הפקולטה למְסַפְּרֵי ולמְרַפְּאֵי סיפורים: אילן שיינפלד לרגל זכייה בפרס ברנר 2021

מזה שנים רבות ניתן מטעם אגודת הסופרים העבריים פרס ברנר ליצירה הספרותית החשובה של השנה שעוסקת במצב הישראלי או היהודי ומנתחת אותו באמצעים שונים.

השנה זכה בפרס החשוב הסופר והמשורר אילן שיינפלד, על הרומן ההיסטורי שלו "הנזיר היהודי" (כינרת זמורה דביר, 2021), שפרק ממנו תוכלו לקרוא ב"יקום תרבות"כאן.

זהו סיפור פרשת חייו השכוחה של פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה, הנזיר היהודי.
פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה נולד בסן מיגל שבצ'ילה, בימי האינקוויזיציה הספרדית. כבר בילדותו חשף בפניו אביו שהוא יהודי נסתר, האנוס לקיים את מצוות דתו בהיחבא. הגילוי הזה, וניסיונו של פרנציסקוס לשחזר את אמונת אבותיו, קורעים את חייו ואת חיי משפחתו. אביו ואחיו, אימו ואחיותיו, רעייתו וצאצאיו — כולם מיטלטלים בין נאמנות ובגידה, אדיקות וטירוף, בין קידוש השם לבין קדושת החיים.

אילן שיינפלד נשא לרגל קבלת הפרס הרצאה מקוצרת בבית הסופר. אנו מביאים את הגירסה מלאה של נאומו החשוב באדיבותו של מר שיינפלד, בצירוף גירסאות שונות של עטיפת הספר, שלא נבחרו. בבחינת "מה היה קורה אילו?".

גרסת הרצאה במעמד פרס ברנר של מאמר זה:

יו"ר אגודת הסופרים, מר צביקה ניר; מנכ"ל אגודת הסופרים, גב' נירה תובל; שופטות פרס ברנר, פרופ' ניצה בן-דב, ד"ר דורית זילברמן, ופרופ' זיוה שמיר; מארגן הפרס והטקס, הסופר מאיר עוזיאל; נכדו של ברנר, יוחַי ברנר ורעייתו תלמה; חברי גיורא ברק, מייסד עמותת "לפיד בלב", העוסקת בצאצאי האנוסים והמומרים; משה ורחל ינאי, התורמים; ובני ובנות משפחתם, קהל נכבד.

א

ליצירתו של ברנר התוודעתי כסטודנט, במהלך לימודיי בחוג לספרות עברית, בחוג לתורת הספרות, ובחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. מוריי ורבותיי, פרופ' נורית גוברין ופרופ' דן לאור, הם שפתחו בפניי את יצירתו. דן אף הציע לי בזמנו לכתוב מחקר לתואר דוקטור על יחסיהם של יוסף חיים ברנר ואורי צבי גנסין, כפי שבאו לידי ביטוי ביצירתם ובאגרותיהם. האופן המיוחד שבו תיארו את היהודי הגלותי כנָשי וכנִרפֶּה למול היהודי החדש הגברי, ויחסיהם האינטימיים כשני סופרים גברים, בהחלט משכו את תשומת לב החוקר שבי.

לו הייתי מקשיב לדן, אולי הייתי היום חוקר מן המניין באוניברסיטה. אך אני מיאנתי להפְצרתו. רציתי לכתוב חיבור דוקטורט על ייצוגי החוויה ההומו ארוטית בשירה העברית לדורותיה, ורצוני לא אוּשר לי, מפני מעורבותי בתחום כיוצר. אז נראה הדבר כעלול להטיל פגם בעבודתי כחוקר. כיום סובייקטיביות החוקר מקובלת מאד, ובירור זיקתו לנושא שאותו בחר לחקור הוא חלק מהותי ממחקרו. בזעם גדול החלטתי אז לוותר על הקריירה האקדמית ולהתמקד בחיי כאדם כותב, כסופר. כך יצא שפרופ' מנחם פרי, שהיה מבין מוריי בחוג לתורת הספרות, ושכני בנווה צדק, הוא שכתב את החיבור הזה, ואילו אני עוד מקווה לכתוב את עבודת המחקר שלי על ההומו ארוטיות בשירה העברית.

לא אחת ניחמתי בנפשי על כך שאינני חוקר ספרות ישראל ותרבותה, וחבר מן המניין בסגל האקדמי באוניברסיטה. בחירתכן בי כחתן פרס ברנר לספרות מהווה לי אם כן סגירת מעגל אישית, אישור שהדרך שבחרתי בה הייתה נכונה ליצירתי ולי. לגבי דידי, הרי זה כאילו אני מקבל היום מידיכן פיצוי על הדחף של חקר הספרות, שנבלם ונרתם בתוכי לחקר הסיפור – דיפלומה בפקולטה למספרי ולמרפאי סיפורים. אבל האישור הזה נתפס בעיניי כמחייב לא רק מצד האיכות האמנותית של מעשה היצירה, אלא גם מצד תוכנו. אתן מטילות עלי אחריות רבה, ואני מכיר בעוֹל האחריות, ואעשה הכול כדי לעמוד בה.

ב

מזה עשרים וחמש שנים אני מלמד כתיבה יוצרת, ומדי שנה אני מקיים שיעור שלם, המבוסס כולו על עמודי הפתיחה מיצירותיו השונות של יוסף חיים ברנר. באמצעות העמודים הראשונים של "שנה אחת", "רשמי דרך", "הוא סיפר לעצמו", "בחורף", "שכול וכישלון", ו"המוצא" אני מדגים בפני תלמידיי ותלמידותיי לא רק את החדשנות המופלאה של ברנר ואת תרומתו לעיצוב ההוויה הארצישראלית במקום הווית הגולה, אלא גם את התחכום שלו כמספר: את יכולתו לבוא בין הדמויות לבין קוראיו, להציג את יצירתו כשׁאוּלה מקוּנטרסוֹ של אדם טרוף דעת, או מבוססת על מונולוג מרוסק של זר בלילה חורפי בעיר המדַמה עצמה לעיר בירה, ולהפיק מזה אירוניה או אשרוּר של אמינות הסיפור, על מנת לחבוט בו בקורא. עם עמוד הפתיחה של "מכאן ומכאן" אני גם מראה להם איך נאבק ברנר בביקורת הספרותית שיצאה נגדו, ובנורמות הספרותיות שאפיינו את הקאנון הספרותי בדורו.

בחרתי ביצירתו של ברנר להורות אותה לתלמידיי מפני שאני חש אליו קרבת נפש עמוקה. זאת, לא רק משום האמונה בהיות הסופר שליח ציבור, משום ששנינו עסוקים בגורל האדם היהודי, משום ששנינו עסוקים בבירור הגבריות היהודית, ומשום ששנינו לא פּוּנקנו על ידי ביקורת הספרות. אלא, אם יוּרשה לי, בשל שילוב תכונות מסוים. ענוותנות, ביישנות גמורה, ושאיפה מתמדת לרחוק מעֵינוֹ של עולם מחד גיסא, ומשיכה לספֵרה הציבורית, וחדוּת ראייה ומבע, מאידך גיסא.

ג

בני האדם הם מספרי סיפורים מעצם טבעם. הם ניחנו בזיכרון, בדמיון, וביכולת לצקת את מחשבותיהם ורגשותיהם במלים. לכול אדם יש סיפור, הוא טווה אותו במהלך חייו, ועד נשימתו האחרונה הוא הופך בו לכאן ולכאן.

אדם, וגם עם, חייבים לספר לעצמם את סיפורם מדי יום, כי מתוכו הם מגלים את זהותם, ומתגבשים כיחיד וכאומה. הסיפור לא רק בורא מציאות, הוא מוביל אותנו לתקומה או לאובדן.

כוחה המאגי של הכתיבה בא לידי ביטוי כבר בפסוקיו הראשונים של ספר בראשית. בריאת העולם החלה בבריאת החומר ההיולי, השמים והארץ, והמשיכה בפעולה של שִׁיוּם, של קריאה, במאמר-פֶּה. כזה הוא גם מעשה היצירה במילים, על אחת כמה וכמה בלשון העברית, שפת סוד, שעליה נאמר בספר יצירה: "בִּשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת חָכְמָה חָקַק יָהּ יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, אֶל שַׁדַּי רַחוּם וְחַנּוּן, רָם וְנָשָׂא, שׁוֹכֵן עַד מָרוֹם, וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וּבֹרֵא אֶת עוֹלָמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה סְפָרִים: בְּסֵפֶר, סְפַר וְסִפּוּר: עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִי מַה, וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת."

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מכוח דחף יוצר. הוא הִתמיר אנרגיה לחומר ויצר יש מאָין. אבל כול עוד לא אמר דבר נותרה הבריאה במצב היולי וכאוטי, כְּתוהו. רק הקריאה בשם הגדירה לכול תופעה ואדם בעולם את טבעם, גדרה את גבולם, וכוננה יחסים ביניהם לבין הסובב אותם. המשך הבריאה היה ועודנו תמיד במילה.

הכתיבה היא פעולה מאגית. גם אם היא פונה אל העבר, היא נטועה בהווה, ופניה אל העתיד. לכן, טבעה ושׂרידותה של אומה תלויים בסופריה ובסיפורים שהם מספרים על אודותיה. מזמורי תהלים תיעדו את מלכויות ישראל והִתוו עתיד יהודי. נביאי ישראל קוננו על החורבן ועמלו על חידוש התקווה. החסידות והשבתאות התגוששו עם ההלכה, והצמיחו מתוכן את הלאומיות היהודית החילונית. הכתיבה בעברית אינה רק זכות, היא מעשה ישועה. מכך נגזרת אחריות מצד היוצר לכול תג שהוא מוציא מתחת ידיו.

תבנית הסיפור המכוננת של עם ישראל היא מעטים מול רבים, גלות וגאולה, תקומה וחורבן. מתוכה נגזר סיפורו של היחיד כסיפור עקדה. במצדה ובפורטוגל, ברצח אבות את ילדיהם ונשותיהם מול צו ההמרה, היהודי נבחן במידת יכולתו להקריב את חייו למען אמונתו ולמען עמו.

הסיפור המאחד הזה החזיק אותנו במשך אלפיים שנות גלות, ששיאיה היו גירוש ספרד, הקמת האינקוויזיציה, פרעות ת"ח ות"ט, והשואה. הגויים הבינו זאת, ולכן ביקשו לא רק למחות אותנו מעל פני האדמה, אלא למחוק את ערכי הלשון והתפילה, הסיפור והתרבות שלנו. הם רצחו מיליונים מאתנו, אבל גם שרפו את ספרינו ואסרו על אמונתנו. בזה גם דחקו אותנו להמיר את הסיפור היהודי בסיפור הישראלי, בסיפור מאחד חדש. 

חידוש הסיפור המאחד היה כרוך בהחייאת העברית. מאז, כול אחד מסופרי ישראל תרם את חלקו בעיצוב העתיד היהודי והישראלי. אנו יושבים כיום בתוך חזונו של סופר. לולא איש נמוך אחד, שהזדקק לשרפרף בעומדו על המרפסת בווינה, בנימין זאב הרצל, היינו נותרים בגולה כשארית הפליטה, מתפללים למשיח. השֵׁם התחכם, ובמקום משיח שלח לנו סופר, שרתם אל חזונו את הכמיהה לגאולת ישראל והסיע מכוחה את חזונו למימוש פוליטי – כינון ריבונות יהודית מחודשת על אדמת ישראל.

ברנר ידע את כוחה של הכתיבה בכינון סיפור לאומי. ביצירתו נלחם בתפיסה הרומנטית של האדם ושל האדם היהודי בגלות. תחת הסגנון המליצי של סופרי ההשכלה הביא את הריאליזם הפסיכולוגי, הארצישראלי, הפוטוגרפי. ברנר היה אחד מן הסופרים המכוננים את הסיפור של היהדות החילונית, הציונות, בתקופת גיבושה. אבל הוא ובני דורו גם האמינו כי כדי לקומם כאן הוויה לאומית חדשה יש להינתק מיהדות הגולה.

הניסיון להכחדת היהודים והיהדות מזה, והתגבשות הציונות מתוך נתק מן היהדות מזה, החליפו סיפור בסיפור, אבל יצרו בתודעה ובזיכרון חורים שחורים של שִׁכחה. הסיפור המאחד שלנו נבנה מתוך החורים השחורים האלה.

ד

כבנם של ניצולי שואה וכנער שונה בזהותי חשתי את החורים השחורים הללו כבר מגיל צעיר. הייתי מוכרח לטוות לי גשר מלים על פני התהומות הפנימיים של הלאום ושל הנפש, של הזהות הקולקטיבית ושל זהותי האישית. יצירתי כולה נובעת מן החורים השחורים האלה. זה כוחה, וזה ייחודה.

אבל מראשית כתיבתי משהו חָסר, רימז וביעבע לי ממעמקי השִׁכחה וההשכחה. גיליתי שהישראליות, כמעשה מוּדע של בדיה תרבותית, אינה מספקת אותי. שאינני יכול לטוות עלילות על פני הקרום הדק של הישראליות כפי שבראו אותה סופרי ישראל ומחנכיו מתקופת התחייה והעלייה השנייה. כדי לפרוש את כנפי הדמיון עלי להפליג אל עולמות המיתוס והפנטסיה היהודיים – ואל המרחבים האינסופיים של יהדות הגולה.

כך התפתחה כתיבתי בכיוון הפוך מזה שהקאנון הספרותי הישראלי כיוון אליו. לא סופר ישראלי אני, כי אם סופר יהודי, החש קרבה לסופרים היהודיים בפזורה. רוב חיי כתבתי שירה לירית, פוליטית, ויהודית, בה הכשרתי במודע את רפרטואר השירה העברית לדורותיה לשימוש בהווה. בגיל ארבעים וחמש גם עברתי לכתיבת סיפורת יהודית, ומעיסוק בריאליזם הארצישראלי פניתי אל הריאליזם הפנטסטי של הספרות החסידית וספרות האגדה.

הריאליזם הפנטסטי מתקיים, יותר מבכול מקום אחר, בספרות הדרום אמריקנית, ובחיי הקהילות היהודיות באותה פזורה. גירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה היו האסון הלאומי הכבד ביותר שלנו מלבד השואה. הם הביאו לבריחת היהודים מספרד לארצות הבלקן, לקיסרות העותמנית, ולעולם החדש. בקיסרות העותמנית ובבלקן פרחו מרכזים חשובים של חכמת ישראל. אבל בספרד, בפורטוגל, ובארצות דרום אמריקה הביאה האינקוויזיציה לריסוק היהדות, להדחקתה, ולהכחשתה. רבים מן האנוסים והמומרים חיפשו דרכים לקיים בסתר את אמונתם, במנהגים כמו הדלקת נרות שבת בליל שישי בסתר ארון, או בהכמנת ברכות תפילת שמונה עשרה על קלפי הבָּרָכָאס, קלפי הברכות שהמציאו, כאילו הם קלפי משחק. אך היהדות שניסו לשחזר ולשמר הפכה להיות יהדות בדויה.

מקצת מן העושר שפרח במסתרים מצאתי בסיורי התחקיר שערכתי בעשרים השנים האחרונות בקהילות יהודיות שונות: בבואנוס איירס, באיקיטוס, בלימה, בגוויאקיל, בקונספסיון, בקינגסטון, וגם בנובסליץ. זכות גדולה הייתה לי לבקר בקהילות אלה, להתפלל בבתי הכנסת שלהן, כול מקום בנוסח התפילה הייחודי לו, להכיר את אורחותיהן, ולברך על מידת הגיוון, השפע, והעושר הרוחני שניחנו בהם. אני מקווה שהצלחתי להביא בספריי מעט מכול העושר הזה.

ה

יהדות הגולה מבורכת בעושר של סיפורים. תחת מכבש האנטישמיות היא הייתה מוכרחה לשחזר את יהדותה מן האין, ויצרה בכוחות הרוח שלה יהדות חדשה, פתוחה, מבוזרת, ספוגה בהשפעות מכל מקום שנרקמה בו, יהדות שהיא דמוקרטיה של אמונה.

זוהי יהדות חילונית, הבנויה על אמונה באל אחד, ועל קיום מצוות בין אדם לבין חברו. אך לא על ראיית האל כסמכות מוסרית, אלא על ראיית האדם בעולמו כאחראי על האתיקה של הקיום ועל שרידותו. יהדות הגולה היא יהדות של חיים ושל קיימות, הבוטחת בזיקה המהותית של חבריה לאמונתם, ומאפשרת לכול אחד מהם לבטא את אמונתו בדרכו.

בעוד יהדות הגולה מצמיחה לנו סיפור חלופי, הסיפור הישראלי איבד מכוחו. הסיפור המאחד אותנו, כבני ובנות העם היהודי וכאזרחי ואזרחיות ישראל, נקרע לגזרים בשל צרכים מגזריים, אישיים, ופוליטיים. אבד לנו מה שמכוחו פעלנו כאן, החזון המשותף – מדינה יהודית דמוקרטית, המבוססת על ערכי החירות, השוויון, הצדק, והערבות ההדדית.

הדבר הכי עמוק שהחזיק אותנו כאן יחד התפרק – היכולת להכיל איש את רעהו ואת רעותו, והרצון לחיות יחד. קוצר הרוח תפס את מקומה של המתינות, גסות הרוח והתבהמות הלב את מקומו של העידון. שוב אין לנו הסכמה על דבר. לא על הסיפור הלאומי שלנו, לא על הערכים שאנו מחויבים כלפיהם, ולא על הנורמות העולות מתוכם.

לכאורה עודנו חברים יחד באותה חברה אזרחית. לאמיתו של דבר, כול אחד ואחת מאתנו מחפשים אחר דרכים ראויות ובלתי ראויות, חוקיות ובלתי חוקיות, להשתמט מתוקפה ומצוויה של הריבונות. במיסוי, בשירות בצבא, בתיעדוף משלחי היד, ובתחום שבין אדם לרעהו, כול אחד ואחת מאתנו עושה לביתו ולביתה, מתוך עמדה שאינה רואה את האחר אלא כמושא לשעבוד, לניצול, או להדרה.

אני מניח כי גם יוסף חיים ברנר ודאי לא העלה על דעתו כי מקץ שבעים וארבע שנות ריבונות יהודית יתפרק הסיפור המאחד, זה שהיה אחד מטוֹויו, ונגיע כמעט עד כדי מלחמת אחים, אם לא בכלֵי נשק אזי במאמר פֶּה. וכידוע לנו, להוָותנו, המרחק בין השניים אינו רב כל כך. האחד מבשר ומכשיר את משנהו.

התהפוכה הנוראה הזאת התחילה אחרי מלחמת ששת הימים, בהחלטה להשאיר את נחלת אבותינו, יהודה ושומרון, אך גם את רצועת עזה ורמת הגולן, בידי ישראל. כינון המשטר הצבאי בשטחים ותועפות האנרגיה, ההון האנושי, וההון הכלכלי שהושקעו בתחזוקת הכיבוש, פוררו את ההסכמה הלאומית ופגעו ברוח הישראלית. הכיבוש מצץ עד לשד את כלכלת ישראל ואת תוצרתה, השמיט מתחתיה את חזונה, ופגם בדימוי שלה כאומה מתחדשת.

המהפך השלטוני בשנת 1977 החריף את המגמות האלה. התפרקות תנועת העבודה מנכסיה הרעיוניים והחומריים אִפשרה את תקומת המשיחיות הלאומנית, ולִוותה את מפעל ההתנחלות. זה, בתורו, רידד את חזון הנביאים על גאולת ישראל לכדי מציאות עוועים של פורעים יהודיים בעם כבוש. איך אפשר לקרוא לעצמך יהודי, בשעה שאתה עוקר עצי זית של איכר פלסטיני, סותם את באר המים שהיא מקור חייו וחיי משפחתו, טובח בעיזיו, או שורף את בֵּיתו ואת ילדיו? איך ניתן לשאת את המעשים הנוראים הללו, שהם בדיוק המעשים שעשו הערלים לנו ולאבותינו, ומכוחם הגענו ארצה והקמנו בה את ישראל?

לשלוח חיילים לסגור בורות מים של פלסטינים באישון לילה, לאפשר לנערים פורעי חוק, שנפלטו מכול מסגרת חינוכית, לעקור מטעי זיתים של פלסטינים, מבלי לעצרם פיסית, לאוסרם, ולהביאם לדין – זו לא ישועת ישראל, זה חורבנה. להתווכח מי אחראי על השלטת החוק על הפורעים היהודים בשטחים – הצבא, השב"כ, או המשטרה – מבלי לנקוט נגדם בצעדי אכיפה מיידיים, שישיבו למדינה את ריבונותה, את מוסרה, ואת צדקתה; להחליט בתור היועץ המשפטי לממשלה, בלילה האחרון לתפקידך, להכשיר את אביתר על עתודות הקרקע של העם הפלסטיני, כעוד מוּרסה שתמנע את ההפרדה בין העמים ותקַבּע את הכיבוש והגזל – זו חרפָּה.

אני אומר את הדברים האלה בכאב ובעצב. בבית שגדלתי בו חינכו אותנו שהארץ כולה שלנו, אבל חיים בה שני עמים, ולכן אנו מחויבים לחלקה בינינו. אך הוריי, שניהם ניצולי שואה, גם חינכו אותנו שעלינו לשמור על ישראל כעל בבת עינינו, כי אין לנו מקום אחר. ואם רק יעשה כול אחד טוב בביתו ובסביבתו יצטרף הטוב ויהיה לטוב שלם.

רוב חיי עסקתי בעבודה ספרותית וחינוכית למען הכלל. בגיל ארבע עשרה התחלתי לכתוב, וגם לחנך, בתנועת הנוער העובד והלומד. בתחילה ברמת השרון, אחרי כן במגדל העמק, ובמה שהיה פעם מעברת נוף ים. גם במהלך שירותי הצבאי בסדיר, כשליש מחנה 188, ובמילואים, כמרצה ביחידת המרצים של חיל החינוך וכאחראי על חודש הספר העברי בצה"ל, האמנתי שעלי לפעול למען הכלל, שאני מחויב לתרבות ישראל, לערכיה, ולהתמֵדה, כשליח ציבור בכול כתביי ובכול מעשיי. כתיבתי ועבודתי החינוכית היו ועודן ספוגות בתודעת שליחות. אני תופס את עצמי כמְשָׁרת הציבור, כסיביל סרוונט. כך אני כותב, כך אני מחנך, כך אני עורך ויוזם מפעלי ספרות וחברה. כך אני חי.

תחושת התכלית הזאת, שחייתי עמה רוב שנותיי, התערערה במהלך שלטון הימין והעומד בראשו. למול ערעור תקפוּתם של מוסדות השלטון, האכיפה, החוק, והמשפט, והתפצלות החברה הישראלית בין אזרחים ממדרגה ראשונה לאזרחים ממדרגה שניה, בין יהודים לבין ערבים, בין סטרייטים לבין להט"בים, בין דתיים לבין חילוניים, בין מתנחלים לבין שמאלנים, בין מתחסנים לבין מתנגדי חיסונים.

אישית עודני מאמין בחזון הנביאים, כפי שהיתרגם למעשה הפוליטי – מדינה יהודית דמוקרטית, בערכיה, במעשיה, ובתרבותה. אבל כול יום שעובר אני חש איך החזון הזה מתערער בידי אלה המנהיגים אותנו מעל במת הכנסת, בכלי התקשורת, וברשתות החברתיות. ואני בהחלט כולל גם את עצמי בתוכם. אני חלק מן החולי כשם שאני חלק ממרפאיו. גם אני נלכדתי לא אחת במלכודת ההתלהמות, בעזוּת הביטוי המאוהבת בעצמה. אין בידי מתכון קסם איך להפֵּך את היוצרות, מלבד מידה אחת, שאני מנסה, בעצם הימים האלה, ליישם בתוך חיי וכתיבתי: מידת האיפוק. ליצור מִרווח מעט בין גירוי לבין תגובה, בכתב ובעל פה, על כול דבר ועניין המסעירים את לבי ומטלטלים את נפשי. לומר תמיד את אשר על ליבי, לא לכחד, לא לצנזר, אבל מתוך מתינות, בטון זהיר, מפוכח.

ו

 גאולת ישראל אינה חזיון דתי משיחי. מי שרואה בה כזו מחמיץ את עומקה. גאולת ישראל היא תמונת עתיד מקוּוה, שנתחוֹללה בייסורים איומים, של יחידים, משפחות, וקהילות, ותכליתה היא חידושה, פיתוחה והֵתמדה של ריבונות מדינית. לא של מדינת הלכה.

הגאולה הזאת כרוכה בעמידה על גבולות הארץ – ובפתיחת גבולות הלאום והדת. כלומר, במעשה בו-זמני של הסתגרות ופתיחה. תחילתו בהפרדת העמים והנרטיבים הלאומיים שהסתבכו זה בזה. רק קביעת גבולותינו והיפרדות מן העם הפלסטיני תנתק אותנו מן החור השחור של הכיבוש, תשיב אלינו את כוחותינו הרוחניים והמעשיים, ותאפשר לנו את איחוי סיפורנו מחדש.

הכיבוש המתמשך שואב מאיתנו את כוחות החיוניות הלאומית שלנו, את טובי בחורינו, על גופם ועל נפשם, וקולע אותנו למלכודת מתמדת של מאבק דמים. רק היפרדות מן העם השכן, וקביעת הגבולות שלנו, באורח מוסכם או בלתי מוסכם, תאפשר לנו לשוב אל ערכי ישראל ואל חזון הנביאים. לא כחזון רוחני משיחי, אלא כחזון ריבוני מדיני.

השילוב בין יהדות, ציונות, וישראליות הוא קשה כל עוד נמשכת מלחמת הנראטיבים הלאומיים על האדמה הזאת. לומר היום, במקום כלשהו בתבל, וגם בישראל גופא, שאתה ציוני, הרי זה כאילו החתמת את עצמך בחותם של קלון. ואם אתה מעז לדבר בזכות היות ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, אתה נתפס כמתעלם ממציאות הכיבוש והגזל, וממעשי הטרור של פורעים, הרואים עצמם כיהודים, כגואלי האדמה, וכמקרבי הגאולה.

העתיד היחיד האפשרי כאן כרוך בסיום הכיבוש, בהיפרדות מן הפלסטינים, בקביעת גבולות ברורים למדינת הלאום היהודי ובהשתתת החיים בה על חירות, צדק, שוויון, וערבות הדדית לכול תושביה.

נדמה לי, שגם יוסף חיים ברנר היה חותם על החזון הזה. זאת, אף על פי ואולי בגלל שנרצח בידי ערבי על חוף ימה של תל אביב.

ז

הדרך להבטיח את הֵתמד העם היהודי על אדמתו כרוכה לא רק בקביעת גבולותינו ובסיום הכיבוש, אלא בפתיחת היהדות ושערי המדינה היהודית. זוהי דרך של קירוב במקום נידוי, הכללה במקום הדרה. במידה רבה זהו מודל הסיפור החליפי של יהדות הגולה בימינו, ולא המכתב של אלף הרבנים, שחתמו לאחרונה על מכתב נגד השינוי של סמכויות וחוקי הגיור.

בעינֵי היהדות האורתודוכסית, אבות אבותיהם של המומרים והאנוסים חטאו בחטא הגדול מכולם כלפי הסיפור המאחד היהודי – הם העדיפו לחיות מאשר למסור את נפשם על קידוש השם. לגביי, כיהודי ישראלי, וכסופר המבקש לרפא את הסיפור המאחד של העם היהודי ושל מדינת ישראל, הם עשו מה שכול אדם תאב חיים היה עושה, ועל כך אין לגנותם או למחותם מן הזיכרון היהודי. יש לבקש מהם סליחה. זה מה שעשיתי בבית הכלא של האינקוויזיציה בלימה, כשעמדתי וקראתי מולם את הקדיש, ביני לבין עצמי.

בעיניי הרבנות, בניי, שנולדו לפונדקאית בהודו וגדלים בבית מסורתי-דתי, אינם מוּכּרים כיהודים. ההלכה קבעה כי יהדותו של אדם נקבעת על פי דת אמו. מכיוון שילדי הפונדקאות נולדים לאבות יהודיים החיים איש עם רעהו, דבר המנוגד להלכה, ומתרומת ביצית ורחם של נשים, שלא תמיד הן יהודיות, הצטרכו פוסקי ההלכה לפסוק פסיקה המתיישבת עם קביעת דתו של תינוק על פי דת אימו, והגיעו לפסיקה עקמומית, הומופובית, ונטולת תעוזה אתית, לפיה דת התינוק תיקבע לא על פי דתה של תורמת הביצית, אלא על פי דת הפונדקאית. וכיוון שמעטות הן הפונדקאיות ותורמות הביצית היהודיות, ילדינו אינם מוכרים כיהודים, אלא על פי הרפורמים בלבד. בהתאם, המוהל שמהל את בניי, והיה רופא וגם רב, סירב לברכם בברכת אברהם, ולכן עברו גיור רפורמי. בעבורי, זו הייתה פגיעה בל תכוּפּר.

הרבנות נוהגת בעולי מדינות חבר העמים, בפלשמורה, בילדי הפונדקאות, ובצאצאי האנוסים והמומרים, בדיוק כפי שנהגה האינקוויזיציה כלפי היהודים בכול מושבות שלטונה. כמו האינקוויזיציה, שבחנה את מידת טוהרת הדם של אדם עד שמונה דורות לאחור, לבל יישא בו שמץ טומאה של דם יהודי, כך בודקת הרבנות כיום את דמו של אדם כמה דורות לאחור, כדי לוודא כמה אחוזי טומאה של דם גויים יש בדמו, וכמה יהדות נשתמרה בדמו.

פרקטיקה גזענית זו שירתה את מנגנון השימור של הדת הנוצרית, והייתה הבסיס להפליה, להדרה, ולהכחדה של העם היהודי. אותה פרקטיקה משמשת את הרבנות בימינו, כשומרת הסף של העם היהודי ושל מדינת היהודים.

אם רצוננו בחיים, בהישרדות העם היהודי על אדמתו, עלינו לפתוח את גדרי היהדות ואת שערי המדינה, להזמין אלינו כול מי שרואים עצמם כיהודים, או מעוניינים להשתייך לעם ישראל, ולקבלם כשותפים שווים בחידוש היהדות וישראל ובשימורן. מיליוני בני אדם כאלה יושבים בארצותיהם, בפזורה היהודית הגדולה, ומייחלים שייתנו להם לעלות ארצה. עד כדי כך הם רבים, שניתן כיום לייסד, בצד הקונגרס העולמי של הקהילות היהודיות, את הקונגרס העולמי של הקהילות היהודיות הלא מוכרות בידי הרבנות האורתודוכסית.

עלינו להזיז את הרבנות ממשְׂרתה רבת השנים כשומרת הסף של העם היהודי ומדינתו, ולסיים את האיוולת ההיסטורית הזאת. אדרבא, שיבואו הנה עולי מדינות חבר העמים לשעבר, העולים מאתיופיה, ומיליוני הצאצאים של גולי הגלות הראשונה והשנייה ושל המומרים והאנוסים. שיעלו ארצה, ישתקעו בה ויָעֲרו אליה את מכמני תרבותם. דרמה דמוגרפית כזו תקבע סופית את זכותנו על הארץ, תחזק את ישראל כמדינת העם היהודי, ותכונן את מעמדה בעולם.

משימה לאומית זו מוטלת על כתפי כולנו, רבנים, סופרים, מנהיגים פוליטיים, וראשי תנועות אזרחיות. תחילתה בחזון, המשכה בהסכמה משותפת וסיומה בהליכי חקיקה ותיקנוּן – שינוי חוקי וסמכויות הגיור, הקלת חוק השבות, ופתיחת שערי הדת והמדינה.

זו גם הסיבה שבשנים האחרונות הייתי מעורב בניסיון הקמתן של שתי מפלגות. ניסיתי להקים מפלגה של הקהילה הלהטב"ית במחאת 2018, וסופו של דבר שהייתי ממייסדי המפלגה הדמוקרטית במחאת 2020. בשני המקרים רציתי לכתוב את החזון הזה במצעה של מפלגה, ואז להסיע אותו אל מימושו.

ח

פתחתי בנימה פומבית, ואני מבקש לסיים בנימה אישית. התחלתי לכתוב בגיל ארבע עשרה, ביום האזכרה של סבתי המנוחה, בבית העלמין הישן ברחוב הנצח ברמת השרון. מאז אני כותב שירים, סיפורים, רומנים, מחזות, תסריטים, מאמרים, טורים, דפי בוקר, ופוסטים, בכול סגנון ובכול ז'אנר. אינני מציית לשום תכתיב, לא פנימי ולא חיצוני, ואינני נרתע מסנקציות פומביות ומתגובות קשות, ואלוהים עדי שחוויתי כאלה כול ימיי, ורק פעם אחת גם בצדק, כאשר התלהמתי בצורה חסרת רסן, מתוך אֵימה חשֵׁכה שהתבקעה מתוכי.

אדם כותב מוכרח להתמודד עם צנזורים פנימיים ומבקרים חיצוניים. למין לידתנו מלמדים אותנו מה אסור לחשוב, אסור לומר, ואסור לעשות, ומתוך כך גם מה אסור לכתוב. אבל אין דבר כזה "אסור", בעולמי. אני כותב כול מה שיוצא מתחת ידיי, גם אם הוא מטלטל או אכזר, קשה או מר, גם אם הוא חושפני או פוגעני, בידיעה שהכול יעבור אחרי כן עשרות גרסאות, פיתוח ועידון, שכתוב והצללה, עד שיהפוך למתווה מוסיקלי, למלים הכתובות כמו תווים על חמשה, שאתם, הקוראים והקוראות, מנגנים אותן בקריאתכם.

תחילתה של כתיבה היא בדחף יוצר. לעתים הוא בא בסערה גדולה, ולעיתים הוא מוּחש רק כְּנד פנימי, כזיעַ שעלינו להיות קשובים, דרוכים, ומחויבים אליו: לגשת מיד אל המחברת, המחשב, או מכונת הכתיבה, כדי להסיע עליהן את היד ולהפיק מתוכנו מילים. המלים הללו הן תווֶיה של מוסיקה חרישית, לא נשמעת, מוסיקת היש והאין, הצמצום וההתרחבות, שירת העולמות, ניגון העשבים.

כבני אנוש אנו חיים בתודעה של פירוד. הלידה היא רגע היציאה שלנו ממקום של אחדות אל פירוד. אנו נולדים עם הכמיהה המתמדת למקורנו האלוהי. מאותו רגע אנו מצויים בחשכת הגלות. כול חיינו הם מסע מהתייחדות אל היכָּללוּת, מהתפרדות אל אחדות.

אבל הסופר מוכרח להיות קשוב תמיד אל פנימיותו ואל העולם מחוצה לו. הוא יודע, שאין באמת הפרש בין מה שבתוכו לבין מה שמחוצה לו. אין חציצה בין יש ואין, חומר ורוח, גוף ונפש, פְּנים וחוץ, חיים ומתים, יחיד וזולת. אלה מושגים הנובעים מקוצר השגתו של האדם. לאמיתו של דבר כולנו אחוּדים יחד ברשת נימים נסתרת מעין. האחדות הזאת היא מקור הבריאה ותכליתה. כולנו אחד שלם ומושלם.

ידיעתי זו נובעת לא רק מקריאה במיסטיקה היהודית הקדומה, בזוהר ובחסידות, במשיחיות ובשבתאות. בחיי ובכתיבתי קיבלתיהַ.

את הרומן הראשון שלי, "רק אתה", כתבתי אחרי מות בן זוגי ממחלה נדירה. למגינת לבי סער לימד אותי במותו ואחריו יותר ממה שהסכמתי ללמוד מפיו בחייו. את ספרי "שדלץ" כתבתי במסירה, בשבועיים של כתיבה קדחתנית, אחרי ביקור בקבר האר"י. את ספרי "מעשה בטבעת" קיבלתי מפי שליחה, המשוררת פביאנה חפץ זכרה לברכה, שפלטה באוזניי משפט אחד על הסחר בנשים יהודיות בבואנוס איירס, מכוחו יצאתי לעשר שנות לימוד ספרדית, תחקיר וכתיבה.

את הספר הגנוז שלי, "השנדליאר", קיבלתי במסירה. את ספרי "כשהמתים חזרו" קיבלתי כשישבתי עם חבר על חוף ימה של תל אביב. לפתע ראיתי איך מרכבה של מכונת כתיבה נמתחת בין רקותיי, דף נכנס דרכה לראשי, ועליו מודפסים שם הספר ותמצית עלילתו. כול שהיה עלי לעשות הוא למהר הביתה ולכותבו.

את "אשת הפיראט היהודי" קיבלתי בחלום, שנדדתי עד ג'מייקה כדי לחקרו, ואילו "הנזיר היהודי", פרנציסקוס מלדונדו דה-סילבה, ארב לי במשך עשרים שנה עד שהצליח להוביל אותי אל בית הכלא של האינקוויזיציה בלימה, שם נכלא במשך שתים עשרה שנים, ועונה ונחקר והתדיין, ושם גם הועלה על המוקד. גם הספר שאני שוקד עליו כעת בא אלי במסירה גמורה.

כול אחד מספריי הוא פרי קבלה. בכולם אני מתחקה אחר דמויות שכוחות ודחוקות מן ההיסטוריה היהודית, לא מפני שבחרתי בהן, אלא מפני שהן בחרו בי. הן צובאות על פתחי הכרתי, תובעות ממני שאכתבן, ועלי לברור ביניהן כמו בין ערוצים במַקלט רדיו ישן. את מי אכתוב ואת מי אשתיק, את מי אדבר ולמי אסרב.

סופר הקשוב לעצמו ולעולמו אינו יכול להתחבא מאחורי ה'אני' או הפרסונה שלו. הוא אינו קול אחד, אלא מקהלה של קולות. בכול פעם שאני מתחיל לכתוב בוקע ממני קול מסוים ואחר. לעתים הוא מאופק ורהוט, מכובד ומציית לצווים חברתיים, לעתים הוא פורע חוק, מתלהם, או רצחני. אלוהים עדי שביטאתי במהלך חיי עד הנה קולות רבים. לעתים רכים, אך לא אחת מתריסים. לכן גם עמדתי לא פעם בפני תגובות קשות. לו הייתי מבטא רק קולות קונפורמיים, אולי הייתה התקבלותי לספרות העברית קלה מזו שידעתי. אך כסופר אינני יכול ואסור לי לצנזר את הקולות האלה. הם משא חיי והם מתנתי.

הכתיבה היא המקום שבו אני מבטא את כול קולותיי. הרצויים והפחות רצויים, הגלויים והדחוקים. כך אני מגלה לעצמי את מהותי כאדם, ומתוכה גם עומד על מהות האדם בכלל. הכתיבה היא גם המקום שבו אני מבקש לבנות גשר של מילים ביני לבין עצמי, ביני לבין זולתי, וביני לבין בוראי.

בכתיבתי אני מבטא דמויות יהודיות נשכחות, מוכחשות, או מודחקות. משיכתי אליהן נובעת מהיותי בן דור שני לניצולי שואה ובן לקהילה מוּדרת, הקהילה הלהט"בית. ההתחקות שלי אחר דמויות מודחקות ונשכחות מן ההיסטוריה היהודית היא לא רק צו לאומי, אלא גם כורח פנימי.

ביצירתי אני קורא לאחור הומו ארוטיות אל ההיסטוריה היהודית, וחותר להכללתה בתרבות ישראל. צביקה ניר דיבר כאן על המתכונת השחרזדית של הרומן, ופתאום קלטתי שזו שחרזדה הומוסקסואלית. זו הפעם הראשונה שאני מבין את זה. אני מחיל לאחור בספרות העברית את האהבה שאסור היה לקרוא בשמה, ומעלה אותה מן השִׁכחה וההשכחה המכוונת שלה מן הקאנון הספרותי. בזה אני תובע מקום לחברי ולחברותיי ולי לא רק בהווה, אלא גם בספרות, בתרבות, ובהיסטוריה. אני משליט עליהן את קסם הזיכרון הבדוי.    

התחלתי את דבריי באמירה שטבעה ושׂרידותה של אומה תלויים בסופריה ובסיפורים שהם מספרים על אודותיה, ואסיימה בזה שהסיפורים שאנו מספרים על עצמנו ועל אומתנו אינם היסטוריה, אלא זיכרון בדוי. כול אחד ואחת מאתנו, סופרי ישראל, בודה מחדש את הזיכרון ההיסטורי של האומה, כשם שכול אדם עושה זאת כול יום בינו לבין עצמו. זה כוחו של סיפור אישי ולאומי. שהוא מתחדש כל העת מתוך עצמו. מכאן כוחו ומכאן שרידותו, מכאן תיקונו ומכאן רִפאוּתוֹ. כול שאני יכול לקוות הוא, שהשם יזכה אותי בעוד שנים הרבה, שאוכל לעשות בהן לשם בדיית סיפוריי ותיקונם לאחור.

*

הכתיבה היא עבודה קשה, הכרוכה בעזרה מצד הרבה אנשים. ענת ולאון טרטמברג היו לי לעזר רב בספריי 'כשהמתים חזרו' ו'הנזיר היהודי'. חנה ויוסי רגב עזרו לי בארגון מסע התחקיר לצ'ילה. תלמידותיי וחברותיי, לנקה דרימלר, דליה זליקא, ומלווינה שוורצפיטר, עזרו לי בתרגום חומרי התחקיר מספרדית. חבריי הסופר מיטשל פייגנבאום ותמי רובינשטיין, גיסתי מיכל נתן, ובן זוגי לשעבר דודי חי, הם קבוצת הביקורת שלי, וקוראים רוב מה שאני כותב לפני שהוא יוצא מתחת ידיי.

לקיים חיי סופר זו משימה מורכבת. להיות סופר ואב יחיד לתאומים זה טירוף. אני בכלל מכנה את עצמי בשם 'אֵם כותבת'. לא הייתי יכול לעמוד בזה לבדי. אילן צלר, חבר וסוכן, יודע לנווט אותי בעולם החוזים והתמלוגים, והוא גם שליח של דודו, רפי רוזן, האיש שהתעסק בביואנרגיה, שבזכותו התחלתי לכתוב מתוך תקשוּר, אחרי ביקור בקבר האר"י. אילן מטפל בי בשבילֵי החיים, רפי מנחה אותי בדיבור עם מתים.

העורכת שלי, נועה מנהיים, היא קודם כול חברה. נפגשנו בשנות התשעים. היא הראשונה שקראה את הטיוטה של 'מעשה בטבעת' והעירה עליה. מאז היא מלווה אותי בכול ספריי. היא קוראת חכמה ועורכת נפלאה. היא שואלת שאלות שאי אפשר להימלט מהן, והתשובות שעולות מתוכי לשאלותיה הן המקנות לספר את מתכונתו הסופית. כמו, למשל, מתכונת השחרזאדה הזאת, שלא הייתה קיימת עד שנועה שאלה את השאלה. היא עורכת את הספר ותמיד מצליחה לשמור על המוסיקה של המלים, שכול כך חשובה לי. העורכת הלשונית, אמירה נבו-בנימיני, מצללת את הטקסט אחרינו, וכול אחד מתיקוניה שוֹויו זהב.

תודה לצמד מוקדם יותר, עורכת הספר 'מעשה בטבעת' רונית וייס-ברקוביץ', וצביקה מאיר, לשעבר מנכ"ל הוצאת 'כתר', שקיבלו את 'מעשה בטבעת' כשעבדו ב'כתר', פתחו בזה את הקריירה שלי כסופר, ושינו את חיי לתמיד. תודה גם לפרופ' יגאל שוורץ, חוקר, עורך, וחבר נעורים, ששמע ממני על הקשיים שחוויתי אחרי חילופי ההנהלה ב'כתר', חילץ אותי משם ל'כנרת זמורה', וערך את ספרי 'כשהמתים חזרו'. ותודה לערן זמורה וליורם רוז, שפָּדו אותי בדמים מרובים מ'כתר' והִקנו לי בית ב'כנרת זמורה'.

תודה מיוחדת לאבא שלי, לבני זוגי לשעבר, לאחיי, גיסותיי, וילדיהם, ולבניי, העומדים לצדי תמיד. חיי מורכבים, ולא אחת העמדתי אתכם בפני אתגרים קשים. אבל תמיד ידעתי, ועודני יודע, שיש לי על מי לסמוך. תודה רבה.

בגיל חמישים ואחת, כאשר החלטתי להפוך להורה יחיד בפונדקאות, אבא שאל אותי האם אני מבין מה משמעות הדבר. הוא שאל, ליתר דיוק, אם אני חושב שיש לי מסוגלות הורית. בפזיזות עניתי לו שכן. אני לא ידעתי אז, שהוא זה שהמציא את הביטוי הזה מבחינה משפטית. ואז הבטיח לי שכול עוד יוכל, תמיד יעמוד לצדי. הוא מוכיח זאת מדי יום ביומו מזה עשור. אני, לעומתו, עוד לומד מה זה להיות הורה. טוב שיש לי ממי.

בניי האהובים, מיכאל ודניאל, אתם מקור אושרי ושמחתי. כשהבאתי אתכם לעולם הייתי בטוח שלא אוכל עוד לכתוב ספרים. אבל מאז נולדתם, בין חיתולים ומטרנה, ארוחות ומקלחות, הצלחתי לכתוב שלושה רומנים היסטוריים, שישה ספרי שירה, והרומן השביעי בדרך. תודה שאתם הבנים שלי ותודה על כול רגע אתכם.

ואחרונים חביבים, תודה מקרב לב למי שאפשרו את מעמד הפרס הזה – משה ורחל ינאי. אתם מקיימים את הציונות בעבודתכם האקדמית, העסקית, והציבורית. תרמתם מיליוני דולרים לשיפור היחסים בין סטודנטים ומרצים בטכניון, ממון רב לענף הצפרות בישראל, ואתם מממנים את פרס ברנר לספרות. בנכונותכם לחלוק את השפע שזכיתם בו מעמל כפיכם עם החברה הישראלית, אתם פועלים במסורת הנדיבים הגדולים של העם היהודי, שעזרו ביישוב הארץ ובפיתוח תרבותה למען הדורות הבאים.

פרס ברנר הוא פרס מרכזי, תו של איכות, אשרור לאדם הכותב על איכות עבודתו. אבל סופרים כמוני נתקלים בקושי כלכלי ניכר בבקשם לחרוג מגבולות ישראל אל המרחב היהודי והבינלאומי. כסופר יהודי המודע לשליחותו, זה מתסכל ומייאש אותי. כול חיי אני עמל בתוך התרבות היהודית ובתוך הלשון העברית, ולמענה. אבל העברית, המייחדת אותנו, נהיית למחסום בפני ההיכללות שלנו בספרות העולם.

מפעל הפיס קבע כי מלבד הפרס הכספי לזוכים בפרס ספיר, יתורגם ספרם לאנגלית. הרשו לי לבקש מכם לעשות כן גם בפרס ברנר. הבטחת התרגום של הספרים הזוכים תהפוך את פרס ברנר מתו יוקרה ישראלי – לכלי להחייאת הספרות העברית, הטמעתה בתרבות היהודית, והפצתה בספרות העולם.

תודה לכולכם על הפרס שבחרתם לזכותני בו. אמשיך ואתמיד בכתיבתי כדי להיות ראוי לו גם בעתיד.

קיראו עוד

"לכתוב ויהי מה" :פרק מהספר זוכה פרס ברנר "הנזיר היהודי" ב"יקום תרבות"

האתר של אילן שיינפלד

אילן שיינפלד בלקסיקון הקשרים

אילן שיינפלד בויקיפדיה

אילן שיינפלד בלקסיקון הספרות העברית

דף הפייסבוק של אילן שיינפלד

עוד דף פייסבוק של אילן שיינפלד

על זוכים אחרים בפרס ברנר:

עופרה מצוב כהן – כתר לוהט באש על ספר נאומי פרס ברנר מאת נורית גוברין ורחל סטפק

חגית בת אליעזר על לזכות בפרס ברנר