מעציון גבר לאופיר – ההפלגה של ספני שלמה וחירם אל אופיר

האם אכן יצאו ספינות בימי שלמה המלך מעציון גבר, ליד אילת של היום, למיקום כל שהוא באפריקה או בהודו שכונה “אופיר”?

יש החושבים כי המדובר באירועים מאוחרים מהמאה השמינית ואף השביעית לפני הספירה שהועברו למאה העשירית לפני הספירה, זמנו של שלמה בן דוד.

פרופסור מאיר בר אילן חושב שהמדובר באירועים שאכן קרו באותה התקופה של שלמה, והוא מתאר בהמשך באמצעות סיפור כיצד יכול היה מסע כזה להערך.

המערכת

(מל”א ט,כז-כח): ‘וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה: וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה’.

(מל”א י,כב): ‘כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים’.

על מנת שהשייטת תצא לדרכה בתאריך היעד, 1.4.950 לפנה”ס, יש לוודא שהמלחים יגיעו לעציון-גבר, אשר לחוף הים האדום, שניים-שלושה חודשים לפני ההפלגה, להכשיר את הנמל ואת האוניות למסע. ומכאן שעבדיו של שלמה יצאו מירושלים לכל המאוחר ב-1.12.951. הספנים לעתיד בנו את המזח בו יפליגו, את המחסנים בהם יישמרו כל צרכיהם, מבנים גדולים המאפיינים כל נמל, ודאגו לאספקת המוצרים הנזקקים למסע. בינתיים הגיעו שותפיהם למסע, הכנענים, כאשר גמליהם נושאים על גבם את אוניותיהם, לאחר שהן פורקו בחופה של עזה. הסקרנים שהתקרבו לַמּׅבְדוׄק סולקו. אט-אט התרקמו האוניות שהיו עשויות מעצי ברוש, ארז, ואלון, והם הורכבו מעשה-חושב, ידות הקרשים משולבות אישה אל אחותה. לא היה ולו מסמר אחד באוניה. העץ המשולב התהדק במים עת התנפח. והאוניות בְּהִבָּנוׄתָן – אי אפשר היה שלא להתפעל מהן. נגרים וכלי-מלאכה בידיהם עמלו במלאכה.

כולם עבדו מבוקר עד ליל: אלו עסקו בעניינים היבשתיים, ואלו בימיים. האניות הושקו ברוב-הדר, ולאחר מכן הוצאו לים להפלגות ניסיון. לאחר אישורן הסופי הן הועמסו בסחורות ובאספקה. בגדול החל ובקטון כילה. תחילה הוטענו מטילי הנחושת, שהוכנו במחסנים, תוצרת פונון אשר באדום. אלו הוטענו בהשגחה מיוחדת של רב החובל, כי הן שימשו כמשקולת לאונייה, וגורל הספינות היה תלוי בהטענה נכונה. אחר כך הועמסו בגדי הארגמן שהביאו הכנענים, כשהם ארוזים כלי בתוך כלי לבל יינזקו. בהמשך הועלו חביות מים, כלים המיוחדים בצורתם ובגודלם, הכל מבית היוצר של אנשי עציון-גבר. יין ושמן הובאו מיהודה. עתה הובאה אספקה מהפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, שכן תכונתם החשובה היא שיש להם חיי-מדף ארוכים. חיטה ושעורה, כמובן, לא הועלו לסיפון, אלא שהאופים בעציון-גבר טרחו עליהם שעות נוספות בהכינם מהם רקיקים נטולי-שׂאור, מעין מצות או מנות קרב, למען יעמדו ימים רבים, ובכך אף ייתרו את הצורך בעצים לאפייה. כל רקיק כזה הוכן בתבנית, והוטבעה בו חותמת ‘למלך’. כמובן שהועלו לספינות גם חלקי-חילוף, מפרשים, חבלים, כלי-נגרות, וציוד אחר, כי היה ברור להם שהם יזדקקו להם במסעם. יחד עם הספנים עלו אל הספינות גם יונה וגם עורב, ציפורים המסייעות לספנים למצוא את הדרך ליבשה אם אבדה דרכם בערפל.

כך, בתום כל ההכנות הללו (ועוד רבות, שיקצר המצע מלהעלותן על הכתב), ב-1.4.950 יצאו שתים או שלוש אוניות מעציון-גבר דרומה. נפנה, אפוא, לעיין בלוח הזמנים של האוניות – הוא ‘יומן המבצעים’ שלהן – וזאת מתוך הנחה שהוא נכתב. אין לדעת זאת בבירור, אך הואיל ורב החובל בא מצור, רוכלת העמים, והכתב העברי הושפע באופן ישיר מן הכתב הפניקי (שראשיתו באוגרית), ניתן לקבוע כי רב החובל היה יודע-כתוב, שהרי ידיעת הכתוב בפניקיה וביוון היתה כרוכה במסחר ימי, שלא כבשומר ואכד, בהן היה הכתב מעשה כוהנים ופקידי המלכות. כמו כן, קרוב לוודאי שכל המשתתפים במסע היו בני משפחות מיוחסות המקורבות למלכות, אלה בירושלים, ואלה בצור, ומן המפורסמות הוא שמקורבים למלכות הם הראשונים לאמץ מנהגים שיש בהם תועלת לשלטון, ידע של קרוא-וכתוב אשר דַלׇת העם אינה יכולה להרשות לעצמה. והעיקר, מטרת הכתיבה של ‘יומן המבצעים’ היתה, בין היתר, לחשב זמנים ומרחקים בדרך הלוך, כדי שיידע הנווט לחשב את הדרך חזור. חֲנוׄן, מפקד הצי של קרתגו, יכול לאשר זאת בנקל.

בטרם הפלגה בוצעו טקסים דתיים רבים, אשר קורא ירא-שמיים לא ירצה לדעתם, ועל כן נדלג עליהם עתה. אך זאת ייאמר כאן: הכנענים העלו לאוניות את אליליהם, עץ ואבן, מקושטים בכסף ובזהב. מראש היה הסכם בין שתי הקבוצות שלא להתווכח בענייני אמונות ודעות, ועל כן הוסתרו האלילים בין חפצי הכנענים, ונאסרה העלאתם של פסילים אלו לסיפון. לבסוף הותרו האוניות, עוגן הורם, והאוניות יצאו לדרך תוך ניצול הרוחות והזרמים בים, שכיוונם הכללי הוא צפון-מערב אל דרום-מזרח. רוחות אלו מתגברות בחודשים יוני עד ספטמבר, אך רב החובל לא יכול היה לדעת זאת, הואיל והוא לא קרא את המדריך לנווט בים האדום שהוציא לאור משרד הימייה הבריטי ב-1967. כידוע, ליורדי-הים יש אוניות מסוגים שונים בהתאם לייעודן. האוניות שטעמו את מימי הים האדום היו מדֶגֶם תרשיש, אוניה שנועדה למרחקים גדולים, והיא קרויה על שם תרשיש, העיר השוכנת בכרכי הים. האוניה היתה חסונה כמו אנשיה, תורן חזק באמצעה, ומפרש מרובע מקושר אליו. היו לאוניה שני משוטי-הגה קבועים בירכתים. כלומר, שני המשוטים לא נועדו לשייט קבוע, כמו באוניות היותר מתקדמות, אלא הם נועדו לנווט את הספינה בכניסה לנמל וביציאתו. על הסיפון היה לאוניה מעקה, למניעת נפילה אל המים, וכן שני מכסים, לא גדולים, אשר עם הסרתם איפשרו להיכנס לבטן האוניה. לשני קצותיה של הספינה היתה צורה של זנב-דג, ומפרשיהם תלויים על גבי קורות עץ המחוברות לתורן. ניכר על הספנים שהיו מומחים לא רק בקשרי-חבלים כי אם גם במלאכת שזירתם. אורכה של האוניה היה לערך 22 מטר, רוחבה אולי 4.5 מטר, והשוקע שלה היה נמוך ממטר אחד, עובדה שהקלה על העלאתה לחוף. האוניות היו איטיות, שטו לערך במהירות של 5-3 קשר לשעה, וכושר הנשיאה שלהם, אשר בימינו נראה מגוחך, לא עלה על 30 טון. מספר אנשי הצוות לא עלה על 20, והמספר הקטן של המלחים גרם לכך שלא היתה היררכיה של ממש בין אנשי הצוות: היה רב-חובל, וכל היתר היו פקודיו. זאת לא היתה אוניית-קרב, אלא נועדה להוביל בבטחה מלחים-סוחרים לארצות רחוקות. עננים גבוהים שייטו בשמים, מזג האוויר נראה מבטיח. עם צאת השייטת לדרך החלו כל הישראלים להקיא, בעוד הכנענים, אנשי צור וצידון, צחקו במלוא-פה. רוב המפליגים חדלו מלהקיא לאחר יום-יומיים, אך מעט מהם המשיכו לסבול מהקאות, מידי פעם, כל ההפלגה עד שיבתם לעציון-גבר. מוצאם השונה של האנשים ניכר היה בזקנם העשוי באופן שונה, ובאזור-החלציים שהיה קשור בדרך אחרת. ככה יצאו אל הים אנשים החלוקים ביניהם על אמונות ודעות שונות, אך להם מטרה משותפת: להגיע לאופיר.

בלילות בהם הסבירה הלבנה את פניה אליהם היו שטים לא הרחק מן החוף, ובלילות החשוכים, מחשש של שרטונים, עגנו האוניות ליד החוף. אם המים היו שקטים, הוטל עוגן – אבן גדולה אשר חוֺר סוּתָּת בה, והיא קשורה לסיפון בחבל העשוי מקליעתם של צמחים מטפסים. ואולם, אם גברו המים, והיה חשש מסופה מתקרבת (כזכור, לא היה להם ברומטר), הועלו הספינות על החוף, בסיועם של הגאות והשפל. הלילות היו חמים ובמשך היום ניצלו הספנים בשמש. מידי בוקר, לאחר שיצאה חמה מנרתיקה, התמרחו הספנים בשמן זית על מנת לשמור על עורם. לעתים המו הגלים והם נשמעו בקול-אדירים כשהם חובטים בים ונשברים. ענני-נוצה ניתלו בשמיים. באחד הערבים הוציא ספן אחד, זה שעתיד היה לנגן בבית המקדש, את נבלו, ובשעה שאינה יום ואינה לילה הנעים לחבריו את עמל-יומם. הכל האזינו ברוב קשב והתפעלות, נדמה היה שאף הדגים שבים גילו עניין, או שמא המנגינה הקסימה. לוּ ידעו השייטים את דרכם יכולים היו להגיע למצרי באב אל-מנדֵבּ, שער הדמעות – הוא מצר הים בין אפריקה לאסיה (בין תימן לבין אריתריאה) – לכל המוקדם לאחר 3-2 חודשים. אך הם לא ידעו. הים האדום היה זר להם. יש לזכור כי במסע אשר כזה, אין כל חשיבות למהירות, וביטחון הצוות והאוניות הוא העיקר. אין מה למהר. חובה היתה לפקוד כל נמל  בדרך על מנת לברר מהו הנמל הבא, וכן גם כדי לנצל את הניסיון הימי של תושבי המקום. כללו של דבר: ב-1.7.950 עגנו המלחים בנמל אַלְמוֹדָד (מוכ’א, מַוְזַע, נמל המוצא של המוקה), כמעט בַּקצה הדרום-מזרחי של ים סוף, לאחר שהפליגו כ-1400 מייל ימי.

מוכ’א מצויה ב’צומת-דרכים’ מרכזי, בין הים האדום ובין האוקיאנוס ההודי, והנמל הוא גם ‘מעבר הכרחי’ בין ים ליבשה. נמלה הכפול היום – מזח דרומי לספינות הדייג, ומזח צפוני לאוניות-חוץ – עשוי להעיד על משהו מגדלותה בעבר. למעשה, הספינות הרבות שפקדו את הנמל במאה ה-17, המתוארות ביד-אמן, הן עדות נאמנה על תוקפו של נמל זה גם בימים לא כל כך רחוקים. בהיותם שם החליקו אוניות פרעה וחילו לתוך המפרץ, אלא שאוניות אלו השתייכו לליגה אחרת. הלמות התופים, הנותנים קצב למשוטאים, רעמה מעל הים. למראן נעמָד כל ספן עמידת-דום בקנאה, בחיל ורעדה. היה סיכוי טוב לפגוש בנמל ספינה הודית, אך אף אחת כזו לא נגלתה לעין, והשייטת המשיכה במסעה בחפשה אחר נמל-המוצא של דרך הבשמים. בעודם חולפים על פני מוכ’א, נמלה-לשעבר של צנעה, יוער כי מעמדו הכלכלי של כל דרום-ערב ירד במרוצת הדורות, ובשל כמה גורמים, וכתוצאה מכך אין כל אפשרות להסיק מעליבותו של האזור כיום על תפארתו בעבר. בתקופה הרומית התגוררו במוכ’א 20,000 תושבים בעוד שבראשית המאה ה-20 היתה זו עיר קטנה ואנשים בה מעט. Sic Transit Gloria Mundi.

אפילו הספנים לא ידעו דרך אוניה בלב ים, וכדרכם של אנשים התועים בדרכם (בראשית לז,יז; שמ”א ט,יא), הם שאלו את תושבי המקום על אודות אופיר, ונמצאו מספיק אנשים שידעו לומר להם את הכיוון הכללי, אף כי לא יכלו לומר משהו מדויק. ב-3.7.950 יצאו האוניות את ים סוף ובאו אל מפרצה של עדן. לפתע הרגישו הספנים שהאוניות החלו לדהור כסוסי-מרוץ, והיה עליהם להעלות חצי-מפרש מחשש שיבולע לאוניה. גם בעלי-ניסיון הופתעו. כך המשיכו הספנים באותה מתכונת של שייט-חופים בחפשם את ‘מוצאה’ של ‘דרך הבשמים’. כלומר, הם חיפשו את הנמל אליו שטו האוניות מצפון, האוניות המצריות, ואליו הגיע אוניות גם מדרום, ממזרח-אפריקה, וגם ממזרח, מהודו ומפרס. הם הבינו כי באותו מקום משוער כולם פורקים את מטעניהם בנמל, והם מחליפים בעלים. חלק מהסחורות הוטען על גמלים אשר הגיעו צפונה, בין היתר, גם לצור, ועתה הגיעו אנשי צור בעצמם בבקשם את מקום מוצאן של השיירות. וזאת לדעת כי ‘דרך הבשמים’ לא החלה במקום אחד כי אם בכמה נמלים, הואיל והאוניות המגיעות ממזרח, בהתאם לתנאי מזג האוויר, היו עוגנות בכמה נמלים. לא היתה סיבה לספנים העברים-כנענים להתעכב בנמלה של עדן, והם התקדמו מזרחה עד אשר עצרו באחד החופים. למחרת המשיכו הספינות במסען, ואז הבחינו במשהו מוזר. השמים היו זרועי כוכבים, ואף שהספנים היו בקיאים בשבילי השמים, יותר מאשר בשבילי הארץ, נראו להם השמים משונים. ברור שכוכב הצפון הורה להם את דרכם, אך הספנים גילו כוכבים אותם לא ראו מעודם. הם שאלו את רב החובל, המנוסה שבחבורה, צאצא למייסדי צור מאות שנים קודם לכן, מה פשר דבר, אך אפילו הוא לא ידע לומר להם.

עבים נתלו בשמים. המסע בים הלך ונמשך, והאוניות פילסו את דרכן במים עזים. יום רדף לילה ולילה רדף יום. ואז, הרוח התגברה, תהום אל תהום קרא, והמלחים, אשר רוחות המונסון היו חדשות להם, לא ידעו אם לבטוח בהן. לפתע גבר זעפו של יָם, והם נסו בבהלה אל החוף. לאחר שהעלו את אוניותיהם על החול הרך התגלה להם שהם מצויים בכפר-דייגים גדול בשם שֶֶלֶף (לימים, גדל הכפר והועמק המפרץ, ואז שונה שם המקום לעדן). האנשים הפשוטים הללו הסבירו לספנים כמה מרזיו של הים בו הם שטים, הים האריתראי, והנשים הכינו להם סעודה חמה. מור ולבונה נחשבו ל”אין” אצלם, והאוויר היה מבושם עד כי המלחים הרגישו מחנק. הם לא הכירו את הריח, ותושבי המקום, ללא צורך במתרגם – הם הבינו כמעט את הכל, אך היו מלים בלתי מוכרות, ולעתים גם ההגייה היתה שונה – אמרו להם כי הם מריחים מור, שמופק מעץ מקומי יחד עם אֲהָלוֹת, שמוצאו מדרום-הודו, ובו מבשמים בגדים, מצעי-מיטה, ולשימוש כללי. ככה נראתה קבלת-פנים של דייגים לאורחים זרים, שליחיהם של מלכים שאיש לא שמע עליהם. כטוב ליבם במשקה, סיפרו האורחים למארחים על אבותיהם ואבות אבותיהם, ואף המארחים ענו להם כגמולם, וסיפרו על שושלת היחס המפוארת שלהם המגיעה עד נח. אלה לימדו את שירתם לאלה, ואלה לימדו את שירתם הם, שירות אשר הוד-קדומים חפף עליהן. הכל הטיבו את ליבם. נפלו המחיצות. כמה מילדי המקום התחברו אל הזרים, בהציעם להם קנה-סוכר, והאורחים התמוגגו מן הטעם המתוק אותו מעולם לא הכירו. לפתע, החלו כמה מלחים להזיל דמעה בזוכרם את ילדיהם הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אשר נותרו בבית. המלחים ממש אנסו את רב החובל, והוא נאלץ להסכים לבקשתם להישאר שם יום נוסף.

האנשים האמיצים המשיכו את דרכם לאורך החוף, כאשר הרוח דוחפת אותם קדימה, עד אשר הגיעו אל כַּנֵּה (קאני; ביר-עלי), היא עיר הנמל הראשית של חצרמות (לימים הוקם שם בית כנסת). היה זה מוצאה של דרך הבשמים, ושמה ניראו אלפי גמלים רובצים ומעלים גרה, ולידם מלוויהם – דְּדָנִים, מדיינים, וערבים – אשר נטו אהליהם בקרבת הנמל, מחכים לפקודתו של אדון מזדמן. בעודם מתבוננים בגמלים הממתינים לתורם, הבחינו הם לפתע בקופי בבון חצופים, אשר הציקו לחיה ולאדם כאחת, בחוטפם מהם אוכל. הנמל של כַּנֵּה היה מקור עושרה של מלכת שבא, ומפקד הנמל תהה על אודות הזרים שהגיעו למקום, וחקר אותם למעשיהם: מאין באו ולאן הם הולכים. במיוחד הסתקרן האיש להבין את המבנה של האוניות הבלתי מוכרות לו. מפקד הנמל היה רב חובל מבוגר ומצולק, קטוע-יד, שהיה דודה של מלכת שבא, ומתנות שלחו הספנים, מנחה למלכה. נמלה של כַּנֵּה היה נמל בין-לאומי במאפייניו: ארץ-חפץ לכל סוחרי מצרים, אפריקה המזרחית, כמו גם הודו, פרס, וערב. מרחוק היה ניכר אם אוניה מגיעה ממקום זה אחר, שהרי לכל אוניה היה מבנה ומפרש שונים. הספינות הפיניקיות, אשר טרם ניראו כמותן, התקבלו בברכה ובדאגה על ידי תושבי המקום, כדרכם של סוחרים החוששים מתחרות. בֶּכַּנֵּה היה לסחורות מחיר מגוחך, ושם חידשו האוניות את אספקתם. המלחים ראו בשוק את בושם הבדולח, אך רב החובל החליט שלא לבצע אף קנייה בטרם יוברר המשך המסע. אנשי המקום הזהירו אותם מפני הסכנות האורבות להם, סיפרו להם את אשר יורדי-ימים מספרים, מאוניות טרופות ועד מפלצות-ים הטורפות אוניות, ועוד סיפרו כיצד ניצלו ממוות בטוח. הספנים שמעו הכל, ואפילו לא מצמצו: גיבורי-חיל, אמיצי-לב.

למגינת-ליבם הם לא ראו ספינה הודית, ונכנס ספק בליבם אם עשו נכונה לצאת לדרך אל מקום מרוחק מבלי-דעת איך להגיע שמה. כיוון שכך, הלכו הם להטביע בכוס את יגונם בפונדק קטן בנמלה הגדול של כַּנֵּה. בהיותם שם, שוחחו לפי תומם, בעודם מנעימים ליבם באוכל ובנגינה. שמע זאת אחד הנוכחים, והציג עצמו. אמר להם שהוא רב-חובל הודי שנתקע במקום, אחר שאוניתו טבעה בים, ובהיותו במים נגס כריש ברגלו, וכך נותר ‘תקוע’ בֶּכַּנֵּה. התברר להם שאך במקרה, Serendipity, מצאו הם את האבדה שאבדה להם. נשאו ונתנו עימו להנחותם בדרך לאופיר, והאיש לא התמקח רבות. כך אירע שאל מסעם הצטרף נווט הודי אשר לו רגל מעץ. בהמשך, הסתבר להם שעשו עיסקת-זהב, שכן האיש ההוא היה לא רק נווט כי אם גם מתורגמן, מצרך חשוב מאין-כמותו בארץ זרה. רק עתה יכול היה רב החובל הכנעני לומר בביטחה שהאוניות אכן מפליגות לאופיר. עד אז לא ידע איש היכן אופיר נמצאת, ומקומה נשמר בסוד מקצועי של סוחרי כַּנֵּה למען לא יגיע אדם לפניהם אל מקור הזהב וייׇתר אותם בשרשרת האספקה.

ב-20.7.950 יצאו האוניות מנמלה של כַּנֵּה, תחילה בסיוע משוטים, ולאחר זמן לא רב החלו רוחות המונסון הדרום-מערביות לנפח את מפרשיהן. האוניות הפליגו מזרחה, ובדרכם חזו המלחים בדגים מעופפים הדואים מאות מטר, בהימלטם בבהלה מפני דְגי-חרב. ככה המשיכו מזרחה, צפון-מזרח, כאשר האוניות ‘מחבקות’ את חופיו של חצי-האי-ערב. הנווט ההודי הביא אותם לנמל האחרון בערב לפני המסע הגדול מזרחה, וכך הם נכנסו למעגן של מוׄשָא (כוׄר-רוׄרִי, סוּמהוּרָם, סַאלאׇלה, עומאן). המיוחד במעגן זה היה שהוא מצוי בפתחו של נהר דַרבאט, כך שהאוניות היו מוגנות. להקת פלמינגו קיבלה פניהם בקול המולה. אותו היום שבאו הזרים לעיר חנכו תושביה את השער החדש ברוב פאר והדר. הכל יצאו לרחובה של עיר, ובראש התהלוכה הלך שור אשר קרניו מוזהבות, וכולו עטור בפרחים ובעצי מור. השור לא ידע על מה המהומה, כשם שלא ידע שהוא בתפריט. המלך הגיע למושבו כשהוא מקושט בגדי-פאר, ובכתרו צמידי-זהב מצופים בכסף, פנינים ואבני-קוראל. הנשים הלכו חשופות-חזה, כאשר שיערה של כל אחת מהן צבוע בצבע כעין הארגמן, מודלֶה ואסוף במכבנות שנהב, ובמקלעת השערות תחוּב פרח לוטוס. הגברים היו לבושי לבן, וכמרים גלוחים, עטויי גלימות כתומות, היו מכרכרים בכל עוז כשבידיהם מקטרות מפיצות ריח מור ולבונה וכל ראשי בשׂמים. גברים אשר טורבן בראשם, לבושים במכנסים לבנים קצרים, המגיעים עד הברכיים, נשאו על מותניהם תופים גדולים והלמו בהם בקצב מסחרר; נשים נוגנות בחלילים וּבְצֶלְצֶלִים פסעו מעדנות, והכל אמר שמחה. אֵלֵי העיר אף הם באו לחזות בטקס, והם התקבלו על ידי הקהל בחצוצרות וקול שופר. המלך הסיר את הלוט מעל השער, ובו נגלתה לאורחים כתובת בשפה השבאית, בה נכתב שהעיר נוסדה על ידי מהגרים מְהַדרׇמי. עֵדָה הַמַּצֵּבָה עד עצם היום הזה. לאחר יומיים במקום המשיכו הספנים במסעם מזרחה.

עם צאת הספנים אל הים עננה קלה עמדה ברקיע. המלחים גילו שלהקת דולפינים מקפצת בין הגלים, מלווה את הספינות במשט-הצדעה. הספנים התפעלו משקיעות השמש המרהיבות. לא תשבע עין למראה שעת בין-ערביים זו בה הצהוב הופך אדום, עד שהשמש טובעת בים. כחול הופך ירוק, וזה נכנע לאפור עד אשר הופך שחור, וחושך על פני תהום. כל מטלה לא היתה למלחים, וכל שנותר להם לעשות היה לפצוח בשירי-מלחים, אשר קולות הוׄ-הוׄ, וְ-הוׄ-הָא מלווים בנקישות עקבים, שירים שעודדו את האוניה בדהירתה. לא עצרה הספינה במרוצתה, אך הם החלו לדאוג, כי נראה היה שמהירות האוניה יצאה משליטה. עד מהרה השתנה מזג האוויר לרעה. הים, שאך תמול-שלשום היה להם כחיית-מחמדים נראה להם עתה כחיית-טרף. תחילה שלח היׇם שיבולת מים ושטף את הסיפון, כאומֵד כוחה של האוניה אשר העזה לרכוב עליו ביום כזה. ככה, בלב דואג, חצו האוניות את המפרץ הפרסי, בהפלגה ארוכה יחסית, במים שאין להם סוף. כְּחוׄל המים התמזג בכחול-שמים, אשר היו לאחד. עבי-מים הקדירו את השמים. העננים רגשו מעליהם, הרוח נשבה בעורפם, יום אחר יום, במהירות של 33-22 קשר, ומשבי-רוח מתפרצים הגיעו אף ל-47 קשר! מצולה, בנו הצעיר של ים, ביקש לבלוע את הספינה. אימה ופחד אחזום, כל לב נמס, פקו ברכיהם, וחלחלה אחזה בכל מתניים. הספינות היטלטלו כקליפת אגוז. גלים עצומים שטפו את הסיפון. לוחות האוניה נאנקו בכאב. צינורות-נהרות-מים-רבים איימו לבולעם חיים. הגלים היו כה גבוהים עד שהמים היו להם כחומה מימינם ומשמאלם. ואז, את אשר חששו ממנו, קרה: קמה סערה כמותָה הם לא ראו מעולם, רעם וברק הילכו עליהם אימים. הכמויות הגדולות של הגשם, יחד עם השייט בין הרי הגלים ובקעות המים, מנעו מהספנים להבחין בין מים עליונים למים תחתונים, וכמעט חישבו האוניות להישבר. חזיז ורעם, שריקה אימתנית של הרוח שהגיחה מאחוריהם והם נותרו חסרי-אונים מטולטלים בין מים למים. בשעה שניגלו למלחים שערי מוות שיוועו כולם לאל-עליון, ובשאיבת מים מהאוניה, תוך כדי מלמול מזמורים והידוק חבלים – נושעו הספינות.

כך הם חשבו. אבל אז, ברד כבד מאד אשר לא ראו כמוהו הוטח בהם בחוזקה, עד כי נאלצו להימלט לבטן האוניה. הם היו בטוחים שאל-אלוהי-הרוחות נלחם בהם על ניסיונם להגיע אל המקום, שאיש מבין כל המוכרים להם, לא הגיע אליו מעולם.

אט-אט חדלו הקולות, והמלחים הסירו את המכסה של האוניה והגיחו מבטן האוניה. להפתעתם, כל הסיפון היה לבן. היונים והעורבים שהביאו איתם מתו בברד, שכן הכלובים הופלו על ידי הברד והציפורים מתו. אט-אט שככה הסערה והשמים הצטללו, שחר חדש הבקיע. השמש ביקשה לצאת ממקומה, אך המתינה לשחור-הלַיל שיחוויר. לאחר שנחשולי הים עזבום במנוחה הספנים, אשר ניצלו ממוות בטוח, נשמו לרווחה, הביטו איש בפני רעהו, ולא יכלו דַבֵּר. עמד הים מזעפו. אור חדש האיר ממזרח, וקשת-אדירים נראתה מסוף העולם ועד סופו. ציפורים בודדות נראו ברקיע, ולהקה אחת מצאה לה מנוחה על כל חבל או או עץ באוניה, בו יכלה ציפור להיאחז. כנראה שגם הציפורים היו מותשות מן הסערה. בהמשך הדרך כוסו השמים בציפורים דואות, ואלו בישרו את התקרבותו של החוף. הרוח עוד נשבה קלות עד שאזוב-ים חיבק קני-סוף, יׇם נשק ליבשה, וזו קיבלה פניו בחיבוקי-מים, בנשיקות-של-קצף-גלים, ובנאקות אהבה. עוד קמעה, והאוניות באו אל המעגן ביוֹבָב (ברבריקֵה. במרכז הדלתה של האינדוס שבמשך הזמן טבעה בבוץ ונעלמה. מקומה המשוער הוא גולארצ’י, 179 ק”מ מקאראצ’י, פקיסטן). באותה הזמן היתה יובב שוכנת בין ביצות שופעות כל קָנֶה למינהו. שם, בהתקרב הספינה אל החוף, עופות-ים שוטטו על פני הרקיע (מאז ‘זזה’ שמורת-הטבע עשרות ק”מ מערבה). אז נשמעה המולת צפור-כל-כנף, אשר בין הקנים איוותה ביתה, וזו התמזגה עם קרקורי צפרדעים, ושירת-טבע זו הצטרפה אל השירה אותה אמרו הגאוּלים בעומדם על שפת הים, בתודה לאל-עליון שהצילם ממלתעותיו של מוות. אל החוף ירדו הספנים לאחר יותר מחודשיים על פני גלים. חלק מהאנשים חגו ונעו כשיכור עד אשר התעשתו. יובב היתה עיר גדולה בארץ חֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, לערך במרכזו של נהר פישון (אינדוס), נהר אשר ניפרד והיה לשבעה ראשים. ביומן נרשם: עוגן בפישון 10.10.950. לפי התקופה היה אז החורף בשיאו, אך בפועל קפחה השמש על ראשם של המלחים; עולם הפוך ניגלה אליהם.

מנהר פישון הפליגו המלחים דרומה לאורך חופיה הדרומיים של ארץ חוילה, ולאחר מכן לאורך חופיה הצפוניים של הודו, אלא שהם התקשו במסעם, שכן רוח-צד לא חדלה מלהדוף אותם אל היבשה. היה זה מאד שונה ממה שהכירו. הנווט אשר איתם היה להם מתורגמן, והוא הסביר להם את טיב המקומות בהם חלפו. הם עצרו בבאריגאזה (בָּארוׄך, 330 ק”מ צפונית למומביי, גוג’ארט), ולהפתעתם ראו בנמל אוניות מצריות ופרסיות. אלא שהנווט האיץ בהם להמשיך לאופיר, עיר-מושב המלך. לאחר למעלה מחודש של שייט-חופים הגיעו הספינות ליעדן: אופיר (נאלה-סוׄפׇּרה, כ-30 ק”מ צפונית למומביי). היה זה ב-1.1.449. היתה להם הקלה גדולה. באחת התפוגג המתח. סוף-סוף הגיעו לארץ-חפץ. מעציון-גבר לאופיר בתשעה חודשים. במהירות אשר לא-תאומן, המלחים הקשוחים פשטו צורה ונהיו לסוחרים ממולחים: הם פרקו את סחורותיהם והחליפו אותן תמורת סחורות אחרות. זהב לרוב היה מצוי בידי הסוחרים, והם הציעו אותו לזרים במחיר שנראה להם נמוך מדי, בלתי-אפשרי. האורחים היו בטוחים שמנסים לרמותם, שהמחיר הזול נבע מכך שהזהב המוצע להם לא היה מזוקק שבעתיים. הם הלכו אל המפקח על המידות והמשקלות בנמל, פקיד הודי רם-מעלה וחמור-סבר, אשר קולמוסו היה נעוץ בין אוזנו לראשו. המפקח הסביר לאורחים כי הזהב המוצע להם הוא זהב טהור, תקני וחוקי, אשר אין דוגמתו בתבל כולה, ופשר המחיר הזול אינו נעוץ באיכות ירודה אלא בעודף-היצע. ועדיין חשדו הסוחרים כי המוכר והממונה עשו קנוניה נגדם, שהרי אפילו הספנים של הים התיכון ידוׄע-ידעו כי השוחד במזרח קונה את הכל. על כן עשו האורחים את דרכם אל ארמונו של המהראג’ה.

האנשים באו אל הארמון. לאחר בקשת רשות-כניסה מהשומרים מצאו האורחים את עצמם בחדר-ההמתנה בארמון, אשר הפאר וההדר בו היו קשים-לדמיון: הריצפה היתה עשויה אבן בַּהַט, שֵׁשׁ, דַר וְסֹחָרֶת, הקירות הגבוהים היו עטויי זהב וכסף. מדובר היה בבית עצום-מימדים כמוהו לא ראו המלחים קודם לכן (אך לאחר כמה שנים ראו דוגמתו במקדש). בסך הכל היה זה חדר-המתנה לאורחים, אך יופיו גרם לזרים שלא להתיק עיניהם מהמראות. לאולם היה מיפתח רחב, וגבוה היה מעבר למה שהיה מוכר להם. תקרת האולם המלבנית היתה מעוטרת בחיות שונות, ובמרכז נראו, כמו חיים, שני פרים, אשר פרסותיהם מנחושת והם נושפים אש, כשחלקם האחורי כנגד פינה אחת של האולם, כשהפר השני מנוגד לאחיו ומסתער עליו מהצד המנוגד. כך גם שני נחשי-הענק המכונפים, אחד כנגד רעהו, כל אחד מזנק מפינה נגדית של האולם, ונראה כאילו כולם יצאו לקרב-חייהם. עוד הם מתבוננים בדמויות השונות, והנה הם נקראו אל המלך. השומרים, לבושי שש וארגמן, אשר חרבות משובצות אבני-חן תחובות באבנטם, הובילו אותם אל אולם המלכות. באולם המלכות ישב המלך על כסא מלכותו, מוגבה מעט מהריצפה, כשהוא מוקף ביועצים, פקידים, משרתים, סופרים, ושומרים, בעוד שפחות מנפנפות במניפות-ענק להקל על החום. לכל אחד מאנשי-פמליה אלו היתה מצנפת בראשו, וצורת המצנפת המיוחדת היתה מותאמת – איש כמעלתו ובהתאם לתפקידו.

בצד השני של האולם הגדול ישבה המלכה, יחד עם נערותיה שבע, כשהיא עטויה בסארי מבד משי ועטיפה מוכספת, ענק יהלומים ענוד על צווארה, ולאוזניה עגילי זהב משובצים פנינים ואבני אזמרגד (לאחר ששבו למלון הם רבו ביניהם אם היו אלא אבני אזמרגד או נופך). צמידי כסף על ידיה. להקת שרות ופורטות על נבל הקיפו את הנשים. קטורת בשמים עזה מילאה את הבית. האורחים כרעו ברך לרגלי המלך, והציגו את עצמם: מניין באו, מי מלכם, ומה מעשיהם. עוד הם מדברים, והנה המפקח על המידות והמשקלות בנמל נכנס לחדר, לחש דבר-סוד באוזנו של המלך, ואז התברר להם כי המפקח הוא אחיו-למחצה של המלך. שפע הזהב בארמון היכה אותם בתדהמה: דלתות, מיטות,  וכלים מכלים שונים, אפילו סנדלים, היו כולם זהב טהור. עתה הבינו האורחים כי באופיר אין הזהב נחשב למאומה, וככה, נטולי-מילים, חזרו הם אל הנמל.

רק עתה החלו הסוחרים במסחרם. הכנענים שכבר נודעו לישראלים כיָמאים ללא-חָת, התגלו מחדש כסוחרים מיומנים. למרות שכל הסחורות היו בזול עשו הסוחרים את עצמם כאילו מדובר בסחורה יקרה וניהלו משא-ומתן כאילו הצד השני סחטן ורודף-ממון. מטילי הנחושת הוצאו מן האוניות והומרו בזהב, כדברי הנביא ‘תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב’, ובגדי הארגמן של הכנענים הומרו בבשמים ותבלינים לרוב: קינמון וקציעה, נארד ופלפל. אפילו בושם הבדולח (זעפרן), היקר שבכל תבליני השוק, לא היה צורך להתמקח על מחירו. המוכר הציע להם מעין אבני-ענבר, והם לא ידעו מה טיבם. מאחר שהוסבר להם ש’אבנים’ אלו מיועדות לקטורת, קנו הם מאבנים אלו כמות ניכבדת, מבלי-דעת באותו רגע מה ייעשה בה, כדרכם של סוחרים המזהים הזדמנות הנקרית לידם. לימים הובאו בשמים אלו למקדש, וכונו בשם ‘כיפת הירדן’. עוד קנו הסוחרים עצי אַלְגּוּמִּים אשר נתנו ריח (נכדו של אחד הספנים ניגן בכינורות ונבלים במקדש, 50 שנה מאוחר יותר, ועדיין עצי האלגומים נתנו ריחם).

כיוון שהסוחרים נשלחו על ידי מלכים הם קנו גם שנהבים ואבני שוהם, אשר בארץ ישראל נחשבו ליקרות מאד, בעוד שבאופיר היו נמכרות בשוק על ידי ילדים קטנים. ילד אחד כבן שש ניהל את מׅמכרו כמבוגר, ולזרים הנדהמים סוּפׇּר כי הוא כבר ישב בכלא, עד אשר שוחרר על ידי אביו: האב הלווה כסף לבנו לפדיון נפשו, והילד החזיר את ההלוואה לאביו במשך שנים. הסוחרים לא סמכו על המקרה, ופשטו על כל החנויות בעיר, חנות אחר חנות, דוכן אחר דוכן, כדי להתמצא בסחורות ובמחירים המקומיים. סופו של דבר, נמצאה להם חנות קטנה, ד’ על ד’ אמות גודלה, ובה מצאו מחרוזות יפהפיות עשויות אבני-אקדח. עד מהרה הם קנו שלוש מחרוזות קטנות לפילגשי המלך, עוד מחרוזת אחת יותר גדולה לגבירה, ומחרוזות קטנות יותר ותכשיטים זולים יותר עבור נשותיהם. חלק מהספנים, כדרכם של זרים בעיר גדולה, באו בשערי מקדשים מוזהבים אשר חיות-קודש למכביר הסתובבו בחצרותיהם ללא-מורא-אדם. כבדרך אגב, כדי להשתעשע בדרך, וכקישוט לספינותיהם, הם קנו גם חיות אקזוטיות אשר היו מצרך מבוקש בין יורדי הים, המבלים זמן רב בבטלה על פני הגלים. מה יותר משעשע מקוף המטפס בזריזות לראש התורן, או מטווס (הוא התוכי בתנ”ך), הפורס נוצותיו כמניפה הדורה. עוד הלכו הם למקעקע מקומי אשר חתם כל אחד מהם בסימן מיוחד על כתף-ימין: קו-מיתאר של אופיר בתוך סמל של זהב, לאות על הגיעם אל אופיר. כל המלחים, ללא יוצא מן הכלל, ניקבו חורים באוזנם השמאלית, וקבעו בה עגיל זהב קטן, אשר יחד עם כתובת-קעקע אחידה, היו להם למזכרת עד יום מותם.

במקביל, כמובן, האוניות על כל ציודן נבדקו בקפידה יתרה. מה שנמצא טעון תיקון – תוקן, והמשלחת עשתה הכנות אחרונות לקראת צאתה חזרה הביתה. תחילה הועלו מטילי הזהב הרבים והונחו במקום בו הונחו מטילי הנחושת בדרך הלוך. אחר כך הועלו השקים ובהם אבני החן, ואז הועלו התבלינים התופסים נפח גבוה ומשקל נמוך. בהמשך החלו להעלות מזון לדרכם הביתה, וכמה מהמלחים הלכו לעקוב אחר הדרך המיוחדת בה הוכנו עבורם רקיקי-אורז כצידה לדרך, כי גם זו תורה וללמוד היו צריכים. ידי נשים בשלניות, מבנות המקום, שפכו מעט שמן קוקוס לתוך מחבתות גדולות, הטילו מעט תבלינים מתבלינים שונים כתוספת-ארומה, והעיקר: אט-אט שפכו אורז למחבת. את האורז קלו תוך ערבוב מתמיד, עד שנהיה האורז מרובך, כך שהצבע הלבנבן הפך לצהוב-חום. לאחר מכן הורד האורז מהמחבת, ועלי התבלינים נבררו והוצאו החוצה. בעוד האורז מתקרר, הוסיפו הבשלניות לתערובת זו מעט מי-סוכר, שהתקבלו לאחר שכתשו במכתשת קנה-סוכר. לבלילה הוסיפו קצת קינמון, כדי שיהיה בה גם טעם וגם ריח. עתה שפכו הנשים את הבלילה לתבניות המוכנות להן, שכן בנות המקום היו מקבלות מאימותיהן תבניות של רקיקים להכנת אוכל זה עוד בילדותן. אחר שהיו התבניות מוכנות, הוצבו הן בשמש על מנת שיתקשו ויוכשרו לאכילה. אז, באותם ימים רחוקים, המלה ‘חֲטִיף’ טרם תהיה בארץ, ו”פצצת אנרגיה’ טרם תיברא, ורקיקים אלו היו מרכיב חשוב בתפריט של הימאים לאורך מסעם, שהרי הם, כְּמָצוׄת, מצטיינים באורך-חיים ובאכילה בחיפזון, ואיזה מאכל מתאים יותר לספנים, אשר לעתים משועבדים לעבודת האוניה מבוקר ועד ערב, ואין להם רגע של מנוחה. כמובן שגם אגוזי קוקוס הועלו לאוניות והונחו על הסיפון, כי כבר לא נותר מקום בבטן האוניות. אשכולות בננה גדולים חלקם הוכנסו לבטן האוניה, וחלקם נתלה על הסיפון למען יבשילו בדרך. מובן שהעלו גם מים, ועוד ציוד נצרך, והיו מוכנים לצאת לדרך בכל רגע.

כמה מלחים יזמו נסיעה למשתלה מקומית, ורכשו שם שתילים של צמחי תבלינים ובושם, והעלו אותם על סיפון האוניות, לא לפני שתודרכו על ידי המוכרים כיצד לטפל בהם, ולהקפיד על השקייתם. בינתיים, הגברים התרועעו עם בנות הארץ וטעמו מהפירות בהם השתבחה הודו: אגוזי קוקוס, בננה, ואורז. הכל עמד בניגוד משווע למה שהורגלו אליו כל ימיהם, ובפרט במהלך ההפלגה: הנופים הירוקים, המקדשים, השוק הומה-אדם, הצבעוניות, הריחות, משביעי הלחשים, הפקירים, הפילים המקושטים, הגופות הנשרפות, ועוד. המה ראו כן תמהו. לא היה דבר, גדול או קטן ממה שראו, אשר נשמט מזיכרונם.

ואז, כשהתכוננו הספנים לצאת חזרה לביתם, התברר להם שהנמל סגור ומסוגר – אין יוצא ואין בא. לכולם כבר אצה הדרך, ועל כן התכונן רב החובל להערים על שלטונות הנמל ולהימלט מהנמל בחשכת-ליל, בעזרת נתב-נמל-מקומי, תוך ניצול חג מקומי ושאון החוגגים שיכסה על מעשיהם. אלא שאז נודע הדבר למפקד הנמל, והוא הבהיר את עצמו לרב החובל – בטון שֶרַבֶּי-חובלים אינם מורגלים לשמוע – כי היציאה אסורה בתכלית האיסור. רב החובל שמע ושתק. הוא לא היה מורגל בנזיפות. תמיד היה מצטיין. רב החובל הכנעני, צאצא לגזע ימאים, שוחח עם עמיתיו רבי החובלים ממצרים ומפרס, והם הרגיעו אותו. הם הסבירו לו – ובאותם ימים רק יורדי-ים ידעו את סודותיו של מזג האוויר – שהאוקיאנוס ההודי שונה לגמרי מהים התיכון, ועד ל-15.2 אין יוצא ואין בא לנמל. הפניקים אשר ידעו את צפונות ים התיכון מילדותם ואפילו ליוו את אבותיהם בהפלגות, גילו על בשרם כי לא הם שולטים בגורלם, אלא הטבע: אש, מים, אוויר, יבשה. מקדשי-האש באופיר הבהירו זאת להם הבהר היטב. בדק-האוניות כבר הסתיים מזמן, והכל היה ארוז לנסיעה. ואולם, המצב החדש דכדך את רוחם. בינתיים נודע להם כי יש חתונה בעיר, והמלחים אשר חיפשו פורקן הלכו לשמח חתן וכלה. חוצות העיר מלאו בלפידים. ואולם, למראה זוג הנלבבים, ענוּדי מחרוזות-פרחים ססגוניים – נשבר ליבם של הימאים. במקום שיצטרפו אל החוגגים, הם הוצפו בגעגועים עזים. במקום השמחה, שמה בכו בזכרם את ציון; בכו בלא-דמעה, וקיללו את יומם בלא-הגה. רגליהם גררו אותם למלונם. בלב נשבר הלכו הם לישון. ככה בילו הגברים את יומָם ולילותָם כשהם כלואים בנמל, אנוסים להעביר את זמנם בבטלה. אבל בטלה מביאה לידי שעמום, ושעמום מביא לפריקת-עול. יודע זאת כל מפקד פיקח.ואכן כמה מהם נתנו בכוס עינם.

בערב שלפני ההפלגה חֲזָרָה הביתה, אירע אסון. בטרם חשכה התברר כי שלושה מן המלחים נעדרים. רב החובל חילק אותם לגזׇרות השונות של הנמל והעיר, ומייד יצאו כל הספנים לחפש אחר הנעדרים. תחילה נמצא אחד המלחים כשהוא שיכור כלוט. ושניים תפסו בו, תמכו בו משני צידיו, והוליכו אותו חֲזָרָה לנמל. לאחר זמן נוסף, באמצע הלילה, התגלתה גופתו של השני כשהיא מוטלת בתעלת-מים: ראשו במים, ורגליו על שפת התעלה. הסתבר כי בערב לפני ההפלגה הלכו כל המלחים לחגוג את היציאה בפונדק המקומי, ואליהם הצטרפו מלחים מלאומים שונים. לפתע החלה תיגרה – אף אחד לא זוכר למה – והכל נלחמו בכל. אחד המלחים קיבל מכות הגונות, ויצא החוצה בניסיון להגיע לנמל, אך בדרך הכריעו אותו המכות שקיבל, ויחד עם היין שבא אל קירבו, הוא הלך עד שנתקל במהמורה ונפל אל תוך תעלת-מים. לאחר שנמצאה הגופה של המלח גדל-הממדים, הפכוהו על פניו. המלחים דפקו על הגב, בחושבם שמא הוא עוד בחיים, אלא שאז יצאו מי התעלה מהגופה, והבל הפה עדיין הפיק אדי אלכוהול. בקיצור, הגיעו אליו מאוחר מדי. את הנעדר השלישי לא מצאו המחפשים, ולאחר שבאו למסור את פרטיו במשטרה המקומית, נודע להם כי אחד מתושבי העיר ראה את חברם כשהוא מפליג עם אחת מבנות-המקום במעלה הנהר. ביומן הספינה נרשם רק זאת: ‘זמרי בן המדיינית, עריק’. ללא התמהמהות יצאו הספינות אל הדרך.

לאחר כששה שבועות בהם שהו הספנים באופיר, ב-15.2.949 יצאו האוניות מן הנמל. ברגע האחרון הביאו עימם המלחים שני כלובי ציפורים, כדרך שעשו בדרכם לאופיר, ובכלובים היו שתי ציפורי דוכיפת ושתי ציפורי מַיְינה. יחד עם הטווסים שהיו מהדסים על הסיפון, ויחד עם הקופים שהיו נאחזים בתורן ובחבלים, נדמתה האוניה לתיבת נח. על הסיפון הונחו עציצים ובהם הצמחים שניקנו במשתלה המקומית, כך שהסיפון נהיה צפוף עבור המלחים. החיות, לעומת זאת, הסתדרו מצוין. האוניות הכנעניות-ישראליות לא היו היחידות שיצאו מן הנמל, שכן כמוהם היו אוניות נוספות ‘כלואות’ בנמל, וכאשר יצאו הם מהנמל, צי של ספינות, מכל הדגמים האפשריים, ליווה אותם בדרכם החוצה. הם הפליגו לדרכם צפונה אל יובב (בדלתה של האינדוס, הוא נהר פישון), ושוב חוו יורדי-הים רוחות מונסון חזקות הבאות מצפון-מזרח, רוחות-צד, אשר הדפו אותם הרחק מהיבשת, בעוד שהיה עליהם להמשיך צפונה לאורך החוף. הם התיידדו מאד עם הקופים שהעלו לאוניה: לקוף קראו הם סינבד, ולקופה קראו שהרזאד, ובהם היו משתעשעים לעת-מצוא. ליובב הגיעו המלחים לאחר כשלושה שבועות, ב-7.3.949, ושם הם התעכבו קימעה הואיל והיה עליהם לקשור מחדש כמה מקשרי הרשתות שלהם, אשר דגים אימתניים קרעו בחמת-זעם. באותה הזדמנות ביקרו בשוק, ומוכרות לבושות שחורים, שאף ראשן מכוסה ופניהן מוסתרות במעין סבכה, מכרו להם לא-מעט אבני טורקיז וספיר; הראשונות ניקנו למזל אושר ובריאות, והאחרונות כתשורה לכהן הגדול. באותה הזדמנות קנו בדוכן של סוחר-תכשיטים כמה אבני תרשיש (אקוומארין), שעינם כעין הים התכלכל הדומה לרקיע. בניגוד לאבנים האחרות שהושמו באוצרותיו של רב החובל, אבנים אלו ניתנו לזקַן-המלחים כסימן של שמירה ברכה והצלחה בדרכי הים.

כעבור כמה ימים, ב-10.3.949, החלו האוניות במסעם מערבה אל כַּנֵּה, העיר הגדולה. ההפלגה בלילה לא היתה זרה להם כלל, והתנהלה על מי-מנוחות; כסיל במרום נראה מדרום, כלב בשמים ליווה אותו. רוחות המונסון שינו את מהלכן, והרוח נשבה במפרשים עד כי הם חשבו להתפקע. האוניות היו מִשתקשקות בגלים, ונדמה היה שהן יודעות מעצמן את הדרך הביתה. המלחים סבלו מהשמש. ברור שהם שמו מעליהם ציליׇה, אך ימים שלמים באוויר הפתוח, כאשר קרינת השמש מלמעלה והים המלוח מלמטה, לא הטיבו עם עורם. עורם של חלק מהמלחים נקלף, ועור אחרים השחיר, ולא נמצא מלח שלא סבל מסדקים בעורו. כדי להתגבר על כך, הם שימנו את גופם מידי יום. לאחר שצדו דג שמן, הם הסירו את חתיכות השומן, דכו אותם בּׅמְדוׄכָה, והשמן שהתקבל נמרח על הגוף, להקל עליהם במכאובם. ריח של דגים נדף מהמלחים; הם הפכו לצאצאיו של ים. אם נפצע אחד המלחים במהלך העבודות השוטפות, היו שוטפים את הפצע במי-מלח, ולאחר מכן מפזרים מעט אבקת-בדולח על גבי הפצע, ומחתלים אותו בקליפות של בננות, שניקנו באופיר כצידה לדרך בים.

ההתקדמות מערבה נמשכה, כאשר, ככלל, השייט חזור דמה לשייט הלוך, מלבד משבי הרוח המתפרצת אשר לא דמו למה שחוו מניסיונם בהלוך. בלילות, כאשר ירח היה תלוי במרום, הפליגה הספינה בקול דממה דקה, ואדוות הגלים היתה ערֵבה באוזני המפליגים כשיר-ערש. יום או יומיים לפני תום ההפלגה שׂם מישהו את ידו במים והופתע להרגיש את חומם, וב-7.6.949, לאחר כמעט שלושה חודשים, שבו הספינות לנמלה של כַּנֵּה, נמל שכבר לא היה זר לאוניות. כמה ממטילי הזהב שהביאו איתם ניתנו בתמורה לכסף הנמכר במקום, בזיל הזול. בנוסף, הם פנו אל צורף מקומי שילמד אותם פרק בהילכות תכשיטי-כסף המרוקעים עד-דק, ונראים כמעשה-סבכה (שׇאבְּכּ, פיליגרן), וכיצד מכינים תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף. הצורף חשד בזרים שבאו לגזול את מטה-לחמו, ולא רצה לומר להם את סודות המקצוע. ואולם, לאחר שניתנו לצורף כמה מטבעות זהב, והאורחים הבטיחו כי מייד לאחר שיאמר להם את סודו הם חוזרים לנמל ומפליגים מהמקום – נאות האיש. שם בֶּכַּנֵּה קנו הסוחרים, בפרוטות, מור ולבונה למכביר, ובאותה הזדמנות חגיגית גם שמן אַלוׄאֶה ואת דם הדרקון כמתנה מיוחדת לנשות המלך והשרים.

פתאום, לאור מה שראו עיניהם והריח אפם במקום, נזכרו הסוחרים כי היה עליהם לקנות מקטרת, ועל כן סבו על עקבם, ובאו שנית אצל הצורף. הרים הצורף את עיניו ממלאכתו, כשפטיש קטן בידו וסדן בין רגליו, והפתעה ניכרה על פניו. לאחר שקנו ממנו מקטרות ממקטרות שונות (היה לו מבחר של תשעה סוגים והם לא ידעו מה לקנות), אמר להם הצורף כי שכח לומר להם קודם לכן פרט קטן ביחס למלאכת הייצור של התכשיטים, ואמר להם את שהחסיר. לאחר שיבתם של הספנים לירושלים, הביאו זהב, כסף, ואבני-חן, לחירם – לא המלך אלא בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי, חרש-נחושת מלא תבונה ודעת. השבים מאופיר נתנו לו את המתנות, ומסרו את המירשם להכנת תכשיטי הכסף. שבועיים לאחר מכן, כבדרך מקרה, פגשו הם שוב את חירם באחד מרחובותיה של ירושלים, והוא אמר להם שאלמלא חזרו אל הצורף לא היתה צלחה מלאכתו לעולם.

לאחר שבוע של הפוגה בֶּכַּנֵּה, ב-15.6.449, שבו הספינות ויצאו למסען מערבה. נדמה היה כי אין בעולם אלא שמים מעל, מים מתחת, ובתווך שטה אוניה. כאשר יצאו מן הים האריתראי ובאו אל הים האדום, געשו המים ורעשו בקצפם. הספינות התרחקו מן המערבולות, ואף התרחקו מהנתיב המקורי, ובלבד שלא לקחת סיכונים מיותרים. בכניסתם לים האדום נדמה היה להם שהמים – שעתה כבר נחשבו לידידותיים – נראו להם שמחים במראם וששים בבואם. עוד מעט קט, ושוב עגנו הימאים בנמלה של אַלְמוֹדָד (מוזה, מַוְזַע, מוכ’א), אשר קיבל את פניהם כקבל פני חבר וותיק. היה זה לערך ב-18.7.949.

כמה ימים מאוחר יותר (לעתים היומנאים, הם סמלי המבצעים, אינם רושמים את הפרטים כהלכה), שבה השייטת להפליג צפונה בים האדום לכיוונה של עציון-גבר. אלא שאז כמעט קרה להם אסון. המלחים הכינו על האש כמה דגים, בלתי-מוכרים, ולאחר שנגסו בהם נגיסה אחת החלו לאבד את הכרתם, וקצף עלה על שפתותיהם. היה ברור למלחים כי הם הורעלו, ואחד מהם אף החוויר. רב החובל ידע היטב כי מכל הסחורות אותן נשא באוניה, הסחורה היקרה ביותר הם אנשי צוותו. עיניו התכולות של רב-חובל זה חדרו נפש כל מי שדיבר אליו. לעולם לא איבד עשתונותיו, מעולם לא הרים את קולו. לא היה זה מקרה שפׇּקודיו העריצו אותו: בקשה שלו, היתה להם פקודה. ובכן, ללא היסוס אוניית רב החובל סימנה בדגלים ליתר האוניות על עצירת המסע, והאוניות פנו לחוף למצוא מזור לחולים. אנשי השייטת הגיעו למעגן של אוּזָל (חודיאדה), אשר בדרך הלוך חלפו על פניה בלילה. הוטל עוגן, ובינתיים הוטב לרוב החולים למעט אחד שמחלתו היתה אנושה. עד מהרה נמצא רופא מצרי, ובידו הופקד החולה. הרופא הצטנע באומרו כי אף כי בעל ניסיון רב הוא בטיפול בהכשות נחשים, וביכולתו ליצור תנגודת לרעלנים של למעלה מ-20 נחשים, הרי שמעודו לא טיפל באדם שאכל דג רעיל, שכן תושבי המקום מכירים דג זה ואם עולה היה ברשתם מייד היו מחזירים את הדג הימה. עוד הוא מדבר והספנים בחנו את ביתו שהיה עמוס במרקחות, חלקם בבקבוקי זכוכית, כמה חיות מפוחלצות השקיפו עליהם, וריחות משונים עמדו באוויר. להפתעת הספנים, הרופא כלל לא התפלל, ובמקום זאת השקה בסם את המטופל, אשר נראה כי בא יומו. בחצות-ליל כבר ניכר שיפור במצבו של החולה, אך החברים נותרו שם ימים אחדים עד התאוששותו של החולה. באחד הלילות, גילו להפתעתם אנשי המשמר מישהו שהתגנב אליהם כדי לגנוב מהם. לאחר שהיכו אותו מכות נאמנות, הפשיטו אותו מגלימתו, והותירו את הגנב עֵרום כביום היוולדו. כעבור כמה ימים, לאחר שהחלים חברם – כבר לא ניכר הבדל בין ישראלי לכנעני – ניתנו דורונות לרופא, והספנים המשיכו צפונה.

ב-2.9.949 חזרו המלחים לשוט צפונה, אלא שהאוניה התנהלה לאיטה. נדמה היה כי לא רק המלחים היו עייפים אלא גם האוניות. אף שלמלחים לא היה תאריך-יעד מוגדר לחזור הביתה כולם הרגישו שהם מאחרים. איטיות הפכה להיות מלה נרדפת למסעם. ניכר היה שהרוח ממעל והזרם מתחת נאבקים זה בזה. יום אחד, בהיותם תשושים ומעוטי-כוח בשל מאמץ-מצטבר, היכול להכניע אף נפילים, היתה הספינה מיטלטלת על פני המים, ומלחיה נרדמו כולם. פתע, הקיצו הנרדמים משנתם, ומצאו עצמם בלבב-ימים. אותה שעה נראו להם המים כמראׇה, קפאו תהומות בלב ים, נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן (הם לא ידעו כי הגיעו לאזור בו זרמי הים ‘מצטלבים’).

הספנים החלו לדאוג. הם היו תקועים באמצע הים, ומעולם לא נתקלו בתופעה זו בים התיכון. הם החלו לדאוג שמא ים עצר מרוצתו, ובכוונתו לבולעם-נפש. מצב הרוח שלהם השתנה. כבר שנה וחצי הם היו מחוץ לביתם, והגעגועים, יחד עם המצב הנואש אליו הגיעו, שברו את רוחם. התשישות הגופנית והלחץ הנפשי העביר אותם על דעתם. הם החלו לרטון, ובשלב הבא החלו לקלל במלים שרק מלחים מכירים, מלים שהנייר אינו סובלן, ועל כן לא ניתן להעלותן על הכתב. שני הקופים שהסתובבו על הסיפון ראו בצערם, והחלו במעשי שובבות שלהם כדי להעלות את מצב רוחם של המדוכאים. אחד המלחים, שלא סבל את הקופים, הטיל על אחד מהם אגוז קוקוס, אלא שהוא, בזריזות האפיינת קופים, התחמק מהקוקוס, ואף הוציא לשון למלח שהתעצבן עליו. כולם פרצו בצחוק. עוד הם מטקסים עצה כיצד נחלצים מיׇם אשר כזה, ראו הם לוויתן, אשר אֵד עולה מראשו, וגלים נשברים תחת זנבו, והוא אשר היה להם נחמה. אחדים מהספנים נשבעו ששמעו את הלוויתן אומר שירה. רוח קלה נשבה, והאונייה המשיכה בהפלגתה.

בהגיע האוניות למפרצה של עציון-גבר נכונה לספנים הפתעה: בשל משטר הרוחות בים האדום היתה הדרך צפונה ‘במעלה’ הים האדום קשה לאין-ערוך מאשר בדרך הלוך, ואין לשער את התלאה אשר מצאתם בדרך. ואולם, ספנים ללא-חת הם גם עקשנים גדולים. היה זה מאבק מתמיד ובלתי נלאה בגלי הים, כמו גם ברוחות, ולא היה כל דמיון בין תנאי ההפלגה דרומה לתנאי ההפלגה צפונה. שיטת ההפלגה השתנתה כי היה עליהם להפליג נגד הרוח, והם שטו במִפְנִים (זיג-זג), כאשר, בין כה וכה, לא היו אוניותיהם מהירות. דרך כלל היתה הרוח בעזרתם, ולא נצרכו שריריהם להתאמץ, ואולם, בשל שייט זה במִפְנִים היה עליהם להיעזר רבות במשוטים. כן, גם ספנים חסונים מתייגעים, ובפרט שהמשימה שעמדה לפניהם נראתה בלתי נגמרת. לא היה להם יום, ולא היה להם לילה. צריך היה למצוא את הזמן בו הרוח שוככת קמעה, וצריך היה לבחון כיצד להשיט את האונייה נגד הרוח (מטלה שלא היתה פשוטה כלל ועיקר גם אלפי שנים לאחר מכן). כזכור, המשוטים באוניה לא היו משוטים מהסוג ‘המאוחר’ יותר, אלא רק שני הגאי-כיוון הצמודים לירכתי האונייה, ולא נועדו לספן אחד אלא לשעה קלה. בחוסר-ברירה תפסו שני מלחים על משוט, והפעילו את כל כוחם למשך כשעה, עד אשר שניים אחרים בוא והחליפום, במשמרות. לא היתה זו משימה קלה.

ככה, בדרך הקשה, גילו המלחים, ביזע ובמאמץ, בחום בלתי-נסבל, ובאדים המהבילים העולים מן הים, את הסיבה האמיתית לכך שלא התפתחה ספנות בים האדום: הרוחות והים נאבקו במלחים ומנעו את שיבתם הביתה. בהתארך הזמן הסתמן מחסור במים. לאורך החופים לא נמצאו מקורות מים, ואף אחד לא ידע לומר מתי יימצא מקור-מים-חיים. רב החובל ציווה לחלק מים במשׂורה. הראשונים לסבול היו השתילים הרכים שהובאו מאופיר, אשר שינו צבעם לחום ואחר קמלו ברובם, ונזרקו אחד אחד הימה. משמעת המים המתמשכת החלה להיות ניכרת על גופם; צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. המלחים התקדמו עקב בצד אגודל. יום אחד גילו לתדהמתם כי בעוד הם חותרים צפונה הרוחות נשאו אותם דרומה, וכל עמלם היה לשווא. היה ברור להם שיָם וגליו, רוח וָשמש, חברו יחדיו ללחום בהם. עין בעין ראו המלחים כיצד אלוהי ישראל נלחם בשׂרו של ים. גם החולות לא הסבירו להם פנים. החולות שבחופי הים, אשר ביום נידמו להם כגרגרי-זהב, התגלו בלילה, עת ביקשו לנוח עליהם, כגחלים לוחשות; עדיין יקדו מחום השמש. ועוד זאת גילו הספנים, כי ככל שמצפינים לכיוונה של עציון גבר, כך השייט נעשה קשה יותר. ולא רק שלא היו להם נמלים לפקוד בדרך, אלא שבימים בהם נחו על החוף, אפילו עץ שיצל עליהם במדבר, בקושי מצאו. תחת השמש הקופחת, בתנאים קשים מנשוא, היאוש החל לנקר גם באמיצים שבגברים. האמנם ישובו הביתה?

כללו של דבר, בעוד שבדרך הלוך, מעציון-גבר למצר באב אל-מנדֵבּ, ארכה הדרך כשלושה חודשים, הרי שאותה דרך בחזור – עם שהייתם מאונס באוזל – ארכה כמעט עשרה חודשים; תסכול הוא מנת חלקו גם של הספן המנוסה ביותר. רק ב-15.5.948, למעלה משנתיים מאז עזבו את עציון-גבר הם שבו אליה. תחילה נראתה לעיניהם של הספנים המצודה אשר בעציון גבר (אשר נתנה את שמה למקום). המלחים חמלו על הציפורים אשר בכלובים שלהם, הדוכיפת והמַיינות, ושחררו אותם מכלובי הקנה בהם שהו כל משך ההפלגה. הציפורים חגו פעם ופעמיים מעל האוניות, ונעלמו בכיוון היבשה. באותם ימים רחוקים עוד לא שמעו הבריות את המלים: אקולוגיה, מינים פולשים, קל וחומר שלא ידעו מהי בוטניקה קולוניאליסטית. לפתע נשמע קול שירה חרישית של המלחים, שירה שהיו שרים מידי פעם שהייתה ייחודית להם. בתי השיר הלכו וחזרו על עצמם, ובכל פעם הלכה השירה וגברה. ככה, באין-אונים ואפס כוח, כל עוד נשמה באפם, הגיעו המלחים אל הנמל. בלֵאות, אף אם גם בחדווה, נקשרו האוניות אל המזח, ולאחר מסע בן אלפי מיילים ימיים בתעוזה ובאומץ אין-קץ, נחתו המלחים על חופה של ארץ ישראל. חלקם נישק את הקרקע. הם כבר לא יכלו להביט אל אוניותיהם, קורות העץ היו להם בית תקופה כה ארוכה עד כי נידמתה כנצח. המלחים ירדו מהספינות מבלי שפניהם הסגירו את אשר על ליבם. הם לא היו שמחים, ולא עצֵבים; הם היו מותשים. הם ידעו שלמרות שהטבע ניסה להשפיל אותם – הם גברו עליו; הם הסתכלו למוות בעיניים – ויכלו לו.

שבו הבנים לארץ-ישראל כשהם עייפים ויגעים, רצוצים ונכי-רוח. הם חיפשו צל ביום ומיטה בלילה. הם לא קמו לאוכל. תרדמת אלוהים נפלה עליהם, ולא ניתן היה להעירם. מפקד עציון-גבר בא לראותם, וחשד בהם שהם חזרו חולים הטעונים בידוד. אבל הם, כל שביקשו היה שקט ומנוחה, בטלה ומרגוע לעייף. השבים מאופיר שתו מים, התמרחו בשמן – אולי היה זה שמן קוקוס – הסתובבו על משכבם והמשיכו לישון. רק לאחר כמה ימים, שב כל אחד אל עצמו. האנשים, שאך זה שבו שבורים, התמלאו תעצומות-נפש כאילו דם חדש זרם בעורקיהם. חבריהם לנשק, אנשי הצבא אשר בעציון-גבר, קיבלו את פניהם כְּקַבֵּל שבים משדה המערכה. אם אין הם גיבורים, מיהו גיבור?

אך מסעה של המשלחת לא תם בזאת: היה עליהם לפרוק את האוניות, להוריד לחוף את כל מה שהובא, להמתין לאורחת גמלים שתיקח אותם צפונה, לארגן את סידורי השמירה והאבטחה, והחשוב מכל: אין לצאת את הנמל לפני שמכשירים את האוניות מחדש למסען הבא. למרות שתחזוקת הספינות במסע לא נשכחה אף רגע, בכל זאת ניכרו התלאות גם על פני הספינות. כל זה לקח  זמן. בטרם עזבו כבר הספיקו כמה מהם למרק את האוניות. זה לא נגמר עד אשר זה לא נגמר.

וַיֵּצְאוּ מעציון-גבר בחיל כבד מאד, בגמלים נושאי-משא, ובחמורים, ובפרדים, ובסוסי-המלך. ויצאו מעציון גבר ויחנו ביטבתה, ויצאו מיטבתה ויחנו בתמר, אותה בנה המלך שלמה לשמור דרכיהם בלכתם בדרך, היא המצודה הנמצאת שם עד עצם היום הזה. ויצאו מתמר וילכו צפונה, עד בואם למצד-גוזל לצידו של ים המלח. בטרם עלייה בהר מצאו הספנים את עצמם שהם, למעשה, נוהגי בהמות: חַמַּרים וגַמַּלים. הם הכינו את עצמם ואת בהמותיהם לקראת העלייה המאומצת: בדקו כל אפסר וכל רתמה חיזקו. ויעלו במעלה חימר, בחוששם מדרדור אבנים, כשהם מלווים בנעירת חמורים מאומצים ובדינדון גמלים, בסייעם לסוסים הצוהלים ממאמץ, שאינם מורגלים במעלה אשר כזה. בסוף המעלה, מלֵאי זיעה, וחסרי נשימה, הם עצרו והתאוששו, ומים ניתנו לחמורים ולסוסים. וילכו בדרך זוהר עד בואם אל המצד במיצפה זוהר, ויחנו שם. ויעלו אל ערד, ומשם המשיכו אל חברון בלכתם ירושלימה. ויבואו אל עירם ואל מקומם עם כל רכושם אשר רכשו באופיר, וכך עומדות היו רגליהם בשערי ירושלים קצת למעלה משלושה שבועות לאחר צאתם מעציון-גבר.

אחיהם של הספנים, הכנענים, הותירו את אוניותיהם מאחור, לקראת הבאות, על גבי מבדוק, מרחק-מה מן החוף. הכנענים הצטרכו ללכת בדרך ארוכה אף יותר, שכן היה עליהם לעלות בהר הנגב, ללכת לחוף עזה או אשקלון (בהתאם למפלס המים בנחל בשור), ומשם היה עליהם להפליג לצור. על כל פנים, נראה כי רק ב-1.9.948 הגיעו עבדי שלמה לירושלים. הספנים הנועזים, הסוחרים, גיבורי התהילה, שבו לירושלים 31 חודש ומחצה מאז עזבוה. שתי משפחות בירושלים קיבלו את הבשורה המרה, זו שמעה שבנה מת באופיר וזו שמעה שבנה ערק ונעדר. הדמעות לא פסקו, וצעקת האימהות החרידה לבבות. רק ארבעה חודשים ומחצה נותרו לתכנון ההפלגה הבאה לאופיר. צריך היה להפיק לקחים, והגברים נועדו יחדיו בירושלים לטכס עצה ביחס לבאות, ועימהם זָבוּד בֶּן נָתָן כֹּהֵן, רֵעֶה הַמֶּלֶךְ. בליבם של חלק מהגברים גמלה החלטה לחזור על המסע, בעוד שחלק אחר העדיף לשוב איש אל משפחתו ואל נחלתו, תחת גפנו ותחת תאנתו. תעוזת הספנים היתה לאגדה. ואגב, לאחר כ-14 שנה דיווח שגריר-צור בירושלים שרב החובל של המסע מונה למלך צור; איש לא התפלא. הנסיך אף פעם לא עשה עניין מייחוסו, ומעולם לא פקד על אנשים בטון מצווה. תמיד עשו את רצונו מתוך הערצה. לשווא חיפשו אצילי ירושלים איש אשר כזה בחצר המלכות.

בין כה וכה, באו האנשים לפני המלך, לא לפני שהררי הזהב הגיעו אל הארמון, וכל יתר הסחורות סודרו לפני המלך, התשורות ואבני החן, הכל הוצג לפני עיניו בוחנות של המלך. וישתחוו לפני המלך. לאחר דברי שלום ובריאות, סיפרו לו את אשר קרה אותם בדרך. לא יום אחד ולא יומיים הם דיברו וסיפרו, עד כי נדמה היה שהם כמעיין המתגבר. הספנים הללו, אשר כל קו-מיתאר בגופם מעיד על גבורה, ובמשך כל ההפלגה התגלו כשתקנים מופלגים, פתחו את פיהם, האריכו בתיאורים, סיפרו סיפורים, העלו רשמים, וניכר היה עליהם שהחוויה נצרבה ברוחם ובנשמתם. לבסוף איבד המלך את סבלנותו, והורה על סיום המפגש, והבאים שנאלצו לסיים נשבעו כי כל דבריהם אמת לאמיתה: קופי המאקוק והטווסים (הוא התוכי המקראי), היו עדים לכל מלה שלהם. סופרי המלך, כותבי ספר דברי הימים לפני המלך, קבלה היתה להם מאבותיהם שגם אם כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות – לעולם יימצא התיאור חסר. אחדים מן המלחים חיברו שירים, מעין דקלומים מסודרים בהיגד שירי למחצה, בהם תוארו הרפתקאותיהם בדרך, על כל פרטיהם ותלאותיהם, כגון תיאור העננים בים האדום; דבר לא החסירו. ואולם הסופרים המלכותיים היו אנשי-מעשה, ונחלקו בשאלה מה לכתוב ומה להשמיט מכל אשר שמעו.

כת אחת של סופרים כתבה יותר באריכות, בעוד האחרת כתבה ביתר קיצור. הסופר שהיה חסכן במילותיו, וכמו חלק מקוראיי לא היה מעוניין בתיאור כל-כך מפורט (אשר קיצרתי אותו מאד, שלא לייגע את הקורא או להותיר אותו פעור-פה), כתב בקיצור, ואם נדייק ונאריך: בקיצור נמרץ. כל שמצא לנכון לכתוב היה (מל”א י,כב): ‘כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים’.

לסיכום: עד כמה התיאור שלמעלה אמין?

תהלים לא,יט: ‘תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז’

קוראים מאוחרים הטילו ספק באמיתות הדברים, ובשל יותר מסיבה אחת: 1) לטענתם מקורו של ספר מלכים הוא ‘מפוקפק’, והספר נחשב למקור היסטורי בלתי אמין. 2) תיאור עושרו של שלמה נשמע בלתי-אמין בשל השפע המופרז של הזהב והעושר הנשמע כמו כתב-תעמולה. 3) הסיפור על מלכות שלמה מלווה במספרים בעלי אופי טיפולוגי אשר מעצם מהותם נחשבים לבלתי היסטוריים (כגון: 3, 12, 40).

פקפוקים אלו יש לדחות כדלהלן: 1) הכתוב המקראי נושא אופי של דיווח מלכותי, ולא נסים במהלך אירועים מיתולוגיים, דיווח הנעשה לפני המלך, ורישום שבוצע על ידי סופר המלך. זיקתם של ספרי מלכים ודברי הימים לסופרים מלכותיים ניכרת בכתוב בכמה צורות, ויש לכך עדויות פנימיות וחיצוניות כאחת. 2) הטיעון כי הסופר המקראי הוא תועמלן מלכותי מתעלם מכך שהסופר המקראי יודע לא רק לשבח את המלך כי אם לגנותו, ולא הצלחתו של שלמה בלבד מתוארת כי אם גם השפלת ממלכת יהודה על ידי פרעה שישק, המתאשרת על ידי תיעוד חיצוני. 3) תיאורי העושר המופרז של שלמה עולים בקנה-אחד עם תיאורים היסטוריים של אירועי ‘בהלה-לזהב’ שאירעו פעמים נוספות בהיסטוריה אנושית מצד אחד, ועם תיעוד חיצוני של כמות זהב עצומה – 383 טון של זהב וכסף – אותם נתן בנו של שישק למקדש מצרי, לאחר שוד אוצרות ירושלים, מצד שני. 4) העובדה שחלק מהמספרים בתיאור המקראי נושאים אופי טיפולוגי אינה מכחישה את המציאות ההיסטורית המשתקפת בהם, בין מפני שמדובר במספרים שכיחים (12 חודשי השנה), ובין מפני נטיית הסופרים ‘לעגל’ מספרים לכיוון העשרות או המאות, כפי שניכר במיפקדים השונים.

הסופר לא הגזים במאום. נכון שֶהַמִּסְפָּר 3 הוא הַמִּסְפָּר הנפוץ ביותר בכל התרבויות, ודרך כלל נחשב לסימנה של האגדה, ומה יותר אגדתי מהסיפור המופלא המתואר כאן. יתרה מזו, סיפור חייו של שלמה המלך עטור מספרים נוספים אשר כמה חוקרים חשדו בהם כביטויי הגזמה. ואולם, אל לנו לשכוח כי אין ללמוד מתרבות-סופרים אחת על רעותה. אינו דומה עידן דיגיטלי, בו כל סיפרה במחשב או בנייד היא בעלת חשיבות עליונה, לעידן בו סופרי המלך כותבים את קורות העיתים, אין שעון הקובע עתים, ואין לוח-שנה שעליו ייכון העולם. שוני בין-תרבותי זה קרוי Numeracy, וכבר התארכו הדברים בשני ספריי על נומרולוגיה. העובדה שהסופר הקדמון עושה שימוש יותר ‘חופשי’ במספרים, אינה יכולה לגרוע מאמינותו, מה גם שהוא שירת מלך, שחוכמתו נודעה מסוף העולם ועד סופה, ואין מי שישקר בפני אדם אשר כזה.

אחר כל זאת, יידע הקורא כי לא כתבו הסופרים אלא את אפס קציהם של המאורעות, הסיפורים, וההרפתקאות, אותם סיפרו המלחים בעומדם לפני המלך, בהציגם את שללם לפניו, ובהגדילם את שמו של מלכם ברחבי תבל: ככה יעשה לאיש אשר בנה בית לאלוהיו, ויהי אלוהים עימו.

להלן סיכום הפעילות של עבדי שלמה ואנשיו של חירם כפי שנרשמה ביומן המבצעים של המפקד, או על ידי סופרו:

קטע	ראשית הפעילות וסיומה   ===>	מהות הפעילות	משך פעילות בחודשים	משך פעילות מצטבר
1	1.12.951 – 1.4.950	יציאה מירושלים \ הכנות להפלגה \ עציון-גבר	5	5
2	1.4.950 – 1.7.950	הפלגה דרומה מע”ג לאלמודד (מוכ’א)	3	8
3	3.7.950 – 17.7.950	הפלגה מזרחה מאלמודד לכַּנֵּה (קאני)	0.5	8.5
4	20.7.950 – 10.10.950	הפלגה מכַּנֵּה מזרחה (מוׄשָא) ליובב פישון (אינדוס)	3	11.5
5	17.10.950 – 1.1.949	הפלגה דרומה מיובב, פישון לאופיר (סופארה)	1.5	13
6	1.1.949 – 15.2.949	פריקה\מכירה\הטענה\הצטיידות	1.5	14.5
7	15.2.949 – 7.3.949	הפלגה צפונה מאופיר ליובב, פישון (אינדוס)	1	15.5
8	10.3.949 – 7.6.949	הפלגה מערבה מיובב פישון לכַּנֵּה (קאני)	3	18.5
9	15.6.949 – 18.7.949	הפלגה מערבה מכַּנֵּה לאלמודד (מוכ’א)	1	19.5
10	(21.7.949) – 15.5.948	הפלגה צפונה ממוכ’א (אוזל) לע”ג	10	29
11	15.6.948 – 1.9.948	בדק האוניות \ מסע צפונה מעציון-גבר לירושלים	2.5	31.5
		הכנות להפלגה הבאה \ הכנת צוות מחדש \	4.5	36
	1.4.947	ההפלגה הבאה – משט 2

• תיאור זה נכתב לזכרם של חיילי, שמסרו נפשם על מזבח העם והארץ, ולכבודו של חברי, גיבור ישראל, אביגדור קהלני (משלי ט,יא): ‘כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים’.

קיראו גם

ספני המלך שלמה: הבלדה המפורסמת של נתן אלתרמן