יאיר בן־חיים הוא משורר, סופר, עורך כתב העת “המסדרון”, ומו”ל הוצאת “חדרים”. “חֶמְדָּתִי”, ספר שיריו השלישי, זאת יצירת אמנות. צריך להחזיק אותו ביד, לראות אותו.
השירים מועמדים באופן מגוון, עם רווחים משתנים בין המילים, גודל גופן משתנה, ולעיתים האותיות נעות באלכסון: מטפסות למעלה או גולשות במורד. השירים מעוטרים בצורות גיאומטריות צבעוניות, כשהצבעים משתנים משער לשער. יאיר הוא מקפיד ידוע על הצד האמנותי. גם גיליונות כתב העת “המסדרון” בעריכתו בולטים בעיצובם.
הספר מוקדש “לחמדה רעייתי באהבה”, ומתחיל בשער “חמדתי”, המכנס 29 שירי חיי נישואין, הכתובים בשפה מקורית, עם ביטויים רעננים, מחדשים: “כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם יַעַמְדוּ דֹּם / יִהְיֶה לִי קַל יוֹתֵר / לָגַעַת בְּסַנְטֵרוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ” (ע’ 22); “בַּחוּץ קוֹפֵא לוֹ הַשֶּׁקֶט / וַאֲנִי מִתְעַנֵּג עַל רִבַּת הַתּוּת שֶׁהֵכַנְתְּ / אוֹחֵז בִּמְשׁוֹטֵי הַתְּשׁוּקָה / וְחוֹתֵר לְשֶׁמֶשׁ לִבֵּךְ” (ע’ 23). רוב רובם של שירי הספר מתהדרים ברכיבים גיאומטריים. השיר “את חבל הקיום של חיי” מלווה גם בדימוי של חבל:
המשפט היפה “אַתְּ חֶבֶל הַקִּיּוּם שֶׁל חַיַּי”, החותם את השיר ופותח אותו ככותרת, מצהיר על קשר חיוני וגורלי. עולים במחשבה הביטויים “חבל הטבור”, “חבל הצלה”, אך אלה הם חבלים לשימוש קצוב, בזמן שחבל הקיום בשירו של יאיר הוא לקשר בל-יינתק. אך לא הכול זוהר בזוגיות הזאת. בתחילת השיר מבצבצות “הָאַשְׁמָה” ו”רוּחוֹת תְּשׁוּשׁוֹת”, ובהמשך הספר ישנה גם עננה של אי הבנה: “סָלַחְתִּי / עַל אִי הַהֲבָנָה.” (ע’ 28); “אֵיכְשֶׁהוּ אֲנִי מְוַתֵּר לָךְ…. אֵיכְשֶׁהוּ אֲנִי סוֹלֵחַ לָךְ” (ע’ 31). אך המחבר לא תמיד מוותר ואף חש ייאוש: “וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי / לֹא מְוַתֵּר, / אֲנִי חַיָּב זְמַן לְעַצְמִי, / לְעַצְמִי בִּלְבַד / בְּטֶרֶם אֶתְכַּלֶּה” (ע’ 21); “וַאֲנִי / לוֹבֵשׁ, פּוֹשֵׁט / יֵאוּשׁ שֶׁל קַיִץ, / מְאַוְרֵר לָנוּ מִשְׁאָלָה חֲדָשָׁה” (ע’ 24). אבל הקרבה גוברת על הספקות: “קְצָת מְחֻסְפָּס לֹא יָכוֹל לְהַזִּיק, / יוֹתֵר טוֹב לָגַעַת / מִלְּהַחְסִיר אֶת הַקִּרְבָה”, כאשר “יִקְרַב אֶל פְּעִימוֹת / לִבִּי הַמְּנַגֵּן / אַהֲבָה”. (ע’ 25), עד להצהרת אהבת עד חד משמעית:
אחרי ההצהרה החד משמעית והכל-חיובית הזאת, השער “חמדתי” נחתם בשיר יפהפה, המטולטל בין עצב צפוי לשמחה מפתיעה:
השיר הכתוב ברבים, מפי שני בני הזוג: “חשנו”, “חיכינו”, “אותנו”, “חיינו”, מעיד על שותפות גורל ועוצמת הקשר הזוגי. בשורות “חָוִינוּ שִׂמְחָה חוֹבֶקֶת בֵּן”, “נִמְרוֹד שֶׁל הַיָּמִים”, יש דבר-מה מקורי, בלתי צפוי וצובט בלב.
בשירי השער “שורשים” יאיר מביע עמדה עקרונית ערכית של ישראליות שלמה, אל-עדתית. כך בשיר הראשון בשער, שנקרא גם הוא “שורשים”: “בְּבוֹא הַיּוֹם נִרְקְמָה אַהֲבַת הוֹרַי / בִּרְחוֹב בֶּרְדִּיצֶ’בְסְקִי בְּתֵל אָבִיב / אַבָּא וְאִמָּא גָּרוּ מִרְפֶּסֶת מוּל מִרְפֶּסֶת / אִמָּא אֵצֶל דּוֹדָה סֶלִי וְאַבָּא אֵצֶל דּוֹדָה הִינְדָּה / שָׁם הֵם הִצְמִיחוּ אֶת שָׁרָשַׁי / שֶׁנִּצְבְּעוּ עִם הַשָּׁנִים / בִּגְוָנִים שֶׁל מִזְרָח וּמַעֲרָב / מִבְּלִי שֶׁהִכַּרְתִּי אֶת הַהֶבְדֵּל” (ע’ 37). העמדה הזאת מנוסחת באופן חד בשיר הבא:
לעמדה הישראלית הגאה הזאת פן חברתי, ובהמשך הספר ישנו שער שירים חברתיים, “דרך ארץ”. שירים חברתיים-פוליטיים עלולים לגלוש לפשטנות, לפלקטיות. לא כך הם שיריו של יאיר, השומרים על שיריות לשונית ורעיונית. לשורות שיר הגיון משלהם, לעיתים חידתי, מאתגר: “שַׁקֵּר לִי שַׁקֵּר לִי בְּבַקָּשָׁה /שֶׁקֶר אֶחָד טוֹב / כָּזֶה שֶׁיַּעֲטֹף לִי אֶת כָּל הַלַּיְלָה / בְּמַכָּה אַחַת.” (ע’ 66); “מְבַקְּשִׁים / לְדַבֵּר עִם הַשֶּׁמֶשׁ / שֶׁשּׂוֹרֶפֶת לֵילוֹת / וּמַדְלִיקָה יָמִים” (ע’ 67); “הַשָּׁחוֹר לָבָן מְהַוֶּה פֶּתַח / לִיצִיאַת מִצְרַיִם חֲדָשָׁה” (ע’ 69).
לשיר “הם אנחנו! – אנחנו הם?” בעמוד 65 עימוד מיוחד אנכי ואופקי והוראות קריאה, וגם נסיבות הכתיבה מעניינות.
מתוך העמודות ניתן לגלות רעיונות אוניברסליים מנחים: “אני אתה ואת מסוגלים לחיות למען השלום”; “רק רוצים שיהיה ולו קצת יותר לכולם כמו בחלומות היפים ביותר”.
השיר “עשן הזמן” קושר בצורה יצירתית את ישראל של היום עם החזון של הרצל:
יאיר כותב שירים ארספואטיים מעניינים, והם מכונסים בשער “ארגז השירה”. השם הזה מפגיש חומר (ארגז) ורוח (שירה), ויוצר מתח פורה ביניהם, כפי שנכתב בשיר “בצד” הנמצא בדף השער עצמו, בשונה משאר השערים:
המילים המרכיבות את השירה גם הן חומר, כפי שנאמר בפתח השיר “על כל לשון”: “הַמִּלִּים הוֹפְכוֹת אַט אַט לִהְיוֹת חֳמָרִים שֶׁל אַהֲבָה”. שורות הסיום של השיר פועלות בחוזקה: “חַיָּה אֶת הַשָּׁעָה / עַל כָּל לָשׁוֹן מִתְלַבֶּשֶׁת, מִזְדַּכָּה וַאֲנִי מִתְכַּבֵּד לְחַזְּקָהּ. בְּדַרְכָּהּ” (ע’ 80). כפי שמסתבר מהשורות האלה, למשורר תפקיד מרכזי בתמיכה בשפה, בחיזוקה. גם בשיר, כיצירה בשפה, יאיר רואה בן-טיפוחיו:
שיריו של יאיר על הוריו הם עירומים וחשופים ביותר. אדם מצווה לכבד את הוריו בחייהם. האם גם במותם? ומה בדבר אהבה? השיר “השריד האחרון” על אבא, ששרד את השואה, מדבר בכנות כואבת, ברגשות מעורבים, על שריד אחר:
“חמדתי” הוא ספר מרהיב בעיצובו, שפונה לרגש ולשכל, ומשמח בשפתו הרעננה ורעיונותיו ההומניים. בזכות ראיית הטוב האופיינית של יאיר, שמשתקפת בשירי הספר, המשורר מצליח לגעת במקומות כואבים, לטפל בנושאים קשים. האופטימיות פורצת, ממלאת את החוסר, עולה ומציפה:
קיראו גם:
סרטון המציג את הספר ‘חֶמְדָּתִי’
רשימה של ד”ר ארנה גולן על הספר ‘חמדתי’ באתר: ‘יקום תרבות’
ראיון אישי עם יאיר בן-חיים, עורך כתב העת “המסדרון” באתר ‘יקום תרבות’