אבי גולדברג על חייו של פעיל זכויות השחורים מלקולם אקס ואת היחס המשתנה כלפיו וכלפי פעילותו כפי שבא לידי ביטוי באסופת מאמרים.
המערכת
לרגעים במהלך עשרות השנים האחרונות היה נדמה כי גיצי המחאות החברתיות יצליחו להצית את העם. ממחאת הפנתרים השחורים כנגד ממשלת גולדה מאיר, ועד מחאת בלפור נגד נתניהו, חשבנו לזמן מה כי מחאה תהפוך את סדרי הארץ. לרגע היה נדמה כי מחאתו של מוטי אשכנזי לאחר מלחמת יום הכיפורים תצליח להחליף את צמרת צה"ל והשיטה הפוליטית. קיווינו לרגע כי המחאה הגדולה מכולן, מחאת האוהלים של קיץ 2011, תידמה למאבקים הגדולים שהתחוללו בעולם במחצית המאה העשרים. השיח הפורח בין שורות האוהלים גרם לנו לדמות, ולו לרגע, ואולי מתוך אופוריה, כי הנה קם לנו דניאל סתיו שפיר האדום, או מרטין לותר שמולי, או רוזה פארקס ליף, וכי הקיץ שליד הבימה יהפוך לאביב של פראג, ובכיכר מלכי טיאנאנמן יטפסו על ניידות משטרה.
לתנועות מחאה יש היסטוריה ושורשים. גיבורים ואירועים מכוננים את היסטורית המחאה האזרחית, והם בעלי השפעה עצומה על החברות בהן הם פועלים. מחאות, והאנשים שמאחוריהן, נשארים מחוץ לשיח הפוליטי החוזר ומתייצב, ומותיר אותם מאחוריו. מחאות ומנהיגיהן אינם מורשת, ואינם נלמדים בבתי הספר. לכן חשוב להוסיף למדף הספרים כל ספר שמתעד מחאה. כבכל היסטוריוגרפיה יש מי שזכרו מועצם, ויש מי שזכרו מודר מהשיח. מכאן חשיבות אוסף המאמרים אודות מלקולם אקס The Cambridge Companion to Malcolm X.
מן הראוי להזכיר את המורד החברתי, מי שהיה "אויב הציבור" בארצות הברית במחצית המאה שעברה, וכיום הוא מהדמויות המוערכות ביותר במורשת מאבק המיעוט השחור לשוויון זכויות ולקימום זהותו האפרו-אמריקאית. האיש האמיץ שהטיף לחריגה מכניעה פסיבית לרוב הלבן, האידיאולוג הרדיקלי של הכוח השחור, שממשיכי דרכו היו הפנתרים השחורים. הצעיר האינטלקטואל, הרטוריקן המהפנט והשנוי במחלוקת, מלקולם אקס.
השיח הישראלי, אפילו האקדמי, אינו בשל דיו לדיון בדמותו של אקס. בספקטרום של השיח הישראלי נחשב אקס לאויב בעצם הצטרפותו לאומה האסלאמית. הוא ממשיך להיות מודר, לא רק בישראל אלא ברוב האקדמיות בעולם, וההתעלמות ממשנתו, ומחלקו במאבק החברתי הרדיקלי בארצות הברית של מחצית השנייה של המאה העשרים, בולטת אפילו ביחס למנהיגי מחאה שחורים אחרים. התעלמות והכחשה של השפעתו על הניצחון במאבק לשוויון זכויות, והכרה במורשת האפרו-אמריקאית, ניכרות עד היום.
הילד השחור מלקולם ליטל נולד ב-1925, וריצה בצעירותו עונש מאסר על עבירת שוד. בחיפוש דרך להיחלץ מדרך הפשע והידרדרות חברתית שהייתה מנת חלקם של שחורים רבים באותן שנים, הצטרף לארגון הרדיקלי "אומת האסלאם" של אלייה מוחמד. בתוך זמן קצר הפך בזכות יכולותיו הרטוריות והאינטלקטואליות לחבר משמעותי ובולט, ולדובר התנועה במאבק הבוטה להשגת זכויות אדם ושוויון לאזרחי ארצות הברית השחורים.
הוא התנגד לקו הפסיבי של מחאת השחורים שהונהגה על ידי מרטין לותר קינג, ובהמשך נאלץ לפרוש אף מאומת האסלאם, שחששה מקולניותו ופומביות מעשיו. הוא הטיף לחזרה של צאצאי העבדים האמריקאים לשורשיהם האפריקאים, והזדהה בה בעת עם מאבק תנועות השחרור האנטי הקולוניאליות, ועם מדינות אפריקה הצעירות שהשתחררו אז מהקולוניאליזם האירופאי הלבן. הוא יצא בגלוי כנגד המשך ההשפעה האימפריאליסטית, הכלכלית והתרבותית, של המעצמות הלבנות באפריקה לאחר השחרור המדיני.
אקס יצא בפומבי נגד מדיניות החוץ האמריקאית, וראה בה אימפריאליזם המחליף את הקולוניאליזם האירופי שהיה בנסיגה. לכן עודד את מנהיגי אפריקה הצעירה של שנות השישים להשתחרר מהחסות החונקת של מעצמות המערב המונהגות על ידי ארצות הברית. מלקולם מצא בשותפות הגורל עם שחורי אפריקה תוכן תרבותי וחברתי למלא את החלל שנוצר במאתיים שנות עבדות וניתוק של הקהילה השחורה בארה"ב משורשיה. מי שהעביר את המתאגרף האגדי קסיוס קליי לאמונת האסלאם, וגרם לו להמיר את שמו למוחמד עלי, משך צעירים רבים אל המחאה האקטיבית, ותרם להעצמת דמות השחור הזקוף במקום ה"בוי" הכנוע.
מלקולם אקס רצה למלא את החלל שהתהווה במורשת ובזהות האפריקאית של שחורי ארצות הברית, להחזיר להם את ייחודם התרבותי, שנגזל מהם כשנאנסו לעבדות, ולא רק לממש להם שוויון זכויות.
מלקולם ליטל ויתר על השם שניתן לעבד השחור אבי אבותיו על ידי אדוניו במושבות אמריקה. שמם החדש, שניתן להם על ידי בעלי אחוזות הסוכר והכותנה, היה למעשה סימון רכוש, הנושא את שם בעל העבדים. משויתרו השחורים על זהות העבד מילאה האות X את החלל שנוצר לאחר שמלקולם, ושחורים אחרים, ויתרו עליו. הוא ויתר גם על האמונה הנוצרית, אותה דת אדונים של בעלי המטעים, שהנחילו לעבדיהם ללא ששאלו לרצונם. המרת הדת היתה אקט של מחאה כנגד חברה נוצרית לבנה ששימרה את גזלת זהותם ואמונתם של השחורים, ואפילו את שמותיהם, והשאירה אותם ללא זהות חדשה.
מלקולם x נרצח בניו יורק בפברואר שנת 1965, מאה שנים לאחר שנרצח אברהם לינקולן בוושינגטון הבירה, הנשיא שהכריז על חירות השחורים מעול העבדות. טיפין טיפין, לאחר הטראומה של הירצחו, ועם הצטברות מרחק הזמן מדעת הקהל העוינת בעת שחי ופעל, נלמדים מורשתו ופועלו באוניברסיטאות ובמכוני מחקר בארה"ב.
קיראו גם
ד"ר אלי אשד: חלום שחור – מערכת היחסים בין מרטין לותר קינג ומלקולם איקס
לא קראתי מאמרים וספרים על אקס. שמעתי עליו, וחשבתי שהוא אנטישמי גזען בסגנון אומת האיסלאם. לאחר קריאת הרשימה שלמעלה בדקתי בויקיפדיה ולמדתי שבשנותיו האחרונות יצא כנגד הגזענות השחורה. חבל שענין זה לא הוזכר במאמר, ומצד שני אי האיזכור מעורר בי חשד שהאסופה האמורה של מאמרים היתה חד-צדדית, מתעלמת מחסרונותיו וטעויותיו של האיש, ובקיצור – במסורת ה woke הנפסדת שהשתלטה כנראה על חלקים מהאקדמיה והשיח האינטלקטואלי. הבעיה עם תפיסה שרואה בשחורים צודקים תמיד מעצם היותם שחורים, עם הערצה חסרת ביקורתיות לשחורים בולטים, ועם טענות מופרכות לפעמים על פניהן שכפי שאמר עוד טוויין ״צריך להיות אקדמאי כדי להאמין בהן״, שהיא מערערת את האמון בכל הטענות. אני עכשיו לא יודע אם אקס אכן דחף לקימום ההערכה העצמית של השחורים, להכרה בתרומתם התרבותית (כמובן שלשחורים בארהב תרומה תרבותית עצומה, בעיקר במוזיקה, כולם יודעים זאת), וכמובן בזכויותיהם. או שמא היה גזען אלים, תמונת ראי של חסידי העליונות הלבנה, שהאמין בקשקושים שכל בר-דעת מבין שהם שטויות (למשל שכל הלבנים ״קרים״ רעים ולא מסוגלים לאהבה ״אמיתית״, וכל השחורים הם ״חמים״, טובים, אוהבים, ונדיבים – זו רשמית העמדה של ״אומת האיסלאם״ להבנתי עד היום).
אמנון בוקר טוב
מסכים. הקובץ במפורש רואה בתופעת מלקולם אקס את צדה החיובי כמעורר וקטליזטור לחברת השחורים בארצות הברית.
מעניין לבחון בהרחבה השפעת דמויות קיצוניות במרחק של זמן.
אברהם שטרן היה קיצוני ונרדף גם על ידי הקהילה מתוכה הגיע,הציבור הישראלי ונדחק לשוליים כחריג טרוריסט שמעשיו פגעו במאמץ המאורגן על ידי המחתרות "הממוסדות"
האם לא הייתה בקיצוניות שלו משום אמירה אחרת? נוספת, מלבד אלימות לשמה?
אני לא יכול לשפוט רק לצפות בדעות המשתנות בהערכות הלובשות צורה וצבע כמו זיקיות כל כמה שנים