פרק מתוך הספר זוכה פרס ברנר 2021 של אגודת הסופרים, רומן היסטורי המבוסס על פרשיה אמיתית של נזיר אנוס שנלכד בידי האינקוויזיציה.
המערכת
פרק 65 מתוך "הנזיר היהודי" של אילן שיינפלד (עריכה נועה מנהיים, כנרת זמורה, 2021).
על כוחה והכרחיותה של הכתיבה.
עם שובו מן הוויעוד, שבו העמיד למולו אב בית הדין את השאלה עד כמה מאבקו בדת בא מעומק רוחו, ועד כמה הוא מוּנע מיחסיו עם אביו, נפל גם פרנציסקוס על משכבו נטול כוחות. כל מאודו היה לישון, אך מלאך השינה לא האציל עליו מחסדו. הוא נותר שרוע על דרגשו, עיניו פעורות נכחן, ומבטו משתהה על חגווי הסלע שמולו, כאילו יד נעלמה רוקנה את קרביו.
אך לא יד נעלמה היתה זו, כי אם ידו של אב בית הדין, ששלל ממנו את כתיבתו. בעשותו כן, הטיל אותו אב בית הדין לבדידות ולחוסר אונים. כל עוד כתב את מחשבותיו ורגשותיו, כיוון עצמו אל מישהו, אל מישהו מחוצה לו. אך עתה, משניטלה ממנו היכולת לכתוב, חש כאילו הוא יכול לזעום כמה שירצה, לצהול או לשמוח, להרגיש כל רגש ממגוון הרגשות המזומנים בפניו כאדם, אך בסופו של דבר הכול נידון להיוותר בינו לבין עצמו, ב-ד' אמותיו, בתוך גופו ובתאו המסוגר.
אתה יכול להטיח ראשך בקיר, או ללטפו, פרנציסקוס, דיבר לעצמו בלבו, היינו הך הוא לו. הסלע יישאר אילם למול שמחתך כמו גם למול סבלותיך. מעתה אין מולך אדם שתוכל להשׂיח עמו את חייך, אפילו בעיני הכוח המדמה שלך, מלבד שוביך, או מי שהם מזמנים על דרכך כדי שיַטעה אותך מאמונתך, מאמיתת חייך.
אין דבר נורא מזה, פרנציסקוס. הכלי היחיד המחבר בינך לבין העולם הוא כתיבתך. מלבדה אתה מבודד וסגור עם תחושותיך ומחשבותיך בתוך כלא הגוף הזה, בבדידות שכפית על עצמך בבחירותיך ובזו שכפה עליך אב בית הדין. זה יטריף עליך את דעתך. זה יעלה בחזך כזעם איום, שאין ולא יהיה לך עם מי להשיח אותו או במי להטיח אותו.
אתה אוכל ושותה וצואֶה, חושב, מרגיש, ונושם. אבל בהיעדר הכתיבה, אותו כלי יחיד שישנו בידך כדי לתקשר בו עם העולם, לבטא בו את עצמך, אפילו היא נעשית מתוך אי-ודאות שעינו של קורא כלשהו תשזוף אותה אי-פעם, גם החשיבה נהיית לפעולה אוטומטית כמו אכילה או הפרשה. שוב אין בה תכלית ואין בה טעם, מפני שהיא נעשית כל העת בינך לבין עצמך. התמדתך בכתיבה משמרת בך תקווה, שומרת על גחלת חייך, ומבלעדיה אינך ולא דבר.
מרגע שאסר עליך את הכתיבה והעמיד את השיח היחיד עמך על האמונה לבדה, מתעלם מכל מהותך כאדם, מצרכיך, מכריח אותך דון מניוזקה להתכנס בתוך עצמך ומביא אותך אל סף מוות, אל אובדן גמור של עצמך ושל תחושותיך, ובמקום הזה יֵקל עליו להשפיע עליך ולשלוט בך, מכיוון שבזה הוא שובר את רוחך, לא מותיר בך כוח לחיות, הופך אותך לקליפה של אדם.
האם ייתכן שכל מאבקך יסודו בכזב, בתעתוע שאישיותך ואופייך זימנו בפניך ומתווים את דרכך בו, בעוד למעשה אינך שונה מכל מאמין אחר בכל דת? הרי כל דתות ההתגלות מקורן תמיד באדם אחד שהאל התגלה בפניו, ומכוח להט אמונתו, חוזק אופיו, וטענותיו הוא יוצא למסע של מיגור כל אדם שאינו דוגל באמונתו וכופר בה. ואם כך הדבר, הלוא אין שום הבדל בינך לבין מְעניך. הם פשוט משרתים דת אחרת. לו היית אתה, בן העם הנבחר, הדוגל בתורת משה, תחתיהם, האם היית נוהג אחרת?
השאלות האלה הטרידו אותו, אבל הוא לא הרשה לעצמו להיסחף בהן עד כדי מעבר אל צדה האחר של אמונתו, מפני שחציית סף זו היתה ממוטטת אותו. אם יוותר על כוח השכנוע הפנימי שלו, יאבד את מקור חיותו, ועמו כל תוקף וטעם לחייו. וגם אם אין תכלית לחייו, כמו לחיי כל אדם, והוא זה הטוען אותם במשמעות בעצם בחירתו, הרי הוא מוכרח להתמיד בה, לבל יָסוּף בשל היחלשות אמונתו ואורחותיו.
תחת אשר יכרע תחת ספקותיו, נשכב על משטח הבטון שכיסה את רצפת תאו, שלח את רגליו לפניו ואת ידיו גבוה מאחורי ראשו, מתח והרפה, מתח והרפה. אחרי כן כופף את ברכו האחת, הימנית, על צדה, העמיד עליה את כף רגלו השמאלית, תפס בימינו בברכו השמאלית המכופפת ומתח אותה לכיוון הרגל השוכבת. אחרי כן עשה כן לצדו האחר, מפתל את גופו פעם לצד זה ופעם לצד זה. כשסיים הרפה, נשכב על גוו, עיניו עצומות והוא מתנשם, חש בגופו את התחדשות כוחותיו.
אחרי כן הסב לאכול את פִתו, פת עשויה מקמח תירס, ירק עבש ורגל עוף מבושלת. או-אז, אחרי שפירנס את גופו, התמתח שוב וביקש להתחיל בעבודתו. היה עליו להכין את גרסתו לעדות של אחותו על אודות המפגש ביניהם, שהביא בסופו של דבר למאסרו. אבל איך יוכל לעשות כן, ונייר וקולמוס אינם בידו?
הוא הביט כה וכה, וראה למולו את הנייר שמזונו היה עטוף בו. הוא פרש אותו לפניו ויישר את קמטיו. די לו ביריעת נייר זו כדי לכתוב את גרסתו לשימוע. אך מנין ייקח קולמוס ודיו. הוא הביט ברגל העוף המכורסמת ונטל אותה לידו. ציפורניה עוד היו עליה, חדות כציפורנו של עט.
ומנין ישיג דיו? התשובה עלתה מתוכו כמו מאליה. הוא קירב את רגל העוף לקצה אצבעו ודקר בו. טיפת דם נקוותה מן הנקב. הוא סחט אותה מאצבעו מעל קסת הדיו, וניסה ללחוץ שוב את קצה אצבעו, אולי יתרצה ויזוב עוד קצת. לשווא.
בלית ברירה אחז שוב ברגל העוף המחודדת, אלא שהפעם ניקב בזהירות את הווריד באמת ידו – ומיד קירב את הקסת אל סילון הדם שהתפרץ ממנה, מחכה עד שתימלא הקסת בדמו הסמיך.
רק כאשר מלאה הקסת דמים, גהר לארץ, חפן עפר, והחל משפשף בו את מוצא דמו, כדי לעצרו ממרוצתו ולסייע לו בקרישה.
אחרי שעצר את דמו, חפן עוד גרגרי עפר בכפו והמטירם בזהירות, בקילוח דק ועדין, אל קסת הדיו. אסור היה לו להוסיף יותר מדי עפר לדם, מפני שאז לא יהיה ראוי לשמשו בכתיבה. היה עליו להסמיכו רק מעט, כדי שאותיות כתב ידו תדבקנה אל הנייר שאילתר ותיוותרנה עליו, תחריט מעודן של כתב יד מסולסל, העשוי מדם, מאפר ומן הנעלות במחשבותיו.
הוא אחז ברגל העוף, טבל את קצה ציפורנה בדמו ונשתקע בכתיבה.
קיראו את :
הפקולטה למספרי ומרפאי סיפורים :נאום פרס ברנר של אילן שיינפלד על הזכייה בפרס עבור "הנזיר היהודי".
