנחה חגית, “איננו יכולים להישאר כאן כשאין בידינו מים ומצרכי מזון. הבאתי אותך לכאן כדי שאוכל לספר לך בבטחה את כל אשר ידעתי על המזימה לרצוח אותך. אי אפשר לסמוך על אף אחד בארמון. כל אחד עושה את חישוביו שלו: המלך גוסס, כִּלְאָב, ואינו מראה סימני ירושה, אַבְשָׁלוֹם אהוד מתמיד בין ההמונים. ובכן, חלק מהם בוודאי מניחים שכדאי שאַבְשָׁלוֹם יכיר בתרומתם לשלטונו כאשר ימלוך. אני חוששת שמרגלי אַבְשָׁלוֹם מאזינים מאחורי דלתות הארמון, כִּלְאָב. ולו היו שומעים שגיליתי את אוזנך היו כבר מזמן מנסים לפגוע בנו.”

היא עשתה אתנחתה קצרה. “הבעיה היא,” המשיכה, “שאינני יכולה לשתף איש בסודנו. איני סומכת אף על נערותיי שלי. אני יודעת ששתיים מהן, פועה ודקלה, שכבו עם אַבְשָׁלוֹם עוד לפני רצח אמנון. החשבון שלהן אינו שונה מחשבונם של אחרים: אני כבר קשישה שרואה את סוף הדרך; אַבְשָׁלוֹם הוא צעיר ונאה ובעל און וממון. אם ישלם להן או אף ירמוז להן שבדעתו לשאתן לאישה או להפכן לפילגשיו, כל אחת מהן עלולה להתפתות למסוך רעל במשקה שלי או לחנוק אותי בשנתי. לא. אנחנו חייבים למצוא פתרון אחר.”

“אל תיפול רוחך?” חזרתי על דבריה בלגלוג, “כל מה שאמרת עכשיו אין בו אלא כדי להעכיר כל רוח.”

“לא,” שנתה חגית, “יש לנו כמה אפשרויות. ראשית, אסור שירגישו בחסרוננו לזמן ארוך מדי. אין בכך היגיון. אני לא יוצאת הרבה מהארמון, ואילו היציאות שלך הן קצרות וידועות מראש, כאותן רכיבות באזורים שמחוץ לעיר. אם יבינו שנמלטנו יחד, יתחילו לחפש אחר שנינו וייתכן שאף ימצאו את הגישה אל המנהרה הזו. אם אי פעם ניאלץ לעשות דברים בסתר, כדאי שהיא תישאר הסוד שלנו. לכן בסופו של דבר ניאלץ לצאת מכאן.”

צמרמורת חלפה בגווי.

“מהן האפשרויות שלנו?” שאלתי.

החשיבה שלה הייתה שיטתית ומסודרת, וניכר היה שכבר עיבדה במוחה כמה רעיונות. “אחת, להביא לכאן מזון וכלי שינה. זה לא מקום נוח במיוחד, אבל אפשר להאיר אותו בעזרת עששית או נרות. זה יוכל לאפשר לך להימלט מעיני נאמניו של אַבְשָׁלוֹם העוקבים אחר צעדיך. בעיה נוספת היא שיהיה קשה מאוד להגניב לכאן מזון מבלי שאנשי הארמון יראו אותנו. מלכה לא נכנסת לעיתים קרובות למחסן ציוד, גם נסיך לא, ובוודאי הם אינם סוחבים כמויות גדולות של מזון בעצמם. ובל נשכח שחלק מהמזון הזה יש להעביר דרך החלק הראשון של המעבר, שהוא נמוך מאוד ומחייב זחילה. מכל מקום, אם נצליח בכך, תוכל לבלות כאן את הימים שנותרו עד לשובו של יואב. כשישוב, אספר לו מה קרה. אני בטוחה שהוא ימצא מוצא.

“האפשרות השנייה היא לנסות ולהימלט מהעיר. אני בטוחה שאוכל למצוא לנו מקלט בשבט שלי, שבט אשר. נהיה מוגנים שם. אבל בריחה כזו היא עניין מסובך. נצטרך לקחת סוסים ומרכבה ולצייד אותה בלא מעט מזון ושתייה ובגדים לדרך. כלומר שוב ניאלץ להשיג משתפי פעולה מתוך הארמון. הדרך לאכשף, העיר שממנה באתי, ארוכה מאוד. ייתכן שתיארך למעלה משבוע ימים. בשבוע הזה ניאלץ למצוא מקומות מסתור. אם אני מבינה את דרך החשיבה של אַבְשָׁלוֹם, הוא עוד עלול להציע פרס תמורת מידע שיוביל את חייליו למצאנו. הוא לא יוותר ולא ירחם.

“האפשרות השלישית היא להמר. לצאת מכאן, לגשת שוב אל אביך ולנסות להסביר לו מה מתרחש. זה הימור, משום שאיננו יודעים כיצד יגיב, ואם יחרוג מחרגון חושיו. אם כן, ננסה לשכנע אותו שאַבְשָׁלוֹם מבקש לעלות על ירושלים, לכבוש לעצמו את הארמון, וליטול לידיו את המלוכה. זה מסוכן, כי למרות כל הרעות שעולל הפוחז הזה, אביך עדיין אוהב אותו מאוד, ועלול להאמין לגרסתו, שלפיה לא היו דברים מעולם. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא לארגן אירוע המוני, ובו להכריז עליך כיורשו. במצב כזה, תוכל לדרוש מכל בני המשפחה ועובדי הארמון להישבע לך אמונים בהיותך מלך ישראל העתידי.

“יש לי יחסים טובים עם אבישג, שאיתה הוא מבלה את ימיו עכשיו. אני יכולה לבקש ממנה לנסות ולארגן פגישה עימו, אבל דרכן של פגישות כאלה שהן לא נשמרות בחשאי. בת שבע והנביא הצבוע שלה, נתן, סובבים במסדרונות כל העת ובולשים אחר הנכנסים לראות את פני המלך, ואני בטוחה שגם ידידי אַבְשָׁלוֹם בארמון מרגלים אחרי אביך. לו היה הדבר אפשרי, הייתי מביאה את המלך לכאן. אבל במצבו, הוא חלש ועייף מכדי לזחול במנהרה הזו.”

חגית דיברה בקצב מהיר ובנימה של דחיפות, אבל היא התנסחה היטב. אם כן, שלוש אפשרויות: המתנה, בריחה, או פגישה עם המלך.

“אני חושב,” אמרתי, מהורהר, “שיש לי רעיון נוסף.”

חגית שתקה.

“אבל,” הוספתי, “הוא דורש בדיוק את מה שאת לא רוצה שיקרה: שהוא יתרחש באמצע אירוע המוני. ונצטרך גם שליח נאמן.”

הסברתי לה את כוונתי. היא נדה בראשה לשלילה, ואחר הסבירה לי בדיוק מדוע אני טועה, לדעתה. שעה ארוכה התווכחנו בקולות מהוסים ובנימה עניינית. לבסוף נכנעה. “אני עדיין חושבת שקיימות אפשרויות טובות יותר, כִּלְאָב,” אמרה, “אבל אם כך תחליט, אעזור לך ככל שאוכל, ואני יודעת במי אפשר יהיה להיעזר כשליח.”

“במי?”

כמעט שמעתי אותה מחייכת בחשכה. בעצם, צליל של צחוק היה בו, כשביטאה את השם.

“יִפְתָּח הכרמלי,” אמרה, “בנו של חֶצְרַי.”

השם הלם בי. בנו של חֶצְרַי, חֶצְרַי הנאמן, הטוב, השקט, האיש שאינו מדבר הרבה אבל שאומץ ליבו אינו יודע גבול. זהו אותו חֶצְרַי שהביא את הדודאים לחגית ביום החורף המושלג ההוא בחברון, אותו חֶצְרַי שמוצאו בכרמל, היישוב ההררי שבו גדלה אימי. יִפְתָּח. ניסיתי להיזכר במראהו, אבל לא הצלחתי. לכל היותר עלה בראשי זיכרון עמום של זאטוט שמנמן שראיתיו לאחרונה בזרועות אימו. לפי חישוביי, יִפְתָּח היה כעת בסוף שנות העשרים לחייו. לא היה לי מושג מה הקשר בינו לבין חגית, אבל היה ברור לי כי עליי לסמוך על שיקול דעתה של האישה שפעלה רבות כל כך כדי להציל את חיי.

שעה ארוכה שוחחנו בינינו על התוכנית המתגבשת. הגשמתה הייתה תלויה במהירות הפעולה שלנו, אבל גם בגורמים שלא הייתה לנו כל שליטה עליהם, כמו מהירות התקדמותם של יואב, אַבְשָׁלוֹם, ובני לווייתם. ניסינו לחשב היכן הם אמורים להיות. חמישה ימים קודם לכן שיגר יואב יונת דואר, ובה הודעה על יציאתם מגשור לכיוון יבוס. הודעה כזו הייתה עניין שבשגרה: המלך וחבר שריו היו חייבים לדעת בכל פרק זמן היכן נמצא שר הצבא של הממלכה. המרחק בין שתי הנקודות הוא שלוש מאות ושבעים אלף אמה. ידענו שיקל עליהם לנוע בדרך הבקעה יותר מאשר בדרך ההר. ידענו גם ששיירה רגילה נעה בערך שישים וחמש אלף אמה [2] ביום רגיל. כלומר בסוף היום הנוכחי הם יהיו בערך במרחק של כשלוש מאות עשרים וחמש אלף אמה מגשור, שהם ארבעים וחמישה אלף אמה מירושלים.

“לו היית במקום יואב, איפה היית לנה בלילה?” שאלתי את חגית, לאחר שסיכמנו את המספרים.

“מרחק ארבעים וחמישה אלף אמה מירושלים הוא לב ליבו של אזור בנימין,” אמרה חגית, “אבל אין שם עיר גדולה ממש, ואדם מפונק כמו אַבְשָׁלוֹם בוודאי ירצה לקבל מיטה נוחה וארוחה מפנקת, שלא לדבר על רחצה ועיסוי. העיר המשמעותית היחידה שבה יוכל לקבל את כל השירותים האלה ושבה יוכל יואב להצטייד שוב במים ובמזון טרי, היא יריחו.”

“אבל יריחו מרוחקת יותר,” התנגדתי, “למעלה משישים אלף אמה מפרידים בין יריחו ליבוס. עצירה ביריחו תגרום לכך שהם ייאלצו ללכת מרחק רב יותר ביום האחרון.”

“אמת. אבל המרחק הזה סביר בהחלט כשמדובר ביום בודד, בוודאי כשמדובר בקבוצה לא גדולה הנעה ללא קשישים, נשים, וילדים. אם יצאו לפני עלות השחר, יגיעו ליבוס בשעות אחר הצהריים, ואפילו יספיקו לנוח בשעות החמות של היום.”

“אז את מתכוונת לשלוח את יִפְתָּח ליריחו?”

“כן. אדבר איתו, ואכניס בסוד העניין גם את אביו. יִפְתָּח צריך להבין שהוא חייב להגיע לשם מוקדם ככל האפשר, אבל יוכל לצאת לדרך רק לאחר שנהיה בטוחים שכולם הבינו את משמעות הצעד שאתה עושה, וכשתהיה במקום בטוח. העובדה שיִפְתָּח שירת כחייל בגדוד הפשיטה של בניהו תסייע לנו. הוא יכול לנוע מהר ובהסתר.”

“אני לא חושב שמישהו יחפש אחריו,” אמרתי, “אם הדיווח של ידעיה מדויק, אַבְשָׁלוֹם סומך על כך שהתוקפים הפועלים בשליחותו יצליחו להפתיע אותי. הוא אינו חושש ממני. הוא מכיר אותי כאדם רודף שלום ובלתי מזיק. הדבר היחיד שמטריד אותו כרגע הוא שהרוצחים שלו יצליחו לחסל אותי לפני שהוא עצמו יגיע העירה, כדי שלא ייחשד בעצמו ברצח, לכן יש לו עניין לעכב את התקדמותו עד שיקבל הודעה על מותי.”

“וכך אנחנו מגיעים שוב ליריחו,” סיכמה חגית.

הבטנו זה בזה. עינינו כבר התרגלו לפני זמן רב לאפלה, וראשינו היו סמוכים זה לזה.

כרכתי את זרועותיי סביב צווארה וחיבקתי אותה.

“תודה.” אמרתי בפשטות.

“אין בעד מה,” רעד מעט קולה, “תמיד גילית כלפיי יחס טוב, כִּלְאָב, עוד מימיי הראשונים בארמון, כשהגעתי כאישה צעירה ומבוהלת מנחלת אבי שבאכשף. אתה ודבורה ויואב ועוד כמה, כולכם הקלתם עליי מאוד את הימים האלה. אני זוכרת עד כמה אֲחִינֹעַם הפחידה אותי בצעקות שלה, ועד כמה רעדתי מהתרגשות ומפחד בכל פעם שהתבקשתי להתייצב בפני אביך. אני רוצה שתחייה, כִּלְאָב. אתה יכול להיות מלך טוב, טוב יותר מאַבְשָׁלוֹם, טוב גם מאדוניה שלי.”

“תודה, חגית,” שבתי ואמרתי. לא היה זה שכיח שמלכה תודה בכך שבנה שלה לא יהיה מלך טוב דיו ועדיף שאחר יכהן בתפקיד. זו הייתה גדלות נפש מהסוג שאפשר היה למצוא אצל אימי, אבל בוודאי לא אצל נשים כמו אֲחִינֹעַם או מַעֲכָה.

התחבקנו שוב, ולאחר מכן קמנו כאיש אחד והתחלנו ללכת. עתה, כשכבר הכרנו את הדרך, היה לנו קל יותר לשוב בה. הסטנו את לוח האבן, עברנו דרך הפתח והחלטנו להשאיר אותו חשוף, ללא שקי החול שחסמו אותו מלכתחילה. ידענו שניאלץ להשתמש בו מאוחר יותר. לא היה טעם להקשות על עצמנו עוד יותר. חלפנו דרך המנהרה הצרה והגענו עד לפתח הכניסה. הסטתי את לוח העץ, ולאחר מכן דחפתי את ארגז השקדים והחרובים שחסם את הפתח. חגית ואני זחלנו החוצה. החזרנו את הארגז למקומו, והבטנו זה בזה.

הייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת, השעה שבה נח אבי על הספות בחדר המיטות שלו, מנמנם את שנת הצוהריים שלו. בימי ראשון נהגה להתכנס מועצת השרים שלו, והוא עצמו ישב בראש הישיבה. מועד הכינוס היה תמיד כמחצית השעה לאחר קומו משנת הצהריים, זמן שיספיק לו לשטוף מעיניו את קורי השינה, להתלבש, ולשתות משקה מרענן. אבישג הייתה אחראית לכל אלה.

“אין לנו זמן,” אמרתי לחגית בלחש חפוז, “לכי לאבישג ותסבירי לה שיש צורך דחוף שאכנס אל חדר מועצת השרים באמצע הפגישה. התפקיד שלה הוא לצאת מחדר המועצה ולהודיע לשומרים שכִּלְאָב הוזמן לישיבה ושהוא אמור להגיע במהלכה. אבל אסור שהיא והשרים עצמם ידעו את הסיבה לכך. זו אמורה להיות הפתעה לכולם, בראש ובראשונה לאבי עצמו.”

“ומה יקרה אם השומרים נמנים עם הרוצחים השכירים של אַבְשָׁלוֹם?” החזירה חגית בלחישה.

“ניטול את הסיכון,” אמרתי, “אין לנו ברירה אחרת. אנחנו חייבים להרוויח זמן עד שיואב יגיע. אי אפשר לסמוך על אף אחד כאן, אבל זה הטוב ביותר שאפשר להשיג כרגע.”

חגית נדה בראשה. “אני יוצאת לדבר עם אבישג ולחפש את חֶצְרַי ואת יִפְתָּח,” אמרה, “אם הכל יתקדם כשורה, יִפְתָּח יצא לדרכו מייד עם תום הודעתך. אבקש מחֶצְרַי לסייע לי עם השומרים, אם רק יוכל.”

חגית הלכה חרש על קצות אצבעותיה אל הדלת, פתחה אותה כדי סדק, הציצה אל המסדרון, ומשראתה שאין איש חולף בו, יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת בשקט. נותרתי לבדי במחסן. סידרתי כמה מהשקים ומהארגזים באופן שאוכל להסתתר מאחוריהם, למקרה שמישהו ייכנס פנימה. למרבה המזל, איש לא פקד את המחסן המרוחק הזה.

המתנתי שם קרוב לשעה. הייתה זו שעה של ספקות. ניסיתי לחשוב על פרטים בתוכנית שלא עלו בדעתי קודם לכן: האם שכחתי משהו; האם לא החמצתי הערה כלשהי של חגית; האם הדרך הקצרה כל כך מהמחסן אל חדר מועצת השרים אינה זרועה במכשולים; האם לא ירצחו אותי נפש בתקיעת חרב בחזי כאשר מתנקש יגיח מאחת מפינות המסדרון, שם יארוב לי וימתין לשעת כושר; האם תצלח חגית בשלום את כל המשימות שנטלה על עצמה; האם היא בכלל יכולה למצוא עכשיו את חֶצְרַי ואת יִפְתָּח; האם תספיק לעדכן את אבישג במהירות רבה כל כך טרם זו תלווה את אבי לחדר המועצה.

ארבעים דקות לאחר שעזבה חגית את המחסן נשמעו קולות צעדים מן המסדרון שמעבר לדלת. העוברים שוחחו ביניהם בקולות בגובה רגיל, ואף על פי שרק זעיר פה זעיר שם עלה בידי לשמוע ממה שאמרו, הצלחתי לזהות חלק מקולותיהם. זיהיתי את קולו האיטי, הכמעט אדיש, של שר אוצרות המלך, עַזְמָוֶת בֶּן עֲדִיאֵל, זיהית גם את קולו הצרוד והמאנפף של הממונה על הכרמים, שִׁמְעִי הָרָמָתִי, את הגמגום המפורסם של הממונה על הצאן, יָזִיז הַהַגְרִי, ואת קולו העמוק של היועץ המיוחד, יחִיאֵל בֶּן חַכְמוֹנִי. ייתכן שהיו גם אחרים שאת קולותיהם לא זיהיתי, אבל מאלה שהכרתי, הבנתי שהם בדרכם אל ההתכנסות השבועית.

אחרי כמה דקות של שקט, נשמעו צעדים חרישיים המתגנבים אל הדלת. היא נפתחה קלות, ומאן דהוא חמק אל המחסן. הצצתי בסדק שבין שני ארגזים. ליבי החסיר פעימה. כשזיהיתי את הדמות הגוצה נשמתי לרווחה.

“הצלחת?” לחשתי, ויצאתי ממסתורי.

“כן,” לחשה חגית בתגובה, “אבישג אמרה לי שתדבר עם אֲבִיעֵזֶר הענתותי. הוא נוכח קבוע בישיבות הללו, מעין שומר ראש שהמלך מעריך גם את עצותיו המדיניות. היא אמרה לי שתדבר איתו והוא כבר ידאג להכניס אותך.”

“ויִפְתָּח? וחֶצְרַי?”

“מצאתי את חֶצְרַי. הוא היה בחצר הפנימית. יש לנו מזל. התברר שקיבל הבוקר ידיעה מיואב על התקרבות השיירה ליבוס. כפי ששיערנו, הם ילונו הלילה ביריחו. הסברתי לו במה מדובר. הוא הבין. אמר לי שזה מכבר חשד ששובו של אַבְשָׁלוֹם אינו צעד תמים, גם אם יסכים לכל התנאים המגבילים שהמלך התנה. אמר שבעצמו שוחח על כך עם יואב והביע את דעתו באוזניו, שבן סורר ומורה זה רק ימיט צרות על ראש אביו ועמו, ושיש להשאירו בגשור עד יום מותו. אחרי שאמרתי לו מה אנחנו צריכים, קרא ליִפְתָּח כדי שאסביר לו מה המסר שיש להעביר ליואב.”

“יפה.”

“זה לא נגמר כאן. חֶצְרַי הסביר לי שאֲבִיעֵזֶר הענתותי הוא האיש הדואג לעדכן את יואב בכל הנוגע לתככי הארמון, ושהלה יהיה נוכח גם בישיבת המועצה שאליה תגיע בהפתעה. אמרתי לו שאני חוששת לשלומך וגיליתי לו היכן אתה מסתתר. בו במקום הלך להודיע לאֲבִיעֵזֶר על התוכנית כולה. אֲבִיעֵזֶר חשב שהרעיון שלך נורא ואיום, אבל אמר שלא יתערב בהחלטתך, ויבטיח את שלומך בכל מחיר. סיכמתי עם חֶצְרַי שאֲבִיעֵזֶר עצמו יבוא לכאן כדי לאסוף אותך ולהגן עליך. שתי דפיקות קצרות, הפסקה, שלוש דפיקות נוספות, הפסקה, שוב שתי דפיקות. זה הסימן.”

“את נפלאה!” חיבקתי אותה, “אבל את חייבת לעזוב עכשיו, חגית. מצאי לך מקום בטוח והסתתרי שם. אסור שמישהו ידע שיש לך חלק בכל התוכנית הזאת.”

היא השיבה לי בחיבוק קל ויצאה בזהירות מהמחסן. יכולתי לשמוע את צעדיה הקלים מתרחקים מהדלת.

נשארתי שוב לבדי. המתנתי.

הדקות נקפו באיטיות בזו אחר זו. עצמתי את עיניי. קל יותר להמתין בעיניים עצומות. רק ברגע ההוא חשתי בעייפות היורדת עליי. שחזרתי במוחי את אירועי הבוקר. לא הספקתי אף לשטוף את פניי במים, כאשר נכנסה אליי חגית במהירות ומשכה אותי אחריה אל המסתור המופלא ההוא שבלב הארמון. חשבתי על המנהרה המסתעפת ממחסן המזון, אותה מנהרה שפתחה מוסתר מאחורי ארגז החרובים והשקדים. מישהו הרי הניח שם את הארגז הזה. ואותו מישהו, האם הבחין בלוח העץ החוסם את הפתח הקטן? האם הונח שם הארגז רק כדי לחסום את הלוח? ובכלל, מי טרח להקים את המסתור המדהים הזה בליבו של הארמון ולשם מה? הרי את הארמון הזה הקים אבי לפני פחות משלושים שנה. נכון, בזמן הקמתו נאלצנו להתגורר בבניינים אחרים בעיר, כאלה שהופקעו מידי תושביהם היבוסיים וניתנו למשפחת המלך בשל גודלם ופארם, אבל מעודי לא העליתי על דעתי שממש מתחת לחוטמנו נבנתה מערכת כה מסועפת של מעברים ומסתורים.

עפעפיי כבדו עליי. שמורות עיניי התהדקו. חשבתי על אַבְשָׁלוֹם הילד, על שיערו הארוך, על חיוכו המידבק, על שמחתו של אבי בכל פעם שראה אותו מול עיניו, שמחה שלא הייתה דומה לה כאשר שהה בחברתם של ילדיו האחרים. דומה כי לו היה אַבְשָׁלוֹם נולד הבכור שבבניו, לא היה גבול לאושרו. להוותו, היה זה דווקא אמנון, ילד שאבי לא העריך במיוחד. אבלו על בכור בניו חלף מהר. מעניין כמה זמן היה עובר, לו נאלץ להתאושש מאבלו עליי או אף על אַבְשָׁלוֹם עצמו…

האווירה הרכה שבה שהיתי ברגע ההוא הייתה כמו עטופה בכותנה צמרירית, מלטפת, נעימה. אני נשבע שיכולתי לחוש את קצב נשימתי האיטי, הנינוח, שעה שזיכרונות העבר בקעו מאי שם ועטפו אותי – שיר ילדים כלשהו על סוס שברח מאורווה בוערת, רעש דפיקת כפות ידיים בקמח הנמעך על משטח אבן במטבח, צחוק רחוק שדומה היה כי הוא בא מפיו של אמנון, אבי עובד על הטלטלה בחצר… מעין ערבוביה של תמונות, קולות, צבעים, וריחות שהתערבלה מולי והניחה לי לצפות בה, פיסה אחר פיסה. לרגע קט הופיעו מולי פניה המחייכות של אימי, קולו העבה של יואב, קרקע קשה המתקרבת אליי במהירות, ידיו המערסלות של אֲבִיעֵזֶר, פניה המודאגות של דבורה המטפלת, אבי מדבר אליי ברכות, סוסון החימר של חננאל…

שלוש דפיקות חלושות נשמעו בדלת. התחושה המרגיעה, המלטפת, החלומית כמעט, היא זו שהביאה אותי לצפות, כמבעד לערפל, בדלת הנפתחת ובשני האנשים שנכנסו דרכה אל המחסן. לא הכרתי אותם. הם היו לבושים במדי צבא רגילים, ואדרותיהם היו רחבות מעט. כנראה שניים משומרי הארמון שהתחלפו תדיר לאחרונה. שניהם היו מזוקנים, הגבוה שבהם היה שמן מעט יותר ומקריח, שעה שחברו הנמוך היה, כנראה, ארוך שיער, משום שקווצות רבות של שיערו בצבצו מבעד לכיסוי ראשו שלופף ברישול סביב גולגולתו. הם חיפשו משהו, ואני, ספק ישן ספק ער, הבטתי בהם דרך חרך קטן בין שקי המזון שמאחוריהם הסתתרתי.

“הוא לא כאן.” אמר הנמוך.

“נעלם כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעתהו,” ענה הגבוה, “יָשָׁבְעָם בֶּן זַבְדִּיאֵל דיווח ששומריו פוקחים על כל היציאות מהארמון. כִּלְאָב לא יצליח לחמוק מעיניהם אלא אם כן הוא נמצא בתוך הארמון עצמו. אני בטוח שהוא מסתתר במקום כלשהו.”

המילים חדרו אל מוחי באיחור של כמה שניות. ואז, כבאחת, נצטללה מחשבתי מן העייפות הצמרירית שהכבידה עליה קודם לכן. יָשָׁבְעָם בֶּן זַבְדִּיאֵל, השם הזה היכה בי. יָשָׁבְעָם, ראש החיל הראשון [3] בצבא ומפקדם של אלפי לוחמים. יָשָׁבְעָם, אם כן, הוא אחד משכירי החרב של אַבְשָׁלוֹם. השפעתו של אחי חלחלה אל שורות צבאו של אבי. היה זה מסוכן יותר מכפי שהעליתי בדמיוני. יָשָׁבְעָם, אדם שאבי טיפח וקידם במעלות צבאו זה שנים. דווקא הוא. מי היה מאמין.

“אתה מאמין שהוא מסתתר כאן?” שאל הנמוך.

הגבוה גירד בקרחתו והרהר. “אנחנו מחפשים אחריו כבר זמן רב,” אמר לבסוף, “אנשינו באגפי הארמון השונים לא ראו אותו הבוקר. הוא אינו נמצא בחדרו. לו היה שם, היינו מחסלים אותו במיטתו. ואם הוא לא יצא את שערי הארמון, הוא חייב להימצא באחד מחדריו. אנחנו חייבים למצוא אותו.”

המחשבות חלפו במוחי במהירות הברק. לגמרי במקרה התברר לי שהופעתה של חגית בחדרי הבוקר לא זו בלבד שחשפה את בגידת אַבְשָׁלוֹם ואת תוכניתו הרצחנית, אלא אף הצילה את חיי כמעט בהיסח הדעת. שכן, לו הייתי נשאר בחדר ההוא, לא היה לי כל סיכוי לשרוד. אפס, הצלה זו הייתה כמעט חסרת חשיבות כרגע, משום שברגע ההוא עצמו נשקפה לי סכנה, פן אתגלה בחיפוש ששני אלה התכוננו לבצע במחסן התבואות.

ולפתע הגיע הרגע שהקפיא את דמי. שני הזרים שלפו את חרבותיהם והחלו לסרוק את החדר. הם הזיזו שקים, קופסאות, נאדות, וארגזים, התכופפו ובדקו בכל פינה. כל אחד מהם סרק חלק אחר של החדר. הנמוך היה זה שהילך ממש מעבר לשורת החבילות שמאחוריהן הסתתרתי. עצרתי את נשימתי.

הנמוך כמעט הגיע לקצה שורת הארגזים. אם יפנה שמאלה ושוב שמאלה, יבחין בי מייד. לידי עמדה ערימה של שקי שעורה. עשיתי צעד חרישי לכיוונה. אני חייב להסתתר מאחוריה, אבל כדי שאגיע אל צידה הנסתר מעין – נסתר, לפחות בשלב זה – עליי לעשות שלושה או ארבעה צעדים. נעמדתי על קצות האצבעות ונעתי בשקט ככל שיכולתי.

“בצד שלי אין כלום,” נשמע קולו של הגבוה.

“הממ…” הנמוך לא השיב, כנראה משום שטרם סיים את הסריקה. הוא גם לא נזקק ליותר מכך.

“מה אתם עושים כאן?”

אי אפשר היה לטעות בקול הרם והנמוך שנשמע עתה. מהמקום ששהיתי בו לא יכולתי לראות את פני הדובר, אבל היה ברור לי שזהו אֲבִיעֵזֶר. הענתותי הגיע כדי לאסוף אותי, ובניגוד למה שאמרה לו חגית, מצא את הדלת פתוחה ובתוך המחסן מסתובבים שני חיילים חמושים.

“מה אתם עושים כאן? מדוע אינכם על משמרכם?” רעם קולו.

יכולתי לשמוע איוושה מתכתית מצידו האחר של החדר. היה זה הגבוה שהשיב את חרבו חזרה לנדנה.

“אנחנו מחפשים אחר מישהו,” אמר בהיסוס.

“אחרי מי?!” קולו של אֲבִיעֵזֶר רעם בכעס.

“אומרים ש… שגנב הסתנן לארמון,” התערב הנמוך, “קיבלנו ידיעה על כך ממפקד המשמר. הוא נראה נמלט אל תוך אגף המחסנים.”

“ולא מצאתם אותו?”

“טרם.”

“חזרו מייד אל מפקד המשמר ואמרו לו שנכשלתם,” ציווה אֲבִיעֵזֶר, “אני כבר אטפל בעניין הזה. חבורה של שוטים! נותנים לגנב לעבור דרך המשמרות ולאחר מכן אינם מצליחים לתפוס אותו! סורו מעליי והסתלקו מכאן! מהר!”

השניים מלמלו משהו, סבבו על עקבותיהם ועזבו את המקום במהירות, שמחים שנפטרו מהעניין בזכות קצין בכיר שהם היו בטוחים כי לא ידע מה הייתה מטרת החיפוש שערכו. צעדיהם הדהדו במסדרון כשהתרחקו כלפי שמאל.

אֲבִיעֵזֶר יצא מהחדר, סגר את הדלת ואחר כך דפק בה – שתי נקישות, הפסקה, שלוש נקישות, הפסקה, שתי נקישות, דממה.

היססתי אם לזוז ממקומי. שני הרוצחים שראיתי עכשיו היה בהם די והותר כדי להרתיע אותי מפתיחת הדלת לכל אדם. אֲבִיעֵזֶר פתר את הבעיה בעצמו, אחרי שהמתין כמה שניות ולא זכה לתגובה, ונכנס למחסן. הוא השאיר את הדלת פתוחה למחצה, הציץ החוצה ווידא שאין איש במסדרון. אחר נכנס שוב אל החדר.

“כִּלְאָב!” קרא בקול חרישי, “אתה כאן?”

“כן.” יצאתי בצעדים רועדים מאחורי שורת הארגזים. הוא ראה אותי בקצה השורה, ניגש אליי וטפח בידו על שכמי. הסתכלתי על פרצופו סחוף הרוחות, על הצלקת שעיטרה את צווארו, מעין חלקת עור שזקנו הסבוך לא כיסה.

הוא חייך קצרות.

“עשיתם עבודה נאה, חגית ואתה,” אמר, “עלינו למהר. כל הארמון הזה שורץ מרגלים. בוא נקווה ששני אלה ישובו למקום שממנו באו. יכולתי להילחם בהם, אבל הייתי עלול גם להפסיד. בינתיים, טוב שהם חושבים שאנו לא יודעים על מזימותיהם.”

“זה לא אני,” אמרתי ביבושת, “זו חגית. היא קיבלה את המידע ופעלה מייד. בלעדיה הכל היה אבוד.”

“הם כנראה נואשים לחלוטין אם נכנסו עם חרבות לארמון כדי לחפש אותך,” אמר, “אם הבנתי נכון את חגית ואבישג, הרעיון היה לרצוח אותך בחרב מחוץ לארמון, אבל אם יאתרו אותך בתוכו לא להסתער עליך בנשק גלוי אלא לנסות אמצעי שקט יותר, כמו מסיכת רעל במזון שלך.”

“אבל מדוע הם ממהרים כל כך?” תמהתי, “הרי עומד לרשותם כל הזמן שבעולם.”

“לא,” פסק אֲבִיעֵזֶר, “הם חייבים לבצע את המשימה לפני שאַבְשָׁלוֹם יגיע לירושלים כדי שאיש לא יוכל לחשוד שזו הייתה מזימתו שלו, שהרי בפעם הקודמת שרצח אחד מאחיו זה היה באירוע המוני שהוא עצמו נכח בו. לא, כִּלְאָב, אתה חייב להיות כבר מת כשאַבְשָׁלוֹם יגיע העירה. העובדה שיואב נמצא במחיצתו רק תסייע לו, שהרי נאמנותו של יואב למלך ידועה היטב, והוא עצמו יוכל להעיד קבל עם ומלך שאַבְשָׁלוֹם היה לצידו כל העת ושלא עסק בתככים הללו.”

תהיתי כמה הספיקו שתי הנשים לספר לו בזמן הקצר שעמד לרשותן. שאלתי אותו אם עוד אנשים בארמון יודעים על ההתנקשויות הללו. הוא הגיב בשתי תנועות: משיכת כתף ושליפת חרב.

“אין לנו זמן לדוש בכך,” אמר בשפתיים חשוקות, “ישיבת המועצה כבר החלה. עלינו למהר.”

פסענו בשתיקה ובמהירות. הגענו אל קצה המסדרון ופנינו ימינה. לאחר מכן עלינו בשני גרמי מדרגות, והגענו למישורת שחיברה בין אגף המחסנים לאגף המשרדים. ירדנו בגרם מדרגות קצר ופנינו ימינה. כשנכנסנו למסדרון, הבנו שנקלענו למלכודת.

הם היו שלושה. ככל הנראה לא הספיקו להיערך לקראת המארב, משום שעדיין שוחחו ביניהם. אבל היה ברור שהימצאותם שם אינה מקרית כלל ועיקר, שכן שניים מהם היו הצמד שתר אחריי בין ארגזי האספקה ושקי התבואה שבמחסן המזון. אחד מהם עמד וחרבו בידו. האחר, שהיה הקרוב מכולם אל פינת המסדרון בה הופענו, הושיט את ידו אל נדנה כדי לשולפה. השלישי היה מרוחק יותר מהקודמים, אבל בה במידה שהיה נסתר למחצה מעינינו, גם לא היה לו קל להסתער עלינו, משום שלשם כך היה עליו לדחוק לצדדים את שני האחרים, שגופם מילא את רוחב המעבר.


[1] בערך 1.50 מ’.

[2] כאמור, אורכה של אמה מקראית הוא 45.6 סנטימטרים של ימינו. לפיכך, 370,000 אמה הם 170 קילומטר בקירוב. 65,000 אמה הם 30 קילומטר בקירוב. 45,000 אמה הם מעט יותר מ-20 קילומטר.

[3] שמו של איש זה נזכר ברשימת מפקדי הצבא הבכירים של דָּוִד: “עַל הַמַּחֲלֹקֶת הָרִאשׁוֹנָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן יָשָׁבְעָם בֶּן זַבְדִּיאֵל, וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף” (דברי הימים א’, כ”ז, 2). המילה “מַּחֲלֹקֶת” באה מן השורש ח.ל.ק ומשמעותה חַיִל, כלומר יחידה צבאית גדולה.

עוד עטיפה חלופית ל״כלאב״
הפוסט הקודםהמסע לארץ ישראל של עזריאל משקלוב: במלאת 250 שנה לעלייתו
הפוסט הבאהמלך דודי – סיפור זוכה פרס
אורי קציר
יליד חיפה (1968), סופר, היסטוריון, מורה דרך, ומורה לאזרחות, לתנ"ך, ולהיסטוריה. עבד עשרים שנה בתחום התקשורת, ובין השאר שימש ככתב מדיני של סוכנות עתי"ם, עורך חדשות בעיתונים שונים, וכן כדוברם של אהוד ברק, מפלגת שינוי, ורשות ניירות ערך. בעליו ומפעילו של מיזם לסיורי תרבות, הכולל טיולים בעקבות יוצרים ויצירותיהם, ביניהם נתן אלתרמן, שאול טשרניחובסקי, אלכסנדר פן, אבנר כרמלי, ימימה טשרנוביץ-אבידר, ועוד, וטיולים בעקבות פרשיות היסטוריות כגון פרשת אלטלנה, התנקשויות פוליטיות בישראל, ביקור מלכת שבא בירושלים, תולדות הזנות בעיר הקודש, ועוד. מדריך קבוצות מטיילים ישראליות ברחבי אפריקה, צפון אמריקה, ומערב אירופה. פרסם בעבר את "אש לי יום הולדת", ספר ילדים מאוייר ומחורז; את "הגדת מודיעין", טקסט עדכני לחג הפסח שיוצר חיבור בינו לבין יום העצמאות; וכעת את "כלאב", רומן מקראי העוסק בבנו השני והנשכח של דוד המלך. גרוש פלוס שניים. מתגורר בבת הדר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 1 =